השופט חננאל שרעבי:
- לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: "חוק הנכים"), ועדה בראשות כבוד השופטת כאמלה ג'דעון מיום 21/11/18, במסגרתו דחה בית המשפט קמא את ערעור המערער על דחיית תביעת המערער להכרת זכות נכה לפי חוק הנכים בגין הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), ממנה סובל המערער לטענתו עקב שירותו הצבאי.
רקע ופסק הדין קמא
- המערער יליד 1990 התגייס לצה"ל ביום.... [שנת 2008] עם פרופיל 82. לאחר סיום הטירונות שובץ לפלוגה מבצעית במג"ב.
- ביום 21.1.09, במהלך שהותו בחדר המגורים בבסיס ובעקבות משחק, נקלע לוויכוח עם חייל נוסף אשר דרך את נשקו וכיוון אותו לפניו של המערער. לדברי המערער, הוא קפא במקום וחשב שהוא "מת". חייל אחר ששהה בחדר חטף את הנשק מהחייל והכדור נפל על הרצפה, והמקרה דווח לממונים (הנסיבות הנ"ל יכונו להלן "האירוע").
- לטענת המערער, לאחר האירוע הוא המשיך לתפקד רגיל וניסה לא לחשוב על האירוע. אולם בהמשך, המחשבות על האירוע לא פסקו, והוא הרגיש את עצמו "כאילו מת" כדבריו, וכל חייו השתנו. הוא התחיל להתבודד, לא היה מרוכז, לא ישן, הרגיש פחד, והקשר עם הוריו ואחיו התדרדר. עם זאת, הוא המשיך לתפקד ולעשות את מה שהטילו עליו מפקדיו כדבריו מבלי לספר לאיש על מצבו, כי לא הבין מה קורה לו לטענתו.
- בחודש יולי 2010, כשנה וחצי לאחר האירוע, הופנה המערער על ידי מפקדו למפגש עם קב"ן. במפגש הנ"ל תוארה מצוקה רבה שהחלה לאחר האירוע, עם תלונות על עצבנות, תוקפנות, קשיי ריכוז, חלומות על האירוע, קשיי שינה ועוד. הועלה חשד כי מדובר ב-PTSD, והמערער הופנה לפסיכיאטר. בנוסף הומלץ על הוצאתו מתפקידי לחימה ולקיחת הנשק ממנו, והוא הועבר לתפקיד עוזר רס"ר והועסק בעבודות ניקיון בבסיס.
- בבדיקה פסיכיאטרית שנערכה למערער באותו חודש, הוערך כי הוא סובל מ- PTSDכרוני שהתפתח במהלך השנה האחרונה, והתחיל בטיפול תרופתי. במעקבים פסיכיאטריים ובפגישת קב"ן מחודש 8/10 תוארו שוב תלונות על סיוטים ליליים ותגובת חרדה לשחזור האירוע.
- ביום 18.8.10 הוחלט על שחרורו של המערער מהצבא בפרופיל 21, לאחר שאובחנו, מלבד ה- PTSD, תסמינים דכאוניים משמעותיים ומחשבות אובדניות.
- לאחר השחרור המשיך המערער טיפול פסיכיאטרי, תרופתי ופסיכולוגי. בסיכום ביקור במרפאה פסיכיאטרית של בי"ח רמב"ם, מחודש ספטמבר 2010, תוארו תלונות על תסמינים פוסט טראומטיים, והוערך כי מדובר בהפרעה בתר חבלתית (PTSD) שאירעה כתוצאה מהאירוע. משנה זו ועד לשנת 2013, לא הוצג תיעוד על טיפול פסיכיאטרי.
- בחודש 1/13 החל המערער בטיפול פסיכיאטרי במרכז רפואי "זיו" צפת. בסיכום מחלה מחודש 5/13 הוערך כי מדובר ב-PTSD.
המערער המשיך במעקבים פסיכיאטרים שבהם תוארו תלונות על תסמיני שחזור של האירוע, חרדות, תחושות מחנק, תחושת מוות פנימי והסתגרות, בנוסף לטיפול התרופתי. בחודש דצמבר 2015 הופסק הטיפול הפסיכולוגי בבי"ח זיו, והומלץ על טיפול במסגרות הסמוכות לביתו של המערער עם דגש על שיקומו.
במעקב פסיכיאטרי מחודש ינואר 2016 תוארו תלונות על תחושת איום וחשדנות וצוין כי המערער מיועד לאשפוז יום בחודש אפריל 2016. בחודש ספטמבר 2016 הועבר המערער לאשפוז מלא במחלקה הפסיכיאטרית עקב החמרה במצבו (הופעת סימנים דכאוניים כולל מחשבות על מוות ומחשבות אובדניות). בסיכום האשפוז צוין כי המערער מוכר למערכת הפסיכיאטרית כ-6 שנים, וכי הוא אובחן כסובל מ- PTSD על רקע טראומה שעבר בצבא. עם התחלת התהליך השיקומי דרך ביטוח לאומי וסל השיקום, הוחלט של שחרורו.
- המערער הגיש תביעה להכרת זכות נכה על פי חוק הנכים, בגין מצב "רפואי נפשי" לא תקין ממנו הוא סובל לטענתו, עקב האירוע הנדון. ביום 9.9.13 דחה המשיב את התביעה תוך שהוא קובע כי אין עדות לקיום תסמונת פוסט טראומתית אצל המערער, וכי אין קשר בין מצבו הנפשי לבין האירוע הנדון. את קביעתו הנ"ל ביסס המשיב על שתי חוות דעת שנערכו על ידי ד"ר חיים שם טוב, פסיכיאטר מומחה.
- על החלטת המשיב הגיש המערער ערעור שנדון בפני המותב קמא (להלן: "ועדת הערעורים"). בפסק דינה של ועדת הערעורים מיום 21.11.18 נושא ערעור זה (להלן: "פסק הדין קמא") נקבע כי דין הערעור להידחות מאחר שהמערער לא הוכיח במידה הדרושה כי סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית. עוד נקבע כי הוכח שהמערער סובל מהפרעה נפשית כלשהי, שהתגלתה במהלך השירות הצבאי אך לא ניתן להגדירה לנוכח שיתוף הפעולה החלקי של המערער.
חוות דעת המומחים הרפואיים
- כאמור המשיב דחה את תביעתו של המערער בהסתמך על שתי חוות דעת שנערכו על ידי ד"ר חיים שם טוב, פסיכיאטר מומחה, בימים 5.3.12 ו- 23.7.12. במסגרת חוות הדעת צוינו הדברים הבאים, כאמור בפסק הדין קמא:
"בבדיקה הראשונה מיום 5.3.12 הפגין המערער חוסר שיתוף פעולה וחוסר התאמה בין תגובותיו לבין התלונות המוצגות על ידו, כפי שכתוב בחוות הדעת. אי לכך הוא הופנה על ידי ד"ר שם טוב לביצוע הערכה נוירו פסיכולוגית. בפרק הדיון בחוות הדעת הנ"ל כתב ד"ר שם טוב את הדברים הבאים:
"למרות המצוין בתיקו הרפואי, התסמינים המדווחים על ידו אינם מתאימים להפרעה בתר חבלתית ויותר מתאימים לגבר הסובל מפגיעה מוחית קשה, שבענייננו, אין הדבר נכון. הנדון אינו מביע הפרעה נפשית מוכרת וישנו פער בין התנהגותו בבדיקה, מראו החיצוני ואי שיתוף הפעולה. הדבר מעלה מספר שאלות אבחנתיות ובין השאר – התחלות, PTSD או מחלת נפש".
תוצאות ההערכה הנוירו פסיכולוגית חיזקו את התרשמותו של ד"ר שם טוב בעניין התחלותו של המערער ובעניין העדר תסמינים אצלו המצביעים על PTSD. בעקבות זאת, ערך ד"ר שם טוב, ביום 23.7.13, חוות דעת משלימה שבה קבע כי המערער מתחלה ומעצים קשיים עד כדי פברוק תסמינים, וכי הוא אינו סובל מPTSD-. עוד קבע כי אין קשר בין מצבו הנפשי של המערער לבין שירותו הצבאי" (פסקאות 10-11 לפסק הדין קמא).
- הערעור בפני ועדת הערעורים נתמך בחוות דעת ערוכה על ידי ד"ר עמיקם טל, פסיכיאטר מומחה, מיום 27.3.14. בחוות דעת זו שלל ד"ר טל את טענת ההתחזות, וקבע כי קשיי שיתוף הפעולה של המערער הינם פועל יוצא של מצבו הנפשי וירידה באינטגרציה חשיבתית כתוצאה מן המרכיבים הדיסוציאטיביים והאפקטיביים הנצפים בעת בדיקותיו. עוד קבע כי המהלך הקליני משך שנים והעקביות בבדיקות חוזרות אצל בודקים שונים, תומכים במסקנתו כי מדובר ב- PTSD עם כל המאפיינים הרגילים של אותה תסמונת.
- בעקבות חוות דעתו של ד"ר טל מטעם המערער, הגיש המשיב חוות דעת משלימה ערוכה על ידי ד"ר שם טוב מיום 17.9.14, שבה התייחס בפרוטרוט לקביעותיו של ד"ר טל, וחזר וקבע כי המערער אינו ממלא אחר התסמינים של PTSD, וכי הינו מתחלה.
- בשל הפערים בין חוות הדעת שהוגשו, מינתה ועדת הערעורים את ד"ר גיא אור, פסיכיאטר מומחה, כמומחה רפואי מטעמה.
כפי שפורט בפסק הדין קמא, במהלך בדיקת המערער ו"על רקע הרושם של תלונות הנוגעות לתפקוד קוגנטיבי שלא ברורה היתה משמעותן ומהימנותן" הפנה ד"ר אור את המערער לאבחון נוירו פסיכולוגי נוסף. תוצאות האבחון הנ"ל הצביעו, בין היתר, על קיום פער גדול בין תפקודו הפרה-מורבידי של המערער, תיעוד האירוע הטראומטי ודפוס ההתנהגות שהתקבל. עוד צוין בדו"ח כי לא ניתן להעריך את מצבו הרגשי של המערער באופן תקף את תפקודיו עקב שיתוף הפעולה החלקי והאדרת תסמינים. יחד עם זאת נרשם בדו"ח כי "תוצאות המבחנים אינם שוללים קיומה של הפרעה פסיכיאטרית אך בהתחשב בדפוס התוצאות, נראה כי אם אכן קיימת מדובר בדיווח מוגזם באשר לרמת חומרתה...".
- עם קבלת תוצאות ההערכה לידיו, השלים ד"ר אור את חוות דעתו מיום 24.4.16. בסעיף 10 לחוות הדעת, הוא כתב את הדברים הבאים:
"בסיכום הדברים, עולה כי במרכז התמונה הקלינית עומדים שיתוף פעולה מוגבל עם ביטויי התחלות. הלקויות הקוגניטיביות הגדולות (שאין להם הסבר בעברו הרפואי) והביטויים ההתנהגותיים שהפגין הנבדק אינם מתאימים, לדעתי, לאבחנה של PTSD; גם לא לביטויים דיסוציאטיביים של PTSD. על אף תלונות על תסמינים פוסט טראומטיים קשים (כפי שדיווח בבדיקתו וכפי שתואר בתיעוד מהטיפולים שעבר) לא נמצאו בבדיקתו ביטויי חרדה או מצוקה בעת עיסוק בנושאי האירוע הטראומטי או בעת חשיפה לגירוי הצפוי להזכירו (הנבדק אמנם ציין כי החשיפה הזכירה לו האירוע ודיווח על חרדה – אך כאמור, לא נמצאו סימני חרדה כאלה בבדיקה)- ממצאים התומכים בכך שלא מדובר ב- PTSDשל ממש. לא נמצא גם כי הנבדק סובל מדיכאון מז'ורי והוא לא נמצא סובל מהפרעה פסיכוטית".
- ד"ר אור הוסיף וציין, בדומה לתוצאת ההערכה הנוירו פסיכולוגית, כי העדר שיתוף פעולה מספיק והאדרת תסמינים אינם שוללים קיומה של תחלואה נפשית, אך גם אם קיימת תחלואה כזו, יש להניח כי חומרתה נמוכה במידה משמעותית מן החומרה אותה תיאר המערער.
עוד ציין כי לאור שיתוף הפעולה הלקוי והמגמתיות של המערער, לא ברור כיצד היה מהלך התפתחות התסמינים קודם להפנייתו לבריאות הנפש, כשנה וחצי לאחר האירוע, ולא ברור אם היו גורמי דחק נוספים המעורבים בכך ואם כן מה הם. כך או כך, לדברי המומחה, לא ניתן לקבוע כי מתקיים קשר בין האירוע הנדון לבין מצבו הנוכחי של הנבדק.
- לאור התמונה הנ"ל, החליט ד"ר אור להפנות את המערער להערכה נוירו פסיכולוגית כמצוין לעיל. תוצאות הבדיקה הנ"ל הצביעו אף הן על שיתוף פעולה חלקי והאדרת סימנים, וחיזקו את התרשמותו של ד"ר אור בעניין הפער בין תפקודו של המערער לבין תלונותיו ותיאור האירוע על ידו. ודוק, המדובר בהערכה נוירו פסיכולוגית שנייה שנערכה למערער, ואשר הצביעה על שיתוף פעולה חלקי ועל העדר תסמינים המצביעים על PTSD.
- ד"ר אור נחקר על חוות דעתו.
במענה לשאלה האם המערער סובל מהפרעה נפשית כלשהי אך לא מ- PTSD, השיב ד"ר אור בחיוב. הוא הוסיף כי לאור שיתוף הפעולה החלקי של המערער, לא עלה בידו לקבוע מהו סוג ההפרעה הנפשית שממנה סובל המערער וכפועל יוצא מכך הקשר בינה לבין האירוע, אך הוא יכול לומר בסבירות גבוהה שזו לא PTSD.
טענות המערער בערעור ובעיקרי הטיעון
- המערער טוען כי שגתה ועדת הערעורים בדחותה את הערעור, מכל אחת מהסיבות כדלקמן:
א. אימוץ קביעותיו של ד"ר אור בחוות דעתו שקבעה כי המערער לא לוקה ב-PTSD (להלן: "חוות הדעת").
ב. לא התייחסה לפגמים שנפלו בחוות הדעת ולטעויות שנמצאו בה:
- בחוות דעתו נסמך ד"ר אור על עובדות שגויות. למשל, כתב כי תסמיני המערער הופיעו לאחר מספר חודשים, בעוד בתיעוד שהובא כתוב כי התסמינים הופיעו מיד לאחר האירוע.
- ד"ר אור ייחס משקל רב לטענה כי המערער נמנע לתת פרטים על האירוע, אולם טענה זו לא נכונה שכן המערער חלק את פרטי האירוע עם מטפליו במהלך טיפולים שעבר.
- ד"ר אור קבע כי המערער הוא מתחזה מאחר שבין היתר לא הפגין סימני עוררות עת עלה האירוע בשיחה, אולם בשיחות עם מטפל מטעם המערער נקבע כי אכן נצפו תסמיני עוררות ומצב רוח ירוד, קביעות שזכו להתעלמות מד"ר אור.
- בחקירתו הנגדית הביע ד"ר אור התלבטויותיו והודה כי המערער אכן סובל מפגיעה נפשית, בעוד שבחוות דעתו אין כל זכר לאמור בחקירה הנגדית.
ג. לא ייחסה חשיבות כי ד"ר אור העיד אך בחקירתו הנגדית, לראשונה ובאופן פוזיטיבי, כי המערער אכן סובל מהפרעה נפשית הקשורה לאירוע או למה שאירע לאחר מכן. וגם לאחר שקיבלה קביעה זו, טעתה הוועדה משקבעה כי בשל שיתוף פעולה חלקי מצד המערער, לא ניתן היה לברר את טיב ההפרעה והקשר שלה לשירות.
ד. בכל המסמכים הרפואיים של המערער צוין כי שיתף פעולה באופן חלקי, אולם הדבר לא מנע מהמומחים שטיפלו במערער להגיע לאבחנה של מצבו הנפשי.
ה. נמנעה מלהתייחס לתוצאות בדיקת השינה האובייקטיבית שביצע המערער ביום 21.6.16, אשר הראו כי סובל מ"אינסומניה על רקע פוסט טראומטי" וחיזקו את ההשערה כי סובל מ- PTSD. הבדיקה עמדה בפני הערכאה קמא אך לא בפני ד"ר אור טרם כתיבת חוות הדעת. כשעומת עם תוצאות הבדיקה, הפחית מחשיבותה.
ו. התעלמה מאמירותיו של ד"ר אור בחקירתו הנגדית (סע' ג' לעיל), התומכות בקביעת קשר סיבתי רפואי ומשפטי בין מצבו הנפשי לבין האירוע בשירותו הצבאי.
ז. לא נתנה משקל ראוי לעובדת היות ד"ר אור מעניק שירותים רפואיים למשיב.
ח. לא נתנה משקל ראוי לטענות הדוחות את הקביעה כי המערער מתחזה: המערער היה פאסיבי לחלוטין בהתנהלותו מאז האירוע והופנה לקב"ן ע"י מפקדיו שחשו כי אינו כשורה; מתחזה היה משתף פעולה בלהיטות ומרחיב הדיבור עם מטפליו, ולא נמנע מלדבר על האירוע הטראומטי כפי שפעל המערער.
טענות המשיב בעיקרי הטיעון
- להלן תמצית טענות המשיב:
א. דין הערעור להידחות לאור סעיף 34(א) לחוק הנכים, משתקף המערער רק את קביעותיה העובדתיות של ועדת הערר קמא. הודעת הערעור לא מעלה כלל נקודות משפטיות אלא עובדתיות ורפואיות בלבד כאמור.
ב. ועדת הערר אימצה בפסק הדין קמא את חוות דעתו של המומחה מטעמה, ד"ר אור לאחר שעיינה, ניתחה ושקלה את מכלול הראיות שהובאו בפניה. על פי הפסיקה, העדפת חוות דעת מומחה אחת על פני רעותה היא בגדר קביעה עובדתית ומשכך מנועה ערכאת הערעור מלהתערב בקביעה זו.
ג. על פי הפסיקה, הכרעה בין חוות דעת רפואיות מקצועיות המובאת בפני ועדת הערעורים לא מעלה כל שאלה משפטית ועל כן לא ראויה להתברר בערעור.
ד. אף לגופן של טענות הערעור, הרי שבית המשפט יסטה מחוות דעת מומחה שמונה מטעמו אך במקרים חריגים אשר לא מתקיימים במקרה דנן. המערער לא הציג "נימוק כבד משקל" כאמור בפסיקה, כדי שבית המשפט יסטה מחוות דעתו של המומחה מטעמו.
ה. ועדת הערר קמא צדקה עת קבעה כי יש להעדיף את מסקנות ד"ר אור בחוות דעתו, לפיהן המערער לא לוקה ב- PTSD, וזאת אף בהתאם לספרות המקצועית ולחוסר אמינות המערער. קביעה זו אף ייתרה את הדיון בוועדה קמא בשאלת הקשר הסיבתי בין שירותו הצבאי של המערער לבין הפגיעה הנטענת (והמוכחשת).
ו. בניגוד לטענת המערער, ד"ר אור התייחס בפירוט לאבחונים הקודמים שבוצעו למערער והסביר את מורכבות אבחנת ההתחזות ללוקים ב- PTSD; כן התייחס ד"ר אור לטענות המערער והעיד כי הפרעות שינה אינן סממן של הלוקים ב- PTSD.
ז. עוד בניגוד לטענת המערער, הרי שמפקד הפלוגה בה שירת פנה במכתב בעניין הידרדרות מצב המערער כשנה וחצי לאחר האירוע, ואין כל הוכחה כי מצבו הנפשי של המערער הידרדר בסמוך לאירוע.
דיון והכרעה
- סעיף 34(א) לחוק הנכים קובע כדלקמן:
"תובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ערעור לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד".
במקרה דנן, כפי שנראה להלן, לב ליבו של הערעור נוגע בנקודה משפטית, והיא – התעלמות ועדת הערעורים מהפרעה נפשית שהתגלתה במהלך שירותו של המערער, ללא הכרעה בדבר הקשר הסיבתי משפטי לשירות (בעיקר מכח האירוע, אליו כיוון המערער בטופס התביעה).
ודוק – המערער הגיש תביעתו למשיב בגין מצב "רפואי נפשי" (כך נרשם בטופס התביעה), תוך שייחס מצבו זה לאירוע.
במצב דברים זה, לא היה יכול קצין תגמולים לדחות את תביעתו של המערער, טרם בחינה, הבנה וקביעה מהי ההפרעה הנפשית שהתגלתה אצל המערער במהלך השירות וקשרה הסיבתי לשירות.
- נדגיש – אין מחלוקת כי המערער חווה את האירוע כפי שפורט בהרחבה בפסק הדין קמא ובראש פסק דין זה. אין גם מחלוקת כי הפגין קשיים נפשיים במהלך שירותו לאחר האירוע, אשר גרמו לשחרורו המוקדם מהשירות הצבאי. לאחר שחרורו ולאורך השנים, אובחן המערער כלוקה ב-PTSD הנובע מהאירוע, ואף טופל בהתאם, טיפולים ממושכים שכללו גם אשפוז לפרקים. זו הסיבה שהמומחה הפסיכיאטרי מטעם המערער, ד"ר טל, סבר וקבע כי המערער לקה בעקבות האירוע ב-PTSD.
לעומתו המומחה הפסיכיאטרי מטעם המשיב, ד"ר שם טוב, סבר כי המערער אינו סובל מכל הפרעה נפשית שהיא אלא הוא בגדר "מתחלה" או "מתחזה".
- לנוכח מחלוקת זו שבין מומחי הצדדים מינתה ועדת הערעורים מומחה פסיכיאטרי מטעמה, ד"ר גיא אור. בהחלטת המינוי מיום 24.11.15 קבעה ועדת הערעורים כי:
"מקובל עלינו שיש שאלות של אמינות, שכן לשיטת מומחי המשיב מדובר בהתחזות (להבדיל ממקרים בהם יש מחלוקת האם תסמינים נפשיים מסוימים עולים כדי PTSD או בעייה נפשית אחרת). עם זאת, אנו סבורים כי יש אכן גם בסיס רפואי למחלוקת, המצדיק מינוי מומחה".
לכאורה כבר החלטת המינוי בעייתית משהו. בהחלטה זו מכוונת ועדת הערעורים את המומחה הממונה להתמקד בטענתPTSD לה טען המערער, שלגביה בעיקר רלוונטית טענת "ההתחזות", כטענת מומחה המשיב, להבדיל מבעיה נפשית אחרת ממנה אולי סובל המערער.
לטעמי, ולנוכח טענת המשיב בכתב התביעה כי הוא סובל מאז האירוע ממצב "רפואי נפשי" לא תקין, היה צריך בהחלטת המינוי לכוון ולהסמיך את המומחה לבדוק את מצבו הנפשי של המערער בכלל, ואת טענתו כי לוקה ב-PTSD בפרט, בעקבות האירוע.
- המומחה ד"ר אור, תוך היעזרות באבחון נוירו-פסיכולוגי נוסף שערך למערער, קבע בחוות דעתו מיום 24.4.16, בסעיף 10, כדלקמן:
"בסיכום הדברים, עולה כי במרכז התמונה הקלינית עומדים שיתוף פעולה מוגבל עם ביטויי התחלות. הלקויות הקוגניטיביות הגדולות (שאין להם הסבר בעברו הרפואי) והביטויים ההתנהגותיים שהפגין הנבדק אינם מתאימים, לדעתי, לאבחנה של PTSD; גם לא לביטויים דיסוציאטיביים של PTSD. על אף תלונות על תסמינים פוסט טראומטיים קשים (כפי שדיווח בבדיקתו וכפי שתואר בתיעוד מהטיפולים שעבר) לא נמצאו בבדיקתו ביטויי חרדה או מצוקה בעת עיסוק בנושאי האירוע הטראומטי או בעת חשיפה לגירוי הצפוי להזכירו (הנבדק אמנם ציין כי החשיפה הזכירה לו האירוע ודיווח על חרדה – אך כאמור, לא נמצאו סימני חרדה כאלה בבדיקה)- ממצאים התומכים בכך שלא מדובר ב- PTSDשל ממש. לא נמצא גם כי הנבדק סובל מדיכאון מז'ורי והוא לא נמצא סובל מהפרעה פסיכוטית".
ד"ר אור הוסיף וציין בחוות דעתו, בדומה לתוצאת ההערכה הנוירו-פסיכולוגית שנערכה למערער, כי העדר שיתוף פעולה מספיק והאדרת תסמינים אינה שוללת קיומה של תחלואה נפשית, אך גם אם קיימת תחלואה כזו, יש להניח כי חומרתה נמוכה במידה משמעותית מן החומרה אותה תיאר המערער.
עוד ציין כי לאור שיתוף הפעולה הלקוי והמגמתיות של המערער, לא ברור כיצד היה מהלך התפתחות התסמינים קודם להפנייתו לבריאות הנפש, כשנה וחצי לאחר האירוע, ולא ברור אם היו גורמי דחק נוספים המעורבים בכך ואם כן מה הם. כך או כך, לדברי המומחה, לא ניתן לקבוע כי מתקיים קשר בין האירוע הנדון לבין מצבו הנוכחי של הנבדק.
- כאמור לעיל, בחקירתו הנגדית ובמענה לשאלה האם המערער סובל מהפרעה נפשית כלשהי אך לא מ- PTSD, השיב המומחה אור בחיוב. הוא הוסיף כי לאור שיתוף הפעולה החלקי של המערער, לא עלה בידו לקבוע מהו סוג ההפרעה הנפשית שממנה סובל המערער וכפועל יוצא מכך הקשר בינה לבין האירוע, אך הוא יכול לומר בסבירות גבוהה שזו לא PTSD.
ראוי בנדון לצטט את הקטע הרלוונטי בחקירתו של המומחה אור מיום 29.11.16 כדלקמן (ההדגשות לא במקור – ח"ש):
ש. יכול להיות שהוא סובל ממשהו אך לא מ PTSD
ת. כן.
ש. לדעתך הוא חולה במשהו?
ת. כן. יש לו הפרעה נפשית, שהיא נמוכה משמעותית מאופן שתיארו, אך אני מניח שיש לו קושי נפשי, בטח.
ש. אתה אומר משהו מעניין, לגבי נושא האדרה, ז"א כשאני שואלת אותך מה הפרעה תפקודית היום יומית שלו, זה לא בכלל השאלה שאנו דנים בה ,אלא האם קיים קשר בין מצבו לבין השירות הצבאי האירוע הספציפי. האם אתה סבור שקיים קשר בין מצבו הנפשי, ואתה אומר שיש לו בעיה נפשית, לבין האירוע שדובר עליו קודם, שהוא אירוע מסכן חיים?
ת. התייחסתי לכך בחוות דעתי, ואני מפנה אותך לעמ' 12 סעיף 9. אני חושב שהניסוח שלא ניתן לקבוע קשר סיבתי, אני לא יכול לקבוע קשר כזה. אני לא יודע בדיוק הפרעה... אבל אני יכול לומר בסבירות גבוהה שזה לא PTSD.
ש. אתה לא יודע מה יש לו אבל אתה יודע בוודאות שזה לא קשור.
ת. אני לא אמרתי בוודאות, אלא בסבירות גבוהה. אני אומר שקשה לדעת מהי בדיוק ההפרעה הנפשית, כי היא ממוסכת, הערכה שלי לפי מאזן ההסתברויות שהוא כן סובל ממשהו נפשי, וקשה לומר, ואני יכול לומר אבחנה מבדלת, אבל האם זה PTSD או לא אבל התמונה הקלינית לא תומכת ב PTSD.
משיב לחבר הועדה ד"ר קורת:
ש. על איזה מאבחנה מבדלת היית הולך?
ת. זה יכול להיות PTSD שעבר. היום אין לו. יכול להיות שהיה לו PTSD והיום אין. רובם חולפים. אולי זה משהו אחר. יכול להיות שזה היה משהו שקשור לאירוע או דברים אחריו. האירוע מתואר בצורה מאוד מצומצמת, ולא היו מאפיינים של אירוע שקשה לתאר אותם כ PTSD.
...
הפרעות דחק שונות – הפרעות הסתגלות, שיכולה להיות לגורמי דחק שונים, או הפרעת חרדה שהתחילה של דכדוך, או התחלה של תהליך קשה של תחלואה נפשית, ויש תסמינים פסיכוטיים, ויכול להיות שבהבחנה המובדלת הכל זה התחלות (עמ' 18-19 לפרו').
- כפי שניתן להיווכח, המומחה אור סבר כי המערער לוקה בהפרעה או מחלה נפשית כלשהיא. דא עקא כאן זה התחיל וכאן זה הסתיים. הרי ועדת הערעורים מינתה את המומחה אור וכיוונה אותו לבחון אם המערער סובל או סבל מ-PTSD. לאבחנה זו היה המומחה אור מכוון מטרה. לכן ברגע שהגיע למסקנה כי המערער אינו לוקה ב-PTSD, ועדת הערעורים השתכנעה מקביעה זאת והספיק לה הדבר לדחות את ערעורו של המערער, תוך התעלמות מבעיה נפשית קיימת אצל המערער, כאבחנת המומחה אור, שאולי קשורה לאירוע.
- לטעמיי הן המומחה אור והן ועדת הערעורים טעו באי השלמת האבחון הנוגע לבעיה הנפשית הקיימת אצל המערער ואשר פרצה תוך כדי השירות, כדלקמן:
א. המומחה אור – כשלא טרח לנסות ולהגיע בכל אופן למהות הבעיה הנפשית הקיימת אצל המערער, אבחונה וקביעת קשרה הסיבתי-רפואי לאירוע. זאת טרם שלילת טענתו של המערער כי לקה בעקבות האירוע ב-PTSD.
ב. ועדת הערעורים – כשדחתה את ערעורו של המערער בטרם תדע לאשורה מהי הבעיה נפשית ממנה סובל המערער שהתפתחה תוך כדי השירות וקשרה הסיבתי-משפטי לאירוע. במיוחד כשתביעתו של המערער לקצין תגמולים היתה בגין מצב "רפואי-נפשי".
בהקשר זה של אי השלמת אבחון בעיה אצל נבדק נפנה לדברי בית המשפט העליון בע"פ 116/89 אנדל נ' מ"י, פ"ד מה(5) 276, 289:
"במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעת מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על-מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון".
ראו גם: עו (ת"א) 45284-01-12 פלוני נ' קצין התגמולים (פורסם במאגרים; 4.4.13) והפסיקה שם.
במצב הדברים הנדון, סבורני כי היה על המומחה אור להמתין עם שלילת האבחנה בדבר PTSD, עד אשר יברר, יחקור ויאבחן לאשורה את ההפרעה או הלקות הנפשית האחרת ממנה סובל המערער, כפי שהעיד בעצמו בחקירתו הנגדית המובאת לעיל, וקביעת קשרה הסיבתי רפואי לאירוע, אם לאו.
לטעמי, כל עוד לא אובחנה לאשורה ההפרעה הנפשית ממנה סובל, לא יכול היה המומחה אור לשלול PTSD בוודאות.
נזכיר כי בעת חקירתו הנגדית של ד"ר אור (המצוטטת לעיל) ולנוכח דבריו כי קיימת אצל המערער "הפרעה נפשית" פנה אליו חבר הוועדה, ד"ר קורת, ושאלו נקודתית בעניין "האבחנה המבדלת" שהיה עורך למערער ואף קיבל תשובה רחבה ומנומקת בדבר מספר מצבים והפרעות נפשיות – לרבות "PTSD שעבר".
מי יישורנו כי ה-PTSD אכן עבר, או כי לא נגרמה הפרעה נפשית אחרת בגינו למערער?!
- כמו-כן ולטעמי, משחברי ועדת הערעורים התרשמו והבינו, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה אור, כי המערער אכן סובל מהפרעה נפשית שהתפתחה במהלך שירותו הצבאי– היה עליהם להורות למומחה להמשיך לבדוק את המערער, להגיע לאבחנה חד משמעית ולהגיש להם חוות דעת מתוקנת בהתאם, ולחילופין להחזיר הענין למשיב לבחינת ההפרעה הנפשית הקיימת וקשרה הסיבתי לאירוע.
במצב דברים זה, קיימת אי נוחות לנוכח פסק הדין קמא הדוחה את ערעורו של המערער. הכיצד ניתן לסתום הגולל על בירור עניינו של המערער, כאשר זה טרם מוצה?! ברי כי דברים לא נבדקו לעומקם וכי יש להורות על המשך בירור מצבו הנפשי של המערער.
- במצב דברים זה, ולו תישמע דעתי, הייתי מורה על קבלת הערעור והחזרת תיקו של המערער למשיב לבירור ההפרעה הנפשית ממנה סובל.
לאחר בירור ההפרעה הנפשית לאשורה תיבחן על ידי המשיב קשרה הסיבתי (רפואית ומשפטית) לאירוע, ותוכרע תביעתו של המערער.
- כן אמליץ לחברותיי לקבוע, כי ככל שימונה מומחה רפואי על ידי המשיב לבחינת ההפרעה הנפשית הקיימת אצל המערער וקשרה הסיבתי לאירוע, יהיה זה מומחה אחר ולא ד"ר אור. זאת מבלי להטיל חלילה דופי או ספק במקצועיותו של ד"ר אור, אלא ראוי כי המערער ייבדק בנדון על ידי מומחה אחר שטרם גיבש דעה ועמדה לגביו.
- כן אציע לחברותיי לחייב המשיב בהוצאות המערער בערעור זה ובשכר טרחת באת כוחו בסכום כולל של 8,000 ₪ שישולם תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.
כב' השופטת ברכה בר-זיו:
אני מסכימה.
כב' השופטת אילת דגן:
אני מסכימה.
הוחלט כאמור בסעיפים 30 עד 32 לפסק דינו של כבוד השופט שרעבי.
ניתן היום, כ' סיוון תשע"ט, 23 יוני 2019, בהעדר הצדדים.
| |
|
|
|
|
|
ב. בר-זיו, שופטת
[אב"ד]
|
|
ח. שרעבי, שופט
|
|
א. דגן, שופטת
|
פסק דין זה ניתן לפרסום תוך השמטת כל פרטים מזהים.