פס"ד בערעור על ביטול צוואת האם

על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה נצרת (כב' השופט מחמוד שדאפנה) בת"ע         4939-01-19 מיום 27.4.2021

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כב' השופט מחמוד שדאפנה) מיום 27.4.21, אשר קיבל את התנגדות המשיב (הנתבע שם) לקיום צוואת אמו המנוחה, הגב' ס' ז"ל (ולהלן: המנוחה), מיום **.**.89,  דחה את בקשת המערער, אחיינו של המשיב ונכדה של המנוחה, לקיום הצוואה, וכן דחה את בקשת המערער לתיקון צו ירושה.

רקע עובדתי נדרש

2. המנוחה, אשר נפטרה לעולמה ביום **.**.2005, הייתה בחייה בעלים במשותף ובחלקים שווים עם בנה א' (ולהלן: א') של חלקת אדמה (גו"ח *****/** ולהלן: המקרקעין). א' הינו אביו של המערער ואחיו של המשיב.

3. בחלוף שנתיים מפטירת המנוחה, הגיש המשיב בקשה למתן צו ירושה לרשם לענייני ירושה, אליה צירף תצהירים מאת אחיו א' ומאת ילדיו של אח נוסף – ע' ז"ל (ולהלן: ע', שילדיו הינם יורשיו). ביום 8.7.2007 ניתן צו ירושה עבור עיזבון המנוחה, לפיו חולק העיזבון בחלקים שווים בין המשיב, א' וילדיו של ע', כך שכל אחד קיבל 1/3 (ילדי ע' חלקו בשליש ביניהם) וחלקיהם של היורשים על פי הצו נרשמו במנהל מקרקעי ישראל.

4. בשנת 2017 פתח המשיב בהליכים לפירוק שיתוף במקרקעין כנגד א' וכנגד ילדי המנוח ע' (תמ"ש 61065-03-17 אשר כונה בהליך קמא – התביעה הרכושית וכך אף יכונה להלן). במסגרת התביעה הרכושית לה התנגד א' (בטענה כי את הפירוק יש לבצע בדירת המנוחה בלבד ולא במגרש כולו), התקיימו מספר דיונים והוגשו תצהירי עדות ראשית ואף נקבע מועד להוכחות. עם זאת, ביום 15.10.18 הגיש א' תצהיר עדות ראשית מתוקן ולראשונה העלה טענה חדשה, לפיה המנוחה הותירה אחריה צוואה, במסגרתה הנחילה את זכויותיה במקרקעין במלואן לטובת שני ילדיו (המערער ואחיו). בדיון שהתקיים בתביעה הרכושית בהמשך לכך, נמסר כי לאור מציאת הצוואה הגיש המערער בקשה לתיקון צו הירושה לעיזבון המנוחה ובקשה לקיום צוואה. המשיב התנגד לבקשות ואלה הועברו לדיון בבית המשפט. בהסכמת הצדדים עוכבו ההליכים בתביעה הרכושית עד להכרעה בבקשות הנ"ל.

5. כאמור, בגדר ההליך קמא המערער ביקש לקיים את צוואת המנוחה מיום **.**.89, והמשיב, שהודר ממנה, טען כי הצוואה מזויפת ויוצרה אך בשל התביעה הרכושית המתנהלת, על מנת למנוע ממנו את חלקו בעיזבון.

פסק דינו של בית המשפט קמא

6. מדובר בצוואה בעדים ובית המשפט קמא נדרש תחילה למסגרת הנורמטיבית החלה ביחס לצוואות בכלל ולצוואה בעדים בפרט. בכלל כך קבע כי על פי הפסיקה, כאשר מוטל ספק באמיתות הצוואה, נטל הוכחת תקינותה מוטל על שכמו של המבקש לקיימה.

7. לגופו של עניין, לאחר שבחן את שני עותקי המקור שהונחו בפניו - עותק הצוואה שנמצא בבית המשפט ועותק מקור נוסף שהוגש על ידי ב"כ המערער - מצא כי קיימים ביניהם הבדלים. הבדלים אלה פורטו כדלקמן - על העותק שהגיש ב"כ המערער ובשונה מהעותק שהיה בבית המשפט, מצויה גם חתימה בנוסף לטביעת האצבע של המנוחה; בצוואה שבתיק המשפט מצוין תאריך בצד ימין ובעותק של ב"כ המערער בשמאל; המילה "עדותנו" בשפה הערבית, בצוואה שבתיק בית המשפט נמצאת בשורה נפרדת - שורה 3 - של כתב היד, על יד התאריך, ובצוואה שהוצגה על ידי ב"כ המערער בשורה שניה ליד התאריך; עוד שינוי שנמצא הינו בכך שהצוואה המקורית שבתיק בית המשפט אינה מחוררת והשנייה מחוררת.

8. בית המשפט קמא קבע כי המערער או עדיו לא הבהירו מדוע הצוואה, שחלקה בדפוס וחלקה בכתב יד, מכילה 2 צבעים שונים בחלק הכתוב, האם שני החלקים נכתבו על ידי אותו אדם ומיהו, האם נכתבו באותו מעמד או במועדים שונים, מתי הוטבעה טביעת האצבע והאם מדובר בטביעת המנוחה, מתי הוסף החלק שבכתב היד ומתי חתמו העדים על הצוואה.

עוד הוסיף, כי נסיבות עריכת הצוואה אינן ידועות. המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, כך שלא יכלה לכתוב את התוספת שבכתב יד, וספק אם יכולה הייתה למסור פרטים אודות מספר החלקה ותעודות הזהות של הנהנים והעדים.

עם זאת, הספק העיקרי ביחס לאותנטיות הצוואה נמצא לו בכך שעל אחד מעותקי הצוואה נמצאה גם חתימת המנוחה, אשר לא ידעה קרוא וכתוב, על יד טביעת האצבע.  שוני זה, כך לקביעתו, העלה חשש ממשי וכבד שמא עסקינן בצוואה מזויפת והחתימה הוספה על ידי גורם אחר.

עוד הוסיף והצביע על השוני בכתב היד המופיע בחלק של ההצהרה של העדים, אישור החתימות וחתימת העדים, באופן המעלה חשש כי הצוואה לא נערכה במלואה באותו מעמד.

משכך, קבע כי הנטל הינו על שכמו של המערער להוכיח את תקינות הצוואה ובנטל זה לא הצליח לעמוד.

9. בית המשפט קמא קבע כי המערער לא הביא כל ראיה לאופן חתימת המנוחה על מסמכים, אף שאביו א' היה זה שטיפל בה לאורך השנים והייתה לו גישה למסמכיה.

בהמשך לאמור, לא נתן אמון בעדותם של עדי המערער – ביחס לגב' מ' שהייתה עדה לצוואה, קבע כי עדותה הייתה מתחמקת וכבושה, ואף עמדה בסתירה לתצהירה ולעדותו של א'. גם א' לא זכה באמונו של בית המשפט קמא. בית המשפט קמא סמך קביעתיו בהקשר זה על חוסר האמון שנתן בתיאורו של העד את איתור הצוואה על ידו בשנת 2018, אף שטען  כי ידע על עריכתה בזמן אמת, ובהמשך לכך, בסתירות בין עדותו לבין עדות בתו ר', שלכאורה מצאה את הצוואה. עוד קבע כי גם בעניין נסיבות עריכת הצוואה ומעורבותו בכך רב הנסתר על הנגלה, נוכח גרסאות שונות שנתן בעניין זה. לבסוף, אף בעדות אחותו של המערער נמצאו סתירות, לרבות בינה לבין א' אביה.

לגבי המערער, נקבע כי עדותו הייתה שטחית ולקונית וממילא לא תרמה כלל לגרסאות העדים, שכן בעת עריכת הצוואה היה קטין ועל קיומה נודע לו רק לאחר איתורה.

עוד נקבע כי המערער ועדיו לא הצליחו לשכנע מדוע בחרה המנוחה להעניק את חלקה במקרקעין לשני נכדיה, בניו של א', והטענה שהשמיע א' בדבר קשר לא טוב בין המנוחה לבין המשיב לא הוכח, ואף לא הוכח כי נהג בצורה לא ראויה ומחפירה כלפיה באופן שגרם לה להדיר אותו מעיזבונה.

בית המשפט שוכנע כי אף שטענת הזיוף שהעלה המשיב לא נתמכה בחוו"ד גרפולוגית, הרי שהיא נתמכת בהשתלשלות העניינים המתוארת ובנסיבות עריכת הצוואה, צורתה ועיתוי גילויה. לקביעתו, גרסת המשיב הייתה סבירה והגיונית.

לבסוף, קבע כי לא הוכח גם רכיב היסוד הנדרש לצורך צוואה בעדים - כי הובאה בפני עדים. אף שלכאורה נערכה בנוכחות שני עדים, הרי שמ' העידה כי אינה זוכרת אם הצוואה הוקראה בנוכחותה ואם הכתוב בה הוסבר למנוחה.

10. על יסוד כלל האמור, ומשלא שוכנע באמיתות הצוואה וכי זו אכן משקפת את רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה, הורה על ביטולה וקיבל את התנגדות המשיב.

טענות הצדדים

11. המערער טוען כי בית המשפט קמא שגה בקביעותיו, בין היתר ובמיוחד, שכן טענת המשיב בדבר זיוף הצוואה לא הוכחה לפניו כמתחייב - באמצעות חוו"ד מומחה. עניין הזיוף, כך לטענתו, מחייב היה הגשת חוות דעת של גרפולוג ולמצער מינוי מומחה על ידי בית המשפט. זאת לא נעשה בהליך קמא, תוך שבית המשפט מתעלם מנטל ההוכחה המוטל על טוען טענה זו. לעניין החתימה הכתובה נטען כי מדובר בתוספת של עורך הצוואה ולא של המנוחה או העדים (בהתאמה).

יתר על כן, המשיב טען בהליך קמא כי ככל שלא ייקבע כי הצוואה מזויפת, אזי יש לקבוע כי המנוחה לא הייתה כשירה לצוות מבחינה רפואית. טענות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

טענה אחרת שהושמעה על ידי המשיב בהליך קמא ולא הוכחה הייתה כי יש לפסול את הצוואה, מהטעם שא' היה שותף לעריכתה. דבר זה לא הוכח, וממילא א' אינו נהנה על פי הצוואה.

מדובר באסופת טענות סרק שלא נתמכו בראיות.

12. עוד טוען המערער כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא נתן אמון בעדים שהביא, שעדויותיהם היו מהימנות, וסתירות, ככל שנפלו - היו טכניות ולא מהותיות.

13. המשיב מצדו סומך ידיו על הקביעות קמא ומבקש שלא להתערב בהן.

דיון והכרעה

14. לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בטענותיהם ולאחר שבחנו את פסק הדין קמא, באנו לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות.

15. כפי שקבע בית המשפט קמא בסע' 52 לפסק דינו - כאשר מוטל ספק בחתימתו של המצווה על הצוואה, חובת ההוכחה מוטלת על המבקש את קיומה (ראו ע"א 3186/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' נאק בלה, (מיום 11.1.98)). כבר נפסק כי "שצוואה שאין בה פגם מבחינת הצורה, חזקה עליה שצוואת אמת היא, והטוען שאין לה תוקף - עליו הראיה (ע"א 250/70, [1], מפי השופט קיסטר; ע"א 217/74, [2], בע' 339 מפי השופט לנדוי (כתארו אז)). והוא הדין להיפך: צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה, אינה בחזקתה עומדת, והטוען שיש לקיימה - עליו הראיה תחילה שצוואת אמת היא" (ע"א 869/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(1) 98 בעמ' 102)

16. בהקשר כאן, בית המשפט קמא מצא הבדלים שונים בין עותקי המקור של הצוואה, ובראשם בחתימת המנוחה בכתב בסמוך לטביעת האצבע. קביעתו בהקשר זה כי נוכח הפגמים הצורניים שנפלו בצוואה הנטל הינו על שכמו של המערער הינה נכונה ומעוגנת בפסיקה. והמערער צריך היה לשכנע את בית המשפט שמדובר בצוואת אמת.

17. בהמשך לכך, עיקר השגותיו של המערער עניינן בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מעין אלה אלא במקרים חריגים שעניינו של המערער אינו נמנה עליהם. בית המשפט קמא שמע את העדים ואת קביעותיו סמך על התרשמותו הישירה מהם, על הסתירות שמצא בין הגרסאות השונות שהעמידו לרבות סתירות בינם לבין עצמם וכן על ראיות שניתן היה להביא ולא הובאו (עובדה שנזקפה ובצדק לחובת המערער). למעלה מן הצורך, אציין כי סוגיית איתור הצוואה בשלב כה מאוחר, לאחר רישום הזכויות על פי צו הירושה ולאחר שהתביעה הרכושית כבר נקבעה לשמיעת ראיות (עובדה שאף היא לא נעלמה מעיני בית המשפט קמא), מעוררת ספק של ממש ביחס לאמיתות המסמך.

בנסיבות אלה לא נדרש מהמשיב להוכיח את טענת הזיוף, ונכון עשה בית המשפט קמא שדחה את בקשות המערער.

18. אשר על כן הערעור נדחה.

19. המערער יישא בהוצאות המשיב בסך של 15,000 ₪ שיועברו מהפיקדון שבתיק.

ניתן היום, א' סיוון תשפ"ב, 31 מאי 2022, בהעדר הצדדים.

אנו מתירים את פרסום פסק הדין ללא פרטים מזהים.