1. תביעה כספית נגד הנתבעים בגין גניבה וגזל שמנים למחזור מתוך חביות שהציבה התובעת במקומות שונים ברחבי הארץ ונזקים נוספים שנגרמו כתוצאה מכך כמו שכירת שרותי חקירה, עורכי דין ועלויות מיגון ושמירה.
הנזקים הוערכו ע"י התובעת בסך כולל של 3,860,000 ש"ח אך סכום התביעה הועמד על סך של 2,500,001 ש"ח בלבד לצרכי אגרה.
2. התובעת, פאנדנגו איסוף ומחזור בע"מ, עוסקת במחזור שמן טיגון לשימוש בתזונת בעלי חיים. התובעת התקשרה עם מטבחים שונים ברחבי הארץ ורכשה מהם שמן טיגון משומש. במסגרת ההתקשרות, הציבה התובעת בסמוך למטבחים חביות שמן נושאות את הלוגו שלה, אליו העבירו בעלי המטבחים את שמן הטיגון משומש, כאשר נציג התובעת אוסף מעת לעת את השמן מהחביות ומשלם תמורתו.
נתבעים 1-2 הקימו בשנת 2002 את השותפות "שמנון" נתבעת 3 (להלן "הנתבעת"), אשר מתחרה בתובעת בשוק מחזור השמנים לטיגון. הנתבעת נהגה להתקשר בהסכמים בע"פ עם בתי עסק שונים ובדומה לתובעת רכשה מהם שמן טיגון משומש, בשיטת איסוף זהה. נתבעים 4-5 מועסקים אצל הנתבע.
3. בקליפת האגוז- לטענת התובעת, הנתבעים ו/או מי מטעמם נהגו לגנוב ולגזול שמן משומש מתוך החביות שהוצבו ע"י התובעת בבתי עסק עמם התקשרה בהסכם שרות לאיסוף שמנים משומשים. נטען כי הנתבעים נהגו להתחזות כעובדיה של התובעת ו/או להציג לבעלי בתי העסק תשלום עבור השמן ו/או לגנוב את השמן ללא ידיעת בעלי בתי העסק וללא תשלום תמורתם, כן נטען כי הנתבעת הסיתה את עובדי התובעת לגנוב בעבורה שמן.
4. התובענה דנא, אינה ההליך הראשון בין הצדדים. ביום 16.2.05 הגישה התובעת תובענה בדרך של המרצת פתיחה [הפ 5019/05], בה עתרה למתן צו מניעה זמני וקבוע נגד הנתבעים לבל יגנבו ויגזלו את השמן המשומש מתוך חביותיה של התובעת. ביום 2.3.05 הגיעו הצדדים להסכם שקיבל בו ביום תוקף של פסק דין, הקובע כדלקמן:
1.
הצדדים מצהירים ומתחייבים כי לא ישאבו בעצמם ו/או באמצעות מי מטעמם שמן ממיכלי הצד השני המוצבים במסעדות ומטבחים ו/או בכל מקום אחר ברחבי הארץ.
2.
במקרה של דרישה בכתב מבעל עסק לפינוי מיכל איסוף שמנים, ייאסף המיכל על ידי הצד שהציב את המיכל בתוך 48 שעות מקבלת הדרישה.
3.
הצדדים לא ימנעו הצבה של מיכלים במסעדות ומטבחים ברחבי הארץ.
4.
ינתן צו המתיר למבקשת לפצל את סעדיה"
5. דא עקא, לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את הסכם הפשרה וממשיכה לגנוב שמנים משומשים מתוך חביותיה אף באמצעות עובד של התובעת. בנסיבות אלו, הוגשה התביעה בה עסקינן ובד בבד הוגשו שתי בקשות על פי פקודת ביזיון בית המשפט. בתמיכה לטענותיה בתובענה דנא, הציגה התובעת דו"חות חקירה שנערכה ע"י משרד חקירות פרטי לבקשת התובעת וגם הגישה תלונות במשטרה בגין אירועי הגניבה הנטענים. נטען, כי התנהלות הנתבעים גרמה לתובעת נזק הן מעצם הגניבה והן בשל כך שנאלצה לאסוף את השמן בתדירות גבוהה יותר ולמגן את החביות, כן שכרה את שירותיהם של חברת חקירות ועורכי דין. התובעת סמכה יתדותיה על עילות עשיית עושר ולא במשפט, גרם הפרת חוזה, הפרת חוזה, גניבה, הסגת גבול במיטלטלין, גזל והפרת חובה חקוקה. לאור האמור לעיל, עתרה התובעת לפיצוי בגין נזקיה ולצרכי אגרה העמידה אותו על סך של 2,500,001 ש"ח.
מאידך גיסא- טענו הנתבעים, כי תכליתה של התביעה להלך עליהם אימים ולחסל את התחרות ההוגנת והחופשית בשוק איסוף ומסחר השמנים המשומשים בארץ. הנתבעים הכחישו את מעשי הגניבה המיוחסים להם וטענו כי השמנים שייכים לבעלי העסקים והנתבעת משלמת את תמורתם כדין. מה גם, נטען, כי חרף חקירה שהתנהלה במשך זמן רב,
כל שעלה בידי התובעת להראות הם מקרים בודדים וכי הרווח שניתן היה להפיק ממכירת כמות השמן שנלקחה מסתכם בעשרות שקלים בלבד. מעבר לכך, נטען כי יש לפסול את עדויות החוקרים, לרבות הקלטות שהוגשו באמצעותם כראיה, בעטייה של פגיעה קשה בפרטיות הנתבעים והטרדתם לפי חוק הגנת הפרטיות. בד בבד, נטען למעשה בית דין אשר לאירועים שהתרחשו לכאורה עובר להסכם הפשרה. הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובעת לא הצליחה להוכיח עילת תביעה נגד נתבעים 4-5 אשר עבדו כשכירים אצל הנתבעת ולא ברור איזו אחריות מוטלת עליהם בענייננו. עוד נטען כי הנתבעת מקיימת את הוראות הסכם הפשרה וכי התובעת היא זו שהפרה את הסכם הפשרה שבכך שעובדיה שאבו שמן ממיכלים של הנתבעת ואף השליכו מיכלים של הנתבעת אל מחוץ לתחום בתי העסק ודאגו להסתירם ו/או לחבל בהם. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובעת מוציאה לשון הרע על הנתבעת בפני בעלי העסק ופוגעת בשמה הטוב. לעניין גובה הנזקים הנטענים ע"י התובעת, נטען כי עסקינן בהערכות ובהשערות בלבד שלא נתמכו בראיות ולא עלה בידי התובעת להוכיחם, בייחוד בהיעדר חוות דעת כלכלית מטעמם. אשר על כן, עתרו הנתבעים לדחיית התובענה ולחלופין, לקיזוז הנזקים שגרמה להם התובעת במעשיה, לרבות בגין הוצאת שם רע ופגיעה בשמה הטוב, שהועמדו על סכום התביעה.
הליכי ביזיון בית משפט:
6. לנוכח טענת התובעת בדבר הפרת הסכם הפשרה, פנתה התובעת בבקשה לאכוף על הנתבעים את הסכם הפשרה באמצעות הליכי ביזיון בית משפט (בש"א 1340/06), אשר נידונו בפני מותב אחר. במסגרת זו ניתן תוקף של החלטה להסכמה נוספת בין הצדדים הקובעת כי בגין כל הפרה נוספת שיפרו הנתבעים או מי מהם את פסק הדין שניתן בהפ 5019/05, ישלמו הנתבעים סך של 100,000 ש"ח לקופת המדינה.
הנתבעים חזרו והפרו את הסכם הפשרה ועל כן הוגשה בקשה נוספת על פי פקודת בזיון בית משפט בבש"א 3837/08. החלטה ראשונה שניתנה בבקשה זו קבעה כי נסיבות העניין אינן תואמות את גידרו של הליך על פי פקודת ביזיון בימ"ש, על החלטה זו הוגשה בקשת רשות [רע"א 9182/08] שהתקבלה, והבקשה הוחזרה לצורך הכרעה לערכאה הדיונית. בסופו של יום, בהחלטה מיום 29/11/10, נקבע כי הנתבעים הפרו את הסכם הפשרה בכך שב 28/4/08, שאבו שמן מחביות התובעת ועל כן חויבו לשלם לקופת המדינה את סכום הסנקציה המוסכם בסך של 100,000 ש"ח וכן חויבו בתשלום סך של 15,000 ש"ח הוצאות משפט ושכ"ט ב"כ התובעת.
7. המחלוקת בין הצדדים מעלה מספר סוגיות:
א. האם הוכח כי הנתבעת נטלה שמן מחביותיה של התובעת ללא אישורה? והאם יש בכך משום מעשה שלא כדין?
ב. האם עדויות החוקרים, לרבות הראיות שהוגשו באמצעותם, קבילות ומהו משקלן נוכח טענות הנתבעת לפגיעה חמורה בפרטיות?