בפניי תביעה לקבלת תשלום בגין טיפולים שערך התובע, רופא שיניים, בפיו של הנתבע.
לטענת התובע, בשנת 2005, ערך סדרת טיפולים לשיקום הפה עבור הנתבע, והנתבע לא השלים את יתרת התשלום עבור הטיפולים עד מועד זה. בסה"כ טוען התובע, נותר הנתבע חייב סך של 6,500 ש"ח, ועוד הוא טוען, כי בהתאם למוסכם בין הצדדים, אמור היה הנתבע לשלם את מלוא התשלום בסיום הטיפול, ואולם, במקום לעשות כן שילם תשלומים מעת לעת במהלך שנת 2005, כאשר תשלום אחרון בוצע על ידו ביום 9/11/05, ונותרה יתרת חוב שלא סולקה.
הנתבע טען בכתב הגנתו, כי אמנם עבר טיפולים אצל התובע, ואולם, מאז עבר זמן רב ולא נותרה כל יתרת חוב. הנתבע טוען, כי אין בידיו אסמכתאות לטענותיו, בשל הזמן הרב שחלף, והוא אף איננו זוכר מהו הטיפול שהתקבל ואלו סכומים שולמו על חשבון עלות הטיפול, ואולם, משלא פנה אליו התובע מעולם בכל דרישה לתשלום נוסף, הרי שחזקה כי לא נותר כל חוב.
במהלך הדיון שנערך בפניי נחקרו התובע, הנתבע, וכן עדה מטעם התובע, המשמשת כסייעת אצל התובע ועובדת בשירותיו, גב' צדוק בתיה.
התובע ביקש להציג לתמיכה בגירסתו כרטיס אשר התנהל על ידו במרפאה על שם הנתבע, בשנת 2005. התובע לא צירף הצעת מחיר ואף לא חשבוניות המעידות על ביצוע התשלומים, ולמעשה, כל שבפניי, הוא כרטיס בכתב יד שהתנהל על ידו ועל ידי הגב' צדוק.
התובע העיד כי מרבית הפניות אל הנתבע בוצעו טלפונית על ידי הגב' צדוק, ולטענתו, נבע הדבר מכך שרוב מערכות היחסים שלו עם לקוחותיו הן מאד קרובות, ועל כן הוא לא נוהג לפנות בכתובים ומסתפק בפניה טלפונית. מנגד העיד התובע, כי החל משנת 2005 ואילך לא היה כל קשר של ממש בין הצדדים כאן, הנתבע חדל מלהיות לקוח של התובע, ובודאי שאין לומר כי היתה ביניהם "מערכת יחסים קרובה" לאחר מועד זה.
על אף דברים אלו, לא שמעתי מפי התובע כל הסבר מניח את הדעת מדוע במשך שנים כה ארוכות, שקט על שמריו ולא פנה בכתובים ובהתראות אל הנתבע בדרישה לקבל את הסכום אשר לשיטתו נותר מגיע לו.
הגב' צדוק נחקרה בפניי ולא שמעתי מפיה כי קיימת התנהלות ברורה הכיצד עליה לפנות אל הלקוחות שאינם משלמים, ומתי. השתמע מתוך דבריה, כי היא עושה כן אחת לתקופה, כשזמנה בידה, ובהתאם לדרישות מעסיקה, התובע כאן. עוד השתמע מן הדברים, כי לשיטתה ניהלה שיחות רבות עם הנתבע כאן בקשר עם החוב, במשך שנים על גבי שנים, ובכל פעם הסתפקה בתשובה לפיה הלה יבוא ושילם את החוב "בשבוע הבא", או "בעוד כמה ימים".
לא ברור מתשובותיה של הגב' צדוק, מדוע בחרה להסתפק בתשובות אלו ומדוע לא עירבה את התובע בקיום השיחות הטלפוניות.
בנוסף, לא הוצגה בפניי כל תרשומת המעידה על מועדי עריכת השיחות, ו/או על המועדים בהם נקבעה פגישה עם הנתבע לתשלום החוב, והנתבע בעדותו הכחיש כי נערכו שיחות כאמור.
סעיף 27 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע:
"אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי."
בעניין זה קובעת ההלכה:
"
סעיף זה קובע שני תנאים לדחיית תובענה מכוחו: האחד - כאשר השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע; והשני - שעקב השיהוי הורע מצבו של הנתבע" (ר' ע"א 4682/92 - עזבון המנוח סלים עזרא נ' בית טלטש בע"מ . פ"ד נז(3), 366 ,עמ' 380-)381.
נדמה, כי בנסיבות המקרה דנן, הנטל הרובץ על התובע להבהיר מדוע השתהה בהגשת תביעתו במשך זמן כה ממושך, ומדוע אין לראות בכך משום ויתור מטעמו על החוב, לא הורם; בנוסף, אין ספק כי השיהוי הממושך של למעלה מ - 6 שנים בהגשת התובענה, גרם נזק ראייתי של ממש לנתבע אשר איננו יכול לבוא ולהוכיח לביהמ"ש כי שילם את מלוא החוב ו/או כי קיבל אישור על ביצוע התשלומים כאמור.
למעשה, במצב דברים זה, אינני יכולה לזקוף לחובתו של הנתבע את העובדה שאין בידו כל אסמכתא המעידה על שיעור התשלום שנדרש לשלם בגין הטיפולים ועל התשלומים ששילם בפועל.
אוסיף ואציין, כי החוב עצמו על פי הכרטסת נוצר, לכל המאוחר, ביום 3/4/05. העובדה שהחוב הוקטן לאחר מועד זה מעת לעת בביצוע תשלומים על ידי הנתבע, אין בה כדי לשנות את מועד הווצרות העילה.
מכל האמור נדמה, כי תובענה זו דינה להידחות מחמת התיישנות, ולכל הפחות, דינה להידחות בשל השיהוי הרב שנקט התובע בשים לב לכך שזה לא הרים את הנטל די הצורך להוכיח כי לא ויתר על החוב במהלך השנים, וכי אין הצדקה לדחיית תביעתו.