לפניי תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, כטענתו, בתאונה שאירעה ביום 4.3.07.
הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), אינה כופרת בכיסוי הביטוחי, אך היא טוענת כי אין המדובר הוא בתאונת דרכים אשר בגינה זכאי התובע לפיצוי על פי חוק הפיצויים. אם כן, יש לדון תחילה בשאלת החבות.
חבות הנתבעת לפי חוק הפיצויים
התובע התייחס בסיכומיו, בהרחבה, לשאלה האם התאונה, בנסיבות שאירעה, מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. הוא תיאר את נסיבות פציעתו וטען, כי תחול במקרה הזה ה"החזקה המרבה" של ניצול הכוח המכני של הרכב, כמופיע בהגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים. הואיל והמדובר ברכב "רב תכליתי", רכב אשר ייעודו המקורי הוא לא רק לנסיעה, הרי משנגרמה התאונה עצמה במסגרת ניצול הכוח המכני מבלי שזה שינה את ייעודו, הרי עסקינן בתאונת דרכים.
טוען התובע כי המדובר ברכב דו תכליתי שכן המשאית משמשת להובלת משא וזהו ייעוד תעבורתי, והיא משמשת על פי ייעודה המקורי גם להרמת המטען והורדתו, וייעוד זה אינו תעבורתי. היות והנזק נגרם לתובע עקב השימוש המקורי הלא תעבורתי, דהיינו, עקב ניצול כוח המנוע של הרכב, יש לראות באירוע משום תאונת דרכים.
מוסיף התובע וטוען כי גם אם המדובר הוא בפגיעה שאירעה במהלך פריקה, הרי אין נפקות לעובדה זו, שכן די בשימוש מוכר (במקרה הזה שימוש בכוח המכני של הרכב) כדי להביא את המקרה בגדר חוק הפיצויים, גם אם התאונה אירעה בנסיבות של החזקה הממעטת בדבר פריקה וטעינה.
עיון בסיכומיה של הנתבעת מעלה, כי הנתבעת כלל אינה טוענת לקיומה של החזקה הממעטת בדבר פריקה וטעינה. על כן, למעשה, אין כלל צורך להתייחס לדיון שבסיכומי התובע בדבר אי תכולתו של חריג זה במקרה דנא. בהערת אגב ובהחלט מעבר לצורך אציין כי אופן יישומה של הפסיקה הרלוונטית והעקרונית אליה התייחס ב"כ התובע בסיכומיו (פרשות "אוסם", "עוזר" ו"פטקין") למקרה דנן נראה בעיניי נכון.
למעשה, טיעונה של הנתבעת לעניין העדר חבות על פי חוק הפיצויים הינו בשניים: האחד, כי המשאית במקרה דנן, אינה רכב דו תכליתי; השני, כי התובע לא הוכיח שהתאונה נגרמה עקב ניצול הכוח המכני של הרכב לצורך הייעוד שאינו תעבורתי.
ביתר פירוט, טוענת הנתבעת בסיכומיה, שהעובדה שהמשאית הובילה חול מנקודה אחת לשניה, אינה מלמדת על כך שהמדובר ברכב שהוא רב תכליתי, שהרי ייעודה המקורי של המשאית הוא בהובלת מטען מנקודה לנקודה. התובע לא הוכיח שלמשאית היה ייעוד נוסף ומעדותו עולה שייעודה של המשאית היה לנסוע ולהוביל חול וזאת בלבד. לשם כך יועד הכוח המכני שלה ופעולת ההובלה הוא חלק אינטגראלי מפעולת הנסיעה ומהיעוד התחברותי של המשאית. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובע לא הוכיח שבמשאית הנידונה היה קיים מתקן, מנגנון, אביזר או עדכן כלשהו הפועלים על בסיס שימוש בכוח המכני של הרכב, לצורך ביצוע פעולות המגשימות יעוד שאינו נסיעה והובלה.
עוד טוענת הנתבעת כי לא נטען וגם לא הוכח, שהיתה קיימת במשאית מערכת כלשהי שהופעלה על ידי כוח המכני שלה לצורך ביצוע הפריקה עצמה. כל שטען התובע הוא כי במשאית קיימת מערכת הידראולית לצורך פתיחה וסגירה של הדלת, פעולות שקשורות באופן ישיר ומובהק ליעוד התחבורתי של המשאית שהיה נסיעה והובלה ולצורך מניעת סיכון תחברותי, ולא לצורך הגשמת ייעוד אחר.
מוסיפה הנתבעת וטוענת שגם אם היה בימ"ש דוחה את הטענות האמורות ומקבל את טענת התובע שהמדובר ברכב דו תכליתי, כאשר הפריקה של החול מהווה ייעוד נוסף שאינו תחבורתי, הרי עדיין התובע לא הוכיח שהתאונה נגרמה עקב ניצול הכוח המכני של הרכב לצורך הייעוד שאינו תחבורתי.
המדובר הוא בעניין של מומחיות והיה על התובע להיזקק לחוו"ד מהנדס רכב, שיבדוק את המשאית ויקבע בחוות דעתו, כי המערכת אליה מתייחס התובע אכן הינה מערכת הידראולית סגורה, העושה שימוש בכוח מכני של המשאית. נטען כי בהעדר חוו"ד כזאת, לא הוכח טענת התובע בדבר מערכת שעושה שימוש בכוח מכני.
בחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות שלפניי ומצאתי שדין טענתו של התובע, לפיה המדובר ברכב דו ייעודי וכי הוא נפגע כתוצאה מן השימוש בכוח המכני שהופעל במהלך השימוש הבלתי תחבורתי במשאית, להתקבל.
התובע מתאר את נסיבות התאונה באופן הבא (סעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית):
"
ביום 4.3.07 הגיע מר אפרים (הכוונה לאפרים גרצינשטיין, נהג המשאית - ההערה שלי י.א)
למפעל שבו אני עובד, כשהוא נוהג את המשאית והנגרר כדי לפרוק חול שהיה בנגרר. בסביבות השעה 11:25 בערך הוא ביקש ממני להחזיק בידי את ה-"וו" שמחזיק לוכסן נועל את הדלת האחורית של הנגרר בגלל שהייתה תקלה במנגנון הפתיחה (בדרך כלל, כשאין בעיות, הנהג משאית הוא זה שפותח בלחיצה על כפתור את ה-"וו" שנועל את הדלת האחורית של הנגרר ואח"כ נכנס למשאית ומרים את הנגרר). באותו יום ה-"וו" היה מקולקל נפתח ונסגר כנראה מעצמו ומר אפרים ביקש ממני שאני אחזיק את ה-"וו" באצבעות ואז הוא לא ינעל. עשיתי מה שהוא ביקש וחיכיתי ליד ה-"וו" בדלת האחורית של הנגרר. אפרים לחץ על כפתור ההפעלה, ה-"וו" נפתח, ואני החזקתי אותו בעזרת יד שמאל (כמו שאפרים אמר לי לעשות) אבל ה-"וו" נסגר בעוצמה חזקה מאוד ופגע קשות באצבעות כף יד שמאל שלי ובעיקר באצבע מס' 2 שנכרתה. אציין כי הפתיחה והסגירה של הוו נעשית דרך המנוע של המשאית ובעת התאונה מנוע המשאית עבד שכן הוא נותן את הכוח לפתיחת הווים".
התובע טוען בסיכומיו כי עניין לנו ברכב שייעודו המקורי הוא "דו-תכליתי", שכן המשאית משמשת להובלת משא וייעוד זה הוא תעבורתי, והיא משמשת על פי ייעודה המקורי גם להרמת מטען והורדתו, ייעוד שאינו תעבורתי. נטען שנזק הגוף נגרם לתובע עקב השימוש בייעוד המקורי והלא-תעבורתי וכי נזק זה נגרם עקב ניצול כוח המנוע של הרכב ולכן, יש לראות במקרה דנן, משום תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.
כאמור, הנתבעת טוענת שהתובע לא הוכיח שלמשאית היה ייעוד נוסף מעבר לייעודה התחבורתי, וכי מעדותו של התובע עולה שייעודה של המשאית היה להוביל חול, וזאת בלבד.
מתיאור התאונה, כפי שעולה מתצהיר התובע, אשר לא נסתר בחקירה נגדית, ומהחקירה הנגדית עצמה, עולה כי המשאית, יחד עם הנגרר, שימשו לצורך הובלת חול. נדמה לי שעל כך אין מחלוקת, וזהו השימוש התחבורתי של המשאית והנגרר דנא. למשאית היה גם ייעוד נוסף, ייעוד אשר הוגשם בפועל באמצעות הכוח המכאני של המשאית, והוא, לעניינינו, פריקת החול מן הנגרר. מן הראיות האמורות שבפניי עולה שבדרך כלל, לשפיכת החול מן הנגרר קודמת פעולה של לחיצה על כפתור, הפותחת את הוו שנועל את הדלת האחורית של הנגרר. נהג המשאית הוא זה שפותח בלחיצה על הכפתור את הוו, ולאחר מכן, הוא מרים את הנגרר וכך נשפך החול, דהיינו, כך מבוצעת פעולת הפריקה. הדברים נרשמו בצורה ברורה מאוד בסעיף 4 לתצהירו של התובע, אשר צוטט לעיל, וקיבלו חיזוק בחקירתו הנגדית של התובע: התובע נשאל אם המשאית הייתה מלאה חול, והנהג היה צריך לפרוק אותה, והוא השיב בחיוב (עמ' 1, שורות 15-13 לפרוטוקול); התובע נשאל אם בדרך כלל הנהג פותח את הוו עם כפתור שנועל את הדלת של הארגז, ולאחר מכן הוא מרים את הנגרר והחול נשפך לבד, והתובע השיב תשובה חיובית (עמ' 1, שורות 18-16 לפרוטוקול). לא רק זאת, אלא שהתובע הצהיר בסיפא לפסקה הראשונה של סעיף 4 לתצהירו כי הפתיחה והסגירה של הוו נעשית דרך המנוע של המשאית, ובעת התאונה מנוע המשאית עבד, שכן הוא נותן את הכוח לפתיחת הווים.
מסקנתי מן האמור לעיל היא כי בנוסף לייעודה התחבורתי של המשאית, היה למשאית ייעוד נוסף, והוא פריקת חול. זהו ייעוד נוסף של המשאית ושל הנגרר ולכן, אני דוחה את טענת הנתבעת, כי התובע לא הוכיח שהייתה קיימת במשאית מערכת כלשהי, שהופעלה על ידי כוח מכאני של המשאית, לצורך ביצוע הפריקה עצמה. הייתה גם הייתה מערכת כזאת - בעזרת כוח המנוע של המשאית, לחיצת כפתור היא שמשחררת את הוו או הווים של הנגרר, כדי שבהמשך ניתן יהיה להרים את הנגרר ולפרוק את החול. במילים אחרות, פריקת המטען, היא ייעודה הבלתי תחבורתי של המשאית, נעשתה באמצעות הפעלת הכוח המכאני של הרכב, וזאת על ידי לחיצה על כפתור. מעבר לצורך, אציין שסביר להניח שגם הרמת הנגרר כדי לשפוך את החול, נעשית באמצעות כוח מכאני, שהרי אין זה הגיוני שהדבר יבוצע בכוח ידני. ואולם, משמצאתי שפתיחת הוו, המהווה חלק אינטגרלי מתהליך הפריקה, נעשית באמצעות הכוח המכאני של המשאית, אין צורך להיזקק לשאלה האם גם הרמת הנגרר לצורך שפיכת החול גם היא נעשית באמצעות כוח מכאני.