פס"ד בסוגיות בהעברת זכויות במשק חקלאי

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון ל***(כב' הש' א. גולן תבורי), מיום 15.11.21, במסגרתו הכריע בית המשפט בשלוש תובענות הנוגעות לסכסוך שבין הצדדים ביחס לזכויות במשק *** במושב ***, וקבע, בין השאר, כי המשיבים 1-2 הם בעלי הזכויות במשק בהתאם להסכם שנחתם בינם לבין הוריהם לפני עשרות שנים, וכי המשק אינו חלק מעזבון ההורים. כפועל יוצא, אף נדחתה טענת המערערים לתשלום פיצוי מכוח ס' 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, בגין הזכויות במשק. כמו כן התקבלה התביעה לסילוק ידם של המערערים 2-3 מהמשק וחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים והוצאות אחזקת הבית בו התגוררו במשק לידי המשיבים 1-2, וזאת מיום הגשת התביעה (5.6.16) ועד לפינוי בפועל. בית המשפט הוסיף ודחה את תביעת המערערים 2-3 בגין מטרדים ופגיעה בפרטיות.  

הנדרש לנדון

1. המערערות 1-2 הן אחיותיו של המשיב 1 הנשוי למשיבה 2 (שניהם ביחד להלן: המשיבים). לאחים עוד שתי אחיות (המשיבות – 3-4) אשר לא הצטרפו לערעור הנדון, אף שהיו בין בעלי הדין בהליך קמא.

המערער 3 הוא בן זוגה של המערערת 2 ומתגורר עמהּ במשק נושא המריבה.

2. הוריהם של האחים, בני הזוג ד. ור. ל. ז"ל (להלן - ההורים) היו בעלי זכויות בר הרשות במשק ** במושב ***(להלן - המשק). האם הלכה לבית עולמה בשנת 2013 והאב בשנת 2015.

ההורים לא הותירו אחריהם צוואה ואחר עזבונם הוצאו צווי ירושה בשנת 2015. 

3. ביום 8.87 נחתם הסכם בין ההורים למשיבים על פיו העבירו ההורים למשיבים את הזכויות במשק (להלן: ההסכם). הצדדים חלוקים באשר למשמעותו וטיבו של הסכם זה. אלא שמחלוקת זו עלתה אך ורק לאחר פטירת ההורים, כפי שיפורט להלן.

4. אחר שהלכו ההורים לבית עולמם עלה ופרץ הסכסוך בין הצדדים והאחיות הנוספות שכאמור לא הצטרפו לערעור זה, והוגשו התביעות הבאות –

תמ"ש 9573-06-16 – תביעת המשיבים, הטוענים לבעלות במשק או למצער להיותם בני הרשות בו, לסילוק יד המערערים 2-3 מבית ההורים הבנוי על המשק וסעד כספי שעניינו דמי שימוש ראויים והוצאות אחזקת הבית בגין מגוריהם ושימושם של המשיבים בבית ההורים המכונה גם על ידי הצדדים כבית המערבי (להלן- תביעת הפינוי). 

תמ"ש 12052-01-17 - תביעת האחיות, המערערות 1-2 ושתי אחיותיהן הנוספות – ר. צ. ומ. ו. (המשיבות 3-4) (כולן ביחד יכונו להלן גם - האחיות), נגד המשיבים לחלוקת הזכויות במשק בהתאם לצווי הירושה של ההורים (להלן – תביעת הזכויות).

תמ"ש 9233-11-17 - תביעת המערערת 2 נגד המשיבים בגין הטרדות חוזרות באמצעות מצלמות מעקב, פגיעה באספקת מים וביוב ופגיעה בפרטיות (להלן - תביעת המטרדים).

על מנת לעמוד על טענות הצדדים נביא ראשית דבר את עיקרי ההסכם עליו חתמו המשיבים עם ההורים בשנת 1987 –

5. כאמור, בין ההורים לבין המשיבים, בנם ורעייתו, נחתם הסכם ביום 8.87  להעברת הזכויות במשק. במסגרתו של ההסכם הוסכם, בין השאר, כי ההורים, בעלי הזכויות במשק וחברים באגודה החקלאית ***, מקנים למשיבים, את זכויותיהם במשק לרבות זכות החברות באגודה. המשיבים מצדם, נטלו על עצמם את חובות והתחייבויות המשק וההורים, וכן התחייבו לאפשר להורים לגור בבית במשק כל חייהם ולדאוג לכלכלתם ולכל הוצאות הבית.

ואלו עיקרי ההסכם הנדרשים לנדון, ראשיתו של ההסכם בהצהרה על רצונם של ההורים בהעברת הזכויות במשק למשיבים  –

"...והואיל ובכפוף לתנאי הסכם זה ברצון המקנים להקנות לל. את זכויותיהם במשק לרבות זכות החברות באגודה.

והואיל וברצון ל. לקבל בהעברה את המשק וזכויות החברות באגודה המקנים במשק.

ובגוף ההסכם פורטו אופי ההקניה והתנאים לה -

2. 2. המקנים (=ההורים- ה.ש) מעבירים לל. (=המשיבים – ה.ש) ול. מקבל בהעברה מהמקנים:

א. את כל זכויותיהם במשק.

ב. זכויותיהם כחברים באגודה.

3. העברת המשק לל. נעשית במתנה וללא תמורה בכפוף להתחייבויות הבאות של ל.:

א. ל. מקבל על עצמו את כל החובות והחיובים החלים על המשק עד ליום העברת המשק לידיו בהתאם לספרי החשבונות של האגודה.

ב. ל. ידאג לקבל כתב שחרור מהאגודה לגבי כל חובות המשק המגיעים מהמקנים.

ג. ל. מתחייב לדאוג לכלכלתם של המקנים כל ימי חייהם בהתאם לרמת החיים שהיתה להם ערב העברת המשק לידיו.

במידה ויתעוררו חלוקי דעות ביחס לסכומים שעל ל. להעמיד לרשות המקנים יוכרע הדבר ע"י יו"ר האגודה שיפעל כפוסק סופי.

ד. למקנים זכות לגור באופן בלעדי בבית המגורים שבמשק במשך כל ימי חייהם וכל הוצאות החזקת הבית יחולו על ל..

כמו כן פורטו התנאים הבאים -

4. מיד עם חתימת הסכם זה יודיעו המקנים לאגודה על דבר העברת המשק לל. ויגישו בקשה לפרוש מהאגודה כדי לאפשר את קבלתו של ל. כחבר באגודה.

5. ל. מצידו יגיש בקשה מתאימה לאגודה להתקבל כחבר ויחתם על כל בקשה או מסמך אחר שידרש בקשר עם נטילת כל החובות החיובים החלים על המשק, על עצמו.

6. ל. יגיש בהקדם בקשה מתאימה לבנית בית נוסף על המשק למגורי משפחתו וידאג לבנות את ביתו ויעבור לגור בו לא יאוחר מ-3 שנים מיום חתימת הסכם זה.

7. זכותם של המקנים לגור בבית המגורים כוללת את זכותן של הבנות, יהודית וג. לגור בבית המגורים עד לנשואיהן או עזיבתן את בית המגורים.

8. כל עוד מתגוררים המקנים בבית המגורים לא תהיה לל. כל זכות למכור את המשק לצד ג' אלא עפ"י הסכמה מראש ובכתב מצד המקנים.

9. כל ההוצאות הכרוכות בהעברת המשק מהמקנים לל. יחולו על ל. בלבד.

10. כל זכות השמורה למקנים עפ"י הסכם זה תהיה שמורה להם יחד ולכ"א מהם לחוד.

11. מוסכם בזה כי במידה ול. לא יעמוד בהתחיבויותיו עפ"י האמור בסעיפים 3 ו-6 דלעיל שהנם מעקרי הסכם זה תהיה הרשות למקנים לבטל את ההסכם ולקבל בהעברה בחזרה את המשק לידם.

12. להבטחת מל. התחיבויות כ"א מהצדדים יחתום כ"א מהם על יפוי כח בלתי חוזר בנוסח הרצוף בזה.

6. לאחר חתימת ההסכם עם ההורים, נחתם ביום 12.87, הסכם בין המשיבים לאגודה (כשמה אז "***כפר שיתופי אגודה חקלאית בע"מ"), במסגרתו התחייבו המשיבים לפרוע את חובות ההורים והמשק לאגודה (להלן – ההסכם עם האגודה).

זאת ועוד, מכיוון שהזכויות במשק הן זכויות בר רשות על פי הסכם המשבצת שחל על המשק והאגודה ביחס למוסדות המיישבים, הרי שאחר חתימת ההסכם בין ההורים למשיבים נרשמו הזכויות במשק על שם המשיבים הן ברמ"י והן באגודה (לעניין זה ראו אישור זכויות המנהל משנת 1988, מכתב עו"ד המופנה למזכירות האגודה נספח יא לתצהיר המשיבים; הסכם בין המשיבים למנהל ולאגודה, הכולל את הסכמת הסוכנות לבניית יחידת מגורים נוספת במשק מיום 22.2.1989, נספח יג לתצהיר המשיבים; אישור רמ"י על מצב הזכויות במשק מיום 18.7.2016, נספח א' לתצהיר המשיבים; אישור מזכיר האגודה למס שבח על רכישת הזכויות במשק על-ידי המשיבים מיום 16.6.1999, נספח ב לתצהיר המשיבים; אישור האגודה כי המשיבים חברים בה מחודש 3/1988, וכי מילאו את כל התנאים לחברות באגודה, וכן נושאים בכל החיובים הכספיים הנובעים מכך, באמצעות הכרטיס באגודה, נספח כט לתצהיר המשיבים; הודעת מס שבח, שומה מינואר 1988, נספח ח' לתצהיר המשיבים).

7. וכאן אנו באים ללב הדברים - במהלך חייהם של ההורים לא טען מי מההורים או הצדדים כנגד תוקפו או קיומו של ההסכם, משך כ- 30 שנים. לא נטען כי מי מהצדדים הפר את ההסכם או כי יש לבטלו מטעמים כאלה ואחרים. אך ורק אחר פטירת ההורים ואחר שהמשיבים עתרו לפינוי המערערים 2-3, באה תביעת האחיות במסגרתה טענו כל טענה אפשרית הרשומה עלי ספר, פשוטו כמשמעו, והכל על מנת למנוע קיומו וביצועו של ההסכם כפשוטו וכלשונו. מדובר בצבר עצום של טענות אשר בית משפט קמא התייחס לכל אחת ואחת מהן בפסק דינו, הכול כפי שיפורט להלן.

מטעמי קיצור ויעילות לא נמנה כרוכל את כלל טענות המערערים בנפרד, ונסתפק בסיכום פסק דינו של בית משפט קמא המתייחס באופן ישיר לכל אחת מהטענות. 

פסק דינו של בית משפט קמא

כאמור בית המשפט נדרש  בפסק דינו לשלוש תובענות.  

תביעת הזכויות במשק

8. בית משפט קמא הקדים ועמד על כך כי המערערים החליפו טענותיהם ושינו טעמם חדשות לבקרים, כך למשל טענו בתחילה כי עסקינן בהעברה בדרך של "בן ממשיך", טענה אשר נזנחה בסיכומיהם. מכל מקום, בית המשפט הקדים ודחה את הטענה כי ההסכם הוא למעשה הסכם "בן ממשיך", שכן טענה זו עומדת בסתירה לאמור בהסכם עצמו, אשר תוכנו מלמד על העברה בחיים ולא לאחר מיתה.

בית המשפט קיבל את גרסת המשיבים כי העברת המשק אליהם נעשתה במכר כנגד מתן תמורה כספית שהתבטאה בתשלום חובות ההורים הרובצים על המשק; וכי הסדרי החובות השונים נעשו ונרשמו בכרטיסי החשבון של המשיבים באגודה. בית המשפט נסמך הן על עדויות המשיבים שהיו אמינות בעיניו, הן על אישורי האגודה כי החיובים שולמו, וכי המשיבים אשר נרשמו כבעלי המשק משנת 1988, הם שנושאים במלוא החיובים והתשלומים מני אז (נספח כט לתצהיר המשיבים, אישורי יו"ר האגודה והמזכיר), הן על עדותו של מי שכיהן כיו"ר ההנהלה של האגודה, בעת עריכת ההסכם, מר גצלר, שזכר את החוב הגבוה של ההורים שהביאם עד למכירת המשק, ואשר הבהיר באופן חד משמעי כי מדובר היה בהעברת הזכויות במשק למשיבים ולא במינוי על דרך בן ממשיך (תצהיר מר גצלר, 31.10.18, ס' 4-6). בית המשפט אף שוכנע מעדותו של מר גצלר, כי החוב הגבוה שנצבר לחובת ההורים הצריך את מכירת המשק לגורם אחר, וכי הוא היה זה שהציע להם לפנות לבנם, המשיב, על מנת לברר האם יסכים לקחת על עצמו את החובות. כך הוכח כי החוב עלה בשיעור על שווי המשק אותה עת! (פרוטוקול 15.1.19, ע' 28 ש' 31-34, ע' 29 ש' 1-21; ראו גם הודעת מס שבח, נספח ח' לתצהיר המשיבים, נספח 8 בתשובה לערעור, שם נכתב ערך המשק כ- 240,000 ₪ כשעלה מהראיות שהמשיבים שילמו סך של 335,000 ₪ לכיסוי החובות, ראו לעניין זה להלן). עוד נסמך בית משפט קמא על ההסכם שנחתם בין המשיבים לאגודה מיום 20.12.87, במסגרתו התחייבו המשיבים לשאת בכל חובות ההורים, ועל כך שחשבון ההורים באגודה נסגר והם הפסיקו להיות חברי האגודה.

9. בית המשפט הוסיף ודחה את טענותיהם השונות של המערערים לביטול ההסכם וזאת, בין היתר, מכוח העובדה שההורים כלל לא ביקשו את ביטולו במהלך חייהם ולא טענו כלל להפרתו ע"י המשיבים. כך קבע בית המשפט כי לא הונחה כל תשתית ראייתית לטענת המערערים בסיכומיהם כי ההסכם בין ההורים למשיבים וכן ההסכם עם האגודה, היו למעשה הסדרים של "המשפחה" או של "צאצאי" ההורים, על מנת לא יצא מידי המשפחה ויעבור לגורם זר. כך נקבע כי לא הובאה כל ראיה לטענות המערערים כי היו שני הסכמים, או שיש לראות זאת כאילו היו שני הסכמים, האחד בין בני המשפחה והשני כלפי חוץ. נקבע כי לא הוכח שהמערערים והאחיות השתתפו בפרעון החובות, וכי מסכת הראיות מוכיחה כי רק המשיבים נשאו בחובות ההורים.

10. עוד הוסיף בית המשפט ודחה את טענת המערערים כי מדובר ב'התחייבות לתת מתנה' שלא הושלמה, וזאת נוכח רישום המשק על שם המשיבים בכל המוסדות והגופים המתאימים. יתר על כן, כאמור, ההורים לא פעלו לביטול ההסכם. גם אילו היה נקבע שמדובר בעסקת מתנה או בהתחייבות למתן מתנה, הרי שנותן המתנה יכול לעתור בעניין זה ולא המערערים.

יתר על כן, בית המשפט קבע כי הוכח שהעיסקה בנדון הייתה העברת המשק כנגד תמורה ולא במתנה וזאת נוכח החבויות הכספיות המשמעותיות שנטלו המשיבים על עצמם כנגד קבלת המשק וכתנאי לכך. 

בית המשפט קבע כי על אף שנכתב ברישת ס' 3 להסכם כי העברה היא על דרך "מתנה וללא תמורה" הרי שמיד ובצמוד לו נכתב "בכפוף להתחייבויות הבאות של ל.", ופורטו ההתחייבויות הכספיות שלוקחים על עצמם המשיבים כנגד העברת הזכויות במשק - חובות והתחייבויות ההורים והמשק, הותרת מגורי ההורים בבית במשק כאשר כלכלתם וכל הוצאות אחזקת הבית על התובעים ועוד (ס' 3א, 3ב, 3ג, 3ד להסכם, לעיל). נקבע כי לא ניתן לנתק את ראשיתו של הסעיף מהמשכו, והזכויות הועברו בכפוף להתחייבויות כספיות של המשיבים, היינו במכר ולא במתנה. 

11. כך נדחתה טענת המערערים להתנהגות מחפירה של המשיבים כלפי ההורים. נקבע כי מעבר לכך שנפקות הוכחת התנהגות זו היא בעסקת מתנה, ולא בעסקה שנערכה כאן, הרי שגם לגופה לא הוכחה, ונסתרה בתשתית הראייתית שהוצגה.

כך נקבע שלא הוכחה הטענה, ששתי האחיות (ר., מ.) לא היו חותמות כערבות להלוואה שלקחו המשיבים, אם היו יודעות שלאחר פטירת ההורים לא יחולק המשק בין כל הילדים.

כך גם נדחתה הטענה לביטול הסכם מחמת מתנה לאחר מיתה מכוח ס' 8 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 – אחר שנקבע כי אין מדובר בהעברת זכויות עתידיות במשק לאחר פטירת הנותן, אלא שהעברת הזכויות במשק נערכה בפועל ולאלתר לאחר עריכת ההסכם בין ההורים למשיבים.

בדומה דחה בית המשפט את טענת המערערים לפיה הבעלות 'בפועל' נותרה בידי ההורים, והבהיר כי הטענה הועלתה כטענה בעלמא ללא כל ביסוס ואסמכתה. לעניין זה נקבע כי אין בהמשך מגורי ההורים בבית, כדי לפגוע בבעלות המשיבים על הזכויות במשק, כאשר הייתה זו אחת מההתחייבות מטעמם, ונכתבה במסגרת ס' 3 להסכם, לאחריו ובהתאם הועברו הזכויות בפועל.

12. בית המשפט הדגיש כי הזכויות במשקים במושב ***הן זכויות בר רשות כאשר לעניין זה הובהר בפסיקה כי זכויות בר רשות במשק אינן מהוות חלק מעזבון המתיישב, בהתאם להסכם המשבצת המשולש (תלת צדדי), והסכם שנעשה בעניינן איננו מהווה הסכם בדבר ירושתו של אדם וממילא אין בו לסתור את הוראת סע' 8(א) לחוק הירושה.

עוד נדחתה טענת המערערים באשר לכך שההסכם הוא הסכם למראית עין וככזה הוא בטל. נקבע על בסיס ראיות שהונחו לפני בית המשפט כי ההסכם דווח והוצג לרשויות, העברת הזכויות במשק על-שם המשיבים בוצעה בפועל, וכי הם שילמו את החובות וההתחייבויות של ההורים ושל המשק, כפי התחייבותם בהסכם וכי כרטיס ההורים באגודה נסגר וכן חובותיהם נמחקו והועברו לתשלום על-ידי המשיבים. 

13. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערערים לפיה ההסכם אינו מוסרי. נקבע, כי הוכח שההתחייבות שנטלו על עצמם המשיבים לסלק את החובות וההתחייבויות של ההורים והמשק, כמו גם התחייבותם להמשיך ולכלכל את ההורים ולאפשר את מגוריהם בבית במשק עד אריכות ימים, קוימו במלואן.

בית המשפט קיבל את גרסת המשיבים לפיה קודם חתימתם על ההסכם עם ההורים, לא נמצא פתרון חלופי להצלת המשק וההורים, וכי האחיות, שידעו על החובות, לא הסכימו להשתתף בתשלום.

14. כך נדחתה טענת המערערים ל'טעות' שנפלה בחתימת ההורים על ההסכם, מעבר לכך שהיא סותרת טענות אחרות. נקבע כי ההורים ידעו קרוא וכתוב, ההסכם נערך בפני עו"ד, לא נסתר כי נערך בעקבות הסכמות בינם לבין המשיבים. כך הוכח שעורך הדין אשר ערך את ההסכם נבחר נוכח התמחותו במשקים ואגודות שיתופיות וכי הוא הקריא והסביר היטב להורים את ההסכם ומהותו, כי ההורים הם אלו שהחליטו על חתימתו של ההסכם וההתקשרות בו וכי ההורים בחרו מטעמיהם שלא לגלותו או להציגו למערערות ולאחיות.

בית המשפט למד מתוך ההוכחות שהוצגו לפניו כי כל הצדדים ראו את המשיבים כבעלי הזכויות במשק וכאשר ביקשו להיעזר בשירותי המשק הם פנו למשיבים לצורך קבלת רשותם לעניין זה. כך האחות מ. אישרה, כי היא פנתה למשיב, אחיה, וביקשה את רשותו לגור במשק שוב, והוא סירב, ומכאן שגם היא הבינה לאור ההסכם כי הוא בעל הזכויות במשק. כך גם האחות מ. ציינה בתצהירה שהיא ביקשה להעמיד קרוואן במשק והמשיב סירב. והאחות גלית אישרה זאת.

15. בית המשפט הדגיש כי המערערים הרחיבו חזית באופן אסור בסיכומיהם והעלו טענות שלא נזכרו כלל בכתב טענותיהם. על אף שכך הוסיף בית המשפט והתייחס אף לטענות אלו –

כך נדחתה הטענה לפיה ההסכם אינו רק בין הצדדים לו, אלא מעין 'הסכם נאמנות משתמעת' בין ההורים לבין חמשת ילדיהם. בית המשפט קבע כי טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר והיא מהווה הנחה לא מבוססת המבקשת לסתור את האמור בהסכם, ואת התנהלות הצדדים להסכם, בעת החתימה ובשנים שלאחר מכן בעת חייהם של ההורים, וכי היא נעדרת בסיס בתשתית הראייתית. כך נקבע כי מניסוח ההסכם גופו לא עולה הנחת 'נאמנות' כנטען, כי אם העברת זכויות כנגד תשלום כספים בדרך של פרעון חובות והתחייבויות ומימון מחיית ההורים ומגוריהם.

16. כך דחה בית המשפט את טענות המערערים כי הזכויות שבידי המשיבים הן זכות 'שאילה' מכוח חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, לפיכך הן בטלות עם פטירת ההורים. בית המשפט קבע כי המשק לא הועבר למשיבים בשכירות בשאילה או בהשאלה, וכי הטענה סותרת את שנכתב מפורשות בהסכם ואת יישומו בפועל. משכך לא היה על מי מהצדדים להסכם להודיע על סיום 'תקופת השאילה'. כך גם נקבע בפסק הדין כי המשק לא ניתן 'בנאמנות בלבד' למשיבים לצורך תשלום חובות לאגודה. בית המשפט הטעים כי טענה זו אינה תואמת את תוכן ההסכם ולא עומדת בהלימה לו, וכן אינה תואמת את התנהגות הצדדים לאורך השנים.

17. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערערים להפרת ההסכם תוך שהוא מציין כי טענות אלו חלקן עומד בסתירה לעילות ביטול ההסכם, חלקן התיישן והיו ידועות להורים בזמן אמת, שלא פעלו לביטול ההסכם. כך נקבע כי המשיבים אמנם התעכבו בבניית ביתם על המשק ואולם זאת בשל ההלוואה שנטלו להחזר חובות ההורים. הוכח שההורים ידעו זאת שהרי הם התגוררו במשק והבית נבנה בסמוך לבית בו הם גרים. וכי לו ראו בכך כהפרת ההסכם הם עצמם היו עותרים לביטולו – דבר שלא נעשה. משלא עשו כן ההורים, שהם שהיו צד להסכם עם המשיבים, ויתרו על זכותם לבקש ביטול ההסכם עוד בחייהם, ולפני שנים רבות.

כך נדחתה הטענה כי בוצעו שינויים במשק לרבות מכירת מכסת הביצים סגירת הלול ועוד,  שכן הוכח כי פעולות אלו בוצעו לפני חתימת ההסכם או מעט לאחריו בהסכמת ההורים ובידיעתם ומכאן שוויתרו על זכותם לביטול ההסכם בשל פעולות אלו. בדומה נקבע כי מכירת מגרש בהרחבה על-ידי המשיבים מהווה חלק מזכות הבעלות של המשיבים ומכל מקום ההורים לא התנגדו לכך. 

18. מעבר לנדרש הבהיר בית המשפט שאף לא מצא ממש בטענות המערערות לכפיה או התנהגות מחפירה מצד המשיבים כלפי ההורים. לצורך כך נשמעה עדות בן הדוד, מר דותן, שהבהיר כי המשיבים נהגו בכבוד רב בהורים וטיפלו בהם במסירות. וכן העיד על דברים שאמרה האחות ר. באוזניו - "בסוף השיחה אמרה ר. שזה 'לא פייר' שההורים לא השאירו להם כלום ובגלל זה אם ר. לא ישלם להן הם יגררו אותו לבית המשפט, יגרמו לו המון הוצאות וימשכו את זה שנים.", וכן העיד כי האחות א. אמרה: "...וא. ענתה לר. שהוא עשה טעות שנתן לה להיכנס לגור עם ההורים ושהוא ישלם על זה". (ס' 14-15 לתצהירו). וכן העיד כי "ת. ... למעשה המשק הזה לפני 30 שנה לפני שההורים הלכו לעולמם, המשק החקלאי רשום על שם ר. כולם ידעו לפני 30 שנה המשק הזה שייך לר...." (הדגשה שלנו; ע' 41, ש' 15-17 לפר').

בית המשפט קיבל את עדותו כאמינה. 

19. מכלל האמור הסיק בית המשפט כי עסקינן בהעברת זכויות המשק בחיים מההורים למשיבים, העברה שהסתיימה והתגבשה בחייהם, וזאת בין אם עסקינן במתנה ובין אם עסקינן במכר. מדובר בהעברת זכויות בחיים ולא בהעברת זכויות לאחר המוות, וכן בהעברת זכויות שאינן חלק מעזבון ההורים לפיכך אין ההעברה כשלעצמה סותרת את הוראות סע' 8 לחוק הירושה.

התביעה לסילוק יד המערערים 2-3 ותשלום דמי שימוש ראויים והוצאות

20. בית המשפט קבע כי המשיבים כבעלי הזכויות במשק רשאים היו לפנות ממנו את המערערים 2-3 וזאת מכוח הוראת סע' 16 לחוק המקרקעין והפסיקה הנלווית לו המורה כי אף בר ברשות במקרקעין רשאי לסלק ידו של אחר (ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3) 868 (1996)).

בית המשפט קבע כי אין בהוראות ההסכם כדי לסייע למערערים 2-3; אמנם סעיף 7 להסכם קובע, שזכות ההורים להמשיך לגור בבית במשק, כוללת את זכות שתי בנותיהם הצעירות, א. וג. , לגור בו עד שיינשאו או יעזבו, ואולם התנאים לסיום הרשות התקיימו.

הוכח כי המערערת 2 עזבה את הבית במשק לשנים רבות עת נסעה לארה"ב בשנות התשעים של המאה שעברה למשך תקופה ארוכה בת מספר שנים, חזרה בשלהי שנות התשעים והתגוררה בתל-אביב. רק בשנת 2012 חזרה להתגורר במשק וגם זאת רק לאחר קבלת הרשאתם והסכמתם של המשיבים, הרשאה שניתנה לתקופה קצובה. בית המשפט קבע, אפוא, כי עזיבת המערערת 2 עם בן זוגה את הבית קוטעת את אותה הרשאה שניתנה מכוח ההסכם ויש לבחון את טיב ההרשאה החוזרת שניתנה על ידי המשיבים בשנת 2012. בנוסף נקבע כי עצם חייהם של המערערת 2 והמערער 3 כבני זוג או ידועים בציבור מהווה תנאי מפסיק לאותה הרשאה מכוח ההסכם שכן היא מותנית בכך שהבנות לא תינשאנה או תקמנה משפחה משלהם ויש לראות בזוגיות המערערים 2-3 כנישואין לעניין זה, ומכוח זאת יש לפרש סעיף 7 להסכם. לפיכך, ומכל אחד מהנימוקים האמורים, נקבע כי זכות המשיבים לעתור לפינוי מגוריה בו. 

21. כאמור בית המשפט הוסיף ובחן את טיבה של הרשות שניתנה על ידי המשיבים למערערים 2-3 לשוב ולהתגורר בבית במשק, ומצא כי הרשות ניתנה אחר שהמערערים 2-3 הבהירו כי הם מבקשים רשות להתגורר במשק לתקופה קצרה וקצובה, עד סיום בניית הדירה שנרכשה בהוד השרון. לאחר מכן, הרשות שניתנה על ידי המשיבים הוארכה עד קבלת המפתח לדירה ועד סיום תיקון הליקויים בה, והכל כנגד הבטחת המערער 3 כי יפנו את הבית אחר השלמת האמור. בית המשפט קבע, אפוא, כי עסקינן ברשות הדירה וכי נוכח הודעת המשיבים למערערים 2-3 כי הרשות הסתיימה עליהם לפנות את הבית. רשות זו היא בגדר היתר של רצון טוב מאת בעל הזכות, אשר רשאי לבטלה בכל עת, כשמגלה דעתו שאינו רוצה להמשיך בה.

מתוך שכך התקבלה תביעת הפינוי כנגד המערערים 2-3 תוך שבית המשפט מורה על פינוי תוך 90 יום.

חיוב המערערים 2-3 בדמי שימוש ואחזקת הבית

22. בית המשפט הוסיף וקיבל באופן חלקי את תביעת המשיבים לדמי שימוש ראויים.

בית המשפט קבע כי נוכח העובדה שהוכחה כי המשיבים הרשו תחילה למערערים 2-3 לגור בבית, לתקופה קצובה, שהוארכה מעת לעת, אך הם לא ביקשו מהם תשלום כנגד מגוריהם עד להגשת התביעה, הרי שדמי שימוש ראויים ייפסקו ממועד הגשת התביעה בלבד (5.6.16) ועד לפינוי, שכן בכתב תביעתם גילו המשיבים בבירור דעתם כי על המערערים 2-3 לשלם להם עבור מגוריהם בנכס, ועד לפינוי בפועל.

לצורך הערכת דמי השימוש הראויים מינה בית המשפט מומחה שמאי מטעמו.

23. בדומה בית המשפט קיבל את טענת המשיבים לפיה המערערים 2-3 לא נשאו כלל בהוצאות אחזקת הבית בו התגוררו, זולת לחשבון החשמל, לפיכך הוסיף וחייב את המערערים 2-3 לשאת בהוצאות אחזקת הבית החל ממועד הגשת התביעה ועד לפינוי בפועל. גם לעניין זה, מינה בית המשפט מומחה מטעמו אשר יעריך את שיעור ההוצאות.

תביעת המטרדים

24. כאמור, המערערת 2 הגישה תביעה כנגד המשיבים בטענה למטרדים שונים מצדם (פגיעה באספקת מים וביוב, הסרת שילוט, הצבת סולם, הצבת סלע, חניית טרקטור, הסרת מצלמות, והטרדה), כדי שתפנה את מגוריה ומגורי משפחתה במשק. המשיבים טענו מנגד כי מצלמות האבטחה נועדו לצורך שמירה ופיקוח על המשק וכי הטרקטור חונה במקומו הרגיל מזה שנים, כן טענו כי נהגו בכל הקשור למשק מנהג בעלים מכוח הזכויות העומדות להם, וכי אין למערערים כל זכות להצר רג. ם במשק השייך להם.

25. בית המשפט הבהיר כי מעת שנקבע כי אין למערערים 2-3 זכות להתגורר במשק יש לדחות אף את תביעתם זו, ומכל מקום בית המשפט דחה את טענות המערערת 2 לגופן וקבע כי לא הוכח שהתקנת המצלמות בנחלה פוגעת במבקשת באופן העולה על הצורך שלהם להגן על המקום והגרים בו מגניבות או מתקריות מיותרות. המערערת לא הוכיחה, גם לאחר חקירה ארוכה, כי המשיבים משתמשים או מחנים את כלי העבודה (הטרקטור) בכדי לפגוע בפרטיותה או לסכנה ולא מצא לפגוע בזכותם להחנותו שם או להשתמש בו. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף הצבת שילוט על ידי המשיבים אינה עולה לגדר מטרד והסגת גבול.

בצד אמור חייב בית המשפט את המשיבים שלא למנוע מהמערערים 2-3 אספקת מים ושירותי ביוב כל עוד הם מתגוררים במקום. 

בסופו של יום חייב בית המשפט את האחיות בתביעת הזכויות בהוצאות בסך של 40,000 ₪.

בתביעת הפינוי חויבו המערערים 2-3 בהוצאות משפט בסך של 20,000 ₪.

ובתביעת המטרדים לא נפסקו הוצאות. 

מכאן הערעור.

תמצית טענות המערערים

26. שגה בית משפט קמא בכך שלא עמד באופן נכון על מהות ההסכמים נושא התביעה ובכלל זה ההסכם שנחתם בין המשיבים להורים וההסכם שנחתם בין המשיבים לאגודה. בית המשפט לא עמד על כך שמדובר בניסיון ההורים והמשפחה להציל את המשק מידי צד ג' מתוך כוונה שהמשק יוחזק בנאמנות עבור ההורים. בית המשפט התעלם מהנסיבות עובר לחתימה על ההסכמים ואשר עיקרם החשש שהמשק יילקח מהמשפחה בשל החובות העצומים של ההורים וכי הפתרון שמצאו על מנת להותיר את המשק בידם היה העברתו למשיבים, כאשר מאחורי העברה זו עמדה הסכמה לנאמנות ושמירת המשק להורים. הדברים עולים מתוך כך שההורים שמרו בידם את הזכות לבטל את ההעברה ככל שלא יתקיימו התנאים המפורטים בהסכם, ואיסור על המשיבים לבצע דיספוזיציה כל עוד ההורים בחיים, ההעברה שכזו היא, לטענת המערערים, בניגוד להוראת סע' 8 לחוק הירושה וככזו היא בטלה.

27. שגה בית המשפט בקובעו כי המשק הועבר בתמורה ולא במתנה ללא תמורה כפי שצוין מפורשות בהסכם. בית המשפט התעלם מהעובדה שהמשיבים לא נתנו כל תמורה עבור מה שקיבלו בהסכם וכל מה שקיבלו היה זכות להקמת בית בחלק המזרחי ומגורים בו.

הרישום שבוצע ברשויות לא היה אלא "מעטפת פורמלית, אשר תאפשר לאגודה ליתן להורים הזדמנות הוגנת אחרונה לפרוע את החוב שלהם לאגודה, מבלי שיהיה צורך לממש את הנחלה בהליך של מכירה כפויה לצדדי ג'". 

מדובר ברישום זמני בלבד או כהגדרת ב"כ המערערים בדיון לפנינו – "העברה ארעית".

28. שגה בית המשפט בהתעלמו מכך שהמשק מהווה חלק מעזבון ההורים לפיכך לא ניתן למוסרו במתנה לאחר המוות אלא בדרך של צוואה ולא כפי שנעשה בנדון.

29. לחלופין, יש לראות את עסקת העברת המשק במשקפי חוק השאילה כאשר על פי סע' 29 (ב) לחוק רשאי כל אחד מהצדדים לסיים את השאילה תוך מתן הודעה לצד שכנגד זמן סביר מראש.

30. בכל הקשור בתביעת הפינוי ודמי השימוש שנפסקו במסגרתה שגה בית המשפט בכך שלא קבע כי זכותם של המערערים להתגורר בנכס עד שהאחים יגיעו להסכמות בכל הקשור לחלוקה צודקת של הזכויות בו.

לחלופין, שגה בית המשפט בכך שחייב את המערערים 2-3 מיום הגשת התביעה ואילך שכן התביעה הוגשה לתשלום דמי שכירות ראויים עד למועד הגשת התביעה ובית המשפט אף נענה באופן עקרוני לבקשת המשיבים לפיצול סעדים בעניין זה. התביעה לתשלום דמי שימוש עד למועד התביעה נדחתה כיוון שהמשיבים זנחו את דרישתם לתשלום, ובכל הקשור לתקופה שלאחרי כן לא ניתנה הזדמנות למערערים להתגונן כראוי. אין להתעלם מכך שהמשיבים כלל לא שילמו אגרה בגין התשלום הנוסף מיום הגשת התביעה. 

31. בכל הקשור לתביעת המטרדים שגה בית המשפט בכך שקבע כי אי מניעה מהמשיבים להציב מצלמות אבטחה, וזאת תוך התעלמות מכך שהמצלמות מכוונות למקומות אינטימיים דוגמת חדר הרחצה וחדר השינה של המערערים.

תמצית טענות המשיבים

32. המערערים טוענים טענות משפטיות ועובדתיות סותרות והכל בניגוד למסד העובדתי שהוכח באופן ברור. כך הוכח כי זכויות המשיבים במשק נרשמו בכל הרשויות המתאימות, שולם מס רכישה כדין בגין העיסקה, שולמה התמורה המפורטת בהסכם, הוכח שהמשיבים נהגו במשק מנהג בעלים וכי כולם ראו בהם כבעלי המשק וביקשו את רשותם לכל פעולה מבוקשת בו. 

33. אין להתעלם מהעובדה שהמערערים העלו בכתב טענותיהם עשרות טענות (!) חלקן סותרות זו לזו. כך, כדוגמה, המערערת 2 טוענת מחד שזכותה למגורים במשק עולה מתוך ההסכם ומאידך טוענת כי ההסכם בטל מעיקרו ! והתחושה היא כי כל רצונם הוא להציק למשיבים ולדחות את מועד הפינוי והתשלום הנדרש בעקבותיו. למרות שהמערערים העלו בסיכומיהם טענות שונות המהוות הרחבת חזית בית המשפט דן בהן לפנים משורת הדין ודחה אותן.

בערעור דנן המערערים זנחו לחלוטין את שלל טענותיהם בכתב התביעה ומכאן יש להסיק כי הם מסכימים לקביעות בית משפט קמא הדוחות את עילות הביטול לרבות – הסכם למראית עין, הטעיה, טעות, הפרות ההסכם, כפייה, עושק ובדומה נזנחה טענת "הבן הממשיך" וכיוצ"ב. מאידך המערערים בערעורם מעלים טענות חדשות שכלל לא נטענו בבית משפט קמא דוגמת הטענה ל"רישום זמני" ו"העברה ארעית" לפיה המשק הועבר לידי המשיבים אך ורק עד לתשלום מלוא החובות של ההורים.

34. בדין נקבע על ידי בית משפט קמא כי גם אם עסקינן בעסקת מתנה הרי שזו הושלמה וכל התחייבות המשיבים קוימו, כך גם הוכח שאין כל ממש בטענת המערערים להתנהגות מחפירה מצד המשיבים כלפי ההורים.

35. בנדון אין מדובר במתנה לאחר המוות אלא במתנה בחיים. מכל מקום טענת המתנה סותרת את טענות המערערים לנאמנות משתמעת והעברה על דרך השאילה.

צדק בית משפט קמא בקביעתו לעניין פינוי המערערים מכוח הוראות ההסכם והדין כאחד והן עולות בקנה אחד עם האמור בסע' 7 להסכם.

36. בדין חויבו המערערים בתשלום דמי השכירות אף מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כל תוצאה אחרת תהא בלתי צודקת בעליל ופוגעת שלא לצורך במשיבים כאשר הם ציינו באופן מפורש בתביעתם כי הם עותרים לכל סעד הנראה מוצדק בעיני בית המשפט בנסיבות העניין (סע' 23 ה לכתב התביעה), מדובר בתביעה שהתנהלה למעלה מחמש שנים ואין כל טעם לשלוח את המשיבים להגשת תביעת המשך כאשר כלל העובדות והנסיבות נבחנו בהליך הנוכחי.

37. צדק בית משפט קמא בכך שדחה את תביעת המטרדים בהעדר כל ראיה לקיומו של מטרד מצד המערערים .

                                                *****

38. אחר שעיינו עיין היטב בטענות הצדדים מצאנו כי דין הערעור על כל טענותיו להידחות. יתר על כן, מצאנו כי לא היה כל ממש בטענות המערערים, בערכאה דלמטה ובערכאה זו, וכי דרך הטיעון לרבות העלאת אין ספור עילות ללא ביסוס עובדתי וראייתי, כולל כאלה שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו, והכל עשרות שנים לאחר שההסכמים נחתמו ויושמו הלכה למעשה, ולאחר שההורים הלכו לעולמם, מעמידים בסימן שאלה את תום הלב. לעניין זה חשיבות בכל הקשור לפסיקת ההוצאות, כפי שיפורט בהמשך הדברים.

הארכנו בפירוט הממצאים והמסקנות בפסק דינו המפורט והמנומק של בית משפט קמא, כיוון שאנו סבורים כי יש לדחות את הערעור מכוח הוראת סע' 148(ב)  לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018, וזאת אחר שמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, כי הממצאים שנקבעו בו תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין במסקנותיו של בית משפט קמא כל טעות שבחוק. 

מתוך שכך נסתפק בהבהרת הדברים בציפורן הזרת –

39. המערערים לא הביאו כל ראייה של ממש לטענתם כי הזכויות במשק לא הועברו לידי המשיבים, בין אם מדובר בהעברה על דרך המכר ובין אם מדובר בהעברה על דרך המתנה. לא הובאה כל ראיה או ראשית ראיה לטענתם כי ההעברה נעשתה על דרך הנאמנות או כ"העברה זמנית", טענה שהועלתה לראשונה אך ורק בערעורם (!).

מתוך לשונו של ההסכם עולה בבירור כי המשק הועבר למשיבים במתנה מחיים המותנית בתנאים שונים. הוכח מעבר לכל ספק כי תנאים אלו מולאו במלואם על ידי המשיבים, וראיה לדבר כי ההורים לא ביקשו מעולם לבטל את ההסכם. אם לא די בכך הרי שזכויות המשיבים נרשמו ברשויות - ברמ"י, באגודה ובכל מוסד נדרש. העסקה דווחה כנדרש לרשויות המס ושולמו המיסים הנדרשים. לא הוכח כי ההורים ביקשו להסתיר את ההסכם מהמערערים או מחלק מהם. הוכח כי ההורים ראו בו הסכם לכל דבר ועניין. עוד הוכח כי רק המשיבים הסכימו ליטול על עצמם את הסדרת חובות ההורים במשק והאחיות האחרות סרבו לכך (ראו סעיפים 78-79 לפסק הדין). כך הוכח כי במהלך כל השנים, כל פעולה נדרשת במשק נעשתה אך ורק לאחר קבלת רשות המשיבים, וכי המערערים ושאר האחיות ראו בהם בעלי הזכויות במשק לכל דבר ועניין. 

40. בנדון ראה בית משפט קמא בהעברת הזכויות במשק עסקת מכר ולא עסקת מתנה וזאת אחר שהוכח באופן ברור כי כנגד קבלת הזכויות במשק נדרשו המשיבים, בין השאר, לשאת בחובות ההורים והמשק שעמדו על כ 335,000 ₪, סך שעלה על שווי המשק באותה עת! (ראו, כאמור, הודעת מס שבח, נספח ח' לתצהיר המשיבים). ואכן, האפשרות לראות בעסקת העברת הזכויות במשק כעסקת מכר, על אף לשון ההסכם, היא אפשרות סבירה בנסיבות העניין, שכן בפועל שולמה על ידי המשיבים תמורה המשקפת את תמורת המשק, ואף למעלה מכך, ואף בהתעלם מהתשלומים השוטפים בהם נשאו המערערים לאורך עשרות השנים. אולם, כאמור, גם אם נראה בעסקה עסקת מתנה, כפי שעולה מלשון ההסכם, הרי שמדובר במתנה מחיים שהושלמה עוד בחיי ההורים, שכן הובהר לא אחת כי רישום זכויות ברי רשות במשק ברמ"י ובאגודה מהוות השלמה של המתנה (תמ"ש (נצרת) 44289-09-19 פלונים נ' אלמונים (2021) סעיף 48 לפסק הדין והאזכורים שם).

כאשר אין מדובר במתנה לאחר המוות אלא במתנה מחיים, הרי שהוראות סעיף 8 לחוק הירושה אינן נוגעות כלל ועיקר לעיסקה שכזו. 

41. המערערים בקשו לטעון כי עצם העובדה שההורים טרח לסייג את ההסכם באופן ש-

"כל עוד מתגוררים המקנים בבית המגורים לא תהיה לל. כל זכות למכור את המשק לצד ג' אלא עפ"י הסכמה מראש ובכתב מצד המקנים" (סעיף 8 להסכם)

יש בה ללמד כי לא התכוונו להעביר את הזכויות במשק לאלתר אלא רק לאחר מיתה. אלא שגם טיעון זה לא יכול להועיל למערערים. גם אילו סברנו – ואיננו סבורים כך – שיש ממש בטענתם, וגם אם נפרש את ההסכם כהתחייבות ליתן מתנה אשר תושלם רק עם הפסקת מגורי ההורים במשק, היינו עם פטירתם, הרי שגם אז לא תהא כל תחולה לסעיף 8 לחוק הירושה שכן בנדון עסקינן במשק חקלאי, אשר הזכויות בו מוקנות על-פי חוזה המשבצת וככזה הוא מוחרג מנכסי העזבון, ממילא אין כל מניעה להעביר זכויות אלו במתנה לאחר מיתה דוגמת הסדר בן ממשיך (וראו לעניין זה, כדוגמה - ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פ"ד מג (1) 397 (1985); עמ"ש (מחוזי - מרכז) 62373-11-15 ר.י. נ' א.י., (2016)). מכל מקום, בנדון, עת בוצע רישום ברשויות הרלבנטיות לרבות רמ"י, העסקה דווחה ושולם המס המתאים, לא ניתן כלל לטעון כי עסקינן בהתחייבות לתת מתנה בלבד אלא מדובר באופן חד משמעי בעסקה שהושלמה, גם אם קיימות מגבלות כאלו ואחרות על הזכויות שהועברו בפועל, כגון החיוב למתן אפשרות מגורים להורים ולמי מהאחיות ואיסור דיספוזיציה כל עוד ההורים מתגוררים בנכס.

42. העולה מכלל האמור הוא כי עסקינן במכר או לכל הפחות במתנה שהושלמו בחיי ההורים. ההורים מעולם לא טענו לביטול העסקה או לביטול רישום הזכויות על שם המשיבים, ולא בכדי. ואין כל עילה העומדת למערערים לטעון זאת תחת ההורים.

מכאן שיש לדחות את ערעור המערערים לעניין תביעת הזכויות. 

43. כאמור יש לדחות את הערעור אף בכל הקשור לתביעת הפינוי. הוכח כי הרשות שניתנה למערערת 2 מכוח ההסכם פקעה מכמה טעמים – הן בשל כך שהקימה זוגיות ומשפחה עם המערער 3, וההסכם מונע את הפסקת מגוריה אך ורק קודם נישואיה והקמת משפחה; והן בשל כך שעזבה את המשק למשך שנים רבות, העתיקה מקום מגוריה תחילה לארה"ב ולאחר מכן לתל-אביב. כאמור, הרשות המפורטת בהסכם היא כל עוד מתגוררת המערערת במשק, ובלשון סע' 7 להסכם –

7. זכותם של המקנים לגור בבית המגורים כוללת את זכותן של הבנות, יהודית וג. לגור בבית המגורים עד לנשואיהן או עזיבתן את בית המגורים.

מעת שפגה הרשות שניתנה למערערת 2 להתגורר מכוח ההסכם, פגה גם זכותה. על כן נותר לברר משמעותה של הרשות המחודשת שניתנה למערערים 2-3, זמן רב אחר חזרתם ארצה. לעניין זה הוכח כי רשות זאת ניתנה למערערים אחר שהבהירו כי בדעתם לשפץ דירה שרכשו. רשות זו אף הוארכה מעת לעת בשל התמשכות הליכי השיפוץ. ואולם מעת שעמדו המשיבים על פינוי המערערים 2-3 הרי שהסתיימה הרשות ההדירה שניתנה להם על-ידי המשיבים ושומה היה עליהם לפנות את הבית בו התגוררו במשק. 

לפיכך גם הערעור על תביעת הפינוי דינו להידחות. 

44. כך הם הדברים אף ביחס לחיוב המערערים 2-3 בדמי שימוש ראויים והוצאות אחזקת הבית במשק מיום הגשת התביעה ועד לפינוי. אומנם המשיבים פרטו בתביעתם תביעה כספית ממועד הפסקת מתן הרשות ועד הגשת התביעה ואף עתרו לפיצול סעדים לעניין נזקיהם, ואולם אין בכך למנוע מבית המשפט להוסיף וליתן סעד כספי עד למועד הפינוי בפועל. לעניין זה מצאנו, כדוגמה, את פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 6713/15 מפעלי תחנות בע"מ נ' מדינת ישראל, (2015), פסקה 16. באותו עניין הגישה המדינה תביעה כספית נגד משיבה 3 ונגד המבקשת, לתשלום דמי שימוש בגין החזקתן שלא כדין במקרקעין. המבקשת טענה שם כי דמי השימוש מיום הגשת התביעה ועד פינוי המקרקעין לא נתבעו בתביעה, וכי המדינה ביקשה אך סעד הצהרתי שיעיד כי היא זכאית לקבל דמי שימוש בגין התקופה שלאחר הגשת התביעה. בית המשפט העליון דחה הטענה האמורה ופסק כדלקמן:

..." בענייננו, עיון בכתב התביעה מעלה כי הסעד הכספי נתבע בה במפורש. התביעה הוגדרה מלכתחילה כתביעה כספית... סעיף 60 לכתב התביעה דורש 'בר. בתך הקטנה' את תשלום דמי השימוש בגין התקופה שממועד הגשת התביעה ועד לפינוי השטח בפועל. גם אם מדובר בסכום שאיננו מסוים (ושאינו יכול להיות מסוים כל עוד לא פונה השטח) אינני רואה מקום לפרשנות הנטענת מצד המבקשת, כאילו מדובר בסעד הצהרתי. נמצאנו למדים, כי עתירה להצהרה על זכות אין כאן, דרישה לתשלום אופרטיבי – יש ויש. מעבר לכך, בהתאם להנחיות הפסיקה שהובאו לעיל, הרי שזהו המהלך הדיוני הראוי והמצופה מתובע בסוגיות כגון אלו דנא, לכרוך את כל תביעותיו הכספיות באופן שיאפשר דיון בהן בחדא מחתא, לתועלת בית המשפט, הצדדים והציבור. מכאן שמדובר בסעד כספי ולא הצהרתי, ואין עוד מקום לדון בטענותיה של המבקשת בדבר מתן סעד שלא נתבקש בכתב התביעה, שכן כאמור אין זה המצב כאן". (הדגשה שלנו)

יתר על כן,  בע"א 448/88 בן יאיר השרון בע"מ נ' עיזבון מורטנפלד,  פ"ד מה (2) 36 (1991) דחה בית המשפט העליון טענה לפיה לא היה מקום לפסוק דמי שימוש בגין תקופה שמעבר ליום הגשת התביעה (כבמקרה דנן), תוך שהוא מבהיר –

..." כבר פסקנו בעבר, כי אף שבדרך כלל הכלל הוא שעילת התביעה מתגבשת במועד הגשת התובענה, הרי אין זה אלא כלל של נוהל ושל נוחיות אשר ניתן לסטות ממנו במקרה מתאים... המקרה דנן הוא המקרה המתאים. בכתב התביעה נתבקש הסעד עד למועד פסק הדין, והראיות היו ממילא לפני בית המשפט. לו נהג בית המשפט אחרת, היה הדבר רק גורם להתדיינות נוספת מיותרת. המערערים גם לא הצביעו על כל עיוות-דין שנגרם להם בכך... די בכך לדחיית הטענה". (הדגשה שלנו)

בכך אף יחסכו לשני הצדדים זמן, טרחה ומשאבים הכרוכים בהליך משפטי נוסף, שיהיה טכני במהותו, שכן שיעור דמי השימוש החודשיים ומועד סיום השימוש כבר נקבעו בהליך קמא דנן (ועוד ראו לעניין זה - עמ"ש (מחוזי חיפה) 24165-05-21 ס.פ נ. י.פ  (2021)).

45. ראוי להדגיש כי הפסיקה הכירה בשימוש מפר בנחלות כמקים עילת תביעה נמשכת – עד למועד הפסקת השימוש בפועל – ועל כן במקרים מסוג זה רשאי בית המשפט לפסוק דמי שימוש ראויים גם בגין התקופה שלאחר הגשת כתב התביעה, זאת כאמור מטעמים של יעילות דיונית ומניעת התדיינות נוספת ומיותרת. במקרה שלפנינו, אף שלא צוין מפורשות כי הסעד המבוקש הוא עד למועד הפינוי הרי שהדברים ברורים מעצם עניינה של התביעה, ויותר מכך: בסעיף 23 (ה) לכתב התביעה עתרו המשיבים לכל סעד מתאים אשר יראה בעיני בית המשפט בעניין זה, ואכן בית המשפט מצא כי –

"משנקבע (בפרק הקודם), כי התובעים הם בעלי הזכויות במשק וכי לנתבעים אין זכות במשק, לרבות לא מכח הרשאה זמנית שנסתיימה, הרי שבהעדר הגנה כנגד העתירה לדמי שימוש ראויים עבור מגוריהם בבית, ייפסק תשלום." (סע' 158 לפסק הדין) 

בצד האמור, לסברתנו, כיוון שכתב התביעה מגביל את סכום התביעה לסך של 463,370 ₪ ובגין סכום זה שולמה האגרה הרי שהסך המקסימלי, אשר אפשר שייפסק למשיבים בעניין זה לא יעלה על 463,370 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. 

46. לבסוף, לא מצאנו כל ממש בטענות המערערים לעניין תביעת המטרדים. לעניין זה נקבעו על ידי בית משפט קמא קביעות עובדתיות לפיהן לא היה בהצבת המצלמות כדי להוות מטרד למערערים וכי זכותם של המשיבים היה להציב המצלמות בשטח המשק לצורך שמירה על זכויותיהם בו והגנה עליו. לא מצאנו כל מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בסוגיית המטרדים ומכאן יש לדחות הערעור אף בעניין זה.

סוף דבר

47. הערעור נדחה על כל סעיפיו, לצד ההערה לפיה הסך שיפסק בגין דמי השימוש לא יעלה על שיעורו של הסעד הכספי המבוקש בתביעה, ואשר הועמד על סך 463,370 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, וכפי שיקבע על ידי בית המשפט אחר קבלת חוות דעת השמאי שמונה על ידו.

המערערים יישאו בהוצאות המשיבים ביחד ולחוד בשיעור של 70,000 ₪.

הערובה שהופקדה בתיק תועבר ליד המשיבים באמצעות בא כוחם על חשבון ההוצאות.

ניתן לפרסום ללא פרטי שמות הצדדים. 

ניתן היום, ו' חשוון תשפ"ג, 31 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.