פסק-דין 9056/12

השופט י' דנציגר:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' מינץ) בע"מ 29228-12-10 מיום 1.11.2012 בו נדחה ערעור המערערים על שומות שהוציא להם המשיב לפי מיטב השפיטה לאחר שפסל את שומותיהם העצמיות.

רקע

1.        המערערים הם בני זוג שברשותם עסק להפעלת מוניות. המשיב פסל את השומות שהגישו המערערים עבור שנות המס 2007-2005. הוא סבר כי המערערים לא דיווחו אודות חלק ניכר מהכנסות עסקם. כן סבר המשיב כי בניגוד להצהרת המערערים העסק מופעל בפועל על ידי המערער 1 ולא על ידי המערערת 2, על שמה הוא רשום. בהמשך להחלטתו זו הוציא המשיב למערערים שומות לפי מיטב השפיטה. המשיב ערך שומות אלה בהתבסס על נתונים שמקורם בספרי העסק ובסרטי הקופה של העסק, אותם הוא עיבד בהתאם לתחשיבי המחלקה הכלכלית בנציבות מס הכנסה.

2.        המערערים ערערו על שומות אלה לפני בית המשפט המחוזי ובית המשפט דחה את ערעורם. בית המשפט קבע כי המשיב עמד ב"חובת ההצדקה" המוטלת עליו. בית המשפט עמד בעניין זה על הפער הניכר שבין דיווחי המערערים בשומותיהם העצמיות לבין מחזור הכנסותיהם כפי שחושב בהתאם לאמות מידה שנקבעו בתדריך הכלכלי של נציבות מס הכנסה בענף המוניות (מוניות בשירות מיוחד- ענף מס' 6012) (להלן: התדריך). בית המשפט קבע כי המערערים לא הוכיחו כי קיימות נסיבות המצדיקות שלא להשוות את דיווחיהם לאמות המידה שבתדריך, או מדוע שונה עניינם מן הממצאים הסטטיסטים הכלליים שבתדריך, ממצאים המתאימים לענף המוניות בכללותו.

3.        בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים לא הוכיחו כי השומות שהוצאו להם הן מופרזות. בית המשפט ציין כי עיקר הנתונים הגולמיים עליהם הסתמך המשיב בשומותיו - לרבות מספר הקילומטרים שנסעו המוניות והפדיון הממוצע לקילומטר נסיעה - אינם שנויים במחלוקת. המחלוקת העיקרית בין הצדדים עסקה בהיקף הנסיעות הפרטיות ונסיעות הסרק שיש לקזז ממספר הקילומטרים הכולל שנסעו המוניות. בית המשפט ציין כי עמדתם הקונקרטית של המערערים בעניין זה לא נטענה לפני המשיב בשלב ההשגה ואף לא נזכרה בכתב הערעור. אולם, בית המשפט קבע כי טענות אלה אינן מהוות הרחבה אסורה של החזית, וזאת מאחר שהמערערים התנגדו בהשגתם ובערעורם לתחשיביו של המשיב. לגופן של טענות קיבל בית המשפט את עמדת המשיב וקבע כי לא הוצגו טעמים משכנעים שיצדיקו סטייה מן הסטנדרט הסטטיסטי שהציג המשיב בעניין הנסיעות הפרטיות ונסיעות הסרק. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי המשיב שגה כאשר לא הפחית מפדיון המוניות את עלות שכרם של נהגי המוניות. אמנם, מחדל זה רובץ לפתחם של המערערים, אשר הציגו לפני המשיב וכן לפני בית המשפט מצג לפיו ההתחשבנות עם הנהגים נעשתה באופן בו המערערים גבו את פדיון המוניות, השיבו לנהגים את הוצאותיהם ושילמו להם שכר. מצג זה התברר כבלתי מדויק, שכן "מעדויות חלק מהנהגים עלה כי שיטת העבודה הייתה שהם הותירו את הפדיון בידם והעבירו למערער אך חלק ממנו בהתאם להסכמים של המערער עם כל אחד ואחד מהנהגים". מצג שגוי זה איפשר למערערים ולחלק מן הנהגים להפחית שלא כדין ממיסיהם. ואולם, חרף מחדל זה, מצא בית המשפט להפחית משומות המערערים את שכר הנהגים, לפי ממוצע שכר של 4,000 ש"ח לחודש.

           בית המשפט המחוזי קבע כי המערער 1 הוא המפעיל את העסק. בית המשפט קבע כי למערערת 2 אין יד ורגל בניהול העסק. בית המשפט סמך החלטתו זו, בין היתר, על עדות המערער 1 ממנה עולה כי המערערת 2 אינה זמינה לצרכי העסק. כן ציין בית המשפט כי די בעובדה שהמערערת 2 לא נקראה להעיד על ידי המערערים כדי להצדיק את דחיית טענתם בנקודה זו. בית המשפט השית על המערערים הוצאות בסך 50,000 ש"ח.