פס"ד בבקשת רשות ערעור שעניינו מינוי מומחה לשם עריכת חוות דעת פסיכולוגית

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת איריס אילוטוביץ סגל, בתלה"מ 16895-09-19), מיום 27.2.20, במסגרתה הורה, בין השאר, על מינוי מומחה לשם עריכת חוות דעת פסיכולוגית למבקשת  שתתאר את מצבה הנפשי כמו גם את מסוגלותה ההורית.

המבקשת מלינה על החלטה זו משלטענתה ניתנה מבלי שבית המשפט נדרש לכך על ידי הצדדים; מבלי שניתנה להם הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם בעניין; "תוך שהיא מתבססת על ידיעה אישית של בית המשפט לעניין התנהגותה של המבקשת במעמד הדיון שבו ניתנה ההחלטה" ותוך פגיעה בזכות היסוד שלה לכבוד ולחירות. המבקשת טוענת, כי "לשיטתו של כבוד בית המשפט הנכבד קמא, כל אימת שצד בין צדדים ניצים מתלהם ו/או נסער רגשית ו/או מגיב בצורה קיצונית ו/או מתפרץ לדברי בית המשפט הנכבד ו/או עוזב את אולם בית המשפט במהלך דיון שמתקיים בעניינו ו/או מתנהג באופן "לא נורמטיבי", אזי בית המשפט ימנה לו מומחה רפואי שייתן בגינו חוות דעת פסיכיאטרית ו/או פסיכולוגית".

התבקשה תשובה לבקשת רשות הערעור. כמו כן בקשתי עמדת הצדדים בנוגע לאפשרות הכרעה בבר"ע בהתאם לסמכות המוקנית בתקנה 410 לתקנות והבהרתי כי אי התייחסות כמוה כהסכמה לסמכות תשובת המשיב לבר"ע הוגשה ביום 30.4.2020. הצדדים לא הביעו התנגדות באשר לדרך ההכרעה לפי תקנה 410 לתקנות.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה אני מחליט לתת רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור עצמו ולדחות את הערעור.

החלטת בית המשפט קמא, החלטה המונה כ-10 עמודים ושניתנה בהמשך לשני דיונים שהתקיימו לפניו בבקשת המשיב לקביעת הסדרי שהות זמניים בינו לבין ילדיו ( ילידי השנים 2005 ו-2008), מפרטת באריכות את הנסיבות החריגות שהביאו למתן ההחלטה.

לאחר שהמשיב לא ראה את ילדיו מזה תקופה ממושכת (את בתו ראה לאחרונה בחודש ינואר 2019 ואת בנו לא פגש מזה זמן רב) המשיב עתר בתביעתו (כמו גם בבקשתו להסדרי שהות זמניים) לקביעת זמני שהות מינימליים ביותר עם ילדיו – פעמיים בשבוע לשעתיים כל פעם וזאת תחת פיקוח של עובדת סוציאלית. לטענתו, המבקשת מונעת ממנו מלפגוש את הקטינים והרחקתו הובילה לניכור חמור מצד הקטינים ולמצב בו הם עצמם מסרבים לפגוש בו. בתביעתו טען המשיב כי לאורך שנים לא אפשרה לו המבקשת לפגוש בילדיו ואף מסרה לקטינים כי הוא נדרס ומת (ס' 23 לתביעה). המבקשת טענה מנגד כי הסיבה להיעדר הקשר טמונה בהיעדר רצונו של המשיב להיות בקשר עם ילדיו וסירבה לחידוש הקשר בינו לבין הקטינים אלא בנוכחותה. מכאן נדרש ביהמ"ש קמא להתערבות בעניינה של המשפחה.

במסגרת תביעתו  עתר המשיב כאמור רק לקביעת הסדרי שהות מצומצמים עם ילדיו (וגם זאת תחת פיקוח) והותרת המשמורת על הקטינים בידיה של המבקשת "על מנת שלא להחריף את המצב". עם זאת,  ציין המשיב כי רשויות הרווחה נדרשות להיכנס לתמונה ולבדוק את תפקודה של המבקשת; כי הוא מוכן לבקש משמורת על ילדיו ולקחת אותם תחת טיפולו (ס' 50 לתביעה); כי יש לקבל דו"ח תפקודי מאת עו"ס בקשר למצבה של המבקשת שכן "זה לא סביר שתפקיר את הילדים אצל אמה ותצא לעניינה" (ס' 52 לתביעה), ועוד.

מכאן, אבחון מצבה הפסיכולוגי של המבקשת, כאשר האבחון המדובר נסוב כולו סביב נושא התובענה ונדרש "לתאר את מצבה הנפשי של האם, את אופן ניהול התקשורת בינה לבין האב ואת מידת ההשפעה שלה על האופן שבו מתייחסים הקטינים אל האב. עוד מבוקש לתאר את מסוגלותה ההורית של האם, את אופן טיפולה בקטינים ואת מידת ההשפעה של גורמי המפתח בחייה" (ס' 41.5 להחלטה) אינו סעד זר לתביעה. מכל מקום מדובר בהוראה שנתונה לסמכות בית המשפט, אף מיוזמתו שלו, נוכח הוראות סעיף 68(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1962, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת ענייניו של קטין. בית המשפט קמא נימק במפורש את הצורך בקבלת אבחון פסיכולוגי למבקשת בהתנהגותה החריגה לאורך הדיונים שהתקיימו בפניו, התנהגות אותה פירט באריכות, וציין כי "העובדה כי הקטינים מצויים במשמורתה של האם עת היא איננה מאובחנת ומטופלת מעלה חשש כבד לא רק לשלומה כי אם גם לשלומם וביטחונם של הקטינים. החשש האמור נראה כמיידי וכמצריך טיפול דחוף וזאת, בשים לב להתנהגותה של האם במהלך החודשים האחרונים מהתנהגותה הלא נורמטיבית והמעוררת דאגה, כך ממש במהלך הדיון בבית המשפט מיום 12.2.20 וכן כפי שבית המשפט ראה לנגד עיניו אף במהלך הדיון היום".