לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי ביהמ"ש יורה לנתבעת להוסיף ולשלם לידיו את התמורה בגין הזמנת שירותי בניית אתר אינטרנט, כמו גם תפעולו.
בכתב התביעה טען התובע כי ביום 24.5.09 נחתם בין הצדדים הסכם להקמת אתר אינטרנט במסגרתו נקבע בין היתר כי הנתבעת תשלם לתובע סך בשקלים של 1,000 דולר עבור הקמת האתר וכן סכום של 59 דולר ארה"ב לחודש במשך 36 חודשים עבור תפעול אותו אתר.
לטענת התובע, שילמה הנתבעת על חשבון התקשרות זו, סך של 2,310 ש"ח בלבד אך סירבה להוסיף ולשלם את יתרת התמורה.
בבקשת הרשות להתגונן טענה הנתבעת כי הצדדים אכן התקשרו בהסכם לבניית אתר אינטרנט, ואולם במהלך תהליך בניית האתר ביקשה הנתבעת כי אחסנתו של האתר לא תעשה בשרת של חברת "012", אלא בשרת חלופי, שאז הודיע התובע כי חלף הסכומים הנקובים בהסכם תידרש הנתבעת להוסיף ולשלם סכומים גבוהים בהרבה, ובהעדר הסכמה בין הצדדים לא הושלמה בניית האתר ולא ניתנו שירותיו של התובע.
עוד טענה הנתבעת כי הוצגו בפניה מצגי שווא שונים לרבות לעניין זהות הגורם עמו היא מתקשרת, כמו גם יכולתו ליתן בידיה את השירותים בגינם התקשרו הצדדים בהסכם.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, נתתי דעתי לעדויות הצדדים וסיכומיהם בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. טעמיי להלן.
השאלה המהותית ביותר אליה נדרשתי לצורך ההכרעה בתיק זה היא שאלת המשמעות שיש ליחס לדרישת הנתבעת להעברת אחסנת השרת מאתר של חברת 012, שבו עשה התובע שימוש, לשרת חלופי.
מעיון בטיעוני הצדדים וסיכומיהם בפני עולה במפורש מחלוקת באשר לאופן פרשנותו של ההסכם והכלים בהם יש לעשות שימוש לצורך כך.
בעניין זה, נדרשתי ללכת, עקב בצד אגודל, אחר פסיקתו של בית המשפט העליון, ככל שעניינה פרשנותו של חוזה.
במסגרת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ פ"ד מט(2) 265, (להלן: "פסק דין אפרופים"), קבע בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא דאז ברק :
" חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגישם. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני."
בפסק דין אפרופים נקבע על ידי בית המשפט העליון כי מכלול יחסי הצדדים כפוף לפרשנותו של בית המשפט, וגם במקום שבו החוזה פשוט וברור על פניו, עדיין מוטלת על בית המשפט החובה לבחון את אומד דעתם של הצדדים, וליתן לאומד דעתם, על בסיס מכלול הנתונים, עדיפות גם על הכתובים.
בשנים האחרונות דומה היה כי מגמת פסיקתו של בית המשפט העליון, כמו גם הוראות חוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים") מטות את כובד המשקל להוראות החוזיות כפשוטן.
בעניין זה ניתן לדוגמא למצוא את פסק דינו של כב' השופט דנציגר בבית המשפט העליון במסגרת ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' (פורסם בנבו) , שם נקבע בין היתר:
" יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט ..."
באופן דומה ראה ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (פורסם בנבו):
"לאחרונה הבעתי את דעתי לפיה כאשר לשון ההסכם היא מפורשת, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם ( ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ ([טרם פורסם], 28.1.08) (להלן - עניין לוי)] ואני סבור כי דברים אלו יפים גם לעניין שבפני."
כן ראה ע"א 2001/08 (י-ם) דהן עודד נ' כתר הוצאה לאור בע"מ, (פורסם נבו).
לצד פסיקה זו, תוקן סעיף 25 לחוק החוזים, ובהמשך נתנו מספר פסקי דין של בית המשפט העליון לרבות רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חב' לתביעות בע"מ בשם מגדל חב' לביטוח ואח' (פורסם בנבו), כמו גם דנ"א 1797/12 ליסטר נ' פרידנברג ואח' אשר ניתן אך ביום 16.8.12 (פורסם בנבו), במסגרתם מצא בית המשפט העליון לחזור ולעשות שימוש בהלכת אפרופים, לצורך פרשנותו של הסכם.