בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופט ט' פפרני), מיום 22.2.17 בתמ"ש 42751-12-14, בה קבע כי כתובת מגורי בנם המשותף של הצדדים (קטין כבן 3 שנים) במשרד הפנים תירשם בהתאם לכתובת מגורי האם-המשיבה בישוב ב.
כפועל יוצא מקביעה זו, נדרש בית משפט קמא להכריע גם בשאלת רישום הקטין למוסד החינוכי שבו יתחנך בשנת הלימודים הבאה (החל מ-09/17), וקבע כי הקטין יירשם למוסד חינוכי מיוחד-גן שפתי בישוב ט. המצוי בקרבת מקום מגורי האם ולא לגן שפתי בישוב י. כפי שביקש האב-המבקש.
על החלטת בית משפט קמא הנ"ל, הגיש המבקש, לפני בית משפט קמא, בקשה לעיון מחדש בהחלטה (הגם שזו לא הוכתרה כך, אך זו מהותה), ובמסגרתה טען, בין היתר, כי ההחלטה ניתנה ללא תגובות הצדדים לתסקיר העו"ס, וביקש לזמנה לחקירה. לטענת המבקש, חלה תפנית בעמדת העו"ס אשר צידדה תחילה בעמדתו, אך בתסקיר המליצה אחרת. בהחלטה נוספת מיום 1.3.17, דחה בית משפט קמא גם את הבקשה לעיון מחדש.
החלטות בית משפט קמא
בית משפט קמא אימץ את המלצות העו"ס בתסקיר מיום 16.2.17, והורה כי כתובת מגורי האם תירשם במרשם משרד הפנים הנוגע לקטין ככתובת מגוריו. בית משפט קמא לא מצא כל זיקה ליתר הכתובות שהציע המבקש, לרבות זו ב-ז. וזו ב-י. שם הצדדים לא התגוררו מעולם.
בית משפט קמא קבע, כי במקרה של ריחוק גיאוגרפי בין מקום מגורי ההורים, יש לתת עדיפות למוסד החינוכי המצוי בסמיכות למקום מגורי אחד ההורים, וזאת לצורך הסעות, נגישות, השתלבות חברתית, וכן למקרי חירום חלילה.
בית משפט קמא דחה את טענות האב, לפיהן הפתרון הראוי למחלוקת הינו "אמצע הדרך", בבחינת "פשרה בין ההורים". בית משפט קמא קבע, כי פתרון זה רק יכביד על שני ההורים, ובעקיפין על הקטין, ללא כל תועלת של ממש, וכי פתרון למחלוקת איננו אמור להיות "גם לי גם לך לא יהיה", בבחינת "משפט שלמה".
מוסיף בית משפט קמא וקובע, כי ממילא, המרחק בין י. ל-ט. קצר, ואורך לכל היותר מספר דקות.
בסיכום החלטתו קבע בית משפט קמא, כי בהתאם לאמור בתסקיר, וככל שהקטין אכן זקוק לגן שפתי, יבוצע הרישום לגן ב-ט. בהתאם לכתובת מגוריו כאמור לעיל.
בהחלטה נוספת מיום 1.3.17, דחה בית משפט קמא את בקשת המבקש לעיון מחדש בהחלטה מיום 22.2.17, וקבע כי טענות הצדדים נשמעו בהרחבה, הן בטיעונים בכתב והן בטיעונים בעל-פה, ואין מקום וצורך לטיעון נוסף. עוד קבע בית משפט קמא, כי תקופת הרישום נמצאת בעיצומה, כך שקבלת בקשת המבקש ולו על דרך עיכוב ההחלטה, עלולה להביא לכך שהקטין יוותר ללא אפשרות רישום לגן לשנת הלימודים הבאה.
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות המבקש ועיינתי בהחלטות בית משפט קמא, אני קובע כי הבקשה אינה מצריכה תשובה, ומורה על דחייתה בהתאם לסמכותי על פי תקנה 406 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, וזאת מהטעמים הבאים:
א. טעמים דיוניים
סע' 52 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 קובע בזו הלשון:
"החלטה אחרת של בית משפט שלום בענין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי. רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". (ההדגשה אינה במקור. ס.ג'.)
המחוקק כיוון בלשון החוק לכך שרשות ערעור תינתן רק כאשר המבקש מצביע על השפעה או נזק ממשיים הנגרמים מההחלטה או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה.
המבקש לא הצביע על השפעה ממשית על זכויותיו או נזק ממשי שייגרם לו כתוצאה מהחלטות בית משפט קמא.
ודוק: המבקש אינו משיג בבקשה על קביעת בית משפט קמא בעניין רישום כתובת המגורים, אלא על החלק האחר בהחלטה בעניין מיקום הגן. כך הוגדרה המחלוקת על ידי המבקש בבקשה: "המחלוקת בין הצדדים היתה האם יהיה הגן ב-י. (כפי בקשת המערער) או ב-ט. (כפי רצון המשיבה)".(סעיף 22 לבקשה).
לא שוכנעתי כי החלטות בית משפט קמא בעניין רישום הקטין לגן הילדים ב-ט. (כדרישת המשיבה) ולא ב-י. (כדרישת המבקש), תפגענה בזכויות המבקש או תגרום לו לנזק, וככל שקיימת פגיעה, הרי שזו אינה ממשית. יתר על כן, נראה כי נזק שעלול להגרם למבקש, ואינני קובע כי כזה נגרם, מלבד היותו זניח, הוא גם בר-תיקון בפסק-הדין הסופי; כמו כן, ברי הוא כי החלטות בית משפט קמא אינן מסוג ההחלטות שבעטין יתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה.
ויודגש, התוצאה המעשית של החלטת בית משפט קמא היא שעד למתן פסק-הדין הסופי או החלטה אחרת, יהיה על המבקש לנסוע מרחק של מספר קילומטרים "נוספים" (בהשוואה לנסיעה מהגן אותו דרש ב-י. ואליו), כך ש"טרחה נוספת" זו המוטלת על המבקש, היא זמנית, שלא לומר כפי שציינתי קודם, זניחה וניתנת לתיקון.
יתר על כן, בתגובה שהגיש המבקש (נספח ד' לבקשה) נטען, כי הקטין מתחנך מאז 09/15 במעון ויצ"ו ב-ט. מכאן, הרישום לגן הילדים הייעודי החדש ב-ט. כפי שהחליט בית משפט קמא, אינו מטיל "נטל נוסף" על המבקש.
לא זו אף זו - מעיון בתיק בית משפט קמא עולה, כי המבקש הוא אשר עתר בעבר לרישום הקטין במעון ויצ"ו ב-ט. ובית משפט קמא קיבל את בקשתו בהחלטה מיום 7.7.15.
יש לזכור גם, כי החלטת בית משפט קמא הינה זמנית הנכונה למועד הינתנה, ואין בה כדי להשליך על גורל התביעות ההדדיות שהגיש כל אחד מהצדדים. כמו כן היא ניתנה בנסיבות בהן הרישום לגנים נמצא בעיצומו, ומתקיים חשש שמא מועד הרישום יחלוף והקטין יימצא ללא מסגרת חינוכית בשנה הבאה.
כך גם, אין בידי לקבל את טענות המבקש, בעניין הפגיעה הלכאורית בזכותו הדיונית בכך שלא נתאפשר לו לחקור את העו"ס או להפנות אליה שאלות הבהרה. שני טעמים מרכזיים לכך:
ראשית, תסקיר הסעד גם אם הוא מהווה מעין "חוות דעת מומחה", עדיין אין לראותו כמי שמקים לכל צד זכות אוטומטית להפנות "שאלות הבהרה למומחה" על פי תקנה 258 יב' (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (לעניין זה ראה ע"א 3554/91 פלונית נ' היועמ"ש, מיום 9.10.91 [פורסם בנבו]).
שנית, בית משפט קמא טרם קיים הליך הוכחות בתיק, כך שלמבקש נשמרות כל הזכויות הדיוניות, לרבות הזכות לחקור את העו"ס, כאשר זימונה לחקירה בשלב מקדמי זה נתון לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית.
ב. טעמים מהותיים הקשורים בטובת הקטין
עקרון טובת הילד הינו "עקרון-העל" המנחה את בתי המשפט בעת קבלת החלטות הקשורות ליחסי הורים וילדים, לרבות ענייני משמורת קטינים ובכל החלטה המערבת עניינו של קטין.
בהתאם לסע' 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, בהעדר הסכמה בין ההורים בסוגיית המשמורת, נדרש בית משפט קמא להכריע במחלוקת שבין הצדדים לרבות בסוגיית הרישום של הקטין לגן הילדים.
מבחינה מהותית, נימוקי בית משפט קמא הינם נכונים, ועומדים בהתאם לעקרון העל בדבר טובתו של הקטין. השיקולים אשר מנחים את בית המשפט בהכריעו בסוגיית הרישום למוסד החינוכי הם, בין היתר, אלה: השפעת מרחק הנסיעה על הקטין, בטחון ויציבות בחיי הקטין, מצבו הרגשי של הקטין, הבטחת השתלבות הקטין במסגרת חינוכית וחברתית בעתיד והשפעת מיקום המוסד החינוכי על כל אחד מההורים.
מהחומר שהונח בפניי, ולאור העובדה שטרם נשמעו הוכחות בבית משפט קמא, אין לבית משפט שלערעור היכולת לבחון את מכלול השיקולים המנחים לרישום או לקביעת מקום המוסד החינוכי. יחד עם זאת, מאחר וטיעוני המבקש מתמקדים בהשפעה של מרחק הנסיעה וזמן הנסיעה על הקטין, אדרש בהרחבה לטיעון זה.
השפעת מרחק הנסיעה וזמן הנסיעה הנוסף על הקטין
מקובלת עלי קביעתו העקרונית של בית משפט קמא, כי במקרה של ריחוק גיאוגרפי בין מקום מגורי ההורים, יש ליתן עדיפות למוסד החינוכי הקרוב למקום מגורי אחד מהם.
בהחלטה למשמורת זמנית מיום 29.3.15, קבע בית משפט קמא, כי המשיבה תשמש ההורה המשמורן, בין היתר בהתבסס על "חזקת הגיל הרך".
בנסיבות המקרה דנן, ובשלב זה של ההליך, העדיפות תינתן למקום מגורי המשיבה עם הקטין, ב-ב. וזאת לנוכח העובדה שזהו מקום המגורים העיקרי של הקטין, ועתה, לאור החלטת בית משפט קמא מיום 22.2.17, גם מקום מגוריו הפורמלי בהתאם למרשם במשרד הפנים.
הישוב ב. נמצא בקרבה גיאוגרפית גדולה יותר ל-ט. מאשר ל-י. זהו נתון אובייקטיבי שאינו במחלוקת.
על פי החלטתי מיום 26.3.17, נתבקש המבקש להבהיר מהו מרחק הנסיעה מ-ב. ל-ט. לעומת מרחק הנסיעה מ-ב. ל-י. המבקש הגיש הודעת הבהרה ולטענתו המדובר בפער של כ- 5 ק"מ נוספים בנסיעה ל-י. (10 ק"מ נוספים בנסיעה הלוך וחזור).
יתכן בהחלט שפער מרחקים זה אינו משמעותי עבור אדם בוגר, אך הוא אינו עניין של מה בכך עבור ילד בן שלוש שנים, בוודאי לא כאשר יש לשקלל גם את מרכיב לחץ התנועה, במיוחד באותן שעות.
בל נשכח כי פרידה בין הורים יוצרת מציאות חדשה להורים ולילדיהם המשותפים, ובהעדר הסכמה בין ההורים, על בית המשפט להכריע בסוגיות הנוגעות לחינוך ילדים באופן המגשים במידה האופטימאלית את טובת הילד ואת אינטרס הילד לחיות במסגרת יציבה אצל ההורה המשמורן, תוך הקפדה על שמירת הקשר עם ההורה האחר. לרוב, שקילת טובתם של ילדים שהוריהם נפרדו אינה אלא תפיסת "הרע במיעוטו" (רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ''ד נה (2) 321).
בענייננו, את מרחק וזמן הנסיעה הנוספים יהא על הקטין לחוות מדי יום ביומו, והם ישפיעו על שגרת חייו ועלולים, למצער על פני תקופה, להכביד עליו באופן שאינו מידתי ביחס להכבדה שיש לגורם המרחק והזמן הנוסף על ההורים.
יוער כי המבקש אינו מנמק את עתירתו לרישום הקטין לגן הילדים ב-י. בסיבות מהותיות הקשורות בגן הספציפי דווקא, אלא מטעמים הקשורים באינטרס האישי שלו, קרי – קיצור משך וזמן הנסיעה ממקום מושבו.
למעלה מן הצורך אציין כי נימוק זה של המבקש דווקא מחזק את השיקול עליו עמדתי לעיל, שהרי אם טוען המבקש, כי פער המרחקים והזמן מכביד ומקשה עליו, כי אזי קל וחומר על הקטין אם ילמד ב-י, ובל נשכח כי טובת הקטין היא שתכריע את כפות המאזניים ולא טובת וטעמי נוחות של הוריו.
לאור כל המקובץ לעיל, מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.
משלא נתבקשה תשובה, אינני עושה צו להוצאות.
מותר לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.
ניתנה היום, כ"ז ניסן תשע"ז, 23 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.