תמצית העובדות וטענות הצדדים
1. מדובר בתביעה כספית שהגיש מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל") כנגד הנתבעות, לחייבן בתשלום דמי חכירה בסך 211,918 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה.
2. בשנות השבעים או בסמוך לכך, עלה מושב שתולה (להלן: "המושב) על הקרקע כאשר חבריו היו מאוגדים באגודה שיתופית אחת. במהלך שנת 1984 פוצל המושב לשתי אגודות שיתופיות, שהן הנתבעות כאן.
3. המנהל חתם עם הנתבעות, מדי פעם בפעם, על הסכמים, שנועדו להסדיר החכרת הנחלות שבתחום המושב. ההסכם האחרון בין הצדדים הינו מיום 13.4.1995 וחתומים עליו המנהל מצד אחד, הסוכנות היהודית לא"י מצד שני והנתבעות מצד שלישי (להלן: "הסכם המשבצת"). מדובר בהסכם תלת שנתי מכוחו התחייבו הנתבעות לשלם למנהל דמי חכירה בסכומים ובמועדים המפורטים שם (ההסכם צורף כנספח א' לתצהירו של עד המנהל מר ויסאם עמר, ת/1).
4. לטענת המנהל, הפרו הנתבעות את הסכם המשבצת בכך שלא שילמו את המגיע מהן וצברו חוב, הכולל הפרשי הצמדה וריבית בסך של 471,731 ש"ח. עקב קיומה של טענת התיישנות דיונית, העמיד המנהל את תביעתו על סך כולל של 211,918 ש"ח, נכון למועד הגשתה, וזאת בגין דמי חכירה עבור שבע שנות החכירה האחרונות.
5. לאחר הגשת התביעה, הגיע המנהל להסדר פשרה עם הנתבעת מס' 1, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 5.1.2009 (להלן: "הסדר הפשרה"). בהתאם להסדר הנ"ל, התחייבה הנתבעת 1 לשלם למנהל סך 167,705 ש"ח ובתמורה התחייב המנהל להימנע מלפעול כנגדה על מנת לגבות את יתרת החוב הכולל, וכן התחייב שלא למנוע הענקת שירותים שונים אותם לא היה מעניק אילו המשיך חובה של נתבעת זו לעמוד בעינו.
בסעיף 7 להסדר הפשרה, הוסכם בין המנהל לבין הנתבעת מס' 1, כי התשלום שיבוצע על ידה, ייזקף על חשבון הסכומים שהתיישנו מתוך החוב הכולל, אשר אינם נכללים בסכום התביעה. מכאן, שלטענת המנהל על הנתבעת מס' 2 לסלק את סכום התביעה במלואו, שכן, הסכום ששולם ע"י הנתבעת מס' 1, התייחס לתקופה שהתיישנה וממילא לא נתבעה.
6. המנהל טען, כי על אף שלא נחתם עם הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") הסכם חכירה מאז 1995, הרי שזו חייבת לשלם את דמי החכירה מאחר והיא ממשיכה להחזיק במקרקעין ולעשות בהם שימוש באמצעות חברי האגודה. לדברי עד המנהל, מר ויסאם עמר, נמנע המנהל מלחתום על הסכם חכירה עם הנתבעת בשל קיומו של חוב שלא סולק.
בנוסף טען המנהל, כי חיובה של הנתבעת הינו הדדי, יחד ולחוד, עם הנתבעת מס' 1. לפיכך, משלא סולק מלוא הסכום בגין התקופה אליה מתייחסת התביעה, חייבת הנתבעת לשלמו במלואו.
7. הנתבעת טענה, כי חלקו הניכר של החוב הנטען, התיישן זה מכבר, אף על פי הודאת המנהל. יחד עם זאת, מהתחשיב שצורף לתביעה עולה, כי התחשיב נערך בהתעלם מתקופת ההתיישנות לעניין חישוב הריבית וההצמדה.
עוד טענה הנתבעת, כי יש לסלק את התביעה מחמת שיהוי ניכר בהגשתה, הואיל ומשך שנים רבות לא נקף המנהל אצבע כנגדה, לא טרח להעמידה על קיומו של החוב הנטען והשתהה משך 14 שנים תמימות בהגשת התביעה. על כן, יש לראות בו כמי שויתר על החוב ומחל על הזכויות המגיעות לו בגין החכירה.
8. עוד הוסיפה הנתבעת, כי הימנעותה מלחתום על הסכם חכירה נעוצה בסירובו של המנהל לפצל את חוזה החכירה בין שתי הנתבעות. לטענתה, דרישתה לחתום על הסכם חכירה בגין הנחלות בהם מחזיקים חברי האגודה מטעמה, נתקלה בסירוב עיקש של המנהל, אשר עמד על כך ששתי האגודות יחתמו על הסכם אחד, ללא הפרדה.
בכל מקרה, לשיטתה, אין יסוד לדרישת המנהל לחייבה אהדדי עם הנתבעת מס' 1, בגין חיובי שתי האגודות יחד. זאת בין היתר, בשים לב לכך שלחיוב הדדי מעין זה אין כל זכר בהסכם המשבצת. לטענת הנתבעת, אילו רצה המנהל לחייב את שתי הנתבעות יחד ולחוד, היה מציין זאת באופן מפורש בהסכם המשבצת. משלא עשה כן, יש לחייב כל אחת מהן בנפרד בגין נחלותיה.
התיישנות ושיהוי - האומנם?
9. אין חולק כי התביעה, כפי שהוגשה, מתייחסת לדמי החכירה המגיעים בגין תקופה של שבע השנים שקדמו להגשתה. מכאן, שאין יסוד לטענה כי התביעה התיישנה.
טענת הנתבעת, כי התחשיב עליו מסתמך המנהל נעשה בהתעלם מתקופת ההתיישנות לעניין חישוב הריבית וההצמדה, לא הוכחה. יחד עם זאת, אתייחס לפן אחר של טענה זו בהמשך הדברים.
10. אשר לשיהוי, הרי שעל אף שמדובר בדמי חכירה שנצברו משך תקופה ארוכה של 14 שנים, איני סבור כי הימנעות המנהל מלנקוט בהליכים משפטיים כנגד הנתבעת, מהווה שיהוי שיש בו כדי להצדיק סילוקה של התביעה על הסף. הכלל הוא שדיני השיהוי אינם באים במקום הוראות ההתיישנות, אלא מתקיימים בצדם. לכן, השיהוי יכול שיחול אף במהלך תקופת ההתיישנות. אלא ששיהוי נוצר כאשר ההשתהות בפנייה לבית המשפט, מהווה משום שימוש לא נאות בזכות התביעה ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע. "סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו, הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פד"י נז(5), 433).
בפסק הדין הנ"ל ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה כי (בעמ' 445):
"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה, ועשויה לפגועה בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת ההתיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם".