לפני תביעה שכותרתה " סעד הצהרתי בדבר בטלות הסכם למראית עין".
עיקר טענות התובע:
1.הוא והנתבעת נישאו בשנת 1994 ומנישואיהם נולדו להם 6 ילדים.
ביום 4/11/2018 נפרדו הצדדים. עד לאותו מועד "...ניהלו חיי זוגיות כזוג נשוי לכל דבר ועניין כפי שהיה קודם להסכם".
במהלך השנים 2013-2012 נקלע התובע לקשיים כלכליים ופנה להליכי פש"ר במסגרת תיק פש"ר XXXX בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
בשל החובות אליהם נקלע התובע "...העלתה הנתבעת רעיון לפיו יחתמו לכאורה על הסכם גירושין, במסגרתו יועברו הזכויות של התובע בבית השייך במלאו לתובע שנרכש על ידו עובר לנישואין, הידוע כגוש XXX חלקה XXX תת חלקה XX (להלן: "הבית")".
הצדדים המשיכו לחיות תחת קורת גג אחת ביחד עם הילדים "...וכל מטרת ההסכם היתה אך ורק כאמור להגן על הבית השייך לתובע מפני הנושים". הם מעולם לא פעלו על פי ההסכם ולא התכוונו לפעול על פיו "...אך לאחר שנפרדו הצדדים לראשונה ביום 4/11/18, משך 4 שנים מאוחר להסכם, בחרה הנתבעת לעשות שימוש לרעה בהסכם שנולד למראית עין, תוך שהיא טוענת במסגרתו בתביעת חוב שלא אושרה בתיק הפש"ר ומלפני ביהמ"ש הנכבד כאן, שעה שטוענת לבעלות בנכס, מכוח אותו הסכם פיקטיבי".
כוונת הצדדים הייתה להציג מצג כלפי חוץ כאילו לנתבעת יש בעלות על בית התובע. "לא בכדי, מעולם לא פעלה אף הנתבעת על פי ההסכם, ולא העבירה את הזכויות בדירה מכח ההסכם בלשכת רישום המקרקעין, שנותרו על שמו של התובע."
עוד טען התובע שהנתבעת עושה שימוש לרעה בהסכם בבתי משפט שונים "...ולא בכדי, לא אושרה תביעת חוב שהוגשה מכוח ההסכם על סכום העולה על סך 300,000 המוכחש כשלעצמו".
לאור האמור עתר למתן "...סעד הצהרתי הקובע כי הסכם הגירושין הינו הסכם למראית עין על כל חלקיו, וכי אין לאכפו במסגרת כל הליך מימוש".
עיקר טענות הנתבעת:
2.הדירה מושא התביעה נרכשה על ידי שני הצדדים בחודש מאי 1995, "בעוד בני הזוג התחתנו ביום 14/12/1994."
הנתבעת דחתה את הטענה שההסכם נועד להברחת נכסים טענה זו "...הינה שקרית ונאמרה כדי להשחיר את פניה של הנתבעת בבית המשפט".
הנתבעת טענה שהתובע הורחק במספר צווי הרחקה ממנה באותה תקופה בה המשיך התובע והתגורר עמה והפנתה לתגובתה לבית המשפט של פש"ר שם פרטה את התקופות.
"הסכם הגירושין נכתב ונחתם ע"י הצדדים בהסכמה מלאה וללא כל התנגדות, יוער כי התובע הוא זה אשר פתח את תיק הגירושין ברבנות ללא כל התערבות מצד הנתבעת וזייף את חתימתה בהסכם הגירושין אשר הוגש לבית הדין הרבני".
הנתבעת הפנתה להליך ה"ט 452726-04-17 בו עתר התובע "...לפנות הנתבעת מדירת המגורים המשותפת וכב' השופט ברינגר פסק כי על התובע להדיר רגליו מן הדירה ולשלם מזונות, אם כן מדוע לא תבע החייב את הסכם ביטול הגירושין עד ליום זה (כך במקור), דבר אשר מעיד על סילוף האמת לטובתו של התובע לפי ראות עיניו" .
היא לקחה הלוואות בסך של 200,000 ₪ על מנת לשלם את חובותיו של התובע והפנתה בעניין זה לתגובתה לתיק הפש"ר, תגובה שצורפה כנספח לכתב ההגנה.
הצדדים התגרשו רק ביום 11/12/2019 מאחר והתובע "...התחמק מגירושין כל אותן שנים ודרש שלום בית ע"מ שיוכל הוא לא לשלם מזונות ולהתחמק מהעברת הזכויות בבית לטובת הנתבעת". הנתבעת הפנתה בהקשר זה להסכם הגירושין הקובע שהדירה תעבור לבעלותה לאחר חתימת הגט.
ההסכם אינו למראית עין ונועד "...להגן על זכויותיה של הנתבעת אשר שילמה עבור חובותיו של התובע".
לאור האמור עתרה לדחיית התביעה "...שכן החוזה אינו פיקטיבי והינו אמת לאמיתה".
ההסכם:
3.כאמור, הצדדים חתמו על הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני ביום 18/8/2014 (להלן- ההסכם). אף לא אחד מהצדדים לא צירף את פרוטוקול הדיון של אישור ההסכם.
ההסכם הוא הסכם כולל ומכיל התייחסות הצדדים למכלול הנושאים הקשורים בתום חייהם המשותפים ובכלל זה הליך הגירושין, משמורת הילדים "והסדרי ביקורים וראייה", שמות הילדים, חינוך הילדים ומזונותיהם, הסכמות בדבר יציאת הילדים את הארץ, הדירה, מיטלטלין ותכולת הדירה, כלי רכב , תשלומי איזון נוספים, סנקציות וסעדים בשל הפרה.
לענייננו הטענה של התובע מתייחסת לדירה שכן ברי שאין בכוחו של בית משפט זה להתערב בשאלת הגירושין עצמם. המיקוד בדירה עולה מקל וחומר מטיעוני התובע עצמו בכתב תביעתו. משכך יובא להלן הפרק הדן בדירת הצדדים:
"10.1 דירת מגורי בני הזוג
10.1.1הבעל רשום באופן בלעדי כבעלים של דירה ברח' ZZZ באילת והידועה בלשכת רשם המקרקעין באילת כ XXX (להלן-"הדירה").
101.2עם סידור הגט תעבורנה זכויות הבעל בדירה על שם האישה.
10.1.3לצורך כך יחתום הבעל במעמד אשור הסכם זה על ייפוי כח בלתי חוזר להעברת זכויותיו בדירה לאישה, שיופקד בידיה הנאמנות של עו"ד ד. ר.. יפוי הכח רצ"ב כנספח א' להסכם כחלק בלתי נפרד ממנו.
10.1.4הבעל מתחייב להעביר את מלוא זכויותיו בדירה על שם האישה, כשהיא נקיה מכל חוב, עיקול, שיעבוד, או זכות צד ג' למעט המשכנתא, הרובצת על הדירה.
10.1.5האישה מתחייבת בזאת לשאת בתשלומי המשכנתא הרובצת שנותרה על הדירה החל ממועד החתימה על הסכם זה.
10.1.6בכל מקרה, עם העברת זכויות הבעל על שם האישה בלשכת רשם המקרקעין מתחייבת האישה לשחרר ולפטור את הבעל וערביו מחיוביו עפ"י המשכנתא הנ"ל, ולהמציא אישור מן הבנק לפיו שוחרר הבעל מכל חובותיו והתחייבויותיו אלו.
10.1.7הבעל מצהיר כי ידוע לו שלשם כך מתעתדת האם לקחת משכנתא נוספת על הדירה.
10.1.8הבעל מצידו מתחייב לחתום על כל המסמכים הדרושים ולעשות כל פעולה שתידרש לצורך שיעבוד הדירה לטובת הבנק על מנת לאפשר לאישה לקבלת ההלוואה הנ"ל.
10.1.על ידי העברת הזכויות של הבעל בדירה ע"ש האישה יצא הבעל ידי חובתו לעניין מדור הילדים"
4.יצוין שבפרק בהסכם הדן במזונות הילדים נקבע סכום חודשי גלובלי ל-4 מילדי הצדדים שהיו קטינים באותה עת סך של 1,500 ₪ לכל קטין ובסה"כ סך של 6,000 ₪ בתוספת מחציות. (ס' 9-8 להסכם).
5.עוד ראוי להביא מההסכם שיש בו חשיבות לסוגיה שלפני את המוסכם בסעיף 10.2.2 בו הוסכם: "הבעל מצהיר בזאת כי נטל את כל בגדיו, חפציו האישיים, מתנות אישיות שקיבל את יתר פרטי תכולת הדירה השייכים לו, עובר לחתימה על הסכם זה".
דיון והכרעה:
6.זיקוק תביעתו של התובע היא הכשרת הונאתו, כטענתו, את כבוד הדיינים בבית הדין הרבני עת עמד לפניהם והצהיר שההסכם שהביאו הוא והנתבעת לאישורם הסכם אמת הוא ועתה טוען הוא ובדיעבד שמדובר בהסכם למראית עין. בחקירתו הנגדית נשאל והשיב התובע:
"ש.אישרתם את ההסכם בשנת 2014 בבית הדין הרבני בבאר שבע?
ת.כן.
ש.הצהרת בפני בית הדין שאתה מאשר את ההסכם?
ת.כן." (פרוטוקול מיום 8/11/21 עמ' 4 29-26).
די באמור כדי לדחות את תביעתו של התובע. ממה נפשך? אם הונה, כטענתו ולכאורה, את הדיינים באומרו אי אמת עת התייצב לפניהם במועד אישור ההסכם בשנת 2013 מי לידי יתקע שעתה אינו מהתל בי ומציג לי תזה (לה מתנגדת הנתבעת) ומשתמש בבית המשפט ובי לצרכיו על מנת לקדם תכנית/ סדר יום אישי שלו.
ב-ע"א 9178/12 נקבע: " משהוכח שהוגשה על ידי בעל דין ראיה מזויפת שוב אין לתת אמון גם בראיותיו האחרות אלא אם יוכיח אחרת ". [ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך בחיפה נ' ג'מיל חיר (24/9/2015) ס' 28)]. דברים אלו נכונים אפילו במשנה תוקף בתיק שלפני שעה שהתובע מבקש לעשות בהתנהגותו האמורה בבית הדין קרדום לחפור בו בהליך המתנהל לפני.
לעניין זה יפים גם קביעותיו של כב' השופט ברנר ב-עמ"ש 11971-07-14 שם קבע :
"הטעם השלישי בגינו יש לקבל את הערעור נעוץ באישיותה של המשיבה, כפי שהיא עולה מתוך טיעוניה שלה, כמו גם בקשיים שגרסתה מעוררת. לשיטתה שלה, המשיבה היא אדם שאיננו נרתע מיצירת מסמכים פיקטיביים ובאופן שיטתי שכל תכליתם להונות את רשויות המס. ... לא מדובר בהתנהגות של אדם נורמטיבי. ממילא יש להתייחס בספקנות רבה לכל גרסתה של המשיבה, שכן אדם המעיד על עצמו שהוא מכוון לייצר מסמכים פיקטיביים במטרה להונות את רשויות המס הוא אדם שמהימנותו מוטלת בספק רב, לשון המעטה" (עמ"ש 11971-06-14 פלוני נ' אלמונית (24/09/2015) פסקה 17 לפסק הדין).
7.די היה באמור על מנת לדחות התביעה ולסיים פסק הדין כבר כאן. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך תיבחן טענתו של התובע אשר גם פסיעה בנתיב שהתווה התובע בטיעוניו מביא למסקנה שדין התביעה להידחות.
8.ראש וראשון יובהר שהתביעה היא לסעד הצהרתי ברכוש. מקורו של סעד זה הוא בדיני היושר הדורשת מהעותר, בין היתר, תום לב, ניקיון כפים והגשת התובענה ללא שיהוי.
התובע ייחס לעצמו את הדברים "...אני לא משקר...אני אדם אמין וישר" (פרוטוקול 4). תום ליבו של התובע, או חוסר תום ליבו, עולה מהמסד של התביעה. התייחסותו של התובע למושגי אמת ואי אמת או למושג היושר משולה לאחד מהסיפורים היפים באוצר הסיפורים היהודיים המתייחסים לשימוש באמת:
"יהודי נכנס לרכבת ופוגש שם מכר
"לאן אתה נוסע" שאל היהודי
"לברדיצ'ב" אמר המכר.
כעס היהודי ואמר: "אתה אומר לברדיצב כדי שאני אחשוב שאתה נוסע לז'יטמור ובאמת אתה נוסע לברדיצ'ב. אז למה אתה משקר?" (שני יהודים נוסעים ברכבת, סיפורים נבחרים מתוך ספר החידוד והבדיחה של דרויינוב, עמ' 14) .
9.בעניין זה נקבע ש"בית המשפט יירתע מלהעניק סעד הצהרתי לתובע, שהתנהגותו בנושא המשפט לוקה בפגמים של שיהוי, חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים... שיהוי בהגשת תביעה, כשלעצמו, אינו עומד כמכשול בפני התובע את הסעד ההצהרתי אלא בהתקיים תנאים נוספים. בית המשפט לא ידחה תביעה בשל שיהוי אלא בנסיבות מיוחדות;" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית)2009 עמ' 505).
התובע הגיש ביום 27/4/2017 בקשה לצו הגנה (ה"ט 45726-04-17) בה כתב לבית המשפט שהוא והנתבעת בחילוקי דעות וכן "עברנו לדירה חדשה ואשתי לא רוצה שאני יעבור איתה והיא רוצה ליתגרש ממני ואני נשארתי בבית הישן ברח' XXX והיא בכתובת אחרת ZZZ כיום אני מורחק ממנה אני מבקש שהיא לא תתקרב לבית שאני גר בו אני מבקש מכבוד השופט כי היא רוצה ליתקל בי על מנת שנריב אני לא רוצה את זה אני מבקש להרחיק אותה ממני כי היא אומרת שהיא תדאג להכניס אותי לכלא אני רוצה שלום בית אולי בזמן ההרחקה את תבין את הדברים". (טעויות הכתיב במקור).
מניסוח הדברים על ידי התובע עצמו עולות שתי תובנות: כבר לעת ההיא בשנת 2017 הצדדים לא חיו באותה הרמוניה שתוארה על ידי התובע בכתב התביעה עד חודש 11/2018 מועד פרידתם לראשונה לטענתו. התובנה השנייה היא שאכן כטענת הנתבעת התובע לא אפשר את מימוש ההסכם על דרך גירושי הצדדים וביקש לדחות את מתן הגט בטענה של שלום בית.
ברם, תובנה נוספת וחשובה עוד יותר העולה מניסוח זה של הבקשה היא במה שנעדר מהדברים. התובע לא ציין שהדירה האמורה היא דירה בבעלותו – לכך חשיבות רבה. לו ממש בטענתו הרי זו טענה חזקה לצורך קבלת בקשתו להרחיק הנתבעת מהדירה שאינה דירתה.
בדיון שהתקיים לפני כבוד השופט ברינגר בתיק זה טען התובע: "...עשינו אני והאישה הסכם פיקטיבי על מנת לקחת הלוואה, זה ההסכם. זה חוזה מבוטל, יש לי נספח שמבטל את ההסכם הזה. ההסכם נחתם בבית הרבני. זה לא צחוק אבל היא לא יכולה לבוא עכשיו נגדי, היא צריכה לקחת את ההסכם הזה ולקרוע אותו, פשוט ככה".
על כך השיבה הנתבעת: "ממש לא"
אמור מעתה שבמועד האמור בו התקיים הדיון בצו ההגנה לפני כבוד השופט ברינגר ביום 3/5/2017 ידע התובע אל נכון שהנתבעת מתכחשת למה שהוסכם ביניהם, לכאורה, ואין את אותה הסכמה נטענת שהם ערכו הסכם למראית עין על מנת לסייע לתובע. אם בכך לא די, אם לא די בהתכחשותה של הנתבעת לדברי התובע שההסכם היה הסכם למראית עין בהחלטתו בבקשת התובע לצו הגנה קבע כבוד השופט ברינגר "כעת טוען המבקש כי ההסכם היה פיקטיבי, כי עורכת הדין שערכה אותו ידעה זאת, כלומר שההסכם שהוגש לכב' בית הדין הרבני בב"ש אינו אמיתי והאמור בו אינו נכון. איני יודע מהי האמת, אולם על פניו על פי ההסכם אותה דירה שייכת לאישה בלבד ולכן ככל שיש חיכוך בין הצדדים על הבעל להדיר רגליו מהדירה." חרף דבריו אלו של כבוד השופט ברינגר והתרשמותו מהמצב המשפטי לא טרח התובע להגיש את תביעתו כבר בעת ההיא.
התביעה הוגשה ביום 8/6/20 3 שנים לאחר שהתובע היה מודע לכך שהנתבעת, כאמור, אינה מוכנה לביטול ההסכם שנחתם להבנתה כדין ולאחר ששמע את דברי כבוד השופט ברינגר בהחלטתו הנ"ל.
השתהותו של התובע בהגשת התביעה בפרק זמן של כ- 3 שנים מיום שהוא מודע היטב לכך שהנתבעת מתכחשת למוסכם, לכאורה, ביניהם – מעידה על טיב טענותיו. התובע אינו יכול לטעון שלא ידע שעליו להגיש תביעה כבר באותו מועד שכן בעדותו טען ההפך: שהגיש תביעה שכזו, אך לא יכול היה להצביע עליה (פרוטוקול עמ' 5 ש' 23-2).
דומני לאור המובא לעיל שהמקרה שלפני נופל לאותן נסיבות מיוחדות. התובע ידע, כך על פי גרסתו, שהוא והנתבעת עשו יד אחת בהסכם למראית עין שנועד להגן על רכושו, זו שיתפה פעולה ואף יותר מכך הייתה הרוח החיה בהגעה להסכם רק כדי "...להגן על הבית השייך לתובע מפני הנושים" (ס' 10 לכתב התביעה)., והנה עמדה לה הנתבעת לפני כבוד השופט ברינגר, בשנת 2017, וטענה ממש לא, ללמדך לא היו הדברים מעולם, ההסכם אינו הסכם למראית עין. חרף זאת התובע לא הגיש תביעה משך למעלה מ- 3 שנים רק משום שהאמין לנתבעת וסמך עליה (פרוטוקול עמ' 3 ש' 4-3), האמין למי שעמדה בבית משפט והתכחשה לפעולתם המשותפת, לכאורה, ביצירת הסכם למראית עין? הסבר זה אינו שובה את ליבי והוא נדחה. שמא איני מבין את מערכת היחסים בין הצדדים, אולם באותו מועד ניתנה החלטה על ידי כבוד השופט ברינגר שקבעה שעל פניו הדירה שייכת לנתבעת וגם זה לא היווה טריגר להגשת תביעה לביטול ההסכם או כל הליך אחר?
ברי אם כן שיש במקרה זה את אותן נסיבות מיוחדות שיש לראות בשיהוי לצורך דחיית התביעה, מקל וחומר שלא מדובר בעניין הדירה בלבד אלא במכלול נושאים שכאמור הוסכמו בין הצדדים בהסכם.
בע"א 2140/01 נקבע:
"סעד ההצהרה מקורו בדיני היושר. מאז קבלת חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, מתיישנת תביעה שביושר כדרך שמתיישנת תביעה שבדין, אך תביעה שביושר יכול שתדחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת השיהוי קצרה מתקופת ההתיישנות...בית המשפט יכול שישלול סעד הצהרתי מבעל דין בטענת שיהוי בהתקיים התנאים האלה: כאשר נסיבות המקרה מצביעות על כך שהשיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה; כאשר הורע מעמד הצד שכנגד כלפי יריבו עקב השיהוי בהגשת התביעה וכאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה" [ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי משפחת מושקוביץ בע"מ פ"ד נו(3) 482 (19/082002)].
לעניין השיהוי נקבע מקדמא דנא ש"החוק עוזר לערים...ולא לנרדמים...אין מזרזין אלא למזדרז ... שלתביעות רגילות החוק קובע תקופת 'התיישנות' ואילו לתביעות שב'יושר' שופט יכול לסרב מחמת ה'שיהוי' ... והוא כשהשיהוי אינו עולה בקנה אחד עם אותה מידת יושר הדרושה גם מן התובע. יש שבכל נסיבות העניין די בשיהוי קצר לפעמים של שבועות או חודשים, כדי לסכל את התביעה" [חיים כהן, המשפט (1996) עמ' 105)]. מן המקובץ לעיל עולה שדברים נכוחים אלו נכונים במקרה שלפני.
10.ביטוי נוסף לכשל בטיעוני התובע שההסכם שאושר על ידי בית הדין הרבני נחתם למראית עין עולה מעדותו ביחס לכסף המתקבל מהשכרת יחידות דיור בבית. התובע אישר שהוא מקבל את סכומי הכסף במזומן ובמענה לשאלה "האם ידוע לך שהכספים האלו שייכים לנתבעת?" השיב "כן". (פרוטוקול עמ' 6 ש' 6-5). גם בהסברו מאוחר יותר בעדותו מדוע לא העביר לה את הסכומים האמורים אין מענה לטענתו הבסיסית שהבית בבעלותו וההסכם שאושר נערך למראית עין. (פרוטוקול עמ' 6). אם כך מדוע דמי השכירות שייכים לנתבעת?
כך גם לגבי רכיבים אחרים בהסכם. טול למשל את נושא המזונות. בחקירתו את הנתבעת על מנת להוכיח שמדובר בסכם למראית עין שאל אותה "אם עשינו הסכם מ- 2013, לא תבעת אותי על מזונות עד היום?" על כך השיבה "קודם כל הגשתי תביעת מזונות בתיק הפש"ר, הוגש 360,000 ₪ לפש"ר ומרגע שניתנה החלטה של בית המשפט המחוזי לך לשלם לי מזונות לא שילמת עד היום, מלבד זה שבית המשפט המחוזי פסק לי אפשרות לפתוח לו תיק הוצל"פ, בזמן הקורונה במשך 8 חודשים קיבלתי בין 3,200 ל- 3,900 ₪ לחודש שעיקלו לו את החל"ת, אז החל"ת עבר אליי, מחודש יוני אני לא מקבלת כלום."
המשיך והקשה התובע "מ- 2014 עד לפני שנה שקיבלת מזונות, פסק לך הפש"ר אפס? זאת אומרת הוא יודע שכל ההסכם הזה הוא הסכם פיקטיבי כי אם לא תבעת באותו יום או שנה אחרי זה, איפה היית כל השנים? למה לא תבעת אותי 6-7 שנים?" והשיבה הנתבעת :"כן תבעתי והגשתי בקשות. גם בדיון של השופט ברינגר מופיע שהוא צריך לשלם לי מזונות והוא לא שילם מזונות. שתיים, בית המשפט המחוזי אמר לנו שנדון על המזונות בבית המשפט לענייני משפחה, הוא שלח אותנו בחזרה לפה. את הרטרו של השנים הקודמות יש תביעה של 360,000 ₪. (פרוטוקול עמ' 10 ש' 29-18)
11.התובע השתמש במינוח הסכם למראית עין או הסכם פיקטיבי לסירוגין.
"חוזה למראית עין הוא חוזה בו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין רצונם האמיתי. לפי המינוח הקלסי, חוזה למראית עין הוא חוזה סימולציה... חוזה שהצדדים לו מסכימים ביניהם, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, עוד שכוונתם האמיתית שונה...קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין" (גבריאלה שלו, דיני חוזים-מהדורה שניה (1999) (להלן: "שלו", עמ' 167).
ממשיכה שלו ומבארת:
"לעומת חוזה מלאכותי, שהצדדים לו מעוניינים בקיומו, אם כי הם מגיעים אל התוצאה בדרך מלאכותית, הרי בחוזה למראית עין הצדדים אינם מעוניינים בקיומו של החוזה כפי שהוא משתקף כלפי חוץ ואף לא בתוצאה שהחוזה מתיימר להגשים" (שם, עמ' 177).
סעיף 13 לחוק קובע: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכות בתום לב על קיום החזה".
ב-ע"א 4305/10 הבהיר כבוד השופט פוגלמן את מהותו של חוזה למראית עין וקבע ש "בחוזה למראית עין מתקיימת אי התאמה מכוונת בין הצהרת הרצון של הצדדים המשתקפת בחוזה שכרתו כלפי חוץ, לבין רצונם האמיתי" [ע"א 4305/10 מזל אילן נ' יוסף לוי (09/05/2012)].
מראית עין מתקיימת אם כן כשתוכן החוזה שונה בכוונה מרצון הצדדים האמיתי ואין בדעת הצדדים לקיימו (ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי פ"ד ל"ג (2)576 (13/06/1979)].
12.מן האמור עולה בוודאות שההסכמה בדבר מראית העין שבהסכם צריכה להיות מקובלת על שני הצדדים. אין זה המקרה שלפני. נהפוך הוא, על בסיס הראיות שלפני לא עולה תמונה של חוזה למראית עין. הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים הוא הסכם מפורט וכולל המתייחס לכל היבטיו של סיום הקשר המשפחתי.
הסברו של התובע להסכמת הנתבעת לשתף פעולה עמו, או יותר נכון להיות הרוח החיה, כאמור, והיוזמת בעריכת ההסכם "כל ההסכם נולד ממנה שהיא באה אליי ואמרה לי תשמע, דיברתי עם חברה שלי עורכת הדין, אני אשתך, אני לא אפגע בך, בוא נעשה את ההסכם, אקבל את ההלוואה של 500,000 ₪, נצא מהחובות והכל יהיה בסדר נקרע את החוזה אני מבטיחה לך" (פרוטוקול עמ' 3 ש' 8-3) אינו מתיישב עם המשך הסיפור, הגורם לחזרתה מההסכמה, לכאורה, "...בשנת 2019 היא באה והצהירה אני הולכת עם גברים כדי שתלך מהבית, אני לא אהיה איתך אפילו יתהפך העולם ואתה תתגרש ממני." (פרוטוקול עמ' 3 ש' 12-10). וישאל השואל למה הייתה הנתבעת נדרשת להתנהלות זו? הייתכן שלצורך קבלת הגט אותו סיכל התובע על מנת שלא לעמוד בתנאי ההסכם, איני יודע.
בעדותה נשאלה הנתבעת והשיבה "ש.500,000 ₪ שהיית אמורה לקחת הלוואה בשביל שנינו, למה היית צריכה לעשות את זה? ת. כדי לשלם ולסגור לך את החובות שלך, העסק שלך והחובות שלך שאתה יצרת, ולא עשיתי את זה. ש. זה ההסכם, נכון? ת. לא קיימתי את ההסכם. לא קיימתי את ההסכם הפיקטיבי אלא את ההסכם שהגשת לבית הדין הרבני ודרשת את החצי שלך של הבית, זה מה שעשיתי. ... ש. אבל הנספח הוא חלק מההסכם העיקרי, זה אותו אחד. סוכם שאת לוקחת הלוואה וזה מבטל אותו. נכון? ת. לא. " (פרוטוקול עמ' 10 ש' 17-5).
ברור לי שייתכן ויש דברים הנסתרים מהעין על ידי שני הצדדים, אולם אין לי את שעיניי רואות ואזני שומעת. כך, איני תמים לסבור שהנתבעת בעמדתה היום חפה מאינטרס להתנגד לטיעוני התובע ברם, הנטל מונח על כתפי התובע.
בחקירתו הנגדית אישר התובע שהצהיר במעמד אישור ההסכם בפני דייני בית הדין הרבני שהוא מסכים לכל הקבוע בהסכם. (פרוטוקול עמ' 2 ש' 33-32) אין לפני כל ראיה השוללת זאת למעט טענתו של התובע שטען "כל הזמן" שמדובר בחוזה למראית עין "כל הזמן. לא בהתחלה ב-2014 ...ש. מתי טענתה שזה למראית עין? ת. כל הזמן זה היה ככה" (פרוטוקול עמ' 4 ש' 14-10).
כזכור, טען התובע שיש בידו נספח/הסכם מקביל השולל את תוקפו של ההסכם (להלן- ההסכם האחר) מעין הסכם מגרה שונה מההסכם ממנו ניתן ללמוד שההסכם נערך למראית עין ועל ביטולו של ההסכם שכן יש בו בהסכם האחר להעיד שההסכם היה למראית עין. אותו הסכם אחר לא צורף כראיה והנתבעת שהתנגדה לפרשנות התובע להסכם לא עומתה עם אותו הסכם באופן שניתן אכן ללמוד שהוא עומד בסתירה להסכם שאושר על ידי כבוד בית הדין. ער אני לכך שהצדדים טענו בדיון שההסכם האחר צורף לתיק. אין בכתב התביעה את ההסכם האחר ולא הוגשה בקשה לצרפו. ההסכם היחיד אליו הפנה התובע הוא ההסכם שאושר על ידי בית הדין הרבני אליו הפנה התובע בכתב התביעה.
יחד עם זאת, בדיון עלה שההסכם האחר אכן נחתם. על פי אותו הסכם אחר, שלא צורף, התחייבה התובעת לקחת הלוואה בסך 500,000 ₪ על מנת לסייע לתובע לשלם את חובותיו אך היא לא עמדה באותו הסכם אחר אליו התייחסה כחוזה למראית עין (פרוטוקול מיום 8/11/2021 עמ' 10). כעולה מדברי הצדדים אותו הסכם אחר היה הסכם למראית (פרוטוקול עמ' 10 ש' 18-5) ועל כן אינו מעניינו של פסק דין זה וכמובהר לעיל על בסיס הנטען בכתב התביעה.
יכול והצדדים יודעים מעבר לטיעוניהם בבחינת רב הנסתר על הגלוי, אך נתיבותיו של פסק דין זה על פי תביעת התובע – עתירתו למתן צו הצהרתי על ביטול הסכם הגירושין בשל היותו הסכם למראית עין. מקל וחומר שהנתבעת לא הסכימה שאותו הסכם אחר הוא חלק מההסכם מושא פסק דין זה או בא להחליפו.
מצאתי להדגיש שהקורא את עדותו של התובע אינו יכול שלא להתרשם מניסיונו של התובע להסתמך על עובדות המשתנות באופן לא ברור ומהוות אורות אי אמת: כך, פעם טען שההסכם אושר בבית הדין הרבני ובפעם בבית המשפט; טען שהגיש תביעה בה טען שההסכם הוא למראית עין בשנת 2017 בעוד שבפועל אין תביעה שכזו; טען שהצהיר כל הזמן בבית הדין הרבני שההסכם נערך למראית עין, אך באותה נשימה העיד שהצהיר שהוא מסכים עם האמור בהסכם. ספק בעיני אם אכן התייצב התובע לפני כבוד הדיינים ואמר להם, הוניתי אתכם בעומדי לפניכם וביקשתי מכם לתת תוקף של פסק דין להסכם שמלכתחילה ערכנו למראית עין.
הנה כי כן אין ההסכם נופל על פניו בהיבט זה להסכם למראית עין.
13.סיכום קצר עד כה מלמד שהתובע הטוען להסכם למראית עין הגיש תביעתו בשיהוי של למעלה מ- 3 שנים לאחר שהוברר לו שהנתבעת, שותפתו לאותו הסכם למראית עין שוללת את היות ההסכם למראית עין. התובע אשר הגיש תביעתו לפסק דין הצהרתי ועתר לבטלות ההסכם מודע לכך, או אמור להיות מודע לכך, שלבד מניקיון הכפיים הנדרש ממנו, עליו להוכיח את טענתו אותה העלה שנים לאחר מתן פסק הדין שאישר את ההסכם. על ציר הזמן היו מועדים רבים שניתן היה לעשות כן והוא לא עשה כן.
בדיון שהתקיים לפני כבוד השופט ברינגר במסגרת צו ההגנה (ה"ט 45726-04-17 הנ"ל ( טען התובע "אני מוכן להביא את עורכת הדין ד. ר., היא יודעת שההסכם היה לצורך ההלוואה ולאחר מכן לזרוק אותו, זה רק לשם הלוואה, לא להשתמש בו." בדיון לפני הרחיב וטען "מי שהקים את הנושא של ההסכם זה התובעת ועורכת הדין שלה ומנהל הבנק של, היא הציעה לי כדי להציל את החיים והמשפחה...רק כשהתחילה לדבר על בגידה הכל התפוצץ" (פרוטוקול עמ' 3 ש' 26-25). לא ברור לי כיצד מנהל הבנק אמור לדעת שמדובר בהסכם למראית עין ואם כך מדוע לא זומן להעיד על ידיעותיו?
כך או כך, התובע לא זימן לעדות את עו"ד רחמים או מנהל הבנק. מדוע? מה היה יכול להיות פשוט יותר? ער אני לדברי התובע בסיכומיו בתום דיון ההוכחות שהתובעת הלכה אל עו"ד ר. "...היא הייתה אצלה במוסך וביקשה ממנה לא ללכת לבית המשפט בעניין זה ..." (פרוטוקול עמ' 11 ש' 7-6). גם כך, מדוע לא זימנה לעדות על ידי בית המשפט? מה מנע ממנו לזמן את מנהל הבנק? מה מנע ממנו לזמן את אחיה של הנתבעת ביחס אליו טען התובע בסיכומיו: "...אח של גרושתי אמר לי שישלם 2 מיליון ₪ שהדירה תהיה על שמו הוא ממן את עורכת הדין. הוא אמר לי בפרנציפ." (פרוטוקול עמ' 11 ש' 3-2).
התנהלותו תמוהה עוד יותר לאור הדברים שהעלה בסיכומיו "אם צריך להביא את ד. ר. עורכת הדין שהיא כבר יודעת את העניין הזה, את כל הנושא הזה של פיקטיבי..." (פרוטוקול עמ' 11 ש' 6-5).
על אף חלוף הזמן ממועד הדיון לא הוגשה כל בקשה בעניין זה.
לעניין אי צירוף אותו נספח להסכם ואי זימונה של עו"ד רחמים לעדות ראויים הדברים "... יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הנה בעלת משמעות ראייתית כאילו הייתה זו ראייה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד..." (יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי) (1999) (להלן: קדמי) בעמ' 1391).
ממשיך קדמי וקובע "... הימנעות מהבאת ראיה- במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל – מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים לפיה דין ההימנעות ודין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה" (שם וכן ה"ש 192).
עוד נקבע בע"א 240/77 "... על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו עמד בית משפט נכבד זה בע"פ 112/52... ובע"א 373/54..." (שם עמ' 1393).
בעניין אי הבאת עד לעדות נשוב ונזכיר כי בהתאם להלכה הפסוקה "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד ... אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו.."[ ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פ"ד מד (1) 239 8/1/1990)].
לעניין אי הבאת עד לעדות נפסק - "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר- ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו" " [ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 59 (14/11/1990)].
14.בחקירתו הנגדית עומת התובע עם הדברים הבאים:
"ש.אני אקריא לך מהפרוטוקול מבית הדין מיום 09.12.2019: "יש לי שישה ילדים מתוך 25 שנה שאנו נשואים. השיח של אשתי הן ברמות גבוהות וזה הולך ומשתבח ותמיד האישה רוצה להתגרש וניסינו שלום בית ולפני שנה כשהאישה החלה ואני חושב שיש לה קשר עם בחור אחר, האישה פתחה לי 41 תיקים במשטרה במשך 25 שנה ואני ביקשתי לבדוק האם זה הגיוני שהאישה פותחת תיקים ואין שום עילה". לא ציינת שההסכם הוא למראית עין? אתה לא טענת אפילו פעם אחת על הסכם למראית עין. אחרי זה בית הדין טוען שעל הצדדים להתגרש ואתם מתגרשים.
ת.אני לא יודעת (כך במקור) מה זה הדבר הזה שאת קוראת.
ש.את זה אתה אמרת.
ת.זה לגבי ההצהרה שלי. הסברתי להם באיזה מצב הייתי, באיזה נתון, אבל מעבר לזה רשמתי להם הרבה דברים, לא רק זה. " (פרוטוקול מיום 8/11/21 עמ' 4 ש' 29-15). הדברים מדברים בעד עצמם ומובילים, כאמור, כנדבך נוסף לדחיית התביעה.
אחרית דבר:
15.התובע לא הצליח להרים את נטל התביעה.
16.בשים לב לאמור לעיל אני דוחה את התביעה.
17.הנתבעת מיוצגת על ידי הסיוע המשפטי ועל כן לא מצאתי לחייב התובע בהוצאות על אף התוצאה אליה הגעתי.
18.מתיר פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.
19.תואיל המזכירות לשלוח פסק הדין לצדדים ולסגור התיק.
ניתן היום, כ' כסלו תשפ"ג, 14 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.
