השופט נפתלי שילה:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 11.10.23 (כב' השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר בת"ע 16387-04-18) שהורה לקיים את צוואתה האחרונה של המנוחה י' ב' ז"ל, שבמסגרתה הוענק עיזבונה, לרבות מה שירשה מבעלה המנוח, למשיבה בלבד.
א.רקע עובדתי
1.המנוחה י' ב' ז"ל (להלן: המנוחה) נישאה לא' ב' ז"ל (להלן: המנוח) ולא היו להם ילדים.
2.ביום 4.3.10 ערכו בני הזוג צוואה בעדים באמצעות עו"ד פלומבו. בצוואה שערך כל אחד מהם בנפרד, העניק כל אחד מהם את עיזבונו לבן הזוג שיוותר בחיים ואם בן הזוג לא יהיה בחיים במועד הפטירה, הוענק העיזבון מחציתו למערערת שהיא אחייניתה של המנוחה ומחציתו למשיבה שהיא בתה של בת דודתו של המנוח (להלן: צוואות/ צוואת 2010).
3.ביום 11.6.12 המנוח נפטר וצוואת 2010 שערך קוימה ביום 13.9.12, כך שהמנוחה ירשה את כל עיזבונו.
4.ביום 1.8.12 ערכה המנוחה צוואה נוטריונית באמצעות עו"ד פלומבו בה הורישה את כל זכויותיה בדירת המגורים שלה (להלן: הדירה) ותכולתה למשיבה בלבד ואת יתרת עיזבונה היא הורישה בחלקים שווים למערערת ולמשיבה (להלן: הצוואה האחרונה).
5.ביום 4.3.17 המנוחה נפטרה והמשיבה הגישה את הצוואה האחרונה לקיום. המערערת התנגדה לקיום הצוואה האחרונה והגישה את צוואת 2010 לקיום. המערערת טענה שצוואות 2010 הן צוואות הדדיות ולכן המנוחה לא יכלה לערוך צוואה סותרת מבלי להשיב תחילה את החלק שירשה מהמנוח מכוח הצוואה ההדדית וזאת, מאחר שהצוואה האחרונה נוגדת את עקרון ההסתמכות ההדדית בין המנוחים. בנוסף, לטענתה צוואות 2010 הן למעשה צוואות של יורש אחר יורש ולכן המנוחה לא יכלה להוריש בצוואה האחרונה את הדירה למשיבה בלבד ויש לבטל את הצוואה האחרונה גם מכוח עקרון תם הלב.
6.המשיבה טענה מאידך שעל פי צוואות 2010 יכלה המנוחה לערוך צוואה אחרת ולא מדובר בצוואה של יורש אחר יורש אלא של יורש במקום יורש. המנוחה שינתה את צוואתה מאחר שהמשיבה הייתה האדם הקרוב לה ביותר והיא סייעה לה ותמכה בה.
7.בית המשפט קמא דחה את טענות המערערת והורה על קיומה של הצוואה האחרונה. המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה את הערעור שלפנינו.
ב.תמצית פסק הדין
1.בצוואת 2010 נאמר במפורש ע"י כל אחד מהמצווים שבן זוגו הנותר בחיים יהיה רשאי לנהוג בעיזבון שירש ככל שיעלה על רוחו ולפי שיקול דעתו וראות עיניו וכן שכל אחד רשאי בכל עת לשנות את הצוואה, להוסיף עליה, לגרוע ממנה או לבטלה כליל.
2.עו"ד פלומבו שערך את הצוואה העיד שרצון המנוחים היה ש"מי שיישאר הוא שייקבע". בנוסף, אין בסיס לטענת המערערת שהצוואה היא צוואת יורש אחר יורש. בצוואה הודגש שרק אם בן הזוג לא יהיה בחיים במועד פטירתו יוענק העיזבון למערערת ולמשיבה ואם בן הזוג נותר בחיים, הוא חופשי לעשות בעיזבון שירש ככל העולה על רוחו.
3.נדחו טענות המערערת בדבר העדר כשירות ופגם בגמירות הדעת. כל אחד מהמנוחים הדגיש שבן הזוג הנותר בחיים רשאי לשנות או לבטל את צוואתו ולכן המנוחה הייתה רשאית לשנות את צוואתה. המנוחה העניקה למשיבה את מלוא זכויותיה בדירה "מתוך שיקול דעת ומתוך בחירה מרצון וזאת כהכרת תודה למ' על כל עזרתה ותמיכתה בה".
4.לכן, קוימה הצוואה האחרונה של המנוחה והתנגדות המערערת נדחתה. המערערת חויבה בהוצאות המשיבה בסך של 28,000 ₪.
ג.תמצית טענות המערערת
1.פסק הדין מנוגד למעמד המשפטי המיוחד של צוואות הדדיות. פסק הדין מנוגד לעיקרון תום הלב ותוצאתו "בלתי נסבלת". רצונם של זוג חשוך ילדים שרכושם יגיע לאחר פטירתם באופן שוויוני לבני משפחה של כל אחד מהם, סוכל ע"י המנוחה והיא הדירה את קרוב משפחתו של המנוח. המשיבה ירשה את כל עיזבון המנוח ולאחר מכן סיכלה את רצונו.
2.צוואות 2010 נעשו על בסיס הסתמכות של כל אחד מהמצווים. המנוחים ערכו צוואות הדדיות מאחר שהיה חשוב להם שרכושם יתחלק במנות מסוימות לקרובי משפחה של שני הצדדים.
3.מדובר בצוואה הכוללת הוראה של "יורש אחר יורש". השילוב בין צוואות הדדיות לצוואת יורש במקום יורש "לעולם תיצור הוראה של יורש אחר יורש כאשר קוראים את שתי הצוואות יחדיו". המנוחה רמסה את אינטרס ההסתמכות המוגבר של המנוח וכך סיכלה את מטרתה המשותפת של הצוואה ההדדית. המנוחה ביטלה את אומד דעתם המשותף לעת עריכתה וגרמה לאיון רצון המנוח.
4.צוואות 2010 נערכו לאחר תיקון 12 לחוק הירושה וקיום הצוואה האחרונה מהווה "פגיעה קשה בעקרון ההסתמכות ובעקרון הוודאות, שהינם הבסיס עליו מושתתים דיני הירושה בישראל". בצוואות הדדיות אסור למצווה השני לערוך צוואה סותרת בהתאם לסעיף 42(ב) לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה). המנוחה רוקנה למעשה את סעיף 8א' לחוק הירושה מכל תוכן.
5.העובדה שהמנוחה המתינה וערכה את הצוואה האחרונה רק לאחר פטירת המנוח, מלמדת שהמנוחה ידעה שאם בעלה יידע שהיא שינתה את צוואתה לטובת המשיבה בלבד, הוא לא היה מוריש לה את כל רכושו, שכן ברור שהוא לא רצה שמשפחתו שלו תמודר מרכושו.
6.עורך הצוואה עו"ד פלומבו העיד בחקירתו שהוראת סעיף 7 לצוואה שבה נאמר שבן הזוג רשאי לשנות את צוואתו "נכנסה" לצוואת 2010 מאחר שמדובר ב"סעיף טמפלט סטנדרטי המופיע בכל הצוואות אותן הוא עורך". לכן, לא ניתן לייחס למנוח כוונה ואומד דעת בנוגע לסעיף זה. סעיף זה אף מוזכר בצוואה האחרונה והדבר מלמד שלא מדובר בסעיף "שנועד להביע את אומד דעתם של הצדדים לעת כתיבת הצוואה ההדדית" ו"חלילה לנו לסכל רצון של מנוחים בשל אופן ניסוח של עורכי דין עורכי צוואות". בית המשפט קמא התעלם כליל מדבריו אלו של עו"ד פלומבו שהעיד שמדובר "בצוואות סטנדרטיות שאני עושה להרבה".
7.יש לפרש את כוונת המנוחים בצוואות ההדדיות כך שרק כל עוד שניהם בחיים אפשר לשנות את הצוואות ולא אחרי מותו של אחד מבני הזוג. פרשנות אחרת אינה הגיונית "ומוציאה את העוקץ מעצם התמריץ לערוך צוואה... שכן לבני הזוג היה חשוב שרכושם יעבור לפרנטלה המשפחתית של כל אחד מהם באופן שוויוני".
8.מהוראת סעיף 4 לצוואת 2010 הקובעת שמי שיוותר בחיים רשאי לנהוג במהלך חייו כפי שיראה לנכון ללא כל מגבלה לומדים כי כשבן הזוג כבר לא יהיה בחיים, לא ניתן יהיה לעשות כן ומדובר בהוראת יורש אחר יורש. עו"ד פלומבו העיד שרצון המנוחים היה שמי שיישאר בחיים יהיה בעל זכות קניינית בכל הדירה ללא כל מגבלה ולא תהיה לו רק זכות מגורים.
9.לאור פרשנות בית המשפט קמא, לא היה כל צורך שהמנוחים ייכתבו בכלל צוואות. זאת, מאחר שאם כל אחד יכול ממילא לבטל את צוואתו, אין טעם בעריכת הצוואות המשותפות. בנוסף, בצוואת יורש אחר יורש קיימת חובה מוסרית שבמקרים מסוימים הופכת לחובה משפטית, לפעול בתום לב ולא לסכל את רצון היורש הראשון. התנהלות המנוחה נגועה בחוסר תום לב שצריך היה להביא לבטלות הצוואה האחרונה.
10.לאור כל האמור יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין ולחילופין לקבוע שפעולותיה של המנוחה הן בבחינת מי שחזרה בה מהצוואה ההדדית ויש לחייב אותה להשיב לעיזבון המנוח את כל הרכוש שקיבלה כקבוע בסעיף 8א(2)(ב) לחוק הירושה, לרבות המיטלטלין שבדירה, לתת צו לקיום צוואת 2010 ולחייב את המשיבה בהוצאות.
ד.תמצית טענות המשיבה
1.יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות. אין מדובר בצוואות הדדיות. הצדדים אמנם ערכו את הצוואות באותה עת ואין מחלוקת שנוסח הצוואות של המנוחים זהה. אולם, לא ניתן ללמוד מכך שמדובר בצוואות הדדיות. בצוואת המנוחה אין כל התייחסות לציווי משותף עם מנוח או כל התייחסות לצוואתו ולהוראותיה.
2.המנוחה שמרה לעצמה את כוח השינוי של הצוואה ואף צפתה את האפשרות של ביטול הצוואה או שינויה והסדירה זאת בהוראה בצוואת 2010. בצוואת 2010 נכללה הוראה מפורשת לפיה למנוחה נשמרת הזכות לשנות את צוואתה והוראה זהה נכתבה בצוואת המנוח משנת 2010.
3.המנוחים לא הגבילו בצוואותיהם משנת 2010 את השימוש של בן הזוג השני בעיזבון שקיבל, לא הגבילו אותו בהורשתו ולא קבעו תנאים כלשהם. נהפוך הוא – שתי הצוואות משנת 2010 העניקו חופש מוחלט ליורש לעשות בעיזבון ככל העולה על רוחו. אם היו המנוחים חפצים לכלול הוראה מגבילה לצוואותיהם כך שזו תהיה צוואה הדדית, הם היו עושים כן.
4.מלשון הצוואה עולה שהמנוחים הותירו זה לזו שיקול דעת רחב ובלעדי לחזור בהם מן הצוואה, לשנותה או לבטלה ולא נרשם כל סעיף או הוראה, במשתמע או במפורש, המגבילה את מי מהמנוחים לעשות ככל העולה על רוחם. גם עדותו של עו"ד פלומבו, עורך הצוואה, מחזקת את העובדה שהמנוחים ביקשו לקבוע שמי שיישאר (היורש) יהא רשאי לעשות בעיזבון ככל שיחפוץ ולפי ראות עיניו ומדובר בצוואות אישיות נפרדות ולא בצוואות הדדיות.
5.עיון בלשון צוואות 2010 מעלה שעסקינן בציווי על דרך "יורש במקום יורש" שכן כל אחד מהמצווים ציווה את עזבונו לבן הזוג וקבע שרק אם במועד פטירת כל אחד מהם לא יהא בן הזוג בחיים, אזי ירשו את עזבונו הצדדים.
6.הכלל הוא שככל שקיימים שני פירושים לצוואה – אחד מקיימה והשני מבטלה – יש להעדיף את הפירוש המקיים. כמו כן, עקרון יסוד במשפט הצוואות הוא כי "מצווה לקיים את דברי המת".
ה.דיון והכרעה
1.בסעיף 4 לצוואת 2010 צווה המנוח כי: "למען הסר ספק הנני מציין במפורש כי אם אשתי י' ב' תזכה על פי צוואתי זו, היא תהיה רשאית לנהוג בעיזבוני ככל העולה על רוחה לפי שיקול דעתה וראות עיניה וכל עוד היא בחיים, איש זולתה לא יקבל דבר או חצי דבר מעיזבוני".
2.בסעיף 7 לצוואת 2010 הורה המנוח כי: "אני מצווה בזה במפורש שכל עוד אני בחיים, כל הרכוש והכספים שייכים לי ואני רשאי לעשות בנכסי הנ"ל כרצוני, ובכל עת וזמן הנני רשאי לשנות כל דבר בצוואה זו, אם להוסיף עליה ואם לגרוע ממנה ככל שאחפוץ או לבטלה כליל".
3.מצוואות 2010 שערכו המנוחים עולה שהם לא הגבילו את בן הזוג שיירש אותם בשום תנאי שהוא. בן הזוג שנותר בחיים לא הוגבל במה שייעשה ברכוש שקיבל בחייו והוא גם לא הוגבל בעריכת צוואה. דהיינו, שני המנוחים שערכו את הצוואות באותו יום ובצוואות נפרדות, הסכימו שכל אחד מהם יהיה חופשי לעשות כל דבר ברכוש שקיבל וכל אחד ידע שבן זוגו יוכל לבטל או לשנות את הצוואה. מכאן, שאף אחד מהמנוחים לא הסתמך על כך שבן זוגו יעניק או יצווה את מה שקיבל למאן דהוא. כל אחד מבני הזוג נותר חופשי לעשות ברכוש שקיבל ככל שיעלה על רוחו, הן בחייו והן לאחר מותו.
4.בנוסף, בניגוד לטענת המערערת, לא מדובר בצוואות עם סעיף יורש אחר יורש אלא רק בסעיף של יורש במקום יורש. שהרי, בסעיף 3 לצוואת 2010 צווה המנוח כי: "אם חו"ח אשתי הנ"ל י' ב' לא תהיה בחיים בעת פטירתי ורק במקרה זה, הנני מצווה את כל רכושי"... למערערת והמשיבה בחלקים שווים. דהיינו, בצוואות 2010 הודגש שהצדדים בהליך זה יהיו זכאיות לרשת את מי מהמנוחים רק אם בעת הפטירה "ורק במקרה זה" לא יהיה בן הזוג בחיים. כפי שציינה כב' השופטת וילנר בבע"מ 130/24 פלוני נ' פלונית (26.11.24), פסקה 8: "לא למותר לציין כי העמדה שלפיה כוונת המצווה בצוואות הדדיות היא ליצור הסדר משולב של "יורש במקום יורש" עם "יורש אחר יורש" – לא קנתה לה שביתה בפסיקתנו".
5.סעיף 8א לחוק הירושה קובע כי:
(א) בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר, צוואות כאמור יכולות להיעשות... בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).
(ב) לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה: ...
(2) לאחר מות אחד מבני הזוג -
(א) כל עוד לא חולק העיזבון- בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת...
(ג) הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת....
6.בניגוד לטענת המערערת, במקרה דנן לא מדובר כלל בצוואות הדדיות שחלות עליהן הוראות סעיף 8א לחוק הירושה. שהרי, סעיף 8א לחוק הירושה דן כשמדובר בצוואות שנערכו "מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר". רק כשמדובר בצוואות הדדיות, חלה הגבלה על עריכת צוואה סותרת וסעיף 8א(ב) קובע את התנאים לביטול צוואה הדדית. ברם, סעיף 8א(ג) לחוק הירושה קובע כי: "הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת...". במקרה דנן, בצוואות 2010 קיימת הוראה מפורשת אחרת המאפשרת לכל אחד מבני הזוג לשנות או לבטל את הצוואה בכל עת.
7.יש לדחות את טענת המערערת שיש לפרש את המילים "הוראה אחרת" בסעיף הנ"ל כמתייחסת רק לדרך הביטול של הצוואה. פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם פשט לשון הסעיף והמערערת לא הביאה כל אסמכתא לפרשנות דחוקה זו. אדרבא, המונח "הוראות אחרות" שמצוין בסעיף 53 לחוק הירושה והמונח "הוראה אחרת" המאוזכר בסעיף 55 לחוק הירושה כוונתם להוראה במובן הרחב ולא המצומצם וכך גם צריך לפרש את סעיף 8א(ג) לחוק הירושה. לדוגמא: בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4) 330 נקבע ביחס לסעיף 53 לחוק הירושה כי ניתן לפרש הוראה זו גם כהוראה משתמעת. המלומדים עו"ד אילנית שבת (חלפון) ועו"ד אורן שבת בספרם "עסקאות בירושה עתידית וצוואות הדדיות" (הוצאת פרלשטיין גינוסר, 2006) מציינים בעמ' 304 כי: "הרציונל הנלמד מפסק הדין בעניין שחם יחול אף ביחס להוראת סעיף 8א(ג) לחוק הירושה. לאמור, בית המשפט יהא מוסמך להסיק, במקרים המתאימים מתוך הנסיבות, על קיומה של "הוראה אחרת" בצוואותיהם ההדדיות של בני זוג, אף אם לא תמצא הוראה מפורשת כאמור בגוף צוואות בני הזוג". הדברים קל וחומר במקרה דנן, שעה שקיימת הוראה מפורשת בצוואות 2010 המאפשרת עריכת צוואה אחרת ללא כל מגבלה.
8.בשבתי בבית המשפט לענייני משפחה דנתי במקרה דומה (ת"ע 550-11-12 פלונית נ' אלמונית (19.2.13)) ושם ציינתי כי:
"אני סבור כי לאור הוראה מפורשת זו, שאפשרה לכל אחד מהמנוחים לשנות או לבטל את הצוואות שערכו, חל ס"ק (ג) בסעיף 8א ומדובר ב"הוראה אחרת" הקובעת במפורש כי לא יחולו הוראות סעיף 8א. זאת, מאחר ולא קיימת כל הסתמכות של בני הזוג האחד כלפי רעהו. כל אחד מבני הזוג השאיר לעצמו פתח לשנות את הצוואה או לבטלה ללא כל מגבלה. כפי שאומרים המלומדים שבת (חלפון) בספרם "עסקאות בירושה עתידית וצוואות הדדיות" (הוצאת פרלשטיין גינוסר, 2006) בעמ' 273-274:
"ברור אם כן, כי יסוד ההסתמכות של בן זוג אחד על צוואת בן הזוג השני, הוא יסוד מהותי ועיקרי בסווגה של הצוואה כצוואה הדדית. תוכנה של הסתמכות זו מצוי בהגדרת המושג "צוואה הדדית"".
בע"א 4402/98 מלמד נ' סלומון, פ"ד נג (5) 703 בעמ' 710 קבע כב' הנשיא ברק כי כאשר קיימת הוראה מפורשת בצוואה המאפשרת לכל אחד לבטל או לשנות את צוואתו אזי:
"כנגד אינטרס ההסתמכות המצוי לכאורה בידי מצווה בצוואה משותפת והדדית ביחסיו עם המצווה האחר, באה הודעה מפורשת בצוואה לפיה חרף ההדדיות נשמר כוח השינוי... הגנה זו אינה נחוצה ואינה ראויה במקום שהמצווים צפו את האפשרות של ביטול הצוואה או שינוייה, ונקטו בצעדים המתאימים, בגדרי הצוואה, כדי להסדיר ענין זה"...
מדובר אפוא בשתי צוואות רגילות שנערכו באותו יום וכל אחד ידע והבין כי אין כל מגבלה כי בן זוגו ישנה את הצוואה.
סעיף 8א חל רק כאשר הייתה הסתמכות של בן הזוג על צוואת בן זוגו. משהצדדים השאירו במפורש אפשרות לכל אחד מהם לשנות את הצוואה, לא קיימת הסתמכות והסעיף הקובע כי קיימת חובה להסתלק מכל חלק שהתקבל מבן הזוג, לא חל. כפי שקבעה כב' השופטת (כתוארה אז) נאור בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל (4.2.07):
"הוראות החוק האמורות, נקבע בסעיף 8א(ב)(2)(ג) יחולו "אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת"....על בני זוג אשר מבקשים לשחרר זה את רעהו ממגבלות החוק – לדאוג לכתוב "הוראה אחרת"."
9.במקרה דנן, מעבר לנלמד מההוראות הברורות שנכתבו ע"י המנוחים בצוואת 2010, אימץ בית המשפט קמא את עדותו של עורך הצוואות עו"ד פלומבו. בעדותו ציין עו"ד פלומבו בין היתר כי: "אני הסברתי להם שיש אפשרות גם שהם יעשו צוואה באופן כזה שכל אחד נותן את החצי שלו לקרוב המשפחה שלו, כן, וייתנו אחד לשני זכות מגורים בדירה. הם פסלו את האפשרות הזאת מכל וכל . אמרו לא. מי שיישאר הוא שייקבע... (עמ' 90 שורת 16-19)...הם נתנו אחד לשני (עמ' 91 שורה 7)...ולכן גם הוספתי שמה, שמי שנשאר הוא יהיה רשאי לעשות כל דבר ולהחליט על כל דבר כראות עיניו וכפי שימצא לנכון...אך ורק מה שבקשו ממני זה מה שעשיתי" (עמ' 98 שורות 5-8).
בית המשפט קמא אימץ את עדותו של עו"ד פלומבו ועדותו מהווה חיזוק נוסף לכך שכל אחד מהמנוחים העניק שיקול דעת מלא לנותר בחיים לעשות ככל שיעלה בדעתו לעשות ברכוש, הן בחייו והן לאחר מותו באמצעות עריכת צוואה אחרת.
10.העובדה שעו"ד פלומבו אישר שבצוואות 2010 וכן בצוואה האחרונה יש "סעיפים סטנדרטיים" שהוא נוהג "להכניס" לצוואות שהוא עורך, לא צריכה לגרוע כהוא זה ממשמעות כל ההוראות הכתובות בצוואה. משהמנוחים הסכימו לנוסח שנערך על פי בקשתם, אין כל משמעות לכך שעורך הדין שניסח אותה התבסס על נוסח "שבלונה" שנמצא במשרדו.
11.לפני כמה ימים ניתן פסק הדין בבע"מ 1857/24 פלונית נ' פלונית (2.12.24) ובמסגרתו קבע כב' השופט שטיין (סעיף 50) כי: "לכאורה "צוואה הדדית" יכולה להיעשות גם ללא מנגנון ההסתמכות ומבלי שיימצא בה מנגנון קנייני כלשהו. למשל: ראובן ולאה יכולים לעשות צוואה הדדית שבגדרה כל צד מצווה את נכסיו למשנהו בלבד, כשהצוואה כוללת הוראה מפורשת המתירה לכל צד לשנות את צוואתו כאוות נפשו בכל עת מבלי ליידע על כך את הצד השני ומבלי שהדבר יחייבו לוותר על הנכסים שהצד השני ציווה לו בצוואתו. דא עקא, צוואה כזאת אינה יכולה להיחשב להדדית. צוואה כזאת היא בגדר צוואה משותפת ותו לא, שמבחינה אנליטית ניתן לראותה כשתי צוואות נפרדות – זאת של לאה וזאת של ראובן – שאינן תלויות זו בזו".
דברים אלו יפים לעניינינו. יצוין כי פסק הדין הנ"ל עוסק במקרה שבו הצוואה ההדדית כללה גם מגבלה של העברת הרכוש ע"י הנהנה לצדדי ג' בחיי בן הזוג הזוכה וגם סעיף של יורש אחר יורש ולכן המקרה שנדון שם לא דומה כלל למקרה דנן.
12.בעניינינו, המנוחים רצו למעשה להחיל על עצמם את הדין שהיה קיים לפני תיקון 12 לחוק הירושה משנת 2005 שאז הוסף סעיף 8א לחוק הירושה. עד לאותו מועד, חלה הלכת זמיר (בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1) 601(2007). שקבעה כי: "עריכת צוואה הדדית כשלעצמה איננה שוללת את כוחו של צד לשנות מצוואתו, בחייו של הצד השני ואף לאחר מותו, וזאת בהעדר ראיה לכוונה משותפת אחרת של הצדדים" (בע"מ 7884/23 פלוני נ' פלונית (10.9.24)). שינוי צוואת 2010 ע"י המנוחה לאחר פטירת המנוח נעשה אפוא כדין, לא פגע בעקרון ההסתמכות שכלל לא קיים במקרה דנן ולכן לא ניתן לטעון שעריכת הצוואה האחרונה נעשתה תוך הפרת חובת תום הלב כפי שטוענת המערערת.
13.סיכומו של דבר: צוואות 2010 לא היו צוואות הדדיות ולכן המנוחה יכולה הייתה לערוך צוואה אחרת סותרת, ובדין קיים בית המשפט קמא את הצוואה האחרונה. לפיכך, אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות בסך של 40,000 ₪. המזכירות תעביר את הערובה שהפקידה המערערת, על פירותיה, למשיבה באמצעות ב"כ, על חשבון ההוצאות.
______________
נפתלי שילה, שופט
השופט שאול שוחט, סגן הנשיא – אב"ד:
אני מסכים.
הצוואה במקרה שלפנינו, שנערכה בשני מסמכים נפרדים, הינה צוואה משותפת. משותפת - בהיותה צוואה של שניים (המנוח והמנוחה) שהיא תוצאה של החלטה משותפת באשר לתוכנה. המנוח והמנוחה החליטו, במשותף, לעשות צוואה. הם עשו אותה במסמכים נפרדים ובאותו מעמד. הצוואה שעשו המנוח והמנוחה איננה צוואה הדדית. צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדר שקבע כל אחד מהמצווים מבוסס על ההסדר שקבע המצווה האחר תוך שכל אחד מהם סומך על כך שהאחר יעמוד בהסדר שנקבע ולא יישנה אותו. לולא אותה הסתמכות של כל אחד מהמצווים על האחר הצוואה לא הייתה נעשית. במקרה שלפנינו לא ניתן לומר שהצוואה לא הייתה נעשית לולא ההסדר שנקבע בה. המנוח המנוחה, בידיעה ברורה, שמרו לעצמם את החופש לסטות מאותו הסדר – ס' 4, 7 לצוואה. העיד על כך עו"ד פלומבו, עורך הצוואה (ראו הפניית חברי בס' 9 פרק ה' לפסק דינו). בכך הם הביעו את דעתם שההסדר שנקבע בצוואת המנוח אינו תלוי בהסדר שנקבע בצוואת המנוחה וההסדר שנקבע בצוואת המנוחה אינו תלוי בהסדר שנקבע בצוואת המנוח. אין אינטרס הסתמכות הדדי (להבדיל מציפייה).
משכך, עניין לנו בשתי צוואות רגילות שהמנוח ומנוחה החליטו לעשות. שתי צוואות שאינן תלויות זו בזו (בע"מ 1857/24 פלונית נ' פלונית; 2.12.24 סעיפים, 52,50) שכוללות הוראת יורש במקום יורש שלא מטילה מגבלה כלשהי על היורש הראשון (ס' 41 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965, להלן: החוק). גם אם תאמר שעניין לנו בצוואת יורש אחר יורש – כטענת המערערת ואינני מסכים לה - חלה הוראת ס' 53 לחוק לפיה ניתן לגרוע מזכותו של השני באמצעות צוואה בהינתן הוראה אחרת בצוואה שמאפשרת זאת.
כפי שהיטיב חברי הש' שילה להבהיר, גם אם תאמר שבצוואה הדדית עסקינן חלה לגביה הוראת ס' 8א(ג) לחוק. הפרשנות של ב"כ המערערת לפיה ההיגד "הוראה אחרת" שבסעיף זה מכוון רק לדרך ביטול הצוואה נדחתה, לאחרונה, גם בבע"מ 1857/24 הנ"ל בו הובהר, כי "כי במסגרתן של צוואות הדדיות עליהן חל סעיף 8א(ב) לחוק הירושה מנגנון ההסתמכות יחול כל אימת שאין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת; ראו סעיף 8א(ג) לחוק". ללמדך, בהינתן הוראה אחרת אין מנגנון הסתמכות, אין הדדיות ועיקרון החופש לצוות גובר.
______________
שאול שוחט, שופט
סגן הנשיא, אב"ד
השופטת עינת רביד:
אני מסכימה.
______________
עינת רביד, שופטת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נפתלי שילה.
פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, ז' כסלו תשפ"ה, 08 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
שאול שוחט, שופט, סגן הנשיא
אב"ד
|
|
עינת רביד, שופטת
|
|
נפתלי שילה, שופט
|