פס"ד בנושא פינוי ודמי שימוש ראויים

נגד

הנתבע בתמ"ש 34230-10-14    

אלמוני

באמצעות ב"כ עו"ד אחמד חודרוג'

         פסק דין 

1. בפני שתי תביעות האחת לדמי שימוש ראויים (תמ"ש 21020-08-14) והשנייה לפינוי וסילוק יד (תמ"ש 21058-08-14), שהגיש התובע (להלן: התובע או החם) נגד הנתבעת (להלן: פלונית או הנתבעת) ביום 14.08.14 ביחס לדירה הרשומה על שמו והמצויה בחלק מחלקה –– בגוש ––––ב–––– (להלן: הדירה).
2. הנתבעת הגישה ביום 22.10.14 תביעה (שהוגדרה כהודעת צד ג') כנגד אלמוני, בעלה לשעבר (להלן: אלמוני) ובה טענה כי ככל ותחויב בתשלום דמי שימוש לתובע, על אלמוני לשפותה מכוח חובתו לזון את הקטינים המתגוררים עמה בדירה נשוא המחלוקת.
3. התובע הינו חמה לשעבר של הנתבעת ואביו של אלמוני.
4. בין פלונית ואלמוני התנהלו הליכים נוספים: תמ"ש 27272-03-14 תביעת משמורת ותמ"ש 51633-03-15  תביעה כספית.
5. פלונית ואלמוני הם מוסלמים שנישאו זל"ז ביום 15.04.05. מנישואין אלו נולדו שלושה קטינים. נישואי הצדדים עלו שרטון ואלמוני עזב את הבית ביום 12.06.13. הצדדים התגרשו ביום 11.03.14.
6. פלונית ואלמוני התגוררו עם ילדיהם בדירה מאז נישואיהם. ביום 8.4.14 פנה התובע אל הנתבעת באמצעות מכתב מטעם ב"כ ובו ביקש כי בתוך 10 ימים תפנה הנתבעת את הדירה ותשיב את החזקה בה לידיו כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ (להלן: המכתב). משסירבה הנתבעת לעשות כן, הוגשו התביעות הנ"ל ביום 14.8.14.

טענות הצדדים בתמצית

טענות התובע

1. התובע נתן רשות לאלמוני ופלונית להתגורר בבית שבבעלותו עד שירכשו חלקת קרקע ויבנו בית או עד שירכשו דירה. בתקופת נישואיהם, לא גבה התובע דמי שימוש וזאת על מנת לסייע לצדדים בתחילת דרכם.
2. הרשות להתגורר בדירה הוענקה לאלמוני, ופלונית קיבלה רשות זו בהיותה אשתו. מכאן, ומאחר והזכות לא הוענקה לפלונית עצמה, אין היא זכאית להגנת "בר רשות" ועליה לפנות את הדירה לאלתר וללא שום תנאים.
3. לאחר שנישואי הצדדים עלו על שרטון בשנת 2013, עזב אלמוני את הדירה ביום 12.06.13 ואילו פלונית סירבה לעשות כן והיא משתמשת בדירה למרות סירובו של התובע.
4. לאורך כל הדרך  פלונית לא חלקה על העובדה כי התובע הינו הבעלים החוקי, הרשום והבלעדי של הדירה. מאז עזב אלמוני את הדירה ועד לחודש 04/14 , התובע הוא זה שנשא בהוצאות הדירה והנתבעת לא השתתפה כלל בהוצאות אלו. רק כאשר התובע שלח לה הודעה בה דרש כי תפנה את הדירה וציין כי יפסיק לשלם הוצאות אחזקת הבית, החלה פלונית לשלם.
5. גרסתה של פלונית לוקה בסתירות רבות והיא מנסה להטעות את בית המשפט. אשר למכתב שקיבלה מעו"ד ––––– מיום 08.04.14, מחד טענה כי דיברה עם התובע אשר אמר לה כי אינו מתכוון לפנות אותה מהבית והמכתב נשלח לצורך הוכחת בעלותו, ועל כן התייחסה למכתב כאל דבר טכני. מאידך, טענה כי "רצה" לבית הדין השרעי והגישה תביעה נגד אלמוני על מנת שהלה ישלם את ההוצאות. תמוה בעיני התובע מדוע פלונית התייחסה בכובד ראש לסעיף שעניינו תשלום הוצאות אחזקת הבית ואף פעלה מיידית בהגשת תביעה כנגד גרושה ולא יישמה את הסעיף שעניינו פינויה מהדירה. לטענתו, מהאמור לעיל עולה כי התובע מעולם לא הבטיח לפלונית דבר ולא ציין בפניה כי אין נפקות למכתב.
6. בחקירתה טענה הנתבעת כי היא נשארת בדירה מכיוון שהיא מרגישה בטוחה בה ומאחר והילדים נהנים לגור בה. תשובה זו מגלמת בתוכה אך ורק רגשות ואין בה עובדות או טעם משפטי המצדיק הישארותה בדירה. באיזון בין זכות הבעלות של התובע ובין הרשות שניתנה לנתבעת להתגורר בדירה, הרי שהראשונה גוברת ויש להעדיפה במקרה דנן.
7. אשר לתצהיר העדה מטעם הנתבעת, השכנה, הרי הוא לוקה בפגמים רבים היורדים לשורשו של הליך ועל כן יש לפסול אותו. לא זו אף זו, במהלך חקירתה הנגדית נתגלו סתירות מהותיות בין עדותה לבין האמור בתצהירה, כך שמדובר בעדות שאינה עקבית ואמינה.
8. אשר לעדות אביה של הנתבעת, הרי המדובר בעדות סובייקטיבית שאינה מוסיפה ואינה תומכת בטענות בתו, כאשר עדותו נסמכת על אמירות מטעם אלמוני ו/או אביו, ללא הבאת ראיות להוכחת אמירות אלו. אבי הנתבעת טען כי הבין מאלמוני כי יש לו בית שישמש כבית מגורים לו ולפלונית, הוא הוסיף וטען כי נהוג במגזר הערבי שהאב יידע כי מובטחת קורת גג לבתו. אין בטענות אלו של אבי הנתבעת כדי לפגוע בבעלותו של התובע. לפלונית ולאלמוני ניתנה רשות להתגורר בבית וברגע שנישואיהם עלו על שרטון, תוקף הרישיון פג.
9. טוען התובע כי גם אם תתקבל הטענה כי פלונית היא ברת רשות, הרי שהרשות ניתנה לתקופה שבין מועד עזיבת אלמוני את הדירה ועד אשר שלח התובע לפלונית את מכתב הדרישה.
10. לאור האמור לעיל, ומשלא הוכח כי התובע הבטיח לנתבעת להתגורר בדירה לצמיתות, בהעדר השקעה בדירה ובהעדר דרישה לפיצוי כספי מטעם הנתבעת, יש לקבוע כי הנתבעת אינה זכאית לפיצוי תמורת פינויה את הדירה.
11. יש לחייב את הנתבעת לפנות את הדירה ולשלם סך של 2,200 ₪ לחודש עבור התקופה בה התגוררה  בדירה לאחר עזיבת אלמוני ועד ליום הפינוי בפועל.

טענות הנתבעת

1. טוענת הנתבעת כי ניתנה לה הבטחה כי תוכל להתגורר בדירה לצמיתות יחד עם בעלה אלמוני. לא זו אף זו, הובטח לה שהדירה תועבר לבעלותם בעתיד כמתנה, בשל היות אלמוני בן זכר יחיד מתוך 3 אחיות.
2. בעת החתימה על הסכם הנישואין "אלעקד", לא הותנו תניות אשר לזכות המגורים בדירה. בני הזוג נהגו בדירה כמנהג בעלים ואף השכירו את קומת הקרקע וגבו את דמי השכירות לעצמם וכל זה נעשה בידיעת התובע ובהסכמתו. בני הזוג האמינו כי הם הבעלים של כל הקרקע. התובע הציג מצג לאורך 9 שנים ובני הזוג הסתמכו על הרשות שניתנה להם, השקיעו בדירה סכומים גבוהים ושיפצו אותה. בני הזוג לא שילמו שכר דירה לתובע.
3. הנתבעת טוענת כי אילו בני הזוג היו ממשיכים לחיות יחדיו, הרי הרישיון היה בתוקף עד עצם יום זה ולא היו מתעוררות מחלוקות לגבי הדירה. לאחר שהצדדים התגרשו, הציע התובע שהנתבעת והקטינים יתגוררו בדירה עד שימלאו להם 18 שנה, קרי עד שנת 2028.
4. הנתבעת טוענת כי המדובר ברישיון בלתי הדיר שהוענק לה ובבואו לבטלו, על בית המשפט לבחון אם בנסיבות המקרה יש מקום לביטול הרישיון ואם כן האם יש להציב תנאים לביטולו.
5. ככל והנתבעת תסולק מהדירה, ייגרם נזק משמעותי לה ולילדיה. הנתבעת חוששת לעבור לדירה אחרת עקב האלימות הגוברת בחברה הערבית והיא מציינת כי בת דודתו של אלמוני נרצחה מאחר וחיה לבד. יתרה מזו, אפילו אם תשכור דירה באותה שכונה, הרי שהקטינים לא יזכו לאותם תנאים: שכנים הדואגים להם, בטחון עצמי וסביבה תומכת.
6. כתמיכה לטענותיה, העידו מטעם הנתבעת שני עדים נוספים שעדויותיהם היו אמינות ועקביות. מנגד, התובע ואלמוני לא הביאו עדים מטעמם והדבר פועל לחובתם.
7. טוענת הנתבעת כי ככל ובית המשפט יקבע כי על התובעת לפנות את הדירה, הרי יש לעשות כן כנגד פיצוי שיוענק לה שהסך שלו משקלל את הזכויות, ההשקעות בדירה ושיקולי צדק. בהקשר זה מפנה ב"כ הנתבעת לרע"א 2701/95 תחסין כנען נ' אחמד עבד אללטיף שקבע כי על בית המשפט לבחון את מערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים לא רק במשקפיו של הדין הפורמלי, אלא גם על פי שיקולי צדק.

דיון והכרעה

טיב הזכות שהוענקה לנתבעת ע"י התובע

1. בענייננו, אין מחלוקת כי התובע הוא הבעלים של הדירה, הדירה רשומה על שמו בלבד וכי הנתבעת ובעלה קיבלו רשות להתגורר בדירה (עדות הנתבעת עמ' 23 שורה 17 לפרוטוקול מיום 22.06.16). המחלוקת נסובה סביב השאלה האם הרשות שניתנה לפלונית ואלמוני היא רשות בלתי הדירה והאם לאחר  שנפרדו נתן התובע לנתבעת רשות להתגורר בדירה עד אשר ימלאו לילד הקטן 18, רשות שלא ניתן לבטלה.
2. לגרסת התובע, המדובר ברשות שניתנה לזמן קצוב ומתוך רצון לסייע לפלונית ואלמוני בתחילת דרכם עד אשר יקנו חלקת קרקע ויבנו עליה את ביתם. טוען התובע כי לא היה בכוונתו להעניק לפלונית ואלמוני את הבית ולוותר על בעלותו בו וכי הרשות ניתנה לפלונית בהיותה אשתו של אלמוני ומשפקעו הנישואין בוטלה הרשות. אלמוני מצדד בגרסת אביו.
3. מנגד, טוענת פלונית כי עובר לאירוסין, הובטח לה בית שיהיה שלה ושל אלמוני, כי נהגו בבית מנהג בעלים ואף שיפצו אותו והשקיעו בו. לטענתה אילו היא ואלמוני היו עדיין נשואים, הרי היו ממשיכים להתגורר בבית ללא תשלום דמי שכירות וממשיכים לנהוג בבית מנהג בעלים. עוד היא טוענת כי לאחר הפירוד, הבטיח לה התובע כי לא יוציא אותה ואת הילדים מהבית עד אשר יגיעו הקטינים לגיל 18 וכי המדובר ברישיון בלתי הדיר. כן היא טוענת כי ככל ותחויב בדמי שימוש, הרי שעל אלמוני לשאת בהם מכיוון שהוא מחויב לספק מדור לילדיו.
4. הנתבעת העידה כך באשר להבטחת התובע:

ש. למה לא עזבת את הבית?

ת.  בעקבות המכתב שקיבלתי שוחחתי עם אביו של אלמוני ושאלתי למה שלח מכתב כזה. הוא ענה ששלח אותו אבל לא מתכוון באמת להוציא אותנו מהבית אלא מנסה להוכיח שהנכס הוא שלו אבל לא מתכוון שנצא מהבית.

ש. הוא אמר שהוא לא מתכוון שתצאי מהבית?

ת.  בן. במפורש.

ש. הייתם לבד?

ת.  זו היתה שיחת טלפון.

(עמ' 24 שורות 18-25 לפרוטוקול מיום 22.06.16).

1. בהמשך העידה כדלקמן:

ת.         תקופה מסוימת הוא הציע לי דרך עורך דין. אני לא עברתי כי אני רוצה להמשיך ולגור בבית שגרתי בו מאז שהתחתנתי. אני לא מכירה שכונה אחרת. הבנים שלי גרים במקום ויש שם אווירה טובה ומשפחה שסביבנו ותומכת בנו. העיר –––– סובלת מאלימות. לפני פחות מחודשיים גרה בת דודה של אלמוני בגלל שהיא גרה לבד. אני עכשיו גרה עם שכנים שדואגים לי. לא יכולה לנטוש את המקום שאני גרה בו ומרגישה ביטחון ולעבור למקום שאני לא מכירה אותם ולא מכירה את השכנים. יש לי 3 ילדים קטנים.

ש.        אם היית גרה בבית שכור ובעל הבית היה רוצה את הבית, לא היית מפנה?

ת.         זה אחרת. אני מודה שאני גרה בבית של הסבא של הילדים שלי. לא ביקשתי את הבית בשבילי. זה בית שנוח לילדים שלי לגור בו. אני מרגישה ביטחון. יש לילדים שלי חברים שמכירים. טוב לילדים שלי שם.

ש.        אולי הדירה שהוא הציע יותר טובה, אולי השכנים יותר טובים?

ת.         בנוסף לזה, גם כשדיברתי עם אבא של אלמוני הוא אמר במפורש שהוא לא מתכוון באמת לצאת מהבית ויש לי עדים ששמעו אותו אומר את זה. הבאתי עדה לביהמ"ש ששמעה את זה. גם הילדים שלי שאלו את הסבא מדוע מבקש להוציא אותם מהבית והוא אמר להם שלא מתכוון להוציא אותם מהבית. זה היה אפילו בתקופה האחרונה.  אני שמעתי את זה.

ש.        להבטחה שאת מדברת עליה יש משהו בכתב או הכל בע"פ?

ת.         זה בדיבורים.

ש.        נעשה הסכם ביניכם?

ת.         לא היה הסכם כתוב אבל היתה הבטחה של גברים שיש בה משמעות כבדה בחברה הערבית."

            (עמ' 25 שורות 12-30 לפרוטוקול)

1. לשאלת בית המשפט ענתה: "הייתי רוצה להמשיך לגור בבית מהסיבה שאני מרגישה בטוחה, השכונות היום ב –––– מאוכלסות על ידי אנשים שלא תמיד יש קשר משפחתי טוב. יש לידי קרובי משפחה של הילדים שלי. אנחנו בקשר טוב. דואגים אחד לשני. יש להם ילדים בגיל של הילדים שלי.

לשאלת ביהמ"ש האם אני רוצה לגור ללא שכ"ד או לשלם שכ"ד – אני אומרת שלא חשבתי על זה." (עמ' 28 שורות 2-5 לפרוטוקול).

1. מטעם הנתבעת העידה שכנתה, גב' –––––, שהעידה כדלקמן:

ש.        אני מפנה אותך לסעיף 13 לתצהירך, ושואל אותך האם הצהרת שפלוני אמר לך שהוא לא יוציא את הילדים מהבית? איך ידעת זאת?

ת.         שמעתי זאת מהשכנים.

ש.        למה שאלת את פלוני מדוע הוא רוצה להוציא את האישה והילדים מהבית?

ת.         שמעתי מהשכנים שהוא פונה לביהמ"ש.

ש.        פלוני אמר שהוא לא מוציא את הנכדים שלו?

ת.         הוא אמר שהוא לא מוציא את הילדים, הוא אמר לי.

ש.        מתי הוא אמר לך זאת?

ת.         מתי שהגיע מכתב לפלונית, שמעתי מהשכנים ואז פניתי ושאלתי את פלונית ואמרה שקבלה מכתב מפלוני שהוא רוצה לפנות אותה. אז פניתי לפלוני ושאלתי אותו אם הוא רוצה לפנות את הילדים מהבית ואז הוא השיב שלא. על גופתו הילדים לא יצאו מהבית. אני מכירה את פלוני ולפי המצפון שלו הוא לא יוציא את הילדים מהבית.

ש.        מתי זה היה?

ת.         כאשר הגיע מכתב לפלונית.

ש.        כשאת שאלת את פלוני בקשר לילדים שאלת גם לגבי פלונית?

ת.         פניתי לאבו אלמוני והוא אמר לי – "חס וחלילה. אני לא מוציא את פלונית והילדים מהבית".

                    (עמ' 34 שורות 6-21 לפרוטוקול מיום 22.06.16)

1. התובע טוען כי אין להאמין לעדותה של העדה שכן קיימת סתירה בין עדותה לבין תצהירה באשר למועד בו שוחחה עמו אודות פינוי הדירה. אכן קיים שוני בין המועד עליו הצהירה – לאחר הגשת התביעות, לבין המועד עליו העידה בחקירה נגדית – לאחר משלוח המכתב, אולם מאחר והשכנה לא הייתה מעורה בהליכים המשפטיים והשתלשלות העניינים המדויקת, אין לזקוף אי דיוק זה לחובתה. מהבחינה המהותית העידה הן בתצהירה והן בחקירה הנגדית כי פנתה לתובע ושוחחה עמו אודות כוונותיו לפנות את פלונית והקטינים והוא השיב כי אינו מתכוון לעשות כן.
2. עד נוסף מטעם הנתבעת היה אביה, אשר העיד כדלקמן:

"ש.      בפעם הראשונה שפלוני אמר שיש בית בישראל, שאלת אם זה שלו, אם קיבל מתנה מההורים, אם זה רשום על שמו?

ת.         בתור אבא דואג האמנתי לדברי אבי החתן שיש לו שני בתים. ידענו שאין לו עוד בן זכר שיקים משפחה אז הבנו אוטו' שזה בית של אלמוני. הוא אמר שיש לו שני בתים והאמנו." (עמ' 37 שורה 28- עמ' 38 שורה 2)

ובהמשך:

ש.         על שם מי הבית רשום?

ת.          לא שאלנו. מה שהוא אמר שזה הבית של אלמוני ושל פלונית. פלוני אמר שיש בית שלו ובית של אלמוני.

ש.         מתי נאמר שהבית של אלמוני ופלונית לא שייך להם אלא לאבא?

ת.          מאוחר. בתקופה האחרונה. כל הזמן במשך הדרך הוא הבטיח לנו פלוני. אפילו בהליך גירושין שהבן פתח הוא אמר לנו לא לדאוג והבת לא תצא מהבית. הוא אמר שעל גופתו היא תצא."

             (עמ' 38 שורות 16-21 לפרוטוקול מיום 22.06.16)

בהמשך העיד כדלקמן:

  ש.       מתי פלוני אמר שלא יוציא את פלונית והילדים?

  ת.       אמר כמה פעמים. הוא רצה להרגיע אותי משך כל המסלול של הגירושין. הוא אמר לי לא לדאוג והבת לא תצא מהבית והבית יישאר לה ולנכדים. פעם הוא השתמש בביטוי "על גופתי היא תצא".

                    (עמ' 41 שורות 3-6 לפרוטוקול מיום 22.06.16)

1. התובע העיד כדלקמן:

ש.        מתי החל בנך אלמוני להתגורר בבית?

ת.         לאחר הנישואין. הוא התחתן ב- ––––.

ש.        לפני כן הוא גר בדירה?

ת.         לא.

ש.        האם היה בינך לבין בני הזוג חוזה שכירות כלשהו?

ת.         לא זוכר.

ש.        הצהרת בתצהירך שנתת להם אישור להתגורר בדירה ולעשות בה שימוש. לא ביקשת דמי שכירות ולא דמי שימוש.

ת.        זה היה נהוג אצלינו לתת לילדים לגור בבית שלך.  לא זוכר אם    היה הסכם שכירות.

ש.        מפנה לתצהירך שם אמרת שלא היה חוזה שכירות ולא ביקשת דמי שכירות כשהיו נישואין, נכון?

ת.         נכון. אני לא ביקשתי דמי שכירות מהבן שלי.

ש.        מדוע לא גבית דמי שכירות בזמן שהיו בני הזוג נישואים?

ת.         זה בן."

(עמ' 17 שורה 28 – עמ' 18 שורה 13 לפרוטוקול)

וכך העיד על מערכת היחסים עם בנו:

ש.        ידוע לי שהבן שלך אלמוני ו/או בני הזוג הם אלו שטרחו וחיפשו שוכרים שישתמשו בקומת הקרקע והם אלו שקיבלו את דמי השכירות ע"ס 1,300 ₪ בערך לחודש והסכום היה הכנסה אישית לבני הזוג. מה אתה אומר על זה?

ת.         אם השכירות נכנסה לכיס של אלמוני או שלי זה מבחינתי אותו דבר."

(עמ' 22 שורות 18-21 לפרוטוקול)

1. אין מחלוקת כי כחלק מההכנות לנישואין ולאחר הנישואין העניק התובע לפלונית ואלמוני רשות להתגורר בדירה כברי רשות לתקופה שאינה מוגבלת בזמן וללא תמורה מצדם. אין ספק כי לו חיי הנישואין היו ממשיכים על מי מנוחות בני הזוג היו ממשיכים להתגורר בדירה. התובע רואה בבנו ובמשפחתו כיחידת כלכלית אחת, לא רק  שאלמוני ופלונית לא שילמו שכר דירה עבור הדירה בה התגוררו, הם גבו בעצמם ולשימושם את שכר הדירה בעבור הדירה הנמצאת בקומת הקרקע בבניין בו התגוררו.

האם התובע זכאי לבטל את הרישיון

1. הזכות לביטול הרישיון הינה זכות הניתנת לבעל המקרקעין, אך קיום זכות זו כרוך בפיצויי כספי וזאת בגין שיפוצים והשבחות שנעשו בנכס או בגין פגיעה בציפיות של מי שניתן לו הרישיון והסתמכותו על המצג כי הרישיון לא יבוטל (רע"א 2272/11 ברכה נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (ניתן ביום 4.5.11 ופורסם במאגרי המידע האלקטרוניים)). פסיקה זה הינה יישום של ההלכה שנקבעה ברע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נד(3) 949, הגורסת בעמ' 956 כי:

"בר-רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה, והרשות בוטלה, אינו זכאי אפוא לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות, אולם יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר-הרשות. עם זאת יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו תוך התחשבות בשיקולים של צדק".

1. כב' השופט נאמן מסכם את דיני הרישיון בתמ"ש 2182-09-09 שניתן ביום 30.7.12:

"מוסד הרישיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק, שפותחה בדיני היושר האנגליים ונקלטה במשפט הישראלי. אומנם בעת חקיקת חוק המקרקעין לא נכלל רישיון במקרקעין בין הזכויות המפורטות בו, ברם נקבע בפסיקה כי מוסד הרישיון במקרקעין ממשיך להתקיים גם לאחר חקיקת חוק המקרקעין וכי אף כיום ניתן להכיר ברישיון בלתי הדיר במקרקעין, וזאת בין היתר מכוח עיקרון תום הלב. [ראה:ע"א 2836/90 בצר נ. צילביץ פ"ד מ"ו (5) 184; ע"א 7139/99 אלוני נ. ארד פ"ד נ"ח(4) 27; בתמ"ש(י-ם) 11900/98 ד'.נ.א'(פורסם בנבו)]....

על מנת לקבוע את הסעד הראוי והצודק – קיום הרישיון בעין, סילוק יד מן המקרקעין תוך תשלום פיצויים, או סילוק יד ללא פיצוי – הפעיל ביהמ"ש גמישות ושיקול דעת בכל מקרה על פי נסיבותיו הוא [ע"א 515/76 לוי נ. ויימן פ"ד ל"א(2) 127; ע"א 463/79 ג'בראן נ. ג'בראן פ"ד ל"ו(4) 403].

בין הגורמים שנבדקו על ידי ביהמ"ש על מנת לקבוע את הסעד הראוי, נמנו בין היתר: כוונת הצדדים ליצירת רישיון; תנאי הרישיון; משך הזמן בו החזיק בעל הרישיון בקרקע בלי שפעל בעליה לסילוקו; האם בהסתמך על ציפייה זו השקיע בעל הרישיון השקעות בנכס, כגון הקמת מבנה או שיפור מבנה קיים, ומה היקף ההשקעות; האם ההשקעות היו על דעת בעל המקרקעין ובשיתוף פעולה עימו; ועוד. [ע"א 463/79 ג'בראן נ. ג'בראן שלעיל; ע"א 2836/90 בצר נ. צילביץ שלעיל; רע"א 2701/95 כנאן נ. אלטיף פ"ד נ"ג(3) 151].

1. בתמ"ש (קריות) 4142/02 פלונית נ. פלוני (ניתן ביום 11.9.2009, פורסם במאגרים) התייחס כב' השופט סילמן לשימוש בדיני הרישיון כמקור לעשיית צדק ואיזון בחברה המסורתית, בה נהוג כי האישה עוברת להתגורר בבית השייך למשפחת בעלה או בבית אשר נרכש על ידי הבעל או עבורו, עוד טרם הנישואין, דבר המקשה על החלת הלכת השיתוף או כללי השיתוף הספציפי, ומוביל למצב בו אישה עשויה לצאת מבית בעלה לאחר סיום הנישואין ולאחר שהסתמכה על מחויבותו של בעלה לדאוג למגוריה ומגורי ילדיה, ללא קורת גג וללא מקורות כספיים נאותים שיאפשרו לה מציאת קורת גג חלופית, וכך קבע:

"הלכת השיתוף בבית מגורים – בחברה המסורתית 

14. א. קיימות חברות  מסורתיות  רבות  באזורנו,  בהן  עובדות   בסיס  דומות,  מעלות את  הסוגיה בה עסקינן בתיק זה.  

ב.  בחברות  אלו, הנוהג  הוא  כי  עת נישאים הצדדים, עוברים הם לדור בקרקע השייכת למשפחת הבעל (בד"כ לאביו), כשעל קרקע זו בונים הצדדים (במקרה הטוב) את ביתם, או נכנסים אל בית אשר נבנה עובר לנישואין.

ג. כאשר מתגלע סכסוך בין הצדדים, ברבות הימים, שבות וצצות טענות כמו אלו בהן  עסקינן, כשבאופן טבעי, טוען הבעל להיעדר שיתוף (שכן הקרקע ממילא אינה שלו, או  היתה בבעלותו לפני הנישואין), ואילו האישה טוענת להחלת שיתוף.

15. א. כתוצאה ממנהגי החברה המסורתית, כמתואר לעיל, כמעט תמיד עסקינן ב"נכסים חיצוניים"; ברבים מן המקרים גם אם היתה קיימת השקעה בנכס, בצורה כזו או אחרת, לא תמיד זכתה ההשקעה ל"תיעוד".

ב. משכך, קשיי ההוכחה הופכים להיות משוכה בלתי עבירה; נוצר מצב בו  לכאורה, אישה  אשר היתה נשואה 4 עשורים, עלולה לצאת וידיה על ראשה. 

16. א. מנגד, החלת הלכת השיתוף, קניינית, על מקרקעין, תהיה קשה ביותר, עת מדובר בצדדי ג' אשר חדשות לבקרים הנם הבעלים (הורי הבעל למשל), או אף קביעה של שיתוף בנכס, המצוי  במתחם אשר כולו בנוי ע"י משפחת המוצא של הבעל.  

הפתרון האפשרי

17. 17. המוצא לסבך זה של החלת הלכת השיתוף בחברות המסורתיות היה יציר הפסיקה.
18. 18. עמיתי לכס השיפוט חתרו להחלת דין צדק, ולמניעת מציאות בה אישה תצא בלא כלום, לאחר שאת שנותיה הטובות נתנה לביתה, בעלה וילדיה.
19. 19. דרכי עשיית הצדק, עברו משאלת של קניין, לשאלה של עשיית עושר; מדיני בעלות, לדיני רשות; כך, הוחלו בפסיקה בין בני זוג (או משפחות המוצא) כללי ה"בניה ונטיעה במקרקעי הזולת", מקום בו היתה בניה בתקופת הנישואין, וכך הוחלו כללי פיצוי בגין ביטול רישיון, מקום בו לא היתה בניה כזו.
20. שני קווים אלו, של פיצוי מכוח בניה ונטיעה, ושל פיצוי מכוח ביטול רישיון, הגשימו למעשה רעיון אחד- מקור לעשיית צדק של איזון, בחברה המסורתית."

1. באשר להיקף שיקול הדעת של בית המשפט ודרך הוכחת גובה ההשקעה קובע כב' השופט סילמן בתמ"ש 12236-04-09 פלונית נ. פלוני (31.1.2012) פורסם בנבו:

"היתרון במקורות אלו הנו עצום. כללי הרשיון הנם כללים שבשיקול דעת; כללים אלו יכולים להביא לכדי ביטוי את אורח חיי הנישואין, ואורך חיי הנישואין, וזאת מבלי לערער את היסודות עליהם מושתתים החיים בחברה המסורתית.

כללים אלו יכולים לסייע במעבר מצדק חלוקתי פורמלי, לצדק מהותי, ממש כמו תיקונו של חוק יחסי ממון, והחלת הלכות כגון מוניטין, הון אנושי, וכיו"ב.

כך למשל במסגרת שיקול הדעת, נוכל להתחשב ברכוש אשר יש למי מהצדדים, יכולת השיקום וכיו"ב, אשר לכאורה אינם מהווים חלק משיקולי הלכת השיתוף ה"קלאסית".

יתרון נוסף לעוגן זה הוא היכולת לאמוד את הפערים, אף מבלי להיזקק להוכחות דווקניות, אשר מטבע הדברים אינן בהישג יד; ודוק- דווקא אורך חיי הנישואין הוא המקשה על השגת ראיות; אבסורד זה אינו צודק, ומן הראוי כי ניתן יהיה לפצות צד כזה או אחר, גם על דרך האומדן."

הזכות לפיצוי בגין ביטול הרישיון

1. בהתאם לפסיקה לתובע הזכות לבטל את הרישיון שהעניק לנתבעת, אך ביטול זה כרוך בפיצוי. זכותה של הנתבעת לפיצוי בגין ביטול הרישיון מתבססת על שתי עילות: פיצוי בגין ההשבחות שבוצעו בנכס ופיצויי בגין הסתמכות הנתבעת על הרישיון לגור בדירה.

השבחת הנכס

1. הנתבעת טוענת כי היא ובעלה שיפצו, השביחו ונהגו בבית מנהג בעלים.
2. וכך העידה:

ש.        תסבירי מה שיפצתם בבית?

ת.         עשינו שיפוץ של החלפת ריצוף במקלחת. החלפת 5 חלונות, לא זוכרת מה היתה העלות.

ש.        זה היה בסכום סביר?

ת.         לא מבינה בזה.

ש.        מה עוד?

ת.         צבע, תיקון לגג, שיפוץ לחצרות הבית.

ש.        כמה כל עלה?

ת.         לא זוכרת.

(עמ' 28 שורה 31 – עמ' 29 שורה 7)

1. אלמוני הצהיר בסעיף 20 לתצהירו כי הוא ואשתו לא השקיעו כספים בבית מלבד דברים הכרחיים – כיסוי ואיטום הגג ע"י יריעות פלסטיק בעלות 10,000 ₪ והחלפת ארבעה חלונות ישנים עשויים עץ.
2. הצדדים מסכימים אם כן כי ביצעו עבודות בהיקף מוגבל בדירה שמטרתן תיחזוק הנכס ושמירתו. לא הוכח לי היקף עלות העבודות. בהתבסס על הערכת אלמוני כי שיפוץ הגג לבדו עלה 10,000 ₪ ובנוסף לכך הוחלפו חלונות ולטענת הנתבעת הוחלף גם הריצוף במקלחת, אני מעריכה את שווי העבודות בסך של 30,000 ₪.
3. מעבר להשבחות שביצעו פלונית ואלמוני בנכס, הם התגוררו בנכס מאז נישאו, במשך 8 שנים, עד אשר נפרדו והתגרשו כעבור שנה נוספת. אומנם חיי המשפחה ידעו עליות וירידות, האישה חזרה לבית הוריה מספר פעמים ובאחת מהן שהתה שם במשך מספר חודשים נוכח טענות על אלימות מצד אלמוני, אולם בני הזוג הביאו 3 ילדים לעולם, שלושת הילדים נולדו וגדלו בבית זה. הנתבעת עבדה בשתי עבודות על מנת לתרום לפרנסת המשפחה.
4. במהלך חיי הנישואין תרמה הנתבעת להשבחת הנכס בדרך נוספת, על ידי תחזוקת הדירה, ניקיונה וטיפוח הדירה באופן יומיומי, עליהם עמלה הנתבעת במשך חיי הנישואין. בעבודתה ובעמלה הוסיפה ותרמה לשמירת הנכס והשבחתו ועל כך היא זכאית לפיצוי.

פיצויי הסתמכות

1. הנתבעת הסתמכה על ההבטחה כי הדירה תשמש כקורת גג ותהפוך לבית הקבע של בני הזוג ומשפחתם המתרחבת. הסתמכות הנתבעת מבוססת על הנוהג בחברה המסורתית עליו העיד אביה של הנתבעת: "אצלינו כשמדברים לגבי בחורה להיות אישה שואלים שאלה ראשונה – איפה יגורו? אמר שיש למשפחה שני בית. בית לאלמוני ובית אצלי שאפשר לבוא ולבקר." (עמ' 37 שורות 2-3 לפרוטוקול) ובהמשך המשיך והסביר את הנוהג לפי הורי הכלה דואגים מצידם לצייד את הבית לו דואגת משפחת החתן: "ההורים של הבת בעצם תורמים בציוד של הבית. נסענו ל –––– ומה שתרמנו תרמנו לבית שראינו. דווקא לא הייתה לנו דאגה מבחינת הבית." וכשנשאל על שם מי הבית רשום ענה: "לא שאלנו. מה שהוא אמר שזה הבית של אלמוני ושל פלונית. פלוני אמר שיש בית שלו ובית של אלמוני". (עמ' 38 שורות 14-18 לפרוטוקול).
2. עם גירושי בני הזוג ביטל התובע את הרישיון שהעניק לבני הזוג. ביטול הרישיון פגע באינטרס ההסתמכות של הנתבעת. הנתבעת הסתמכה על רישיון זה, על בסיסו נהגה בבית מנהג בעלים, טיפחה, טיפלה ותחזקה אותו ובכך השביחה ושמרה על ערכו. על בסיס רישיון זה לא דאגה לעצמה למקום מגורים חליפי לעתיד, ועל כן עם ביטול הרישיון זכאית הנתבעת לפיצויי הסתמכות.

גובה הפיצוי

1. ביום 30.06.15 הוגשה חוות דעת השמאי שמונה מטעם בית המשפט ממנה עולה כי שווי הדירה עומד על סך של 650,000 ₪ כאשר אומדן שווי דמי השימוש עומד על סך של 2,200 ₪ לחודש.
2. בעבור השבחה בפועל של הנכס זכאית הנתבעת לסך של 15,000 ₪ (מחצית מ- 30,000 ₪ שהושקעו בנכס).
3. בעבור טיפוח והחזקת הנכס ופיצויי הסתמכות- לאור אורך חיי הנישואין שארכו 9 שנים, מהן 8 בחיים משותפים, בהתחשב בשווי הנכס וגובה דמי השימוש, הפיצוי ההולם יהיה סך של 8,000 ₪ בעבור כל שנה של חיים משותפים ובסך הכול 64,000 ₪.

סך הפיצוי יעמוד על סך של 79,000 ₪.

האם הבטיח התובע לנתבעת זכות מגורים בדירה עד הגיע הקטינים לגיל 18?

1. הנתבעת טוענת כי התובע הבטיח לה כי יאפשר לה ולילדיה להמשיך ולהתגורר בבית עד שנת 2028 – עת ימלאו לבת הקטנה 18. לחיזוק טענתה העידו אביה ושכנתה. התובע מכחיש הבטחה כזו ומסתמך על המכתב ששלח ב"כ אל הנתבעת ביום 8.4.14 ובו דרש כי הנתבעת תפנה את הדירה והבטיח כי יסייע לגשר על הפערים בין הנתבעת לבין אלמוני למען הבטחת מדור ושיכון חלופי לפלונית ולנכדיו.
2. לאחר ששמעתי את התובע והנתבעת וכן את העדים מטעמה של הנתבעת – אביה והשכנה, שוכנעתי כי אכן נכרת בין התובע לנתבעת הסכם בע"פ, על פיו תהיה הנתבעת רשאית לגור בדירה עד אשר ימלאו לקטינה –––– 18. ואלו נימוקי:
3. ראשית, עדותם של הנתבעת, השכנה ואביה של הנתבעת היו אמינות עלי ואני מעדיפה עדויות אלו על פני עדות התובע.

התובע ניסה בעדותו להמעיט מהמחויבות שנטל על עצמו כלפי פלונית ואלמוני, כך לדוגמה טען כי "אינו זוכר" האם נחתם הסכם שכירות בינו לבין בני הזוג באשר למגורים בדירה, כשבהמשך עדותו הסכים כי הנוהג הוא לאפשר לבן לגור בבית השייך להורים ללא תשלום וכי הוא ואלמוני הם "אותו דבר" מבחינה כלכלית (עמ' 17 שורה 28 – עמ' 18 שורה 13 וכן עמ' 22 שורות 18-21 לפרוטוקול). גם במקרה זה הוא מנסה להמעיט ולחזור בו  מהמחויבות שלקח על עצמו כלפי פלונית והקטינים, עת הבטיח הן לפלונית, הן לאביה והן בנוכחות העדה, כי פלונית והקטינים רשאים להמשיך ולהתגורר בבית עד אשר יבגרו הקטינים.

1. שנית, פלונית ואלמוני מחזיקים בקטינים באחריות הורית משותפת בהתאם לפסק הדין מיום 22.12.15. מגורי ההורים בקרבת מקום זה לזו חשובה ביותר לשמירה על רווחת הקטינים ובריאותם הנפשית ועל מנת לאפשר את חלוקת זמני השהות השווה של הקטינים עם כל אחד מהוריהם. קביעת אחריות הורית משותפת וחלוקת הזמנים בין ההורים נערכה בהתבסס על ההנחה כי פלונית והקטינים ימשיכו להתגורר בדירה. בהתאם לתסקיר  מיום 9.2.17 הקטינים מרוצים מהסידור הקיים ונהנים מקשר חם הן עם אמם והן אם אביהם והן עם הסבים משני הצדדים.
2. מהתסקיר שהוגש לבית המשפט ביום 9.2.17 עולה כי הוריו של אלמוני – התובע בתיק זה ואשתו, ממלאים תפקיד משמעותי בחיי הקטינים. אלמוני מתגורר בבית הוריו והוריו מסייעים רבות בטיפול בקטינים, אוספים אותם ממוסדות החינוך ומחזירים אותם לבית האם. מהתסקיר עולה כי התובע הוא סב מסור ואוהב לנכדיו. התובע, שכאמור מעורב מאוד בגידול הקטינים, היה מודע לחשיבות המשך מגורי הקטינים בדירה.

מסירותו עולה אף מהמכתב שנשלח ע"י ב"כ ביום 8.4.14 בו הבטיח כי ידאג לפלונית ולקטינים למקום מגורים הולם.

1. הנתבעת העידה כי מקום המגורים הנוכחי הוא הטוב ביותר עבור הקטינים ונחה דעתי כי גם התובע סבר כך, ומאחר והיה מודע לחשיבות המשך מגורי הקטינים בדירה הנוכחית, אכן הבטיח לנתבעת זכות מגורים בדירה עד הגיע הקטינה ––––– לגיל 18.

דמי שימוש

1. לסיכום, התובע ביטל את הרישיון שהוענק לפלונית ואלמוני במכתב שנשלח ביום 8.4.2014, אולם החל מיום זה חל ההסכם שנכרת בעל פה בינו ובין הנתבעת ולפיו לנתבעת הזכות להתגורר בדירה עם הקטינים עד אשר ימלאו לקטינה –––– 18. כעת יש לדון בשאלת דמי השימוש מיום זה ואילך.
2. בזמן חיי הנישואין לא שילמו פלונית ואלמוני דמי שכירות ולא התבקשו לעשות כן, אולם מרגע שנכרת הסכם חדש בין התובע לנתבעת על הנתבעת לשלם דמי שכירות ראויים. לא הוכח בפני כי התובע הבטיח לנתבעת כי תוכל לגור בדירה ללא תשלום דמי שכירות.
3. בהתאם לחוות דעת השמאי דמי השימוש ראויים הם בסך של 2,200 ₪ לחודש, ועל הנתבעת לשאת בסכום זה החל מיום 8.4.14 ואילך. עד לסוף חודש יולי 2017 עומד החוב על סך של 2,200 X 40 חודשים=88,000 ₪.
4. מסכום זה יקוזז גובה הפיצוי המגיע לנתבעת בגין ביטול הרישיון בסך של 79,000 ₪. יתרת החוב בסך של 9,000 ₪ תשולם בעשרה תשלומים שווים ועוקבים אשר יצטרפו לדמי השכירות השוטפים החל מחודש אוגוסט 2017 ואילך.

תמ"ש 34230-10-14

טענות פלונית

1. טוענת פלונית כי ככל ותחויב בתשלום דמי שימוש לתובע הרי שעל אלמוני לשפותה בגין חיוב זה. לטענתה, הואיל והדין החל על הצדדים הוא הדין המוסלמי, אזי הבעל מחויב לזון את אשתו ולדאוג לה למדור עד לסיום תקופת העדה ועל כן הוא חב בתשלום מדורה עד שלושה חודשים לאחר הגירושין. כמו כן הוא חב במדור הקטינים.
2. כאשר נדרשה הנתבעת לשלם הוצאות אחזקת הבית, היא הגישה תביעה לבית הדין השרעי, שם הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה אלמוני ישלם סך של 650 ₪ עבור אחזקת המדור. מחקירתו, עולה כי אלמוני מודה בחובתו לשאת בדמי השימוש עבור הדירה.

טענות אלמוני

1. בעבר הגישה פלונית תביעה למזונות אישה וקטינים לבית הדין השרעי  ואלמוני חויב בשניהם.  על פי הדין המוסלמי, חובת האב לספק מדור לילדיו מתייחסת לדירה סבירה, כשדמי השכירות החודשיים נעים בין 1000 ל- 1,200 ₪
2. הואיל ונקבעו זמני שהות שווים, הרי אין חובה עליו לשלם עבור מדור הקטינים בימים בהם הם שוהים במחיצתו.
3. במהלך אחד הדיונים, קבע בית המשפט כי על אלמוני להציע מדור חלופי, הוא עשה כן אך הנתבעת סירבה, לא פעלה להקטנת הנזק ובכך הפרה את חובת הזהירות שבפקודת הנזיקין ואין לה להלין אלא על עצמה.
4. התובע שילם הוצאות אחזקת הדירה עד חודש 04/15 ולאחר מכן הגישה הנתבעת תביעה לבית הדין השרעי ואז חויב אלמוני בסך של 650 ₪ עבור הוצאות אחזקת הבית. לאחר תקופת העדה, אלמוני אינו מחויב עוד לספק מדור לגרושתו ולזון אותה.
5. לגרסת אלמוני, אין סמכות לבית המשפט לדון בהודעת צד ג', שכן האישה תבעה מזונותיה והוצאות אחזקת מדור בבית הדין השרעי.
6. ככל ובית המשפט יחליט שאלמוני חייב לשפות את הנתבעת בגין דמי השימוש, הרי אין זה מן הצדק לחייבו בהתאם לשכ"ד של הדירה מושא התביעה, שכן הוא גבוה מהסביר בהתאם לדין השרעי. בנוסף, יש לקזז סך 650 ₪ מדמי השכירות שיושתו עליו.

דיון והכרעה

1. מזונות האישה והקטינים, לרבות תביעה נוספת לתשלום הוצאות אחזקת בית נדונו בבית הדין השרעי והוא זה שדן ופסק.
2. לאחר שהתובע הודיע לנתבעת, במכתב מיום 19.4.2015, כי בכוונתו לחדול מלשלם את הוצאות אחזקת הבית פנתה הנתבעת בשנית לבית הדין השרעי ובית הדין חייב את אלמוני לשאת בהוצאות אחזקת המדור בסך של 650 ₪ לחודש.

72. בבג"צ 6929/10 פלונית נ. פלוני קבעה כב' המשנה לנשיאה (כתוארה דאז) השופטת נאור את ההלכה בעניין הסמכות הנמשכת (ניתן ביום 20.3.13 פורסם במאגרים):

"עמד על כך השופט א' א' לוי בפרשת פלונית (2008) הנזכרת, שם הוצבו שני תנאים שבהתקיימם תינתן לערכאה שנתנה את ההחלטה המקורית סמכות נמשכת לדון בה:

"התנאי הראשון הוא, כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה. עליה לשקף הליך של דיון משפטי, שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות. על כן ברור, ראשית, כי סוגיה מאוחרת שכלל לא נדונה בערכאה המקורית וממילא לא הוכרעה, לא תקים סמכות נמשכת לאותה ערכאה ואפילו היא קשורה לענינים אחרים, שכן נדונו...

התנאי השני להכרה בקיומה של סמכות נמשכת הוא שהסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזו המקורית, עד כי נשמר צביונו המתמשך של הענין, שהוא המצדיק שיבה אל הערכאה אשר [פסקה] בראשונה" (שם, בפסקאות 11-9).

1. בענייננו בית הדין השרעי דן ופסק בעניין מזונות הקטינים ואף הוסיף וקבע את גובה השתתפות האב בדמי אחזקת המדור של הקטינים. התביעה להשתתפות האב בהוצאות המדור של הקטינים, המונחת בפני, היא חלק בלתי נפרד מתביעת המזונות של הקטינים. אשר על כן הסמכות לדון בתביעה זו מסורה לבית הדין השרעי.

לאור האמור לעיל תביעה זו נדחית.

סוף דבר

1. בגין ביטול רישיון הנתבעת להתגורר בדירה, אני פוסקת לנתבעת סך של 79,000 ₪.
2. בגין דמי שימוש ראויים, אני מחייבת את הנתבעת בתשלום דמי שכירות לתובע בגין מגוריה בדירה בסך של 2,200 ₪ לחודש החל מיום 8.4.14 ואילך.
3. עד לסוף חודש יולי 2017 עומד החוב על סך של 2,200 X 40 חודשים=88,000 ₪. מסכום זה יקוזז גובה הפיצוי המגיע לנתבעת בגין ביטול הרישיון בסך של 79,000 ₪. יתרת החוב בסך של 9,000 ₪ תשולם בעשרה תשלומים שווים ועוקבים אשר יצטרפו לדמי השכירות השוטפים החל מחודש אוגוסט 2017 ואילך.
4. עת ימלאו לקטינה –––– 18 ביום –––– תפנה הנתבעת את הדירה ופסק דין זה מהווה צו פינוי.
5. התביעה כנגד אלמוני נדחית (תמ"ש 34230-10-14).

מאחר וקיבלתי חלק התביעות אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר ותסגור את התיקים.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  י"ב תמוז תשע"ז, 06 יולי 2017, בהעדר הצדדים.