1.
כללי
מונחת לפניי תביעה כספית, הכוללת שני רכיבים: תביעה נגזרת ותביעה רגילה. באשר לתביעה הנגזרת, בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעים לשלם לחברה היא התובעת 2, את מלוא הכספים שנטען כי נלקחו ממנה שלא כדין, ובנוסף את תמורת מכירות הסחורה של החברה שלא הועברה על ידם לקופתה. בצד אלה, נטען כי יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים האחרים, את הרווחים שהפיקו הנתבעים בתקופת השותפות שקדמה לחברה, וכן לשלם להם פיצויים בגין פגיעה במוניטין, ריביות ועוד. סך כל פיצוי הנתבע הינו 9,350,729 ש"ח.
2.
הצדדים
התובעת 1 היא חברה פרטית (להלן: "
בן פורת"), שעסקה בייבוא פרטי הלבשה תחתונה ובעיקר גרביים ותחתונים. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הוחזקו מניות בן פורת על ידי בני הזוג, נפתלי ז"ל ומרים ניימן, הם התובעים 3 ו- 4, (להלן בהתאמה: "
נפתלי", "
מרים" ו- "
ניימן", שלושת אלה ייקראו גם "
התובעים"). במהלך בירור התביעה, ועוד קודם להגשת תצהירי העדות הראשית, נפטר נפתלי ז"ל.
התובעת 2, (להלן: "
החברה"), היא חברה שנוסדה ביום 23.12.03, מחצית מניותיה מוחזקות על ידי בן פורת והמחצית האחרת מוחזקת על ידי הנתבעת 2, (להלן: "
בוקובזה"). בוקובזה שהינה חברה המצויה בבעלות הנתבעים האחרים או מי מהם. הנתבע 1 (להלן:
"יעקב") הינו בנו של יונה (להלן: "
יונה"). יונה עסק בשיווק פרטי ביגוד בעסק שהקים וניהל במשך שנים רבות בחנות בדמי מפתח, ברחוב הקישון 11, תל אביב (להלן בהתאמה: "
העסק" ו"
החנות"). יעקב עבד עם יונה בעסק (בוקובזה, יונה ויעקב להלן: "
הנתבעים"). במהלך בירור התביעה, ועוד קודם להגשת תצהירי העדות הראשית, נפטר יונה ז"ל והנתבעת 3 היא יורשתו ובאה במקומו כנתבעת.
3.
ההתקשרויות
השותפות - לעמדת התובעים, בין הצדדים הוקם בשנת 2001 מיזם עסקי משותף (סעיף 1 לסיכומי התובעים), לפיו בן פורת תייבא פרטי הלבשה שונים מחו"ל, ואלה ישווקו במלואם ובאופן בלעדי על ידי יונה, כאשר הצדדים יחלקו בשווה את הרווחים של העסק (להלן: "
השותפות"), קרי בין סך כל העלויות הכרוכות ברכישה ובשיווק של המוצרים, לרבות שינוע והובלה לארץ והוצאות המכירה לבין התמורה שתתקבל בגין המכירות. עוד הוסכם כי יונה יהיה זכאי לקבל, כחלק מהוצאות המיזם המשותף, סך של 7% מהמכירות, בגין הוצאות החזקת החנות, וזאת עד התחשבנות סופית. הלכה למעשה, פעלו הצדדים בהתאם למתווה האמור, כאשר בן פורת ייבאה לארץ סחורה מחו"ל וזו שווקה באופן בלעדי על ידי יונה.
החברה - לעמדת התובעים, בשלהי 2003, הוחלט על ידי הצדדים למסד את השותפות באמצעות חברה, היא התובעת 2, אשר מניותיה יוחזקו בשווה על ידי הצדדים. הצדדים נועצו ברו"ח ברק (להלן: "
רו"ח ברק"), ששימש רו"ח של התובעים, באשר להתקשרות בהקמת החברה וניהול הפעילות הפיננסית שלה. אף הוכנה תכנית עסקית לפיה היקף המכירות המתוכנן של החברה לשנת 2004 שיעמוד על כ-13 מיליון ש"ח, והרווח הגולמי המתוכנן, על בסיס הפעילות בעבר אמור היה להיות כ-23%.
הפעילות- סמוך לאחר ההחלטה להקים את החברה, נסעו נפתלי, מרים ויעקב לסין לצורך רכישת הסחורה עבור החברה שנוסדה באותה עת. במקביל נערכה במחסנים ספירת המלאי של פרטי הביגוד שנרכש על ידי בן פורת ונמסר ליונה לשווק, על מנת שהמלאי האמור יועבר לחברה. החברה המשיכה את פעילות המיזם העסקי, קרי, ניימן עסקו ברכישת הסחורה מחו"ל ואילו יונה ויעקב עסקו בשיווק והמכירה וגביית הכספים מלקוחות החברה. החברה פתחה חשבון בבנק המזרחי המאוחד בע"מ, בסניף בו ניהלו בן פורת את חשבונותיהם, בעיר בני ברק, בסמוך למקום מגורי ניימן (להלן:
"חשבון הבנק"). מורשי החתימה בחשבון הבנק היו מרים ויעקב ביחד, כאשר עד להוצאה בסכום מסוים, ניתן היה להסתפק בחתימה של אחד מהם. החברה העסיקה עובדים שטיפלו בשיווק וההפצה, רכשה כלי רכב, שכרה מחסן במושב זיתן (להלן:
"המחסן בזיתן") לצורך פעילותה ועוד. החברה הסתייעה בשירותיהם של מנהלת החשבונות גב' יהודית טאובר ושל רו"ח ברק.
בחלוף תקופה קצרה מאז החלה פעילות החברה פרץ סכסוך בין הצדדים. התובעים טענו כי הנתבעים הוליכו אותם שולל, בין היתר בכך שיעקב העביר כספים שלא כדין מחשבון החברה ליונה, העמיסו חוב של בוקובזה על החברה, מכרו סחורה של החברה במיליוני שקלים ומבלי שדווחו על כך ואת התמורה שלשלו לכיסם, ועוד.
נוכח הסכסוך, החברה הפסיקה את פעילותה, תוך שנותרה חייבת כספים לבנק ולספקים.
בנסיבות אלה הגישו התובעים את התביעה נשוא פסק הדין, ובצידה עתרו לסעדים זמנים שונים להבטחת פסק הדין שיינתן.
במהלך בירור התביעה, ולאחר שרשויות המס איימו בנקיטה בהליכים פלילים, הוסכם על הכנת והגשת דו"ח כספי של החברה ליום 31.12.06, מבלי שהוא יהווה הודאה בטענות מי מהצדדים. דו"ח כאמור נחתם ביום 19.8.09.
4.
עמדת התובעים
התובעים מעלים שלל טענות נגד הנתבעים:
התובעים טוענים כי ערך המלאי שהועבר מהשותפות לחברה, עוד בטרם ייסוד האחרונה, הסתכם לסך של 3,861,889 ש"ח, אך בדיעבד התברר להם כי לעמדת הנתבעים המלאי עמד על סך של 1,170,000 ש"ח בלבד, ומשכך הועבר לחברה מלאי בשווי נמוך במידה ניכרת מהשווי האמיתי.
יעקב דרש מניימן, ליטול אשראי ללא הגבלה בסכום, וכי עד משיכת הסך 250,000 ש"ח די יהיה בחתימת אחד הצדדים, קרי ניימן או יעקב. האחרון, עשה שימוש שלא כדין באפשרות המשיכה על סמך חתימתו היחידה בכך שביצע משיכות של כספים מחשבון הבנק לחשבון יונה, שלא כמוסכם, בסך של 3,041,858 ש"ח.
הפרה נטענת נוספת היא בכך שהחוב של הנתבעים לחברה בסך 1,189,758 ש"ח הועבר לספרי החברה כחוב של החברה ולא חוב של הנתבעים, דבר שגרם לאחרונה להיכנס למצב של חדלות פירעון.
התובעים טוענים כי הנתבעים מכרו סחורה מבלי לדווח על כך לחברה ולניימן. להערכת התובעים, סכום הסחורה שנמכרה ושלא דווחה על ידם מגיע לסך של 2,408,942 ש"ח בצירוף מע"מ.