רקע עובדתי
1. כתב האישום יחס לנאשמת 1 עבירה בגין אי מסירת פירוט על שכר עבודה ששולם והסכומים שנוכו עבירה עפ"י סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958, וסעיף 7(ב)(7) לחוק עובדים זרים התשנ"א-1991 לנאשמים 3-2 יוחסה אחריות נושא משרה.
2. הנאשמים הפעילו במועד הרלבנטי בית אריזה לחצילים, במושב פצאל (להלן בית האריזה) כאשר זה היה מאוגד כחברה - נאשמת 1 והנאשמים 3-2 היו בעלים ומנהלים בחברה ואחראים על העבודות שבוצעו במסגרת הפעילות שלה.
3. ביום 12.3.06 נערכה ביקורת של מפקחי התמ"ת בבית האריזה. נמצאו במקום 4 עובדים זרים, שהועסקו על פי אישורים כדין. כשנבדקו תלושי השכר של הארבעה, נמצא שנרשם בהם ניכויים ביחס לחודשים 12/05, 1/06, 2/06. בתלוש לא נרשם פירוט מדויק, בגין מה נערכו הניכויים. הנאשמים טענו כי הניכויים שנרשמו היו על חשבון המגורים וההוצאות הנלווית.
4. נדגיש כי ניתן היה, אותה שעה, לנכות על חשבון: מגורים והוצאות נלווית, סכומים שעלו על סכום הניכויים שנרשמו בתלוש. לא נטען כי הנאשמים ניכו סכומים העולים על אלה שניתן היה לנכותם, על חשבון הוצאות מגורים והוצאות נלווית. דא עקא שבתלוש השכר שנמסר לעובדים נרשם "ניכויים, ניכוי רשות: כלכלה, לינה"
מבלי שפורט מה טיבם של אותם הניכויים.זהו אפוא הענין שבגינו הוגש כתב האישום. דהיינו כתב האישום הינו על כי הניכויים שנרשמו ולא פורטו כדבעי, כפי שמציין ב"כ המאשימה (פרוט' עמ' 7 ש' 9).
5. לטענת המאשימה היה על הנאשמים לפרט בתלוש את טיב הניכויים ולציין מפורשות, כי אלה הינם על חשבון: מגורים והוצאות נלווית. רישום כללי בציון "כלכלה" אינו עונה על דרישות הדין. לטענת הנאשמים, הם פנו לרואה חשבון בקי ומנוסה והפקידו בידיו את עריכת תלושי השכר. משרד רואה החשבון אכן ערך את התלושים והם הסתמכו על נסיונו ומומחיותו. לנוכח הסתמכותם זו על בעל המקצוע הרי שלא היה להם, את היסוד הנפשי לביצוע העבירה. בכל אופן לא היתה להם מודעות לעבירה. לנוכח כל זאת יש לזכותם הואיל ולא הוכח היסוד הנפשי של מודעות או עצימת עיניים, ולחילופין הם הסתמכו על בעל מקצוע.
לטענת המאשימה לא ניתן לפטור הנאשמים מאחריות על יסוד העובדה שהנאשמים נסמכו על חוות דעתו של רואה החשבון. היה עליהם לבדוק ולברר בעצמם ואין לאפשר להם להסתתר מאחרי גבו של רואה החשבון.
6. נציין כי כנגד הנאשמים נרשם קנס מנהלי, אך הם ביכרו להשפט ולפיכך הוגש נגדם כתב האישום נשוא הליך זה. כתב האישום תוקן ואנו נענה בכתב האישום המתוקן בלבד.
7. נציין כי כנגד הנאשמים נרשם קנס מנהלי, אך הם ביכרו להשפט ולפיכך הוגש נגדם כתב האישום נשוא הליך זה. כתב האישום תוקן ואנו נענה בכתב האישום המתוקן בלבד. לפנינו העידו המפקחים גב' נוזהה זועבי ואיתי צרפתי והשוטר יאיר הלוי. הנאשמים 2-3 העידו ורואה החשבון משה מועלם, שערך את התלושים. לאחר הדיון ביקשו הצדדים לסכם בכתב וכך נעשה.
הכרעה
8. לאחר עיון בטענות החלטתי לזכות הנאשמים מהאשמות שיוחסו להם בכתב האישום.
9. בעדותו סיפר רואה החשבון (פרוט' עמ' 5 ש' 27) שהוא עורך תלושי שכר למאות עובדים זרים, והתמחותו של משרדו הינה בטיפול בתחום החקלאות. לדבריו, הואיל ובפועל נתנו לעובדים הזרים מגורים נדרשו הם על ידי רשויות המס להביא ענין זה לידי ביטוי בתלוש השכר (פרוט' עמ' 5 ש' 29, עמ' 6 ש' 3-1). לאור דרישה זו של רשויות המס, שהתנגשה עם דרישות של משרד התמ"ת, נרשמו בתלושים ניכוי רשות, כפי שאכן נרשמו למעשה. השכר שסוכם ושולם למעשה חושב לפי שכר המינימום. השכר שסוכם ושהגיע להם גולם, כך שהעובדים הזרים קיבלו את השכר נטו לפי שעות העבודה שעבדו בפועל, כפי שסוכם, (פרוט' עמ' 6 ש' 9-5).
10. הניכויים שנרשמו בתלוש היו למעשה רישומים בלבד, לאור דרישות רשויות המס, אף שבפועל כאמור לא נוכה סכום כלשהו משכר העובדים ששולם להם במלואו כפי שסוכם עימם. הסבר זה של רואה החשבון מר מועלם מהימן עלי והוא משקף למעשה את המצוקה, אליה נקלע, כמי שייצג את הנאשמת ונדרש דרישות מהתמ"ת מחד גיסא ומרשויות המס מאידך גיסא בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". למעשה, עולה מדברים אלה כי
לא היו ניכויים בפועל משכר העובדים. הרישום בתלוש למעשה אינו נכון ואינו משקף את מה שנעשה למעשה. לנוכח זאת לא נעברה כל עבירה על ידי הנאשמים - אין מעשה פלילי - "ACTUS REUS". טענה זו לא הועלתה מפורשות על ידי בא כוח הנאשמים, אך היא עולה מתוך מסכת העובדות שהוצגה ולפיכך אין להתעלם ממנה. לנוכח כל האמור יש לזכות הנאשמים בהעדר מעשה פלילי ACTUS REUS
לא היה ניכוי בפועל וממילא כיון שלא היה ניכוי בפועל, לא היה צורך לרשום זאת בתלוש (על פי הסעיפים הנזכרים בכתב האישום). כיוון שכך לא הפרו הנאשמים חובתם על פי סעיפי כתב האישום. פועל יוצא של האמור שיש לזכותם.
11. יש לזכות הנאשמים גם בשל כך שהנאשמים פנו לבעל מקצוע "בר הכי" בתחומו - רואה חשבון של משרד גדול, המתמחה בתחום יעוץ מס לחקלאים והכנת תלושי שכר לעובדים זרים. כאמור הם פעלו בתום לב והטעות היתה בלתי נמנעת, באופן סביר.
בענין טענת הנאשמים של טעות בדין כותבת כב' השופטת ברלינר בע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל את הדברים הבאים:
היחס לאי ידיעת הדין כגורם המשפיע על קביעת אחריות פלילית עבר שינוי של ממש בתיקון 39 לחוק העונשין. סעיף 12, כנוסחו לעיל, בוטל. הנושא מוסדר כיום בסעיף 34 יט לחוק העונשין, שכותרתו "טעות במצב משפטי", וזו לשונו:
"לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר".
הכלל הכמעט מוחלט לפיו אי ידיעת הדין אינה פוטרת הומר בכלל הנכון להכיר, במקרים מסוימים, בפטור מאחריות פלילית בגין טעות משפטית. הכלל הבסיסי נותר, אמנם, בעינו ועל פיו אי ידיעת הדין אינה פוטרת. אלא שלצידו נקבע חריג משמעותי, הקובע פטור מאחריות פלילית במקרה של טעות במצב משפטי שהיא "בלתי נמנעת באורח סביר". ההגנה במקרה של טעות במצב משפטי מותנית בהתממשותם של שני תנאים: ראשית, על הטעות במצב המשפטי להיות טעות כנה ובתום לב. תנאי זה ברור מאליו, שכן טעות שאינה טעות כנה ובתום לב אינה בגדר טעות. שנית, על הטעות לעמוד בקריטריון של סבירות: "בלתי נמנעת באורח סביר". על בית המשפט להשתכנע שהטעות במצב המשפטי אירעה על אף שנעשו כל המאמצים שיש לצפות להם מאדם סביר כדי לברר את המצב המשפטי לאשורו. לא למותר לציין, כי בדומה לסייג זוטי דברים, טעות במצב משפטי לפי סעיף 34יט לחוק אף היא סייג לאחריות פלילית, ועל כן הנטל להוכחתה מוטל על הטוען לה (סעיף 34ה לחוק העונשין), כאשר די בכך שהטענה הוכחה ברמה של יצירת ספק סביר (סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין; ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (4) 337, 373-368).
בפסק דינה מביאה היא דברי כב' השופט ת. אור בעניין הורוביץ בהתיחסו לטענת הטעות בדין על יסוד הסתמכות: