1. א. בתאריך 26.9.10 נהג התובע ברכבו במושב כפר הנגיד ואותת על מנת לפנות שמאלה. התובע האט את רכבו לאחר שהבחין במראה ברכב הנתבע המתכוון לעקוף את רכבו בצומת בניגוד לחוק.
התובע בלם את רכבו, אולם לא הצליח למנוע את פגיעתו של הנתבע ברכב התובע, אשר בזמן העקיפה פגע ברכב התובע וגרם לו נזק.
מאחר והתובע סבור, שהאחריות לגרם התאונה והנזק רובצת על הנתבע, הגיש הוא תביעה זו לחייב הנתבע וכן את הנתבעת 2 - המבטחת של רכב הנתבע (להלן: "כלל") לשלם לו את נזקיו בסך של 6,581 ש"ח, הכולל בחובו: נזק ממשי לרכב בסך של 5,148 ש"ח, ירידת ערך בסך של 183 ש"ח, שכ"ט שמאי בסך של 640 ש"ח ועוגמת נפש, לרבות בזבוז זמן, הוצאות נסיעות וכיוצ"ב בסך של 550 ש"ח.
ב. הנתבעים סבורים שיש לדחות את תביעת התובע, משום שלדעתם האחריות רובצת עליו.
לטענת הנתבעים, נסע הנתבע בכניסה למושב הנ"ל ובעודו נוסע כדין, סטה לפתע רכב התובע - אשר עמד בצד הכביש - לנתיב נסיעת רכב הנתבע ופגע בו בנגרר.
הנתבעים מבקשים לחזק טענתם באמצעות הטענה, שרכב הנתבע - שהוא רכב ארוך - כבר כמעט עבר את רכב התובע כשזה החליט לפתע וללא כל התראה מצידו לפנות ולסטות לנתיב נסיעת רכב הנתבע.
2. לאחר שבחנתי ולאחר ששקלתי היטב את חומר הראיות ולאחר ששמעתי את הצדדים ואת עדת התביעה הגב' ווסקובוינק אנט (להלן:"העדה"), אני מחליט שהעובדות ונסיבות המקרה מביאות את בית המשפט לידי מסקנה, שלנתבע אחריות מרבית לקרות התאונה ולנזק שנגרם לרכב התובע - אם כי אותן עובדות ואותן נסיבות גם מצביעות על כך, שגם לתובע רשלנות תורמת לגרם התאונה והנזק.
בחלוקת אחריות זו, מחליט אנוכי לייחס לנתבע אחריות בשיעור של 70% ואילו לנתבע מייחס אנוכי אחריות בשיעור של 30% - כל זאת מן הנימוקים הבאים:
א. א) בעוד שבכתב התביעה כותב התובע כך: "כשהבחין במראה ברכב הפוגע כשהוא מתכוון לעקוף את הרכב הנפגע..." הרי, שבעדותו בבית המשפט אומר התובע, שלא ראה את הרכב במראה, אם כי בהמשך שוב סותר התובע את עצמו ולשאלה מדוע בלם, משיב התובע: "כי ראיתי את האוטו במראה שהוא עבר, אז בלמתי.." . (סעיף 4 לכתב התביעה לעומת עדותו בבית המשפט בעמ' 1 לפ', ש' 15- 16 וש' 19- 20)
ב) התובע מציין, שהיה צריך לפנות שמאלה והאט ואז כאשר החל להאט שמאלה - עקף אותו הנתבע מצד שמאל ואז פגע הנגרר ברכב התובע.
הנתבע מציין בכתב ההגנה, שראה את התובע עומד בצד הכביש ולפתע סטה לנתיב נסיעתו ופגע בנגרר.
לאור עדותו של התובע, אני קובע, שרכב התובע היה כבר מעט בסטייה לפנייה שמאלה, או כפי שהוא מעיד בבית המשפט:" האוטו התחיל את הפניה.." (עמ' 2 לפ',ש' 11).
אני מקבל את עדות התובע, שהוא החל את הפנייה ולא את עדות העדה, שלא היה במהלך הפנייה. (עמ' 6 לפ',ש' 20)
עדה זו חתמה על שני תצהירים:
תצהיר אחד, שנחתם על ידי העדה (ולא בפני עו"ד) בו היא מאשרת, שתוך כדי נסיעה, התובע רצה לפנות שמאלה והאט את רכבו
ותוך כדי פנייה שמאלה, עקף הנתבע את רכב התובע ופגע בו.
תצהיר שני נערך ביום 6.7.11 בפני עו"ד - יום לפני יום הדיון של יום 7.7.11 - בו מצהירה העדה, שהתובע רצה לפנות שמאלה ולפתע עקף הנתבע את רכב התובע, תוך שהנגרר פגע ברכב התובע. (ראה תצהיר הראשון שצורף לכתב התביעה והשני אשר סומן ת/4)
ג) לאור העובדות שהובאו לעיל, אני קובע, שרכב התובע היה כבר בסטייה קלה שמאלה בעת שרכב הנתבע עקף את רכבו ועקיפה זו בוצעה בצמידות יתר לרכב התובע וכך פגע הנגרר בחלק הקדמי שמאלי של רכב התובע.
בהמשך עדותו, אף מחזק התובע מסקנה זו ועונה לשאלת נציג כלל כך:
" התחלתי לפנות שמאלה ואז כשהאטתי את הרכב בגלל המכה, הרכב נעצר..." (עמ' 8 לפ',ש' 9- 10 וראה גם לעניין זה בש' 14- 16)
ד) בעצם התחלת ביצוע הפנייה, מבלי שהתובע יבחין ברכב הנתבע, אשר לפי טענתו אף הגיע במהירות - נהג התובע בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת ולא הבחין ברכב הנתבע ומכאן ולאור הנימוקים שפורטו לעיל, נובעת רשלנותו התורמת של התובע לקרות התאונה והנזק.