פס"ד בעניין עסקת יהלומים עם חברה ברוסיה חיוב אישי בישראל

חלק ראשון – פתח דבר; מי ומי בהליך; הבהרה ביחס למחלוקת ומסגרת הדיון; תמצית פסק הדין

1. פתח דבר

• כללי

עניינו של פסק דין זה הוא תביעה לתשלום סך של 1,778,662 ₪. סכום זה שקול ל – 445,880 דולר ארה"ב אותם שילמה התובעת עבור רכישת יהלומים במצב גולמי וליטושם – על ידי חברה המאוגדת ברוסיה והנקראת "מלדיאם".

לטענת התובעת – התשלום בוצע והיהלומים אף לוטשו, אך בפועל לא הועברו לידיה.

התביעה היא כנגד הנתבע אשר חב הן בשל טענות משפטיות שעיקרן התחייבות חוזית נטענת וחבות אישית והן בשל עוולות נזיקיות שביצע תוך שהוא גורם לכך שהיהלומים לא ברשות התובעת וזו אינה יכולה להשלים התחייבותה תוך שהתשלום ששולם ירד לטמיון.

להשלמת התמונה ייאמר כי התובעת טוענת שיהלומים אותם מבקש הנתבע למכור בישראל באמצעות חברה אחרת שבבעלותו – נבדקו ונמצאו כאלה השייכים לה ואשר הועברו למלדיאם לליטוש. טענה זו במלוא הכבוד לא הוכחה באופן חד משמעי.

• מי ומי בהליך

בניהול ההליך, הגשת התצהירים והחקירות הנגדיות יצאו ובאו עדים שונים ועלו שמות חברות שונות הפועלות בישראל ומחוץ לה. על מנת להקל יובא כבר עתה פירוט להיכרות כל אחד מהעדים או החברות הרלוונטיות אליהם גם תהא התייחסות במהלך פסק הדין:

• מר ארז תירוש ("תירוש") – מנהלה של התובעת, הנושאת את שמו;

• מר אולג חנוכייב ("הנתבע") – הנתבע, אשר התגורר עד חודש ספטמבר 2011, לדבריו במוסקבה ועלה לישראל. כעולה מהראיות – הנתבע עוסק בתחום היהלומים ברחבי העולם. הנתבע קיבל, כנטען, 99% ממניות חברה בשם מלדיאם מאדם בשם שבצ'נקו – אל שניהם תהא התייחסות להלן;

• מלדיאם בע"מ – חברה רוסית שפעלה בתחום היהלומים ואשר כנטען רכשה יהלומים עבור התובעת. התובעת פעלה במסגרת מלדיאם, לטענתה, לליטוש היהלומים שנרכשו. החברה נמצאת בהליכי חדלות פרעון;

• מר ולרי שבצ'נקו ("שבצ'נקו") - מנהל מלדיאם ובעל מניותיה בשנת 2010. שבצ'נקו היה בקשר עם התובעת ואף נקשר בקשרים עסקיים עם הנתבע וכנטען – העביר אליו השליטה במלדיאם. מר שבצ'נקו אף התייצב לחקירה נגדית בישראל;

• מר אלכסנדר יורייביץ' בולימוב ("בולימוב") – מי שלטענתו שימש מנכ"ל מלדיאם לאחר שבצ'נקו; מי שלטענתו היה זכאי לקבל 48% ממניות מלדיאם וזאת לאור הסכם בעל פה בינו לבין הנתבע. מר בולימוב התייצב אף הוא לחקירה נגדית בישראל;

• מר ולדיסלב גנאדייביץ' שליאגין ("שליאגין") – משפטן רוסי אשר הגיע לדיון. מר שליאגין הגדיר עצמו כ"חבר באגודה הציבורית 'אגודת נאמני פשיטת רגל'" וכדבריו מונה על ידי "בית המשפט לבוררות בעיר מוסקבה" כנאמן במסגרת תיק "פשיטת רגל" של מלדיאם. תפקידו הוא "לחקור ולברר את הסיבות שגרמו לפשיטת הרגל של מלדיאם ומי הם האנשים הנושאים באחריות לפשיטת הרגל".

• מר גרמן שבייב (להלן: "הבן דוד") – בן דודו של הנתבע, אשר נכח לטענתו בשלוש פגישות שנערכו בישראל בין הנתבע לבין תירוש.

• מר חנן גור אריה (להלן: "הלוטש") – מעניק שירותי ליטוש. אליו פנה תירוש על מנת שיגיע למשרדי מלדיאם וילטש עבורו היהלומים שנרכשו ולדבריו עשה כן. מר גור אריה אף הצהיר והעיד ביחס לפרקטיקה הנוהגת לפיה חברה ישראלית אינה רשאית לרכוש במישרין יהלומים ברוסיה אלא רק לאחר שנרכשו ולוטשו על ידי חברה שהתאגדה ברוסיה. משכך, לדבריו, יהלומנים ישראליים רוכשים באמצעות חברות רוביות ומבצעים הליטוש ברוסיה – כך הסבירה התובעת אף את הקשר שלה עם מלדיאם.

• גוחרן – התאגיד ממנו נרכשו יהלומים על ידי מלדיאם בהיקף של 5,500,000 דולר ארה"ב, לטענת חנוכייב - כאשר התובעת טוענת, כאמור, שחלק מהיהלומים שנרכשו שייכים לה.

• דיאנמול פייננס בע"מ – חברה באמצעותה הנתבע העביר למלדיאם הסך של 5,500,000 דולר ארה"ב. לטענת הנתבע מדובר ב"הלוואה" למלדיאם, אך אין חולק שבפועל הוסכם גם ששבצ'נקו יעביר לנתבע 99% ממניות מלדיאם;

• אפריקן מיינינג קומפני בע"מ – חברה אשר באמצעותה, כנטען פועל הנתבע בייבוא, ייצוא וסחר ביהלומים;

• מר יצחק חגג – גרפולוג משפטי, מומחה לכתב יד אשר התייחס למסמך הנחזה להיות חתום על ידי שבצ'נקו ואשר הוכחש על ידו.

2. הבהרת יסוד חשובה להמשך הדיון בפסק דין זה ולמסגרת בה יתנהל

במהלך הדיונים בבית המשפט טען הנתבע פעם אחר פעם כנגד שבצ'נקו אשר לטענתו נטל כספים שלא כדין ממלדיאם. וכך – הן הנתבע והן עדיו חזרו והלינו על שבצ'נקו, הזכירו הליכים וקביעות משפטיות שנקבעו בעניינו ואף ניסו להוכיח עד כמה אינו אומר אמת ביחס להסכמים שנקשרו בינו לבין הנתבע או גורמים אחרים שהוזכרו לעיל.

עד כדי כך הוסט הדיון לסכסוך שבין שבצ'נקו לנתבע עד אשר נדמה היה לעיתים שהמחלוקת בה יש להכריע היא בין שניהם.

גם התובעת התייחסה לסכסוך זה וכך ניהלה דיונים ביחס לשאלה האם הנתבע זייף מסמך בחתימת שבצ'נקו וכן ביקשה להסיק חיובי הנתבע בגין הסכמים נטענים בין הנתבע לבין אותו שבצ'נקו.

כאן המקום להבהיר שניים:

• ראשית ביחס למסגרת הדיון - אין כל רלוונטיות לסכסוכי הנתבע עם שבצ'נקו - ככל ששבצ'נקו נטל שלא כדין כספים שהתקבלו ממלדיאם וככל ששבצ'נקו אפילו גנב, חלילה, סכומי כסף ממלדיאם – הדבר אינו מעלה ואינו מוריד לענייננו. בוודאי אין רלוונטיות לנטילה שלא כדין הנטענת של שבצ'נקו בשלב זה בו השאלה שעל הפרק היא האם מלדיאם קיבלה סכומי כסף בעבור יהלומים שרכשה והאם הנתבע גרם לכך שיהלומים לא הועברו לתובעת. ודוק – לא הסכסוך בין מלדיאם לשבצ'נקו הוא זה בו על בית המשפט להכריע.

ככל שמלדיאם או הנתבע נגזלו, חלילה, על ידי שבצ'נקו יואילו אלה לבוא חשבון עם שבצ'נקו בכל הליך שימצאו לנכון וכפי שנמסר אכן ננקטו כנגדו הליכים משפטיים וכן הוגשה תלונה למשטרה. עם זאת – משנרכשו יהלומים, כפי שהוכח, הרי הושלמה עסקת הרכישה ואלה הנמצאים בידי מלדיאם שייכים לתובעת. הטענה לפיה שבצ'נקו גזל ממלדיאם את כספי תמורת היהלומים, לאחר שהופקדו אינה מעלה ואינה מורידה.  היהלומים שהוכח שהיו בידי מלדיאם שייכים לתובעת והיא אינה חלק בסכסוך בין הנתבע לשבצ'נקו ובוודאי אינה "ערבה" לחיובי שבצ'נקו. ובמילים פשוטות –- גניבה של מנהל בחברה, אפילו אכן אירעה, אינה מתירה לבעלי החברה ליטול לעצמם את יהלומי התובעת.

• שנית ביחס למסגרת הדיון – יש להתמקד בתביעה הנזיקית. אין מקום לקבוע הרמת מסך או חיוב חוזי - מלדיאם היא חברה שהתאגדה ברוסיה והנמצאת, כנטען, בהליכי חדלות פרעון. יש להיזהר בבבקשה לפיה בית משפט בישראל יורה על "הרמת מסך" של חברת חוץ המתנהלת מחוץ לישראל. כך בעיקר כאשר הדין הזר הנוהג ביחס להרמת מסך ברוסיה ולדיני חדלות פרעון אינו ידוע וממילא לא הוכח.

גם טענות להתחייבות אישית של הנתבע מכח הסכם שנקשר ברוסיה לטובת צד שלישי, היא התובעת – הן טענות משפטיות אותן יש לבחון בהתאם לדיני החוזים החלים עליהם ודינים אלה לא הוכחו. 

3. תמצית פסק הדין

• תמצית טענות הצדדים יובא בסעיף 4 לפסק הדין.

• יש לקבל טענת התובעת בדבר העברת סכומי כסף למלדיאם עבור היהלומים שנרכשו, הכל כאמור בסעיף 5 לפסק הדין.

• יש לחייב הנתבע - מכח העוולה הנזיקית אך לא מכח דיני הרמת מסך או חיוב חוזי, על כך יובא הדיון בסעיף 6 לפסק הדין.

• שלושה נימוקים העומדים בבסיס חיוב הנתבע יפורטו בסעיף 7 לפסק הדין.

• שתי הערות לפני סיום, האחת ביחס להעדת העד הנכון והשניה ביחס לטענת השיהוי יובאו בסעיף 8 לפסק הדין.

• בסופו של הליך התביעה מתקבלת תוך חיוב הנתבע בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 30,000 ש"ח.

חלק שני – תמצית טענות הצדדים

4. תמצית טענות הצדדים

• תמצית טענות התובעת
  • לטענת התובעת היא התקשרה, כאמור, עם חברת "מלדיאם" – חברה המאוגדת ברוסיה. מלדיאם התחייבה לרכוש יהלומי גלם עבור התובעת, ללטשם עבור התובעת ולשלוח אותם למשרדיה ברמת גן בתמורה לסך של 445,800$.

• הבסיס להתקשרות, לטענת התובעת, נעוץ בכך שיהלומנים ישראלים לא מוקשים לרכוש ישירות ברוסיה יהלומים במצבם הגולמי אלא לאחר שלוטשו. משכך נעשות הרכישות באמצעות חברה רוסית וכן ליטוש היהלומים נעשה בענייננו במסגרת אותה חברה.

• ההתקשרות החלה בעל פה ולאחר מכן נחתמו בין התובעת למלדיאם שני חוזים: האחד לרכישת היהלומים תמורת הסך של 380,000$ (להלן: "הסכם הייצוא"); השני הסכם הלוואה במסגרתו שילמה התובעת למלדיאם את סכום המע"מ הנהוג ברוסיה בגין העסקה, אשר עמד על סך של 65,800$.

התובעת היתה עתידה לקבל סכום המע"מ חזרה לידיה בעת ייצוא היהלומים מרוסיה לישראל.

• ביום 13/12/10 שילמה התובעת למלדיאם את מלוא התשלום המוסכם ע"ס 445,800$.

• התובעת מציינת שהתברר לה בדיעבד כי 99% ממניותיה של מלדיאם נמכרו לנתבע וכי אין בכוונתו למלא אחר התחייבות מלדיאם כלפיה.

• לטענת התובעת, לאחר רכישת מניותיה של מלדיאם, רוקנה מלדיאם מנכסיה ונותרה עם התחייבויות כספיות בהיקפים גבוהים.

• התובעת מוסיפה ומציינת כי הנתבע מבקש למכור יהלומים בבנייני בורסת היהלומים הישראלית ברמת גן באמצעות חברת אפריקן שבבעלותו. המכירה האמורה היא על אף שככל הידוע לתובעת אין לנתבע רישיון לעסוק ביהלומים כנדרש על פי הדין, וכן בניגוד לתקנון הבורסה ליהלומים אשר אינו מכיר במסך ההתאגדות ומחייב אחריות אישית של חברי הבורסה לביצוע עסקאות במסגרתה.

כאשר ביקשה התובעת להתעניין ביהלומים המוצעים למכירה על ידי הנתבע, התברר לה לתדהמתה, כך היא טוענת, שחלק מן היהלומים הם כאלה שנרכשו על ידה באמצעות חברת מלדיאם.

• התובעת טוענת כי עם רכישת מניות מלדיאם התקשר הנתבע עם בעליה הקודם של מלדיאם – מר שבצ'נקו בהסכם שותפות. בהסכם התחייב הנתבע באופן אישי כי יהלומי השותפות ימכרו בהתאם להסכמים שעליהם חתמה מלדיאם, ובהם ההסכם עם התובעת. משכך, טוענת התובעת כי הנתבע חב באופן אישי בקיום התחייבויותיה של מלדיאם על פי ההסכמים.

• התובעת טוענת כי נפלה קורבן לתרגיל "עוקץ" של הנתבע אשר עושה שימוש במסך ההתאגדות ובחברות שונות על מנת להתחמק מנושיו ולהבריח נכסים. כך, על אף שהנתבע נטל על עצמו התחייבות אישית לקיום התחייבויותיה של מלדיאם כלפי התובעת, הצליח זה לרוקן את מלדיאם מנכסיה ולהציב את התובעת בפני שוקת שבורה.

• בנוסף טוענת התובעת לעוולות נזיקיות כנגד הנתבע ומציינת כי הנתבע גרם למלדיאם להפר ההסכם עימה וכן פעל בחוסר תום לב עת רוקן את מלדיאם מנכסיה וביקש למכור יהלומים שהיו בבעלותה של מלדיאם באמצעות חברה אחרת שבבעלותו. בכך, מנע הנתבע את יכולתה של התובעת להתחקות אחר נכסיה של מלדיאם ולהיפרע את התחייבויותיה.

• עוד טוענת התובעת כי ענף המסחר ביהלומים מאופיין ברמה גבוהה של אמון אישי ועסקאות יהלומים אינן מעוגנות בהסכמים כתובים כי אם בלחיצת יד בלבד. בהתאם לזאת, לא נהוגה בענף היהלומים הפרדה בין אישיותה המשפטית של חברה לבין זאת של בעלי מניותיה – כאשר אדם מבצע עסקת יהלומים רואים אותו אחראי באופן אישי לכל עסקיה והתחייבויותיה של החברה. משכך, טוענת התובעת, יש לראות את הנתבע אחראי באופן אישי כלפי התובעת ולחייבו בגין נזקיה.

• תמצית טענות הנתבע
  • הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה עקב חוסר תום ליבה של התובעת, שיהוי בהגשת התביעה וכן לאור שימוש לרעה שעושה התובעת בהליך המשפטי.

• לטענת הנתבע בהסכם שבין התובעת לבין מלדיאם קיים סעיף בוררות המחייב בירור מחלוקות בין הצדדים בהליך בוררות באנטוורפן. בניגוד לאמור בהסכם בחרה התובעת לפתוח הליך משפטי כנגד הנתבע בארץ, תוך שהיא נמנעת מלכלול את מלדיאם בתביעתה ומייחסת לנתבע חובות לא לו. להשלמת התמונה יוזכר כאן כי מותב קודם דחה כבר בקשה לסילוק התביעה בשל תניית הבוררות הנטענת.

• הנתבע טען כי התביעה לוקה בשיהוי ניכר שכן ההסכמים שבבסיסה נחתמו בשנת 2010 ואילו ההפרה הנטענת התרחשה כשלוש שנים טרם מועד הגשת התביעה. הנתבע מציין וטוען שהתובעת לא פנתה אל הנתבע ולו פעם אחת.

• התובע טוען כי ההסכמים נחתמו בין התובעת לבין מלדיאם. הטענות בכתב התביעה הן טענות להפרת ההסכם על ידי מלדיאם.

• הנתבע טוען כי בניגוד לנטען על ידי התובעת, אין בידיו 99% ממניות מלדיאם והוא אינו נושא משרה או בעל תפקיד אחר בה. הנתבע מעולם לא התחייב כלפי התובעת בשום דרך שהיא, ולא לקח כל חלק בהתקשרות שבין התובעת למלדיאם.

• הנתבע דוחה טענות התובעת המבוססות על הסכם שותפות שנחתם בין הנתבע לצד ג' (שבצ'נקו) ביום 29/11/10 ומציין כי האמור בו אינו מתייחס להסכמים אשר טרם באו לעולם, כדוגמת הסכמי הייצוא וההלוואה שנערכו עם התובעת.

• מכל מקום, הנתבע טוען כי הסכם השותפות עם שבצ'נקו בוטל ביום 01/12/10, ואילו ההסכמים עם התובעת נחתמו יום למחרת הביטול. משכך מדגיש הנתבע כי לא ידע ולא יכול היה לדעת על ההסכמים שערכה מלדיאם עם התובעת.

• זאת ועוד ומבחינצת הנתבע חשוב עד מאוד - במסגרת הסכם ביטול השותפות ("ההסכם השני") נקבע בין הנתבע לשבצ'נקו כי כל התחייבויות שבצ'נקו או מלדיאם כלפי צד ג' לא יהיו תקפות ביחס לנתבע.

• הנתבע טוען כי 51% ממניות מלדיאם הועברו לידיו ביום 16/12/10 והוא החזיק בהן עד ליום 24/08/11. כך, בכל אחד מהמועדים לקיום ההתחייבויות על פי ההסכמים לא היה הנתבע בעל מניות במלדיאם. זאת ועוד, גם במועד שבו החזיק במניות מלדיאם לא היה נושא משרה בה ואף לא בעל תפקיד כלשהו. משכך, אין בסיס לטענות התובעת לחיובו האישי של הנתבע בגין הפרת חוזה נטענת של מלדיאם.

• אשר לטענות ביחס לעסקת היהלומים בבורסת היהלומים הישראלית – הנתבע טוען כי טענות אלה חורגות מעניינה של התביעה. מכל מקום אין רלוונטיות לעקרון הרמת מסך ההתאגדות המופיע בתקנון הבורסה ליהלומים מאחר שהנתבע אינו חבר בורסה וכך גם חברת אפריקן שבבעלותו. כך או כך הנתבע מציין כי בית המשפט הדן בעניין אזרחי הבא לפניו מחויב לדון בו על פי הדין המהותי הרגיל ולא על פי תקנון חברים כלשהו.

חלק שלישי – התובעת הוכיחה עובדתית העברת כספים ורכישת יהלומים אותם לא קיבלה

1. יש לקבל טענת התובעת בדבר העברת סכומי כסף למלדיאם עבור היהלומים שנרכשו

הנתבע העלה במהלך ניהול הדיון ואף בסיכומיו השגות שונות ביחס לטענה לפיה התובעת רכשה היהלומים וביחס להגינות טענותיה.

אין לקבל טענות הנתבע, שכן די בראיותיו הוא כדי להוכיח כי התובעת אכן העבירה מלוא הסכום אותו היא טוענת. מנגד יש לקבל את גרסת התובעת וזאת בשל שישה נימוקים שיובאו להלן:

• ראשית – יש לקבל גרסת התובעת לאור ההסכמים אותם הציגה

התובעת הציגה הסכמים בהם נקשרה המתעדים גרסתה והמוכיחים העברת הכספים.

• שנית – יש לקבל גרסת התובעת כי כך מעיד הנתבע עצמו

הנתבע עצמו הבהיר כבר בתצהירו כך:

"נתגלה, מבדיקה שנערכה במלדיאם, שמספר חברות העבירו כסף למלדיאם, בעקבות חוזים שנערכו בינן לבין שבצ'נקו... בין ההסכמים האלה, שמלדיאם קיבלה מהבנק, היו גם שני הסכמים שנערכו, לכאורה, בין מלדיאם לבין תירוש, ביום 2.12.10 הסכם לרכישת יהלומים מלוטשים בתמורה לסך של 380,000 דולר ארה"ב (להלן: "הסכם הייצוא") והסכם הלוואה בסך של 65,800 דולר ארה"ב (להלן: "הסכם ההלוואה"). רק בעקבות הבדיקה האמורה ראיתי לראשונה את ההסכמים הללו"

ומיד לאחר מכן טוען הנתבע שהכספים שהתקבלו הוצאו ממלדיאם על ידי שבצ'נקו. אך כאן המקום ושב ולהדגיש – ככל ששבצ'נקו נטל שלא כדין כספים שהתקבלו ממלדיאם וככל ששבצ'נקו אפילו גנב, חלילה, סכומי כסף ממלדיאם – הדבר אינו מעלה ואינו מוריד לענייננו בוודאי לא בשלב זה בו השאלה שעל הפרק היא האם מלדיאם קיבלה סכומי כסף בעבור יהלומים שרכשה. ודוק – לא הסכסוך בין מלדיאם לשבצ'נקו הוא זה בו על בית המשפט להכריע וכן לא הסכסוך בין הנתבע לבין שבצ'נקו הוא זה שעומד לדיון.

                              לענייננו חשובה הצהרת הנתבע המודה כך:

"מהבדיקה שנערכה במלדיאם, אף נתגלה כי הכספים שהועברו מהחברות הללו למלדיאם, הוצאו ממלדיאם על ידי שבצ'נקו לחברות שבשליטתו"

ובמילים ברורות – מלדיאם קיבלה את כספי התובעת ומכאן זו רכשה היהלומים. לאחר מכן – מלדיאם "נגזלה" על ידי שבצ'נקו – אך אפילו הדבר נכון, אין בכך כדי לשנות העובדה שהיהלומים שנרכשו שייכים לתובעת.

נתתי דעתי לטענה שהועלתה, גם על ידי בולימוב, כי לא ברור מה התמורה שניתנה עבור הכספים ששילמה התובעת. טענה זו, במלוא הכבוד, חסרת כל בסיס. ודוק – משקיים הסכם ואכן מועברים כספים וכאשר הן התובעת והן מלדיאם עוסקות בתחום היהלומים והעסקה והכספים שהועברו מתאימים לתחום העיסוק ולהסכמים – הרי אין לקבל טענה מיתממת לפיה מדובר בעסקה לא ברורה. טענה תמוהה זו אף לא מתיישבת עם עדויות הלוטש, עם עדות תירוש וכן לא מתיישבת עם התנהלות הנתבע.

• שלישית – יש לקבל גרסת התובעת לאור דברי שליגין המטפל בהליכי חדלות הפרעון של מלדיאם

גם מר שליגין מסר כי בדיקותיו הביאו לכך שהתובעת אכן העבירה הכספים הנתבעים – אך ציין כי אלה הוצאו על ידי שבצ'נקו וכן טען כי ההסכמים שנחתמו הם בניגוד לדין הרוסי. גם הנתבע טען כך. בכל מקרה – לענייננו הוכח שאכן שולם למלדיאם הסכום לו טוענת התובעת.

• רביעית – יש לקבל גרסת התובעת לאור נוסח הסכמי השותפות הנטענים שבין הנתבע לשבצ'נקו

אין לקבל כאמת הטענה לפיה לא ניתן לדעת מה מהות התשלום שהועבר על ידי התובעת.  בענין זה בולימוב אף הגדיל לעשות והצהיר כי "באשר לטענה כאילו במפעל מלדיאם ליטשו יהלומים של חברות אחרות, דוגמת תירוש, הרי שמדובר בטענה שקרית".

• ההסכם הראשון בין הנתבע לשבצ'נקו דווקא מלמד על קיומם צדדים שלישיים דוגמת התובעת - לא ניתן לקבל טענות גרסת ההגנה, שכן הוכח שהנתבע נקשר בהסכם עם שבצ'נקו בו התחייב באופן אישי (הנתבע) לקיים את התחייבויות מלדיאם למכירת יהלומים מלוטשים לצדדים שלישיים כאמור בהסכמים שצורפו.

הנתבע העלה טענות שונות, לא מהימנות, לפיה לא ראה את ההסכמים עם צדדים שלישיים וכן הפנה להבחנה נטענת בין המונח הסכם לבין המונח חוזה. לצורך הענין אקבל את כל טענות הנתבע ואקבל הטענה לפיה לא ראה הסכמים עם צדדים שלישיים – אך עדיין ההסכם מלמד שהפרקטיקה של הסכמים עם צדדים שלישיים אכן היתה קיימת ומכאן ההכחשה הכוללת והגורפת אינה במקומה, בלשון המעטה.

• ההסכם השני בין הנתבע לשבצ'נקו, לו טוען הנתבע, מלמד על צדדים שלישיים - הנתבע טוען שלאחר ההסכם הראשון נחתם עם שבצ'נקו הסכם שני אשר נקבע בו במפורש כי הוא מבטל את ההסכם הראשון וזאת "הואיל והתבטלו כל ההסכמות בע"פ שהיו לשותף 2 [שבצ'נקו – א.ב] עם צדדים שלישיים".

שבצ'נקו טוען כי מדובר במסמך מזוייף וכי חתימתו זוייפה. לצורך הענין אקבל את גרסת הנתבע לפיה אכן קיים הסכם שכזה ולפיה הוא לא זייף ההסכם. עדיין – ההסכם השני מוכיח כי אכן היו למלדיאם הסכמים עם צדדים שלישיים.  כלומר – טענת התובעת תואמת לחלוטין לאמור בהסכמים בין הנתבע לשבצ'נקו.

לצורך הענין ותוך ההנחה שהנתבע לא זייף המסמך הרי היה עליו לברר מה הם אותם הסכמים עם צדדים שלישיים אשר "בוטלו" ולערוך בירור זה עם "הצדדים השלישיים" ובתוכם התובעת. ועל כך יורחב גם בסעיף 7.3 להלן.

• חמישית – יש לקבל גרסת התובעת לאור עדותו הבהירה והאמינה של הלוטש

מר חנן גור אריה הצהיר ואף העיד באופן בהיר וחד משמעי כיצד ניגש למפעל מלדיאם , ראה ובחן את היהלומים שהתובעת רכשה.

גור אריה הסביר כיצד סימן את היהלומים, ביקש שיישלחו לניסור וכיצד לאחר הניסור שבו אלה למפעל מלדיאם. עוד ציין מר גור אריה כיצד נודע לו שהנתבע "השתלט על המפעל".

בעיקר בלטה עדותו של גור אריה אשר העיד כיצד בתחילה סירב הנתבע למסור לו פרטים אודות היהלומים ורק לאחר מספר שבועות ולאחר שתירוש הודיע לו כי הוא יכול לגשת למפעל – קיבל את היהלומים והחל לעבוד עליהם.

עוד בלט כיצד תיאר גור אריה כי "במהלך מספר חודשים הגעתי למפעל בבוקר קיבלתי לידי את האבנים מאנשיו של חנוכייב, ליטשתי אותם בהתאם להנחיותיו של ארז [תירוש – א.ב] ובסוף כל יום מסרתי חזרה את האבנים לאנשיו של חנוכייב..."

עדותו של גור אריה היתה אמינה עלי  - הן לאור הרצף והעקביות בו נאמרה; הן בשל העובדה שצלחה את מבחן החקירה הנגדית; והן ובעיקר לאור העובדה שעדותו תאמה אף מסמכים ואמירות של עדים אחרים, באופן שהציגה תמונה אחת שלמה וזהה.  ור' למשל סעיף 7.1 להלן ביחס לתיאור סילוקו של שבצ'נקו מניהול המפעל – תיאור שהובא על ידי הנתבע עצמו ותואם לתיאור טענת ההשתלטות כפי שהובע על ידי גור אריה.

• ששית – יש לקבל גרסת התובעת לאור נסיונותיו של הנתבע לגייס את תירוש למאבק בשבצ'נקו

לו אכן היה מדובר בעסקה לא ברורה בה התובעת לא זכאית לדבר – הרי הנתבע לא היה מכביר מאמצים לגייס את התובעת למאבקו נגד שבצ'נקו. כאן המקום לציין שהנתבע טען שנפגש עם נציגי התובעת שלוש פעמים וניסה לגייסה לצידו אל מול שבצ'נקו וכן לסייע לה לקבל את כספה.

ככל שהתובעת לא זכאית לדבר – לא היה הנתבע מנסה פעם אחר פעם להניאה לכך שתבקש סעד כספי משבצ'נקו. קרי תחדל מטענותיה בגין היהלומים השייכים לה ואשר היו בהחזקת מלדיאם עד אשר נלקחו, כפי שיורחב להלן, על ידי הנתבע או מי מטעמו.

המשמעות של קבלת גרסת התובעת – היא כי נרכשו יהלומים שכעת יש לברר מה עלה בגורלם. למעשה השאלה העומדת לדיון היא האם הנתבע אחראי לאשר עלה בגורל היהלומים. על כך ייסוב הדיון בחלקו הרביעי של פסק דין זה.

חלק רביעי – יש לחייב הנתבע

6. יש לחייב הנתבע - מכח העוולה הנזיקית אך לא מכח דיני הרמת מסך או חיוב חוזי

• הנתבע ביקש להוכיח כי אינו בעל מניות במלדיאם, כי אין לחייבו בחובות מלדיאם וכי אין לערוך הליך שעניינו "הרמת מסך".

עוד התייחסו הצדדים ארוכות מאוד לשאלת ההסכם בין הנתבע לשבצ'נקו ולשאלת נפקותה של התחייבות לצדדים שלישיים שאינם צד להסכם. בעיקר התייחסו הצדדים לטענת הנתבע בדבר הסכם חדש עם שבצ'נקו אשר ביטל הסכם קודם והתחייבות ביחס לצדדים שלישיים.

במהלך הדיון נשמעו טענות הן על ידי שבצ'נקו והן נגד שבצ'נקו; הוצגה חוות דעת של מומחה שהתייחס לחתימה הנחזית להיות של שבצ'נקו ומומחה זה אף נחקר על דוכן העדים.

אך בסופו של יום – הטענה כנגד הנתבע אותה יש לקבל לא נובעת מפרשנות משפטית כזו או אחרת של דיני חברות מחוץ לישראל או דיני חוזים מחוץ לישראל. הטענה היא עובדתית, פשוטה וחמורה מאוד – ולפיה הנתבע נטל את יהלומי התובעת וגרם לכך שמלדיאם לא קיימה התחייבויותיה.

• כפי שכבר הודגש בסעיף 2.2 לעיל, אין לדון ולהכריע בשאלות משפטיות המתייחסות לדיני חברות ברוסיה או לפרשנות התחייבות חוזית של הסכם שנערך ברוסיה. יוזכר כי אפילו ביחס למינוח "הסכם" הביע הנתבע גרסה לפיה קיים הבדל משפטי בין המונח הסכם (agreement) לבין המונח חוזה (contract). אפשר ואכן הדין הרוסי מבחין בין שני אלה – אך בכל מקרה לא ניתן להכריע על פי דין זה, בוודאי כאשר זה כלל לא הוכח.

• החיוב הוא בשל יסודות האחריות הנזיקית וללא קשר לאישיות משפטית נפרדת של חברה. לענין זה אפנה אל רע"א  2991/07 ‏ ‏ אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ נ' קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ (מיום 8/6/2009, ההדגשות לא במקור) שם נקבע כך:

"הטלת אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד, כאשר התאגיד הוא הנותן את רשות השימוש בחצריו, היא בהתאם להלכה שנקבעה בעניין צוק אור ובפסיקה שבעקבותיה. קרי, "המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות", ואין "בכך שום סתירה לעקרון היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה"

להרחבה ר' גם עא 3807/12, מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (מיום 22/1/2015) וכמובן פסק הדין המנחה – ע"א 407/89, צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ (1994).

7. יש לחייב הנתבע - בשל שלושה נימוקים

הנתבע אכן גרם לכך שהיהלומים השייכים לתובעת ואשר נמצאו בידי מלדיאם לא הועברו לתובעת. חמור מכך – כפי שבולימוב העיד, היהלומים נמכרו ותמורתם הועברה לנתבע באמצעות חברה בבעלותו וכן לבולימוב שהחזיק יחד עמו במניות מלדיאם.

יש לחייב הנתבע בתשלום סכום התביעה בשל שלושה הנימוקים הבאים:

• ראשית – הנתבע החזיק בזמנים הרלוונטים ב-99% ממניות מלדיאם ושלט בפעולותיה

היהלומים השייכים לתובעת "נעלמו" מחזקת מלדיאם ונמכרו כאשר הנתבע היה בעל 99% ממניות מלדיאם. הנתבע קיבל משבצ'נקו 99% ממניות מלדיאם ושלט בפעולותיה. אמנם בשלב מאוחר ניסה הנתבע לטעון כי המניות שמסר שבצ'נקו  היוו רק ערובה להלוואה שניתנה לחברה  -  אך טענה זו לא עומדת אל מול ראיות הנתבע עצמו המוכיחות בעלות במלדיאם. לשתיים מראיות אלה אתייחס להלן.

כך למשל – הנתבע הצהיר במפורש כך (סעיף 23 לתצהירו, ההדגשות לא במקור):

"הוסכם בין שבצ'נקו, אשר החזיק ב – 100% ממלדיאם, לבין בולימוב וביני, כי 99% ממניות מלדיאם יועברו אלי ולבולימוב, באופן שלפיו אני אחזיק ב – 51% ובולימוב יחזיק ב – 38%. כדי לזרז את ביצוע הרישום מבחינה טכנית, הוסכם כי ההעברה תעשה באופן שלפיו בתחילה יועברו 99% על שמי ולאחר מכן יועברו 48% על שם בולימוב"

כאן המקום להדגיש שהנתבע אף התנהל כבעל שליטה וכך למשל ציין כיצד "בולימוב ואני החלטנו להדיח את שבצ'נקו" – טענה המתאימה לתיאור העובדתי של גור אריה.

כלומר, בזמן שהיהלומים של התובעת "נעלמו" מחזקת מלדיאם – היה זה הנתבע בעל השליטה במלדיאם. לדבריו החזיק רק ב – 51% מהון המניות, המהווים אף הם שליטה - ובשל סיבה "טכנית" נרשמו על שמו מניותבשיעור של  99% מהון המניות.

• שנית – הנתבע עצמו מדגיש בסיכומיו כי בולימוב הצהיר שמכר היהלומים ותמורתם חולקה בינו לבין הנתבע

לטענת הנתבע – הוא ובולימוב החזיקו ב – 99% מהון המניות של מלדיאם. ואכן הנתבע ובולימוב נהנו ממכירת מלוא היהלומים שהיו בחזקת מלדיאם, לרבות היהלומים של התובעת, עד אשר לא נותר כל יהלום במלדיאם.

דווקא הנתבע מפנה בסיכומיו לכך שבולימוב העיד: "אני זה שמכרתי את האבנים הללו". ומה עם התמורה שהתקבלה? על כך העיד בולימוב כי מלוא התמורה התחלקה בינו לבין הנתבע וכלשונו כפי שצוטטה בסעיף 88 לסיכומי הנתבע: "קודם לקחתי את הכסף האישי שלי [מהתמורה – א.ב] וחלק של הסכום הנ"ל לאחר המכירה חייבים להיות מוחזרים לחברה דיאנה מול" – וכאן נזכיר כי "דיאנה מול" היא החברה באמצעותה פעל הנתבע.

ההליך אפוא ברור. היהלומים השייכים לתובעת נמצאים בחזקת מלדיאם ונמכרים כשתמורתם מועברת לנתבע ואם נקבל את גרסת בולימוב – מועברת גם אל בולימוב, שהוא והנתבע הם אחד – בהחזקה משותפת ובפעולות משותפות.

ובמילים פשוטות – הנתבע מנע ממלדיאם למלא חובתה, כאשר נטל את יהלומי התובעת.

• שלישית – הנתבע ידע היטב אודות טענות צדדים שלישיים

כפי שהורחב בסעיף 5.4 לעיל – הנתבע ידע היטב אודות טענות צדדים שלישיים ואודות הסכמים שונים שנעשו עימם.

הנתבע, לדבריו, חתם על "הסכם שני" אשר בא לעולם "הואיל והתבטלו כל ההסכמות בע"פ שהיו לשותף 2 [שבצ'נקו – א.ב] עם צדדים שלישיים". נכון הוא ששבצ'נקו טוען כי מסמך ההסכם השני מזויף – אך כאמור, הדיון שלפני אינו במחלוקת בין הנתבע לשבצ'נקו.

לצורך העניין אקבל גרסת הנתבע לפיה נקשר בהסכם השני. הדבר אינו מסייע לעמדתו.

כאשר הנתבע יודע אודות טענות צדדים שלישיים ובכל זאת עושה שימוש ביהלומיהם הרי בוודאי הוא מעוול כלפיהם כשהוא מונע ממלדיאם לעמוד בהתחייבויותיה.

לו היה הנתבע פונה ומקבל הסכמת הצד השלישי לעשות שימוש ביהלומיו אזי לא היה פסול במעשיו. אך הנתבע מבקש שיאמינו לו שנטל יהלומי צד שלישי על סמך הצהרה של שבצ'נקו, אותו שבצ'נקו שאמינותו ותום ליבו כה הוכפשו על ידי הנתבע עצמו ומי מטעמו. אין להאמין לגרסה זו של הנתבע.

חלק חמישי – הערות לפני סיום וסוף דבר

1. שתי הערות לפני סיום - ביחס להעדת העד הנכון וביחס לטענת השיהוי

• הערה ראשונה – באשר לעד הנכון – הנתבע מציין כי לתובעת שותף, מר פוזיילוב וכי זה נמנע מלהגיש תצהיר וממילא להיחקר על עדותו. הנתבע מבקש ללמוד מכך על גרסתה של התובעת.

במלוא הכבוד אין לקבל את עמדת הנתבע. גרסת התובעת היתה מלאה וציירה תמונת מצב ברורה. אכן מר פוזיילוב נכח באולם באופן שלא יהיה  זה מופרך לסבור שהוא בעל אינטרס בתוצאות ההליך ואולם עדיין אין באי העדתו כדי ללמד דבר. גרסת עדי התובעת היתה ברורה ולא חסרה דבר. יתרה מכך – לו רצה הנתבע יכול היה הוא לזמן את מר פוזיילוב לעדות כאשר ידע כי הוא לא הגיש תצהיר ואינו מזומן לעדות. הנתבע אשר הביא עדים מקצווי עולם והטיס אף מרוסיה עדים, יכול היה לעתור לזימון מר פוזיילוב ולא עשה זאת.

• הערה שניה - ביחס לטענת שיהוי – הנתבע טען לשיהוי בהגשת התביעה. האירועים אליהם מתייחסת התביעה אירעו בשלהי שנת 2010 ואילך. כתב התביעה הוגש בחודש אוקטובר 2013. במלוא הכבוד אין מדובר בנסיבות ובעניינו של התיק בתקופת זמן גבוהה ובשיהוי – יחסית לנסיבות ולעניינו של התיק.

9. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל התביעה מתקבלת.

אני מחייב את הנתבע בתשלום הסך של 1,778,662 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 10/10/13, מועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף אני מחייב את הנתבע בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל  לשניהם של 30,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.

צווים שניתנו בהליך זה יישארו בתוקפם בהתאם לתרנות. צו איסור הדיספוזיציה שאינו בגדר צו עיקול יישאר בשלב זה בתוקפו עד ליום 1/6/18, למעט אם תינתן החלטה אחרת.

ניתן היום,  י' אדר תשע"ח, 25 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.