פס"ד בבקשה לבטל צו קיום צוואה בטענה שהמנוח לא חתם בעצמו על הצוואה

לפני הצורך להכריע האם להורות על ביטול צו קיום צוואת המנוח מיום 4.7.2018, שקוימה ע"י כב' הרשם לענייני ירושה ביום 23.8.2020.

רקע כללי:

1. המבקשים הינם ילדיו הביולוגיים של המנוח, אשר הלך לעולמו ביום 13.5.2020 והותיר אחריו צוואה בפני רשות, שנערכה ביום 4.7.2018 בפני הנוטריון, עוה"ד רחמיל קרמר.

    

2. בצוואתו, ציווה המנוח את כל רכושו למשיבה 2 (להלן: "המשיבה") אותה כינה המנוח בצוואתו "חברתי לחיים-אשתי".

    

3. על פי הבקשה, המנוח התגרש מאם המבקשים בשנת 2000.

    

4. לצורך השלמת התמונה יצוין כי ביום 24.10.2002 חתמו המנוח והמשיבה על הסכם ממון, שנערך אף הוא בנוכחות עוה"ד קרמר ואומת על ידו כנוטריון ובו הוצהר כי ברצון המנוח והמשיבה לחיות חיי משפחה כבעל אישה, צוין כי הם מנהלים משק בית משותף והוסכם כי על רכושם יחול משטר של הפרדה רכושית.

    

5. ביום 23.8.2020 ניתן כאמור תוקף לצוואת המנוח ובחודש 9.2020 הגישו המבקשים בקשה לביטול צו קיום הצוואה, כשבפיהם הטענות הבאות (בתמצית):

   • המנוח והמשיבה לא התגוררו יחד, לא ניהלו משק בית משותף ולא הוגדרו כידועים בציבור.

   • החתימה על גבי הצוואה מזויפת (לבקשה שהוגשה לרשם לענייני ירושה צורפה חו"ד של גרפולוגית התומכת בטענה זו).

   • הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח- שכן לא ייתכן שהמנוח ינשל בצוואתו את שלושת ילדיו ולדידם אין ספק שרצונו האמיתי של אביהם המנוח היה להוריש את כל רכושו לילדיו.

   • המשיבה לקחה חלק בעשיית הצוואה באופן הפוסל את הצוואה.

      

     [כפי שיובהר להלן, מכל הטענות האמורות, עמדו המבקשים בסופו של יום על שתי טענות בלבד- טענת הזיוף (סע' ג') והטענה שהצוואה אינה משקפת את רצון אביהם המנוח (סע' ד')]

      

6. המשיבה הכחישה מכל וכל טענות אלה, והאריכה לתאר את הניתוק בין המבקשים לאביהם המנוח, לאחר גירושיו מאמם והעובדה כי "בחרו צד" שבעקבותיו, בחר המנוח להעביר את כל רכושו למשיבה ולא להעניק מאומה לילדיו.

   עוד הבהירה המשיבה כי היא והמנוח חיו כ"ידועים בציבור", ניהלו משק בית משותף, חלקו חשבון בנק משותף ועוד, והביאה אסמכתאות לדבריה, לרבות הסכם ממון שנכרת בין המנוח לבין המשיבה בשנת 2002, אישור ניהול חשבון בנק משותף ועוד.

    

7. לנוכח טענות המבקשים, ביום 24.9.2020 הורה כב' הרשם לענייני ירושה על עיכוב צו קיום הצוואה, זאת בהתאם לסמכותו הקבועה בתקנה 27(ב1) לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998 וביום 15.10.2020, הורה על העברת הבקשה לבית משפט זה, תוך שהוא מפנה להוראות סעיף 72 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה" או "החוק") ולתקנה 27 לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998.

    

8. בהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 16.1.2.2020 הגישו הצדדים כתבי טענות מתוקנים, המותאמים לסדרי הדין בבית המשפט לענייני משפחה (ובכלל זה- הסרת חוות הדעת שצורפה לבקשה המקורית).

    

9. ביום 28.4.2021 ולנוכח הודעתו כי אינו מתערב בהליך, ניתן פטור מהתייצבות לב"כ היועמ"ש במשרדי האפוטרופוס הכללי.

10. בקדם המשפט שהתקיים ביום 4.5.2021 הוריתי על מינויה של הגב' סימה אנקונה כמומחית מטעם ביהמ"ש, על מנת שתחווה דעתה בשאלת אותנטיות החתימה שעל גבי הצוואה.

     

11. ביום 2.8.2021 הוגשה חוות דעת המומחית (ראו התייחסות לחוות הדעת בהמשך).

     

12. לנוכח עמדות הצדדים ביחס לממצאי חוות הדעת ולנוכח המחלוקת שלא ניתן היה לגשר עליה, התיק נקבע לשמיעת ראיות.

     

13. ביום 13.1.2022 נשמעו עדויות הצדדים ועדיהם וכן עדויות עורכת חוות הדעת והנוטריון שבפניו נערכה הצוואה.

     

    דיון והכרעה:

14. לאחר שבחנתי את כל אשר בפניי, לרבות כתבי הטענות, עדויות הצדדים ועדיהם, מצאתי לדחות הבקשה לביטול צו קיום הצוואה והכל מהנימוקים המפורטים להלן.

     

15. בפתחם של דברים יודגש כי נטל ההוכחה המוטל על כתפי המבקשים, העותרים לביטול צו קיום הצוואה הינו נטל מוגבר למדי, שעה שעסקינן בצוואה בפני רשות.

     

    העילות בעטיין מוסמך ביהמ"ש לבטל צו קיום צוואה:

16. בטרם ההכרעה ובשעה שעסקינן בהליך של ביטול צו קיום צוואה לפי סעיף 72 לחוק הירושה, אדרש תחילה לבחון האם המבקשים עמדו במשוכה ובתנאים שמציב סעיף זה. [ראו בין היתר: ת"ע (משפחה תל אביב-יפו) 6696-07-15 י.ס נ' ס.ט (מאגרים משפטיים, 28.08.2016).

     

17. בהתאם להוראות סע' 72(א) לחוק, העילות שבעטיין מוסמך ביהמ"ש לתקן או לבטל צו קיום צוואה הן: האחת, כשהמבקש מצביע על "עובדות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו" והשנייה, כשהמבקש משמיע טענות שלא נטענו בעת שניתן הצו.

     

18. אך אין בכך די. על המבקש לשכנע את ביהמ"ש שלא היה יכול להביא העובדה או הטענה לפני מתן הצו או בהזדמנות הסבירה הראשונה.

     

19. בחינת נסיבות המקרה מלמדת שהבקשה לביטול צו קיום הצוואה הוגשה בסמוך מאוד למועד מתן הצו ותוך שנראה שהמבקשים עשו זאת בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם ומיד לאחר שנודע להם שהוגשה בקשה לצו קיום צוואה.

     

20. בשעה שבמסגרת סיכומי הצדדים לא נטען מאומה לעניין התקיימותם או אי התקיימותם של ההוראות העומדות ביסוד סעיף 72 לחוק הירושה (שכן הצדדים טענו בעניין זה אך במסגרת כתבי טענותיהם הראשונים) אלא התמקד הטיעון בטענות לגופה של ההתנגדות, יונח כי העניין אינו מצוי עוד במחלוקת ובנסיבות אלה אדון בבקשה גופה.

     

    המשמעות המשפטית להיות הצוואה צוואה נוטריונית:

21. כאמור, הצוואה מושא ההליך נערכה בפני רשות בהתאם לסעיף 22(ז) לחוק, אשר מהווה, בהתאם לסעיף 22(ו) לחוק, ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושזו נעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשייה ומקומה.

     

22. החזקה לפיה המנוח _ כמצווה _ עשה את הצוואה לא נסתרה וזאת גם ובמיוחד לאחר שנשמעה עדותו של הנוטריון- עו"ד קרמר.

     

23. בפתח בחינת עדותו של הנוטריון אדגיש כי זה האחרון לא התבקש להציג פנקס הצוואות, אשר על פי תקנה 23(ב) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977- נדרש להיות ברשותו.

     

24. הדרישה המטילה על נוטריון חובה לנהל פנקס צוואות היא לאור החשיבות והמעמד המיוחד שמייחס המחוקק לאישורי נוטריון לצוואות, בהיות צוואה נוטריונית מהווה "צוואה בפני רשות".

     

25. המבקשים אף לא עתרו כי הנוטריון יציג כרטסת אלפביתית (או לחילופין ספר נוטריון) על פי תקנה 24 לתקנות הנוטריונים, לגבי כל פעולה שנעשתה במשרדו על ידי המנוח או בשמו.

     

26. אילו אחת מן הדרישות האמורות בסעיפים 23 - 25 לעיל היו מופנות לנוטריון בעת עדותו, נהיר כי ניתן היה לשפוך אור על טענות הצדדים, לרבות באופן שיכל לאמת או להפריך את עצם הטענה שהמנוח לא חתם על הצוואה וזאת בשעה שמסמכים אלו יכלו ללמד האם הפעולה הנוטריונית הספציפית בוצעה בזמן אמת, אם לאו.

     

27. בשעה שהמבקשים לא טרחו לבקש מהנוטריון להציג המסמכים המקוריים שברשותו, שהיה בהם כדי לשפוך אור על נסיבות עריכת הצוואה, בה בעת שעל פי ההלכה יש לחקור בכל שאלה של אי הסכמה על מנת לבחון את העובדות ולאפשר לבית המשפט להתרשם מהדרך שבה מגן העד על גרסתו ובשעה שלא ניתנה לנוטריון הזדמנות להגן על גרסתו בנקודות המרכזיות בתביעה, יש בכך ליתן משקל לטובת גרסתו. לכן משבחר ב"כ המבקשים שלא לשאול את הנוטריון שאלות הנוגעות לפנקס הצוואות שברשותו וכן לעניין הרישום שנערך במשרדו מתוקף הוראות הדין, אין לי אלא להניח כי המבקשים אינם חולקים על דברי הנוטריון באותם נושאים (ראו בעניין זה: דבריו של המלומד י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1699, תשס"ד – 2003). אדגיש כי בכך (בין היתר) מנעו המבקשים מבית המשפט להתרשם מן הצורה שבה הנוטריון "מגן" על גרסתו.

     

28. אשר על כן, בשעה שהנוטריון לא נשאל על כך ולא ביקש להציג המסמכים האמורים, ההנחה היא _ בהיעדר הסבר סביר אחר _ כי אין חולקים על דבריו באותו נושא. המבקשים אף לא נתנו הסבר כלשהו לאי ביצוע האמור והדבר מדבר בפני עצמו.

     

29. מלבד האמור, מצאתי כי עדותו של הנוטריון הייתה קוהרנטית ומהימנה.

     

30. יודגש כי הנוטריון אישר באופן וודאי שהצוואה מושא ההליך נחתמה על ידי המנוח ושזו חתימתו (עמ' 29, ש' 29 - 31 לפרוטוקול) ועדותו בעניין זה בפרט ובאופן כללי לא נסתרה.

     

31. הנוטריון העיד כי בטרם חתם המנוח על צוואתו הוא הבין מה רצון המנוח ואף הציע לו להגדיר בצוואה בצורה כלשהי התייחסות לילדיו, ולו באופן סימבולי, אך המנוח סירב לכך בתוקף והתנגד ששמותיהם של ילדיו יופיעו בצוואה בכל קונוטציה שהיא (עמ' 10, ש' 10 - 12 לפרוטוקול) [יודגש כי לא נטענה כל טענה בעניין חוסר הבנת המנוח את מהות הצוואה, אולם עדותו של הנוטריון בעניין זה חידדה, למעלה מן הצורך, את ההבנה שהמנוח שקל כראוי את הוראות צוואתו בטרם נחתמה].

     

32. הנוטריון הוסיף כי המנוח תיאר בפניו את הנתק הארוך מילדיו (עמ' 10, ש' 5 - 6 לפרוטוקול) ושחזר את ההסברים שנתן המנוח בזמן אמת להתנגדותו לאזכר את ילדיו בצוואתו, זאת לנוכח התנהגות לא ראויה לכאורה של המבקשים כלפי המנוח בחייו (שם, ש' 18 - 19).

     

33. הנוטריון הוסיף גם כי בעת שהמנוח חתם על הצוואה הוא לא הבחין בשום דבר חריג בחתימתו, והדגיש: "זו עובדה" (שם, ש' 23).

34. הנוטריון הדגיש כי היכרותו עם המשיבה הצטמצמה אך ורק לשני מועדים. האחד בשנת 2002 כשהמנוח והמשיבה ערכו הסכם ממון והשני כשהמשיבה הגיעה עם תעודת הפטירה של המנוח לצורך הגשת בקשה לצו קיום צוואה (עמ' 12, ש' 15 - 16 לפרוטוקול) והכחיש בכל תוקף כל טובת הנאה מהצוואה (עמ' 10, ש' 29 - 30).

     

35. הנוטריון ציין שהוא עוסק בעריכת דין כ- 50 שנה, מוסמך כנוטריון מזה כ- 28 שנה ולדבריו בתקופה זו אימת ונתן אישור ל-100,000 חתימות לפחות על מסמכים שונים ולא היה מקרה אחד שבו נתן אישור לחתימה שלא נחתמה בפניו (עמ' 12, ש' 26 - 28 לפרוטוקול). הנוטריון הוסיף: "כשקיבלתי את החומר הרגשתי עלבון אישי" (שם, ש' 28) זאת לנוכח הפקפוק באמינותו.

     

36. אדגיש כי לא מצאתי ממש בטענות המבקשים לפיה יש לפקפק באמינותו של עו"ד קרמר. לא מצאתי פסול בכך שעו"ד קרמר ביקש לקבל לעיונו את חוות הדעת (שממנה למד על מסקנות חוות הדעת ביחס לאפיון החתימות) ולא מצאתי כי חוסר האינטרס שיש לו בצוואה או בקיומה נסתר.

     

37. למעלה מן הצורך אוסיף גם כן כי צוואה אינה בהכרח נאום סיכום חייו של אדם וההסברים שנתן עו"ד קרמר לסיבות שהביאו את המנוח להתנגד לאזכר את ילדיו או להסביר מדוע ציווה את רכושו כפי שציווה מקובלים עליי.

     

    טענת הזיוף ומשמעותה המשפטית של חוות דעת גרפולוגית:

38. עיון בסיכומי הצדדים מלמד שבפיהם של המבקשים נותרה טענה מרכזית אחת- טענת זיוף החתימות שעל גבי הצוואה (וזאת כאמור לצד הטענה _ שלא הוכחה _ כי הצוואה אינה משקפת את רצונו של המנוח) וכי הללו זנחו יתר טענותיהם.

     

39. לתמיכה בטענת הזיוף סומכים המבקשים ידיהם על חוות דעת המומחית. ועליה בלבד. אשר במסקנותיה נקבע כדלהלן:

    • לא נמצאה התאמה בכתיבה בין שתי החתימות המופיעות על הצוואה לבין דוגמאות החתימה של המנוח שהוצגו למומחית.

    • נמצאו אי התאמות בשטף הכתיבה, ביחסי המיקום של האותיות, בצורת החיבורים, בנטייה הצידה של החתימות ועוד.

       

    • כמו כן נמצא כי שתי החתימות שעל גבי הצוואה יוצאות דופן בתכונות הכתיבה שבהן ולא נמצאות בתחום הווריאציות של קבוצת הדוגמאות שנבדקו על ידי המומחית.

    • לנוכח האמור ובראי אי ההתאמות האמורות, בכמות ובאיכות, סברה המומחית כי החתימות שעל גבי הצוואה לא נכתבו על ידי המנוח.

       

40. באשר למעמדה של חוות דעתו של מומחה לכתב יד נקבע בפסיקה:

     

    "על מקצוע הגרפולוגיה נאמר, כי "הגיע לדרגת מדע שימושי ממש..." (ע"פ 352/71 טל נ' מדינת ישראל [19], בעמ' 112), ולכן מותר – ולעתים קרובות אף רצוי – לעשות שימוש בחוות דעתו של גרפולוג על מנת לבסס טענה בדבר אמיתותה (או אי אמיתותה) של חתימה. מובן כי בכך אין כדי להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל – אם בכלל – יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק..." (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, מז(3) 240 (1993)

     

41. עם זאת, חוות דעת גרפולוג או מומחה כתב יד בדבר אמיתות החתימה או אי אמיתותה, אינה סוף פסוק ולבית המשפט שיקול דעת עצמאי וסמכות ההכרעה לעולם נשארת בידיו (ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד סעד קנג' אבו סאלח, נ(1) 499 (1996)).

     

42. בית המשפט אמנם אינו מומחה להשוואת כתבי יד ואין לו הכישורים הטכניים לבצע אבחנות דקות בדבר זהותו של בעל חתימה פלונית, אך מחובתו לבחון את המידע והראיות שהוצגו במסגרת ההליך ולאזן ביניהן, תוך קביעת ממצאי מהימנות.

     

    כך נקבע בבר"ע (מחוזי תל אביב-יפו) 201098/98 אברהם כהן נ' אורן סבינה (מאגרים משפטיים, 11.02.1999): "מומחה שנתמנה מטעם בית-המשפט פועל כידו הארוכה של בית-המשפט, אך אינו נכנס בנעליו ובית-המשפט הוא הפוסק האחרון. בית-המשפט רשאי לאמץ את חוות-דעת המומחה, לא לאמצה או לאמץ חלקים שבה."

     

43. עוד נפסק כי על אף שמטבע הדברים, יינתן במסגרת הבחינה השיפוטית משקל רב ביותר לעמדתם של מומחים מקצועיים, בית המשפט אינו משמש "חותמת גומי" לעמדת המומחה המקצועי, אין הוא רואה בה עובדה מוגמרת, אלא המלצה, אשר ככלל יש ליתן לה משקל רב ביותר, אך לא מכריע. משכך גם אם ניתן לראות בחוות דעת המומחית, כנחרצת, ברורה וחד משמעית, אינני פטור מהפעלת שיקול דעת שיפוטי עצמאי בגיבוש הכרעתי (בע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני (מאגרים משפטיים, 01.05.2006)).

     

44. אמנם איני מטיל דופי במהימנות המומחית, אך המגבלות שיש באופן אינהרנטי בכל חוות דעת בעניין ניתוח כתב יד, לצד בחינת יתר העדויות, ובמיוחד בראי עדותו של הנוטריון שלא נסתרה, הביאו אותי לכלל מסקנה כי יש ליתן משקל מוגבל לחוות דעת המומחית, זאת משלא עסקינן בהכרח במדע מדויק (ראו דברי המומחית בעמ' 8, ש' 13- 16 לפרוטוקול).

     

45. מעדות המומחית עצמה נלמד כי יכול שמצבו הנפשי, הרגשי והבריאותי של המנוח השפיע על צורת החתימה (עמ' 6, ש' 28- 29 וכן עמ' 5, ש' 3- 4 לפרוטוקול) ומי לידי יתקע כי השינויים והאפיונים שנמצאו בחתימה על הצוואה לא הושפעו ממצב רגשי, נפשי או פיזי ספציפי של המנוח בעת החתימה?!

     

46. עוד נלמד מעדותה של המומחית כי יכולים להתקיים הבדלים בין חתימה באמצעות עט ובין חתימה באמצעות טוש, בעת שעל פי הנחזה, החתימה על גבי הצוואה נעשתה לכאורה באמצעות טוש דק (עמ' 5, ש' 5 - 9 וכן שם, ש' 30 -31 לפרוטוקול).

     

47. המומחית ציינה כי שתי החתימות שעל גבי הצוואה "מאוד מאוד דומות" והשינויים אל מול דוגמאות החתימה שהוצגו לה (ראו עיקרי חו"ד לעיל) הביאו אותה לכלל מסקנה כי החתימות שעל גבי הצוואה אינן חתימותיו של המנוח, אך מלבד המגבלות שהובאו לעיל ביחס לחוות דעת לניתוח כתב יד, המומחית ציינה שיכול שהנחרצות בעת החתימה על הצוואה יצרה את אפיונן הספציפי של החתימות שעל גבי הצוואה (עמ' 6, ש' 30 - 33 לפרוטוקול) והוסיפה: "אני לא יכולה לומר מה השפיע עליו ברגע שחתם על הצוואה" (שם, ש' 35 – 36) וזאת הגם שסברה שהשינויים בין החתימות על גבי הצוואה לבין חתימות ההשוואה אינן טבעיות והגיוניות לדעתה (עמ' 7, ש' 1 - 4 לפרוטוקול).

     

48. בנסיבות האמורות ובשעה שלפני לא מונחת חוות הדעת לבדה, אלא מכלול של עדויות וראיות ולנוכח המגבלות שיש בעצם ההסתמכות על מדע לא מדויק, כדוגמת חוות דעת לניתוח כתב יד, מצאתי כי לא נסתרה החזקה שהמנוח אכן חתם על הצוואה בעצמו כפי שדורש הדין.

     

    האם הצוואה אינה משקפת את רצון המנוח:

49. ראש וראשון בדיני ירושה הוא רצון המנוח, אשר עומד נר לרגלי ביהמ"ש, בהיות "מצווה לקיים דברי המת" (בבלי, גיטין יד, עמוד ב).

50. אדגיש כי הכלל בדבר קיום רצון המת בא לידי ביטוי הן בדברי ההסבר לחוק הירושה והן בהלכה הפסוקה.

     

    כך נפסק (בין היתר) במסגרת דנ"א 7818/00 אהרון נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653, (2005) בו פסקה כב' השופטת ארבל (בדעת הרוב):

    "מצווים אנו לעשות כמיטב יכולתנו לרדת לחקר כוונתם של המנוחים ולכבד את רצונם באשר לעיזבונם. "רצונו של אדם הוא כבודו – הוא כבוד האדם..." (ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן [41], בעמ' 347)"

     

    עוד קבעה כב' השופטת ארבל (שם, בעמ' 686):

    "בסופו של יום רצונו של המצווה שהינו אבן הפינה והמסד של דיני הירושה, והגשמתו הינה היעד והמטרה העוברים כחוט השני בהוראות החוק".

     

51. בעניין זה חשוב להדגיש כי בשעה שנחה דעתי שצוואת המנוח משקפת את רצונו, "אין לנו עניין כאן לא בתבונה ובסבירות של מעשי המנוח אף לא במידת ההומאניות שבהם. השאלה היחידה, הניצבת לפנינו, היא, אם יש בהתנהגותו הכוללת של המנוח בשעת החתימה על הצוואה כדי להצביע על כך כי הוא ידע להבחין בטיבה של צוואה." ע"א 851/79 שולמית בנדל נ' דורון בנדל, לה(3) 101 (1981).

     

52. על אף האמור ובשעה שקולו המוקלט של המנוח (הקלטה מיום 18.1.2020) נשמע בבית המשפט והגם שאין צורך ליתן צידוקים והסברים לצוואת המנוח, אין להקל ראש בדברים החד משמעיים שנשמעו, בבחינת " וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (שמות כ, יד), שמהם ניתן ללמוד על הלך רוחו של המנוח באחרית ימיו בהתייחסו לילדיו:

    "אני שקט עם עצמי, לא רוצה לראות את הפרצוף שלהם, אני מעדיף אתכם ואת הילד, לא רוצה שום קשר, מאסר עולם הייתי בבית. עכשיו התעוררתם? אני אסתדר. אני ואלוהים, לא רוצה אף אחד" (ראו: עמ' 42, ש' 3 -9 לפרוטוקול).

     

53. מדבריו אלו של המנוח ניתן ללמוד על הנתק העמוק מילדיו ועל כך שכעס עליהם אף בסמוך לפטירתו ולא מן הנמנע כי בחר את שבחר בעת הנחילו את נכסיו מתוך כעס ועלבון על כך כי זנחו אותו בחייו. דברים אלו אף מחזקים את עדותם של הנוטריון ושל אחיו של המנוח.

     

54. כך או כך, עיון בכלל העדויות אינו מתיישב עם טענת המבקשים לפיה הצוואה אינה משקפת את רצון המנוח.

55. בשעה ובמיוחד בעת שאין מחלוקת שאף אחד מהעדים (למעט הנוטריון שלדבריו התייחסתי לעיל) לא היה נוכח בעת החתימה על הצוואה וחלקם אף העידו כי לא ראו את הצוואה, לא מצאתי משמעות רבה לכלל העדויות הנוספות. אי לכך לא מצאתי כל נפקות לטענה לפיה יש לתת משקל פחות לעדותם של חלק מהעדים, בין אם לנוכח הכעס שלהם כלפי המבקשים ואם לנוכח הכחשתם את אלימות המנוח כלפי ילדיו. מלכתחילה לא מצאתי רלוונטיות רבה לעדויות אלה בסוגיות שבמחלוקת.

     

56. בשולי הדברים אציין כי לא נהיר הצורך של המבקשים להתעסק באלימות אביהם במסגרת ההליך שלפני, שכן מלבד צורך רגשי להוכיח שאביהם התנהג אליהם בצורה מחפירה, לא מצאתי בכך כל תועלת ראייתית או משפטית. ההפך הוא הנכון, טענה זו כשלעצמה משמשת "חרב פיפיות" כנגד המבקשים, בעת שבוחנים את האופן שבו בחר המנוח להוריש את רכושו באחרית ימיו. וד"ל.

     

57. אדגיש כי לא מצאתי כי הפרשנות שנתנו המבקשים לאותה אלימות נטענת והטענה כי אביהם ביקש לכפר על הפגיעה בהם (עמ' 21, ש' 33 - 34 לפרוטוקול) מתיישבת עם כל שהוצג בפני, לרבות בקולו של המנוח, וטענה זו בוודאי לא הוכחה.

     

58. אשר על כן, לא מצאתי טעם להידרש למשמעות הצגת גזר הדין בעניינו של המנוח לראשונה בדיון ההוכחות, בשעה שאין בו אלא כדי להעיד על נסיבות חייהם הקשות של המבקשים וכפי הנראה גם על התנהגותו של המנוח בטרם התגרש מאם המבקשים ואין בו כשלעצמו להוכיח מאומה ביחס לצוואה עצמה או לנסיבות עריכתה.

     

59. באופן עובדתי ניתן לומר כי נסיבות החיים הקשות של המבקשים (שאותן ביקשו לתלות בהתנהגותו של אביהם המנוח) הביאו כפי הנראה לנתק ממושך בינם לבין האב המנוח וכפי שנלמד מדבריו המפורשים של המנוח נתק זה והכעס ההדדי פגעו במנוח וגרמו לו לבחור להמשיך את הנתק גם באחרית ימיו ולא מן הנמנע כי נתק ממושך זה (שלא היה במחלוקת) בא לידי ביטוי גם בהוראות צוואתו.

     

60. באופן דומה אציין כי אין הכרח להידרש לטענה לעניין חוסר קבילות התכתובת שהוצגה לראשונה בדיון ההוכחות בין צד ג' לבין הגב' ח'. הטענה שבהיות המנוח על ערש דווי הביע רצון לפגוש את ילדיו אינה מקהה את משקלן של יתר הראיות שהוצגו ונשמעו בבית המשפט לרבות השמעת דבריו של המנוח עצמם, כמובא לעיל.

     

61. לסיום אציין כי לא מצאתי שנסיבות החיים הקשות של המבקשים לרבות הטענות שבגינן נוצר הנתק בין המנוח לבין ילדיו (ראו: סע' 3-5 לסיכומי המבקשים ועוד) מצדיקות אי קיום רצונו של המנוח להנחיל את רכושו למשיבה שעמה ניהל זוגיות ארוכת שנים ולא לילדיו.

     

    סיכום:

62. אשר על כן ולאור כל המפורט לעיל, אני דוחה את הבקשה לביטול צו קיום צוואת המנוח שקוימה ע"י כב' הרשם לענייני ירושה ומובהר כי צוואת המנוח מיום 4.7.2018 תקוים בהתאם לצו הקיום מיום 23.8.2020.

     

63. בנסיבות העניין המבקשים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות המשיבה בסך 20,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.

     

64. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ולרשם לענייני ירושה ותסגור התיק.

     

    פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים ובכפוף לתיקוני עריכה.

     

    ניתן היום, ט"ו כסלו תשפ"ג, 09 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.

     

    אריאל ממן, שופט