1. תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1 בעקבות ניתוח שעבר בבית החולים הדסה בירושלים לשחזור השופכה. התביעה מתמקדת בפגיעה נוירולוגית בגפיו התחתונות של התובע שנגרמה כתוצאה מהמנח בו היה שרוי במהלך הניתוח. מדובר בניתוח שבוצע כשהתובע שוהה במשך שעות כשרגליו מורמות - מנח הקרוי ליטוטומיה גבוהה או ליטוטומיה מוגזמת.
המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשאלה האם ביצוע הניתוח במשך שעות רבות במנח שכזה מהווה רשלנות מצדו של הצוות הרפואי? עוד נטען כי הניתוח בוצע ללא "הסכמה מדעת" של התובע לסיכונים האפשריים כתוצאה מהניתוח ותוך פגיעה ב"אוטונומיה של המנותח".
כדי להבין את המחלוקות נפתח בתיאור הרקע, לאחר מכן נפרט את טענות הצדדים ונדון בטענות.
רקע
2. בחודש אפריל 2000 החל התובע 1 (להלן: "התובע") להתלונן על בעיות צריבה ותכיפות בהטלת שתן. הבעיה לא חלפה, ועל כן ביום 14/5/00 הוא פנה לבית החולים זיו בצפת. לאחר שנבדק בחדר מיון, הוא קיבל טיפול אנטיביוטי ושוחרר לביתו (חלק מנספח א' לתצהיר התובע ת/6). משלא חל כל שיפור במצב, פנה התובע ביום 17/5/00 פעם נוספת לחדר המיון בבית החולים זיו. לאחר שנבדק הומלץ לו להתאשפז לצורך בירור מצבו, אך הוא סירב (שם).
הבעיות בהטלת שתן לא חלפו ועל כן שב התובע לבית חולים וביום 23/5/00 אושפז במחלקה האורולוגית בבית החולים זיו. בדיקת אולטרסאונד של דרכי השתן לא הציגה ממצא חולני והוא שוחרר לביתו (שם).
3. בשלב זה ובהתאם להמלצה שקיבל פנה התובע ביום 18/6/00 לפרופ' פודה, במרפאה האורולוגית של בית החולים הדסה בירושלים. התובע הופנה בו ביום לביצוע בדיקת אורתרוגרפיה. מדובר בצילום רנטגן של מערכת השתן, המבוצע תוך הזרקת חומר ניגוד. בבדיקה זו נמצא על ידי הרופא הרנטגנולוג כי "הודגמה היצרות באורטרה המקורבת. כיס שתן בעל גבולות חדים וסדירים. בזמן השתנה הודגמה מחדש היצרות בשופכה עם הרחבה של חלק פרוקסימלי של האורטרה. לאחר התרוקנות - שארית שתן מינימלית" (ת/6 נספח ב').
לאור ממצאי הבדיקה הופנה התובע על ידי פרופ' פודה לד"ר שנפלד, ונפגש עמו כבר באותו היום. ד"ר שנפלד ציין את פרטי הבירור שהתובע עבר עד אותו מועד, והממצאים בדבר "היצרות קצרה בשופכה בולברית, שארית שתן" (ת/6 חלק מנספח ג'). לאחר מכן בדק את התובע ונתן לו מרשם לטיפול תרופתי למניעת זיהום העלול לגרום לבצקת ולעצירת שתן, מכתב למיון במידה ויסבול מעצירת שתן, והפנייה לציסטוסקופיה.
4. ביום 10/7/00 הגיע התובע לבדיקה נוספת במרפאה האורולוגית בבית החולים וכן לביצוע ציסטוסקופיה. הבדיקה בוצעה על ידי ד"ר שנפלד. מאחר ופתח השופכה היה צר מדי לציסטוסקופ רגיל בוצעה תחילה הרחבה של הפתח. לאחר מכן בוצעה הציסטוסקופיה, אשר הדגימה "שופכה קדמית תקינה עד להיצרות חוטית" באזור האמצעי של השופכה הבולברית. לאור הממצאים המליץ ד"ר שנפלד לתובע לעבור ניתוח לשחזור השופכה. על פי תכנית הטיפול ומתוך הנחה כי ההיצרות הינה קצרה, ביקש ד"ר שנפלד לכרות את החלק הצר ולחבר את הקצוות שיוותרו אחד לשני (השקה קצה לקצה). עוד תוכנן כי באם לא ניתן יהיה לבצע את החיבור, יילקח שתל מגופו של התובע ובעזרתו תשוחזר השופכה.
לאחר התייעצות עם הוריו קיבל התובע את המלצת ד"ר שנפלד והופנה לביצוע הניתוח (ת/6 חלק מנספח ג').
5. ביום 24/7/00 אושפז התובע בבית החולים לקראת הניתוח, אותו עבר למחרת. מהלך הניתוח תואר בפרוטרוט בדו"ח הניתוח (ת/6 נספח ז'). התובע הושכב בתנוחת ליטוטומיה, ו"על מנת למנוע כאבי גב הונח גם גליל סיליקון קטן בתחתית הגב...". במהלך הניתוח התברר כי לא ניתן לבצע כריתה שלמה של החלק הצר של השופכה והשקת קצה לקצה ועל כן בוצעה לקיחת שתל מעור הפין והשופכה שוחזרה בעזרת השתל. בתום הניתוח "רגלי החולה הורדו לשטוח ונבדקו מיד ונמצאו חמימות למגע, הסובכים רכים, החזר קפילרי תקין, דפקים פריפריים תקינים".
על פי דו"ח המרדים (ת/6 נספח ט'), ההרדמה החלה בשעה 10:00, התובע היה מוכן לניתוח בשעה 10:20, הניתוח החל בשעה 11:00 והסתיים בשעה 17:25. על פי גיליון המעקב הסיעודי בחדר הניתוח (ת/6 נספח ח'), הניתוח הסתיים בשעה 18:20. סך הכל הניתוח נמשך, אפוא, כשש וחצי-שבע וחצי שעות.
6. הואיל והטענות בתיק מתמקדות בתנוחה שבה בוצע הניתוח נבהיר כי תנוחת הליטוטומיה משמעה תנוחה בה שוכב המנותח על גבי עכוזו ורגליו מורמות כלפי מעלה (ראו איור שצורף לחוות דעתו של פרופ' רמון, מוצג נ/8).
לצורך הניתוח בתובע הורם גבו לזווית של 45 מעלות ורגליו בזווית של 30 מעלות נוספים (דו"ח הניתוח נספח ז' ל-ת/6), כך שעסקינן במנח שמקובל לכנותו כליטוטומיה גבוהה.
7. לאחר הניתוח התובע החל לסבול מכאבים והפרעות תחושה ברגליו. עם קבלתו למחלקה בשעה 20:00, צוין כי "דפקים ברגליים נמושו, רגליים חמות, עדיין אינו יכול להזיז אותן". בחצות התובע התלונן על כאבים ברגליים, "אולם פחות מאשר בהתאוששות" (עמ' 16 לנספחי נ/7). התובע נבדק ע"י הרופא התורן ורגליו נמצאו חמות, הדפקים הפריפריים תקינים, הסובכים תקינים וקיימת תנועה תקינה. עם זאת נמצאה "היפופלזיה (ירידה בתחושה) בכפות הרגליים".
8. בכל מהלך האשפוז המשיך התובע לסבול מכאבים ברגליים, ירידה בתחושה, קושי בהנעה וכאבים למגע. כן התלונן על כאבי גב. התובע נבדק על ידי רופאי המחלקה, לרבות בנוגע לכאבים ברגליו, ונמצא כי מצבו משתפר. כן קיבל שני טיפולים פיזיותרפיים, אשר שיפרו מעט את מצבו. באותם טיפולים הוא אף הודרך לתרגול עצמאי.
9. ביום 30/7/00, לאחר שבעה ימי אשפוז, שוחרר התובע לביתו. בגיליון סיכום המחלה ובתעודת השחרור (ת/6 נספח י"ג) צוינו כאבי הגב וחולשת הרגליים מהם סבל לאחר הניתוח, אך הוסף כי קשיים אלה חלפו בהדרגה. עוד צוין שם כי תלונות אלו אופייניות "...לאחר ניתוח זה בשל השכיבה ממושכת בתנוחת ליטוטומיה גבוהה".
10. התובע המשיך בביקורות ומעקב במסגרת המרפאה האורולוגית של בית החולים. בבדיקתו ביום 13/8/00, שבועיים לאחר שחרורו מבית החולים, צוינו כאבי הגב, חולשת הרגליים, קשיי ההליכה והסחרחורות מהם סבל לאחר הניתוח, "...שחלפו בהדרגה" (ת/6 נספח י"ד). אזור הניתוח היה בתהליכי החלמה.
ב- 6/9/00 התובע נבדק פעם נוספת והקטטר הוצא. ד"ר שנפלד ציין כי "כל הנתונים האלה מתאימים לתוצאה מוקדמת מצויינת לאחר הניתוח אולם אין בכך הבטחה לגבי העתיד" (ת/6 נספח ט"ו).