בפני תביעה על סך של 98,544 ש"ח, עבור שירותי שאיבת בטון אותם סיפקה התובעת לנתבעת 1.
התובעת היא חברה פרטית העוסקת במתן שירותי שאיבת בטון.
נתבעות 1 ו-2 הן חברות העוסקות בבניה והן קשורות האחת לשניה. נתבע 4 היה בתקופה הרלוונטית בעל מניות של נתבעות 1 ו-2. בין נתבע 3 לבין נתבע 4 התקיים שיתוף פעולה בהפעלת הנתבעות.
ביום 26.6.2008 נחתם בין התובעת לבין נתבעת 1 הסכם, על פיו הזמינה נתבעת 1 מהתובעת שירותי שאיבת בטון (להלן -
ההסכם). נתבע 4 חתם על ההסכם בשם נתבעת 1. לטענת התובעת, נתבע 4 ונתבע 3 חתמו אף באופן אישי כערבים לקיום התחייבויות נתבעת 1 כלפי התובעת.
שירותי השאיבה נועדו לצורך ביצוע הסכם בו התקשרו הנתבעים או מי מהם עם חב' מאור משה יזום נדל"ן בע"מ ונכסי מילאנו בע"מ (להלן -
היזמות), לביצוע פרוייקט ברח' בלפור 11 בתל אביב.
התובעת, לטענתה, פעלה על פי האמור בהסכם ומילאה אחר התחייבויותיה, אך נתבעת 1 לא שילמה לה את התמורה המוסכמת.
נוכח חוב של נתבעת 1 לתובעת, מסרה נתבעת 2 לידי התובעת המחאה על סך 50,247 ש"ח, אשר מועד פרעונה היה 31.12.2008. ההמחאה לא כובדה על ידי הבנק הנמשך, באין כיסוי מספיק. כמו כן טוענת התובעת, כי הנתבעים נותרו חייבים לה סך נוסף של 44,268 ש"ח, שערכם נכון ליום הגשת התביעה הוא 48,116 ש"ח. מכאן התביעה.
לטענת הנתבעים, נתבע 4 לא התכוון ולא חתם על ערבות אישית וכי בכל מקרה, החוב אינו הסכום הנתבע, מאחר שחב' מאור משה ייזום נדל"ן בע"מ (להלן -
חברת מאור), שילמה את כל או חלק מהחוב באמצעות המחאה בסך 25,000 ש"ח לפקודת התובעת. לטענת הנתבעים, בסוף שנת 2008 נתגלע סכסוך בין נתבעות 1 ו-2 לבין היזמות ועל כן, נמנעו מלשלם לנתבעות 1 ו-2 את הכספים המגיעים להן והחליטו לשלם ישירות לקבלני המשנה וביניהם התובעת. לטענת הנתבעים, מאחר והתובעת אינה מכחישה את קבלת ההמחאה, עליה הנטל להוכיח, כי אין מדובר בפירעון סופי של כל החובות.
לטענת נתבעת 2, אינה חבה במלוא סכום התביעה, אלא אך רק בסכום הנקוב בהמחאה, בניכוי הסכום אשר שולם לתובעת על ידי חברת מאור.
נתבע 4 טען, כי מעולם לא הובהר לו ומעולם לא התכוון לחתום על ערבות אישית לחובות נתבעת 1 כלפי התובעת. לטענתו, במועד החתימה היה בחור צעיר וחסר נסיון אשר נתן את פרטיו וחתם לידם מאחר שהיה מורשה החתימה בנתבעת 1. לטענתו, כמנהל החברה הרשום, חתם על מסמכים רבים מול ספקים ולקוחות, אך בין חתימה כמורשה חתימה של הנתבעת 1 לבין חתימת ערבות אישית המרחק רב ואינו ניתן לגישור. לטענת הנתבעים, התובעת, בעורמה, החתימה אדם על מסמך שאינו קריא ולאחר מכן טוענת, שהמסמך מהווה ערבות אישית. לטענת הנתבעים, ערבות היא הסכם בין הערב לבין נושה ולא ניתן ליצור ערבות ללא הסכמה ברורה ומודעת של הערב. במקרה הנדון, טוענים הנתבעים, לא הוצג לנתבע 4 מסמך או דרישה ברורה לערוב להתחייבויות נתבעת 1 או 2 כלפי התובעת ומכאן שמעולם לא הסכים לכך.
דיון
אין כל ספק אמיתי, שהתובעת ביצעה את העבודות נשוא התביעה ועל כך זכאית היא לתשלום. התובעת גם השכילה להוכיח ולשכנע, כי עבור העבודות שעשתה, הייתה זכאית במועד הגשת התביעה לסכום לו היא טוענת.
להוכחת סכום התביעה הגישה התובעת כרטסת הנהלת חשבונות. הנתבעים מצידם, מלבד הכחשה כללית בכתב ההגנה, לא טענו טענה ממשית וממילא לא הוכיחו, כי הסכומים המפורטים בכרטסת הנהלת החשבונות, אינם נכונים. תמיכה למסקנה זו ניתן למצוא גם בעדותו של נתבע 4, לפיה ההמחאה אשר ניתנה על ידי נתבעת 2, הייתה חלק מ"הסדר פריסה" של החוב לתובעת, שכן היו חשבונות אשר לא שולמו (עמ' 18 לפרוטוקול). משמע, מעבר לסכום אשר נרשם בהמחאה של נתבעת 2, נותרה נתבעת 1 חייבת לתובעת סכומים נוספים.
אין מחלוקת, כי התובעת קיבלה ישירות מחברת מאור המחאה על סך של 25,000 ש"ח, שמועד פרעונה 15.4.2009. סכום זה יש להפחית מסכום התביעה.
אין לקבל את טענת הנתבעים, כי סכום זה יש להפחית מחובה של נתבעת 2 לתובעת, הנובע ממתן ההמחאה שסורבה. כמו כן, אין לקבל את טענת הנתבעים, כי הסכום שהתקבל מחברת מאור הביא לסגירת החוב הנטען, וזאת כתוצאה מפשרה. לא הובאה כל הוכחה לכך. בנוסף, ככל שהסכימה התובעת לוותר על תביעות כלפי חברת מאור ולקבל ממנה סכום מופחת עבור השירותים שסיפקה, הסכמה כזו, אשר הנתבעים הם הנושאים בנטל להוכיחה וכשלו בכך, מחייבת בין התובעת לחברת מאור בלבד ואין הנתבעים יכולים להנות מפירותיה. עולה אם כן, כי סך כל חובה של נתבעת 1 עומד על סך של כ- 94,515 ש"ח (50,247 ש"ח + 44,268 ש"ח), בניכוי סך של 25,000 ש"ח.
על נתבעת 1 לשלם לתובעת את החוב במלואו מתוקף ההסכם אשר נחתם ביניהן. על נתבעת 2, לשלם לתובעת, יחד ולחוד עם נתבעת 1, מתוך סכום זה, סך של 50,247 ש"ח, נכון ליום 31.12.2008. משנקבע, כי לנתבעת 1 קיים חוב כספי כלפי התובעת ומהו גובה החוב, יש לבחון את טענת התובעת, כי נתבע 4 ערב כלפיה לחובות נתבעת 1 ועל כן יש לחייב אף אותו בתשלום חוב זה.
התובעת הציגה כראיה את ת/1, צילום ההסכם אשר נחתם בין הצדדים. צילום של אותו מסמך הוגש גם כנספח א' לכתב התביעה. בכתב ההגנה טענו הנתבעים ביחס למסמך זה, כי הכתוב בו מטושטש ולא קריא ולפיכך תנאי ההסכם אשר סוכמו בין הצדדים נכתבו בכתב יד. נתבע 4, לטענתו, מעולם לא חתם או התכוון לחתום על ערבות אישית לחובות נתבעות 1 ו-2.
התובעת צרפה, כנספח ב' לתצהיר אבי קובלסקי, דוגמת חוזה. בחינת ת/1 יחד עם נספח ב' לתצהיר אבי קובלסקי מעלה, כי האמור בהם זהה, ועל פיו חתמו נתבעים 4 ו-3 כערבים להתחייבויות נתבעת 1. כך כתוב בנספח ב':
אני _______ ת.ז. _______ כתובת _________________ חתימת הערב _______