בתובענה הנדונה, שהוגשה בסדר-דין מהיר, עותרת התובעת לפיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו למכוניתה בתאונה שאירעה ביום 24.12.2004 בכביש שועפט בירושלים. בתאונה היו מעורבות מכוניתה של התובעת מתוצרת אופל, ומשאית גרר מתוצרת דאף, שבה נהג הנתבע 1.
על-פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע 2 היה המעסיק של הנתבע 1, ואילו הנתבע 3 היה המעסיק של הנתבע 1 ובעל משאית הגרר.
א.
רקע דיוני והערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין
2. כתב התביעה הוגש ביום 26.6.2006 וכתב התביעה המתוקן שבמסגרתו נוסף הנתבע 3 הוגש ביום 6.6.2007.
ביום 5.11.2006 ניתן פסק-דין בהיעדר הגנה נגד הנתבעים 1 ו-2. פסק הדין נגד הנתבע 2 בוטל ביום 15.5.2007, ואילו הנתבע 1 לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין. במהלך עדותו ביום 11.3.2009, טען הנתבע 1, שלא ידע על פסק הדין שניתן נגדו. לפיכך, במהלך הדיון נמסר לידיו עותק של פסק הדין ועותק של האזהרה מתיק ההוצאה לפועל, והודע לו שהוא רשאי לבקש את ביטולו של פסק הדין תוך שלושים יום. עד היום לא הוגשה בקשה שכזו על-ידי הנתבע 1 ולפיכך פסק הדין נגדו תקף.
3. כתב ההגנה מטעם הנתבע 2 הוגש ביום 11.6.2007 וכתב ההגנה מטעם הנתבע 3 הוגש ביום 21.10.2007.
בקדם המשפט שהתקיים ביום 10.1.2008 בפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל נקבע שהצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית, ונקבע מועד לשמיעת הוכחות.
בישיבת ההוכחות הראשונה שהייתה ביום 17.12.2008, העידו בוחן התנועה במשטרת ישראל רס"ר דוד שפיר, מחמד זעתרה שנהג במכוניתה של התובעת ואח של התובעת, עבד אלמונעם ג'ובראן. בישיבת ההוכחות שהייתה ביום 11.3.2009 העידו הנתבעים 2 ו-3, וגם הנתבע 1 שזומן באמצעות שירות בתי הסוהר. בתום ישיבת ההוכחות סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה.
4. תובענה זו, לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעו כאמור, לפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל, שנפטר בחודש פברואר 2011, לאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם, אך קודם למתן פסק הדין. בהתאם להנחייתה של נשיאת בית משפט זה, כבוד השופטת שולמית דותן, התיק הועבר אליי למתן פסק-דין.
תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט בן-עטר ז"ל תשמענה פעם נוספת (ע"א 534/69
אהרן שושני נ' יפה אלזם ואח', פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72
האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק ואח', פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74
יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94
אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249).
ב.
דיון בשאלות השנויות במחלוקת
5. השאלות השנויות במחלוקת הן אלו:
האחת, שאלת האחריות לקרות התאונה. האם הנתבע 1 אחראי לקרות התאונה או שמא הנהג במכוניתה של התובעת, ואם הנתבע 1 אחראי לבדו לקרות התאונה, או שמא גם הנהג במכוניתה של התובעת תרם להתרחשותה.
השנייה, האם הנתבע 2 אמנם היה מעסיקו של הנתבע 1, ואם התשובה לכך חיובית, אזי האם ניתן להטיל עליו אחריות לתאונה.
השלישית, האם הנתבע 3, מעסיקו של הנתבע 1 ובעל משאית הגרר, אחראי לתוצאות התאונה.
(1)
שאלת האחריות לקרות התאונה
6. כפי שכבר נאמר, אין מחלוקת שכבר ניתן פסק-דין שלפיו הנתבע 1 אחראי לקרות התאונה. בדומה, אין מחלוקת שהנתבע 1 הורשע באחריותו לתאונה ודינו נגזר ביום 16.10.2005 בבית המשפט לתעבורה בירושלים (ת"ד 2241/05).
כפי שטען בא-כוחה של התובעת, בנסיבות אלו חלה הוראת סעיף 42א(א) בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הקובעת כי "הממצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע ... הוא בעל-דין במשפט האזרחי". בנוסף לכך, קובעת הוראת סעיף 42ג כי ניתן להביא ראייה לסתירת פסק הדין שניתן במשפט הפלילי, רק "ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין". רשות כאמור, לא התבקשה וממילא שלא ניתנה.
מכאן שניתן לקבוע את אחריותו של הנתבע 1 לקרות התאונה על סמך הרשעתו בגרימתה.
7. לכך ניתן גם להוסיף את ממצאי בוחן התנועה מטעם המשטרה, רס"ר דוד שפיר, שהבהיר בפירוט רב את מסקנותיו האובייקטיביות, שלפיהן הנתבע 1 הוא שאחראי לקרות התאונה. בקיצור ייאמר, כי בעת שהנהג במכוניתה של התובעת התקרב לצומת, הגיע הנתבע 1, בעודו נוהג במשאית הגרר, מהכיוון הנגדי ופנה "פניית פרסה" באופן שחסם את הצומת. כתוצאה מכך לא הספיק הנהג במכוניתה של התובעת לבלום, והתנגש במשאית הגרר. על-פי הממצאים שנמצאו על-ידי הבוחן, הנהג במכוניתה של התובעת נהג במהירות סבירה, ואופן נהיגתו המתוארת של הנתבע 1 היוו את הסיבה לקראות התאונה (עדות הבוחן - עמ' 15-11).
גם לא שוכנעתי שלהנהג במכוניתה של התובעת הייתה תרומה להתרחשותה של התאונה. ממצאי בדיקת המשטרה היו שנהיגתו הייתה במהירות של 60-50 קמ"ש, שהייתה סבירה ומותרת. גם הטענה שהנתבע 1 התעכב בעת הפנייה, באופן שאפשר לנהג במכונית של הנתבעת לעצור בזמן לא הוכחה. טענה זו אף נסתרה בממצאי הבוחן, שבין השאר קבע כי לא היו סימני בלימה, וכי מכך ניתן ללמוד שהנהג במכונית של התובעת הופתע מפניית הנתבע 1.
לאור האמור המסקנה המתבקשת היא שהנתבע 1 הוא שאחראי לקרות התאונה ולתוצאותיה.