פתח דבר
1. בין התובע-הנתבע שכנגד, ברי כהן (להלן: "
כהן"), לבין הנתבע-התובע שכנגד, חיים ישראל אלפסי (להלן: "
אלפסי"), נתכוננה שותפות לצורך ניהול והפעלה של שתי חנויות הידועות במספרים 38 ו-50 במגרש מס' 114, חלקה 61 בגוש 7183 במרכז המסחרי ברח' רבינוביץ 58 בחולון ; האחת - חנות לממכר של מזון מהיר, והשנייה - חנות לקוסמטיקה (להלן:
"החנויות"). בחלוף מספר חודשים החליטו השניים לפרק את השותפות, ולשם כך התקשרו בהסכם פירוק (להלן:
"הסכם הפירוק" או
"ההסכם"). במסגרתו אלפסי התחייב לרכוש את חלקו של כהן בחנויות, וכן הסכימו הצדדים לערוך ביניהם התחשבנות בנוגע לכל ההוצאות וההשקעות שלהם בחנויות ולבצע תשלומי איזון בהתאם (להלן:
"ההתחשבנות"). שאלת ביצועה בפועל של ההתחשבנות עומדת בחזית המחלוקת בתיק דנא.
מטעמו של כהן הוגשה תביעה להחזר של 208,000 ש"ח, שלטענתו היה על אלפסי לשלם לו במסגרת ההתחשבנות והוא לא עשה כן; ולתשלום פיצוי מוסכם כקבוע בהסכם הפירוק בגין הפרתו בסך שווה ערך בשקלים ל-30,000 דולר. אלפסי, שטען כי קיים את הסכם הפירוק על כל תנאיו, לרבות דרישת ההתחשבנות, הגיש תביעה שכנגד בעילה של הפרת הסכם הפירוק ובמסגרתה עתר לחיוב כהן בתשלום הפיצוי המוסכם.
העובדות הצריכות לעניין
2. ביום 10/4/02 כהן ואלפסי רכשו יחדיו את החנויות מחברת דר-גת בע"מ (להלן:
"דר-גת"). החנויות נרכשו בתמורה לסך של 1,500,000 ש"ח, כאשר מתוכם שילמו הצדדים לדר-גת 900,000 ש"ח (450,000 ש"ח כל אחד) ונותרו חייבים 600,000 ש"ח. כן התקשרו ביניהם ביום 17/7/02 בהסכם שותפות לניהול והפעלת החנויות. השותפות לא עלתה יפה, וכעבור זמן קצר מעת שזו באה לעולם החליטו השותפים לפרקה. בתוך כך, ביום 21/10/02 נכרת הסכם הפירוק הצריך לענייננו (צורף כנספח ב לתצהיר כהן). הסכם הפירוק קבע, בין היתר, כי אלפסי ישלם לדר-גת את מלוא יתרת החוב בגין החנויות, לרבות חלקו של כהן, היינו 600,000 ש"ח [סעיף 3(א) להסכם]; כן ירכוש את חלקו של כהן בחנויות וישלם לו בתמורה סכום נוסף של 450,000 ש"ח בשלושה תשלומים חודשיים שווים ורצופים בשיעור של 150,000 ש"ח כל אחד [סעיף 3(ב) להסכם]. כמו כן הוסכם כי הצדדים יערכו התחשבנות בנוגע לכל ההוצאות וההשקעות שהושקעו על-ידם בחנויות [סעיף 3(ו) להסכם]; ועוד נקבע בהסכם כי במסגרת ההתחשבנות כהן לא יהיה זכאי להחזר הוצאות עד לסך של 67,000 ש"ח שהוצאו עבור שיפוץ החנויות ולא יהיה זכאי לסך של 25,000 ש"ח שהיוו הוצאות בגין רכישת מקררים לחנויות - ובסה"כ 92,000 ש"ח [סעיף 3(ז) להסכם].
המחלוקת בתיק דנן נסבה כאמור על סוגיית ההתחשבנות. כהן סבר כי ההתחשבנות בינו לבין אלפסי לא מוצתה, ומשכך סירב להעביר את זכויותיו בחנויות על שם אלפסי. לנוכח הסירוב הגיש אלפסי לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה לפסק דין הצהרתי, שלפיו קמה זכותו לרישום הזכויות בחנויות על שמו וכי כהן הפר את ההסכם הפרה יסודית המזכה את אלפסי בפיצוי המוסכם [תיק ה"פ (ת"א) 430/03
אלפסי חיים ישראל נ' ברי כהן (פורסם בנבו), (להלן: "
התיק הקודם")]. ביום 9/5/04 ניתן פסק דין בתיק הקודם (כבוד השופטת ה' גרסטל), שהורה לכהן להעביר את זכויותיו בחנויות על שם אלפסי (להלן: "
פסק הדין הקודם"). בית המשפט התייחס בפסק הדין לסוגיית ההתחשבנות, תוך שקבע:
"ההתחשבנות שאינה נוגעת למחיר החנויות עצמן, תוכרע בהליך נפרד, אם וככל שיינקט, וכך גם הזכאות לפיצוי מוסכם, או לכל פיצוי אחר." (סעיף 5 לפסק הדין הקודם).
אלפסי, שזכה בתביעה, הגיש ערעור על פסק הדין בתיק הקודם בטענה כי חרף הקביעה בפסק הדין שלפיה כהן הפר את הסכם הפירוק נמנע בית המשפט מלפסוק לטובת אלפסי את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם. ביום 5/1/05 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון, בתיק ע"א 5695/04
אלפסי נ' כהן (פורסם בנבו), שלפיו הערעור נדחה ללא צו להוצאות. כך, משחזר בו אלפסי מן הערעור בהמלצת בית המשפט.
3. אין מחלוקת כי אלפסי שילם לדר-גת את הסך של 600,000 ש"ח כפי שהתחייב; וכן שילם לכהן את התשלום הראשון בסך 150,000 ש"ח והפקיד בידי עו"ד אהרון אילן, שערך את הסכם הפירוק (להלן:
"עו"ד אילן"), המחאות בסך שני התשלומים הנותרים - הכל כקבוע בהסכם. הוברר גם כי כהן ואלפסי פנו לרו"ח אמיר ביטי (להלן: "
רו"ח ביטי") ונפגשו עימו במטרה לערוך את ההתחשבנות, משפרטי ההסכם גובשו. על יסוד המסמכים והנתונים שהוצגו לו, ביצע רו"ח ביטי חישובים שאותם העלה על הכתב (ראו: נ/1 ו-נ/2). בעקבות החישובים שערך ומשנחתם ההסכם, בו ביום שילם אלפסי לכהן סך של 50,000 ש"ח במזומן וכן זיכה את כהן בסך 37,650 ש"ח מחובו של כהן כלפיו. כהן אישר בחתימתו את קבלת הסכום ודבר ביצוע הזיכוי (האישור מיום 21/10/02 סומן נ/3 - להלן: "
אישור התשלום"). עוד מסר אלפסי לכהן 50,000 ש"ח נוספים במזומן שנועדו לבת זוגו דאז של כהן, אלה טולמסוב, שהיא זו שהפעילה את חנות הקוסמטיקה - וזו אישרה את קבלת התשלום בחתימתה על חשבונית מס שהוציאה (החשבונית מיום 21/10/02 סומנה נ/4 - להלן: "
החשבונית"). סכומים אלה מסתכמים ב-137,650 ש"ח. יוער בנקודה זו למען הבהירות, כי הצדדים שניהם מתייחסים לא פעם, הן בתצהירים שהגישו והן במהלך חקירתם, לסך של 146,650 ש"ח ולא 137,650 ש"ח - כאשר בעשותם כן הם "לוקחים בחשבון" סכום של 9,000 ש"ח ש"נחסך" מהתשלום בסך 50,000 ש"ח ששולם לכהן במזומן ולא הוצאה חשבונית בגינו (ראו: סעיף 23 לתצהיר כהן נ/3 שניתן במסגרת התיק הקודם, וסעיפים 9-7 לתצהיר אלפסי).
הצדדים חלוקים בשאלה אם ההתחשבנות שערך רו"ח ביטי היתה סופית, ומיצתה את הסכמת הצדדים בעניין זה כקבוע בהסכם הפירוק. כן הם חלוקים בשאלה אם בשלב מאוחר יותר הוסכם כי קרוב המשפחה של אלפסי, כהגדרתו להלן, יכריע בסוגיית ההתחשבנות ואם אמנם כך נעשה.
טענות הצדדים
4. לטענת כהן, לאחר ביצוע התשלום הראשון בסך 150,000 ש"ח לידי כהן והעברת ההמחאות לעו"ד אילן (שתי המחאות על סך 150,000 ש"ח כל אחת), אלפסי נמנע מלקיים איתו את ההתחשבנות במלואה והתחמק מכל הזדמנות להשלימה. כהן אינו חולק על כך שבוצעה התחשבנות אצל רו"ח ביטי - ואולם זו היתה חלקית לטענתו והיה צורך להשלים אותה כאמור בשיתוף רו"ח ביטי; אלא שאלפסי לא היה נכון לעשות כן (סעיף 5.3.1 לתצהיר כהן). בהמשך הדברים נעשה ניסיון להשלים את ההתחשבנות במסגרת מגעים שנוהלו בסיועו של מר יעקב כהן, קרוב משפחה של אלפסי (לעיל ולהלן:
"קרוב המשפחה"), שאותם כינה כהן "בוררות". לגרסתו של כהן, כמוסכם על הצדדים ובהתאם להחלטת קרוב המשפחה - לאחר שזה נדרש למסמכים הרלוונטיים לשותפות בחנויות - היה על אלפסי לשלם לכהן סך של 208,000 ש"ח בגין השקעתו בחנויות. זאת לאחר שכהן ויתר, לדבריו, על 92,000 ש"ח בהתאם לאמור בסעיף 3(ז) להסכם הפירוק; שאלמלא כך היה על אלפסי לשלם לו סך 300,000 ש"ח (סעיף 5.3.2 לתצהיר כהן). ברם, גם הסכמה זו לא קוימה לטענת כהן. משכך סירב האחרון לקבל לידיו את ההמחאות והורה לעו"ד אילן שלא להעביר את זכויותיו של כהן בחנויות על שם אלפסי (סעיף 6 לתצהיר כהן). אשר לפסק הדין בתיק הקודם, כהן טוען כי לא נקבעו בו ממצאים בנוגע להתחשבנות וכי עניין זה הושאר לבירור שייעשה בהליך נפרד.
אלפסי מצידו טוען, כי במסגרת הפגישה אצל רו"ח ביטי העלה האחרון על הכתב את הסיכום שלפיו בהתאם להתחשבנות המלאה בין הצדדים, אלפסי ישלם לכהן סך של 146,650ש"ח באופן הבא: 50,000 ש"ח ישולמו במזומן לבת זוגו של כהן, בגין חנות הקוסמטיקה שאותה היא ניהלה; 50,000 ש"ח ישולמו במזומן לכהן; ובנוסף 37,650 ש"ח יזוכו מחובו של כהן כלפי אלפסי. כל האמור בוצע הלכה למעשה כבר ביום שבו נכרת הסכם הפירוק - כפי שגם עולה מן האישור נ/4 שעליו חתום כהן, ומן החשבונית נ/8 שהוצאה על ידי בת זוגו (הפער של 9,000 ש"ח הובהר לעיל; וראו סעיף 9 לתצהיר אלפסי). ואולם משסירב כהן להעביר את זכויותיו בחנויות על שמו של אלפסי, יזם אלפסי את ההליך נושא התיק הקודם. אשר לפסק הדין בתיק הקודם, אלפסי סבור כי נקבע במסגרתו שההתחשבנות מוצתה וכי קביעה זו מהווה השתק פלוגתא (סעיפים 25 ו-27 לתצהיר אלפסי). בלא לגרוע מהאמור הוא טוען כי בסעיף 3(ז) להסכם הפירוק נקבעה תקרת תשלום של 92,000 ש"ח לידי כהן במסגרת ההתחשבנות - ומששולם לו סכום גבוה מזה, גם בשל כך אין יסוד לתביעה. טענה נוספת שבפי אלפסי נוגעת לתצהיר שהוגש למנהל מס שבח על ידי הצדדים ובחתימתם, ובו דווח על כך שעלות השיפוצים של החנויות הסתכמה בסך 39,036 ש"ח (להלן:
"תצהיר המס"). לטענת אלפסי כהן אינו יכול, לצורך התחשבנות בין הצדדים, להישמע בטענה שעלות השיפוצים היתה גבוהה מהסכום שעליו הצהיר. בהינתן כל האמור ומאחר שכהן סירב ללא הצדקה להעביר את זכויותיו בחנויות על שם אלפסי במועד הקבוע בהסכם הפירוק, ועשה כן רק בעקבות פסק הדין בתיק הקודם - עסקינן בהפרה יסודית של ההסכם. בעטיה קמה לאלפסי, לטענתו, הזכות לפיצוי מוסכם בסך של 30,000 $ כאמור בסעיף 11 להסכם הפירוק.
דיון
5. בהליך זה נשמעו עדויותיהם של שני בעלי הדין בלבד, שנחקרו על תצהיריהם. אמנם מלכתחילה הצהיר כהן על כוונתו לזמן שורה של עדים נוספים מטעמו - אולם הוא לא עשה כן, ואדרש לכך בהמשך.
האם הפלוגתא נושא הדיון הוכרעה בפסק הדין הקודם?
6. בסעיף 4(ג) בפסק הדין הקודם קבע בית המשפט:
"אין לקבל את טענת המשיב (כהן - ע.ב.) שלפיה ההתחשבנות לא נעשתה עדיין וכי עליהם עוד לערוך התחשבנות ולאזן ההשקעות. המשיב סתר את עצמו במהלך עדותו מספר פעמים, ואף סתר דבריו באמצעות תצהיר שנתן עבור רשויות המס. כתוצאה מסתירות אלו, קשה לקבל את גרסתו כאמינה..."
ובהמשך נאמר, במסגרת סעיף 4(ד):