1. א. עסקינן בתאונת דרכים שאירעה בין רכב התובעת שהיה נהוג בידי הגב' מירי קזום (להלן:
"גב' קזום") ובין רכב שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן:
"הנתבע").
כתוצאה מתאונה זו נגרם נזק לרכב התובעת ומאחר והנתבעת 2 (להלן:
"מנורה"), לא הכחישה את אחריותו של הנתבע לגרם התאונה, החליטה לשלם לתובעת חלק מנזקיה - זאת משום, שמנורה סברה, שגם לגב' קזום רשלנות תורמת, אשר הוערכה על ידי מנורה בשיעור של 20%, אך בפועל התחשבה מנורה עם הנסיבות וקיזזה רק 15% מגובה הנזק בשל רשלנות תורמת.
בתביעה זו מלינה התובעת על כך, שלא היה מקום לייחס לגב' קזום רשלנות תורמת כלשהי ועל כן, הגישה היא תביעה זו לחייב הנתבעים לשלם לה את היתרה הבלתי מסולקת בסך של 4,299 ש"ח, הכולל הפרש הנובע מקיזוז של 15% מגובה הנזק הממשי בסך של 3,165 ש"ח בתוספת סך של 500 ש"ח הוצאות דואר, ביול ועוגמת נפש ובתוספת סך של 634 ש"ח - הפרש תשלום שכ"ט שמאי.
ב. הנתבע וגם מנורה הגישו כתבי הגנה, בהם מפרטים הם את תרומתה של גב' קזום לגרם התאונה ואת ההצדקה לקיזוז השיעור של 15%.
2. בעת הדיון, לא העיד הנתבע - למרות שהיה נוכח באולם בית המשפט- ושמעתי את עדותה של גב' קזום וכן את טענות נציג מנורה ולאחר שמיעת הצדדים, הנני להחליט כדלקמן:
א. לטענת גב' קזום נכנס הנתבע לנתיב נסיעתה מבלי ליתן לה זכות קדימה ובהמשך לכך פגע הנתבע ברכב התובעת. עובדות אלו הן אכן נכונות ובשל כך, אך הכירה מנורה באחריות הנתבע לגרם התאונה, אך, כפי שכבר נאמר לעיל, סברה מנורה שיש לייחס גם לגב' קזום רשלנות תורמת של 20% - אם כי בסופו של יום התחשבה מנורה וקיזזה רק 15% מגובה הנזק כרשלנות תורמת.
ב. בדרך כלל, אחריות לגרם תאונה כמו גם רשלנות תורמת נקבעות על ידי בית המשפט, לאחר שהצדדים המעורבים בתאונה מעידים בפניו ולאחר שבית המשפט מתחשב בכל העובדות, בכל הנסיבות ובכל חומר הראיות מחליט בית המשפט בשאלת האחריות וגם בשאלת הרשלנות התורמת.
קביעת המבטחת על תרומת רשלנות בשיעור זה או אחר, אין לדעת על פי מה מעריכה היא את שיעור הרשלנות התורמת וכך יכול הצד שכנגד להתרשם שקביעה זו היא שרירותית ובשל כך, לא פעם מגיעים צדדים לבית המשפט, לדון בשאלה אשר הייתה שנויה במחלוקת- בעניין זה- בין הצדדים עצמם.
ג. במקרה זה, על פי העובדות והנסיבות, כפי שעלו מעדותה של גב' קזום, הרי שדי בעדותה היא על מנת לקבוע, שאכן הייתה לה לגב' קזום רשלנות תורמת ונראה לי, עם כל הכבוד לטיעוניה של גב' קזום, שלאור הנסיבות - אך חסד נעשה עמה שמנורה קיזזה רק 15% כתרומת רשלנות - זאת מהנימוקים הבאים:
א) גב' קזום יצאה מכיכר והיא מעידה באופן מפורש, שהיא ראתה את הנתבע מגיע ופונה שמאלה וכל שעשתה הוא להאט את מהירות נסיעתה ובסוברה שדי בכך שיש לה זכות קדימה, יכולה היא להמשיך בנסיעה ישרה - למרות שראתה את כל מעשיו של הנתבע עד הגיעו למקום בו אירעה ההתנגשות עצמה.
ב) הצילומים והתרשים אותו הגישה גב' קזום, מצביעים על כך, שלגב' קזום היה שדה ראיה והיא אכן ראתה את רכבו של הנתבע והאמירה שלה, על כי הנתבע לחץ על דוושת הגז במקום על דוושת הבלם, אינה מתקבלת על דעתי, שכן גב' קזום לא יכלה לראות זאת ואכן, מהמשך עדותה עולה, שהיא רק מעריכה שכך היה, משום שכך זה נראה לה הגיוני. (ראה בעמ' 1 לפ', ש' 16- 18).
ג) בהמשך עדותה, מאשרת גב' קזום שהיא ראתה את הנתבע נוסע נסיעה רגילה והיא לא חשבה שהוא ייכנס לצומת, לא תמיד היא חושבת שמשהו יכול לקרות ואין היא יכולה לסמוך על הנהגים.
מעדותה של גב' קזום עולה, שהיא העריכה לא נכון את המשך נסיעתו של הנתבע, אך נוהג רכב חייב לצפות, שלא כל נהג מקיים את תקנות התעבורה ובצדק אמרה שאין היא יכולה לסמוך על הנהגים, אך דווקא בשל כך, היה עליה לנהוג - במקרה זה- בזהירות ולא להמשיך בנסיעה, רק משום שיש לה זכות קדימה, במיוחד לאחר שהעידה, שהיא ראתה את רכב הנתבע כל עת נסיעתו ועד לאירוע התאונה. (ראה עדות גב' קזום בעמ' 2 לפ',ש' 8- 12).
ד) רשלנותה של הגב' קזום עולה מדבריה היא האומרת:"סליחה? אני אעצור לפני הצומת? הזכות שלי, לא שלו" (עמ' 2 לפ',ש' 14- 15).
זכות זו, שגב' קזום מבקשת לקחת לעצמה - "הזכות שלי"- אינה נלקחת כדבר מובן מאליו, גם אם לנוהג רכב יש זכות קדימה, שכן בעניין זה נקבע בהלכה הפסוקה, שמתן זכות קדימה אינה זכות מוחלטת, אלא זכות יחסית ואין להשתמש בה "בעיניים עצומות". (ראה ע"א 553/73 שלמה אליהו נ' חן חן ואח', פ"ד כט(2), 341)
נוהג רכב, על אף היותו בעל זכות קדימה, צריך עדיין להיות ער לנעשה בכביש - במיוחד כאשר גב' קזום לא סומכת על נהגים אחרים.
ה) גב' קזום העידה, שהיא ראתה את רכב הנתבע, לא עוצר ונכנס לכיוון נסיעתה, לכן היה עליה לנקוט אמצעי זהירות - גם אם הייתה לה זכות קדימה.
מקום ההתנגשות ומיקום הפגיעה ברכבים, מוכיח, שהנתבע הספיק כבר להגיע לכיוון נסיעתה של גב' קזום ובצאת הנתבע כך לדרך מבלי לציית להוראות התמרור ועד הגיעו למקום התאונה עצמו והיות וגב' קזום ראתה את רכב הנתבע נוסע כך, היה עליה לנקוט באמצעי זהירות - ולא להמשיך בנסיעה רק משום שהזכות שלה.
3. לאור הנימוקים שפורטו לעיל, הרי שצדקה מנורה בכך שייחסה לגב' קזום רשלנות תורמת ותוך התחשבות קבעה שיעור של 15%.