1. המבקשים הגישו בקשה,
בש"א 39/98, לביטול פסק הדין בתיק הסדר
אום אל פחם/246 שניתן, לטענתם, בהעדרם, ביום
28.12.1967, להלן: "
פסק הדין". טענתם העיקרית של המבקשים מתמקדת בפגמים פרוצדורליים בזימון הצדדים לדיון שכתוצאה מהם, הם לא קיבלו זימון כדין וכתוצאה מכך, פסק הדין ניתן בהעדרם. ממשיך ב"כ המבקשים וטוען כי משניתן פסק הדין בהעדרם של בעלי דין שלא זומנו כדין יש לבטל את פסק הדין
מחמת הצדק ואין לבית המשפט שיקול דעת בעניין חובת הביטול, להלן: "
הבקשה".
בבקשות שהוגשו לא ציינו ב"כ המבקשים את מספרי תעודות הזהות של כל המבקשים כמתחייב בהליכי הסדר. את מספרי תעודות הזהות של המבקשים מס'
2 א-ז העתקתי מצו הירושה הנמצא בתיק, המוצג
- מ/1. בצו הירושה רשום שם המבקשת מס'
2 א "סרינה" אך סביר להניח שהשם הנכון הוא "
סכינה", כפי שמופיע בבקשה. וכן לא ברור מספר תעודת הזהות של אחמד מוחמד מחמיד הרשום מול שמו: לא ברור אם הספרה החמישית משמאל היא "
5" או "
6". לי נראה שהמספר הוא
"5" ולכן כך רשמתי מול שמו בכותרת.
אקדים ואציין כי הבקשה הוגשה לראשונה ביום
29.10.98 ובקשה מתוקנת הוגשה על פי החלטת בית המשפט מיום
16.5.02 לאחר מכן. בבקשה המתוקנת צורפו יורשיהם של בעלי דין שבנתיים הלכו לעולמם.
ועוד הערה מקדמית: בישיבת בית המשפט מיום
25.10.01 הגיעו ב"כ המבקשים וב"כ המשיבה מס'
3 להסכמה לפיה ההליך נגד משיבה זו יימחק ללא צו להוצאות. פסק דין פורמלי לא ניתן, אם כי ניתנה החלטה לפיה נמחקה הבקשה נגד המשיבה מס'
3.
2. תחילתו של הליך זה בפני כבוד השופט הס, ז"ל, לאחר מכן התנהלו מספר ישיבות בפני כבוד השופטת בר זיו, והתיק הובא בפני לראשונה ביום
25.10.01. נעשו מספר נסיונות לפשר בין הצדדים אך ללא הצלחה. בשלב מסויים העלה בית המשפט הצעה לבטל, בהסכמה, את פסק הדין, ולדון בשאלות שבמחלוקת לגופו של עניין. בהתחלה כשהמשיבים מס'
4 ו-5, להלן: "
המשיבים", היו מיוצגים ע"י עו"ד אחר, הסכימו להצעת בית המשפט ואילו ב"כ המשיבים מס'
1 ו-2, להלן: "
המדינה", התנגד לה. לטענת ב"כ המדינה, פסק הדין, ביחס לזכויות המדינה, ניתן לאחר שנשמעו ראיות ולכן אין כל הצדקה לביטול פסק הדין ככל שהוא מתייחס לזכויותיה. יחד עם זאת, ומאחר ועניין הסכסוך בין המדינה והמבקשים הועבר לועדת הפשרות, אשר החליטה לדון בבקשתם של המבקשים להתפשר בעניין הסכסוך ביחס לחלקות שנרשמו על שם המדינה רק לאחר שבית המשפט יכריע במחלוקת בין בעלי הדין
"הפרטיים"
- המבקשים והמשיבים, נטיתי תחילה לקבל הצעה זו אך לאחר שיקול הגעתי למסקנה שגם אם יוכרע הסכסוך בין הפרטיים יהיה עדיין צורך, על פי עמדת ועדת הפשרות, לדון בשאלת ביטולו של פסק הדין, ככל שהדבר מתייחס לזכויות המדינה. בנסיבות אלה חזרתי והוריתי למדינה להתייצב לדיונים וכך פסק דין זה מתייחס לשאלת ביטול פסק הדין לאור הטענות שהועלו ב"כ הצדדים.
3. הליכי ההסדר החלו בזמן המנדט ואז הוגשו התביעות לפקיד ההסדר שמקום מושבו היה בעיר ג'נין, שהעתק מהן צורף לבקשה. החלקות נשוא הבקשה נתבעו על ידי מספר אנשים וכך נוצר סכסוך בין כמה תובעים שמן הדין היה להעבירו להכרעה בהתאם להוראות הדין שהיו בתוקף אז. המנדט הבריטי הסתיים לפני שהמחלוקת הוכרעה והתיקים נפתחו מחדש בהליכי ההסדר לאחר קום המדינה. בעלי הקרקעות שהגישו תזכורות תביעה בזמן המנדט נתבקשו להגיש תזכורות נוספות או השלמה לתזכורות שהוגשו.
ב"כ המבקשים סקר באריכות את בעלי הדין שהגישו את תזכורות התביעה בזמן המנדט וההשלמות שהוגשו לאחר קום המדינה ולטענתו חלק מתזכורות התביעה שהוגשו בזמן המנדט, לא הונחו בפני בית המשפט לאחר שפקיד ההסדר "הישראלי" העביר את הסכסוך לבית המשפט, בכך, לטענתו, פסק הדין שניתן בתיק הסדר
אום אל פחם/240 ע"י כבוד השופט ידיד הלוי, ז"ל, ניתן שלא במעמד בעלי דין נכונים רלוונטיים ולא הכריע בכל השאלות שבמחלוקת ולכן מן הדין לבטלו.
4. ב"כ המדינה וב"כ המשיבים מתנגדים לבקשה מטענות ומנימוקים שהעלו ועוד אתיחס אליהם בהמשך, פרט לטענה מקדמית שהעלתה ב"כ המדינה, שאליה אתייחס מיד.
ב"כ המדינה סבורה שיש לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין נגד המדינה מאחר והמדינה לא צורפה בתור בעל דין. אמנם נכון הוא, ממשיכה ב"כ המדינה וטוענת, כי האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפיתוח מופיעים בתור משיבים בבקשה לביטול פסק הדין, אך אין די בכך כדי להפוך את המדינה כבעלת דין בבקשה, ובהעדר צירופה של המדינה בתור בעל דין רלוונטי, בעלת זכויות בקרקעות, יש לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין ככל שהוא מתייחס לזכויותיה של המדינה.
ב"כ המדינה מדגישה כי האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפיתוח הן צד רלוונטי מאחר והאפוטרופוס בא בנעליו של אחד מבעלי החלקות שהפך נפקד, ורשות הפיתוח באה בתור מי שרכשה את הקרקע מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים על פי דין.
מקובלת עלי טענת ב"כ המדינה לעניין זה. אכן נכון הוא, כפי שעולה מפסק הדין, המדינה תבעה זכויות בחלקות נשוא פסק הדין בהיות חלק מחלקות אלה קרקע טרשיות שאינן מעובדות ובתור שכזה יש לרשום את הבעלות בחלקות אלה על שם המדינה. בבקשה לביטול פסק הדין לא הועלתה שום טענה נגד קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין המתייחס לקביעות ביחס לזכויות המדינה שנקבעו לאחר שבית המשפט שמע את הראיות לרבות חוות הדעת של המומחים.
יחד עם זאת, הוסיפה ב"כ המדינה, שלא תעמוד מאחר נימוק פורמלי זה והיא תתייחס לטענת לביטול פסק הדין לגופו של עניין מאחר, ובסופו של דבר, גם פרקליטות המחוז, המייצגת את האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפיתוח, היא זו שתייצג את המדינה אילו המדינה היתה צד להליך, לכן היא תטען גם את הטענות לגופו של עניין נגד ביטול פסק הדין בכלל ונגד ביטול פסק הדין ככל שהוא מתיחס לזכויותיה של המדינה.
5. מעיון בתיק המשפטי
246/65 - הסדר אום אל פחם עולה, כפי שגם ב"כ המשיבים הודה בע'
12 ש'
14-19, בישיבת בית המשפט מיום
30.12.02. כי לא נמצא אישור על הזמנה כדין
לכל בעלי הדין. יחד עם זאת, גם הוא וגם ב"כ המדינה סבורים כי אין בכך כדי להביא לביטולו של פסק הדין.
6. שקלתי את טענות ב"כ הצדדים ועיינתי בפסיקה אליה הפנו והגעתי למסקנה שישי לדחות את הבקשה, וזאת מכל אחד ואחד מהנימוקים הבאים.
ההדגשות בפסק הדין הן שלי אלא אם נאמר אחרת:
7. אין ספק ואין מחלוקת כי בעניין הקרקעות של המבקשים בין אם נשוא בקשה זו ובין אם קרקעות סמוכות, היו מספר הליכים משפטיים שננקטו ע"י מי מבעלי הדין, הליכים שהגיעו אף לבית המשפט העליון. ראה
ע"א 229/77 ו
ע"א 220/77 בנוסף בבית המשפט המחוזי בחיפה התקיימו מספר הליכים בקשר לחלק מהקרקעות בתיקים מאוחדים
הסדר אום אל פחם מס'
1137 ו - 1110. מסמכים מתיקים אלה הכוללים גם העתק מפסק הדין שאת ביטולו מבקשים בבקשה, נמסרו למבקשים בהליך הערעור בבית משפט העליון. כך לטענת ב"כ המשיבים היו
המבקשים מודעים להליכים שננקטו. בכל זאת במשך
כ-30 שנה לא נקטו בשום הליך בעניין זה, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.
לטענת ע"ד שחאדה, אליה מצטרפת ב"כ המדינה, העובדה שלא היתה
המצאה כדין של פסקי הדין לבעלי הדין שלא היו נוכחים בדיונים אינה משנה. לטענתם אין צורך בהמצאה כדין ומספיקה
הידיעה על קיום ההליך. שתיקתו של בעל הדין בעניין זה פועלת לרעתו כפי שנקבע בפס"ד שניתן
ברע"א
1113/97 מוחמד עיסמאיל נ. חוסיין סלימאן ואח', תק-על 97 (2) 59 ע' ,
60, הדן בסוגיה דומה של העדר המצאת פסק דין בהתאם לתקנות לעומת הידיעה על קיומו של פסק הדין:
"
... אין מחלוקת כי פסק הדין היה בידי המבקש עוד לפני שהוא הומצא לו בדרך הקבועה בתקנות. המבקש עשה שימוש בפסק הדין כבר אז. הוא הגיש בקשה לבית משפט השלום להחזרת הערבות והתחייב לבצע את פסק הדין. הוא הגיש בקשה לבית משפט זה מכוח פקודת ביזיון בית המשפט וצירף אליה עותק מפסק הדין.
הדין הוא כי יש להעדיף את מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה". על פי אותה פסיקה משהמבקש הודה בכך שפסק הדין נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת הערעור התחיל כבר במועד "הידיעה" (ראו ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ 335 ,334 ,328 (1; בש"א 548/94 לוי נ' גולדשטיין (לא פורסם)). "
8. בס'
7 לסיכומיה טענה ב"כ המדינה, וטענותיה ונימוקיה בעניין זה
מקובלות עלי, כי יש לדחות את הבקשה על הסף
מחמת האיחור הרב בהגשתה, מן הנימוקים הבאים:
1) תקנה
20 לתקנות סדר הדין בעניין סידור זכויות הקניין בקרקעות, אשר היתה בתוקף ביום מתן פסק הדין קובעת: