פס"ד בערעור על הכרה בקשר בין תנאי שירותו הצבאי של המערער להחמרה במחלה ממנה הוא סובל

1. לפנינו ערעור על החלטת המשיב מיום 17.9.13, לפיה נדחתה תביעתו של המערער להכרת זכות נכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן "חוק הנכים"), בנימוק כי אין קשר בין מחלתו הנפשית ממנה הוא סובל, לבין תנאי שירותו הצבאי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק.

2. העובדות הצריכות לענייננו הינן כדלקמן:

המערער יליד אוקראינה עלה לארץ בשנת 1997, בהיותו בן 6 שנים. הוריו התגרשו כשהיה בן חצי שנה, ומאז אין קשר עם אביו הביולוגי. אמו נישאה בישראל בשנית, התגרשה כעבור שנה, וכיום חיה עם בן זוג ויש להם ילד משותף. 

3. המערער סיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות חלקית. בגיל 16 נפתחו נגדו שלושה תיקים במשטרה, בין היתר בגין אלימות, אשר נסגרו. אחד מהם התייחס לאיומים שהפנה כלפי מורה בבית הספר. הוא קיבל עבודות שירות, ולדבריו, מאז לא היתה התנהגות אלימה מצדו.

4. מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו עולה כי לאחר העלייה סבלו המערער ואמו מקושי להסתגל לחיים החדשים, כמן כן היחסים ביניהם לא היו יציבים, ככל הנראה עקב הצורך להסתגל לחיים משותפים עם אב חורג, אם כי לדברי המערער, הוא השתדל לשמור על קשר עם אמו ובמיוחד עם אחיו למחצה. על רקע קשיים אלה, לא ישן המערער בבית עובר לגיוסו, אלא בתיאטרון סמוך.

5. בגיל 17 עבד המערער בתור סבל בהובלות על מנת לממן את עצמו, במקביל ללימודיו בבית הספר.

6. ביום 5.12.10 התגייס המערער לשירות צבאי עם פרופיל 82 בגין הפרעת ראיה, ונשלח לטירונות 03 תותחנים. לאחר חודשיים הופנה לקורס מכונאי רכב, ועם תום הקורס שובץ לבסיס שיבטא.

בתקופת השירות, ולאור קשייו המשפחתיים, הועבר להתגורר בבית החייל בחיפה.

7. לטענת המערער, כבר מראשית השירות הוא נקלע ללחצים נפשיים אשר נבעו באותה עת מסכסוך עם מפקדו אשר לדעתו התנכל לו ללא סיבה הנראית לעין. כמו כן חבריו ליחידה החלו לטפול עליו האשמות שווא לטענתו. בעקבות סכסוכים אלה ותלונות אחרות על אלימות, נשפט ונשלח לכלא 6. במהלך שהותו בכלא סבל מחוסר התייחסות לבעיות רפואיות לטענתו. לעיתים אף נשלח לצינוק עקב חוסר הקשבה, שם הרגיש בודד עוד יותר ומצוקתו גברה כדבריו. לאחר שחרורו מהכלא נשלח לעבוד במקצועו הצבאי למשך שעות רבות ביום, ובקשתו לעבור יחידה ואף לשרת שירות קרבי לא נענתה לטענתו. כחודש לאחר שחרורו מהכלא נקלע לעימות עם חייל אשר נתן לו מכה בראש באמצעות קסדה. לטענתו, זמן מה לאחר אירוע זה התחיל לחוש כאבי ראש חזקים אשר הלכו וגברו.

8. מחומר הראיות התברר כי מצבו הנפשי של המערער הלך והתדרדר לאחר שחרורו האחרון מהכלא הצבאי, והוא החל להתנהג בצורה מוזרה כמו עמידה למשך שעות מול דגל ישראל בבסיס תוך הבעת רצון להיות בלגיון הצרפתי. בהמשך נעלם מהבסיס ונמצא על חוף הים, מיובש לאחר שעות של שחיה בים. עקב התדרדרות במצבו, הועבר לבית חולים רמב"ם, ומשם הועבר לבית חולים לבריאות הנפש "טירת הכרמל" ואובחן כסובל מסכיזופרניה פרנוידלית (להלן "המחלה"), ואושפז למשך חודשיים.

9. ביום 8.9.11, לקראת סוף האשפוז, הוא שוחרר מהצבא עם פרופיל 21, לאחר שירות למשך 9 חודשים, מהם חודשיים שהיה באשפוז.

10. מאז ועד היום עבר המערער מספר אשפוזים בבית חולים לבריאות הנפש טירת הכרמל, ולאחר ששוחרר הועבר להוסטל, ומאז הוא נמצא במעקב וטיפול קבוע, עובד במפעל שיקום, ומטופל בשילוב עם נוגדי פסיכוזה.

11. ביום 26.9.11 הגיש המערער בקשה להכרת זכות נכה על פי חוק הנכים בטענה כי המחלה הנפשית ממנה הוא סובל נגרמה עקב השירות.

12. ביום 17.9.13 דחה המשיב את התביעה בנימוק כי אין קשר סיבתי בין מחלת הנפש (סכיזופרניה) ממנה הוא סובל לבין תנאי השירות. את החלטתו הנ"ל השתית המשיב על חוות דעתו של פרופ' רוברטו מסטר, מומחה פסיכיאטר, מיום 24.6.13, לפיה קבע כי המערער לוקה בהפרעה סכיזופרניה אשר אובחנה בזמן השירות, אולם אין קשר של גרימה ו/או של החמרה בין תנאי השירות של המערער לבין הפרעתו הנפשית.

13. על החלטה זו מונח הערעור בפנינו. לכתב הערעור צירף המערער חוות דעת ערוכה על ידי ד"ר אנטולי קריינין, מומחה לפסיכיאטריה, מיום 10.3.14, שבה קבע כי ההפרעה הנפשית ממנה סובל המערער התפתחה במהלך וכתוצאה משירותו הצבאי, וכי קיים קשר ישיר של גרימה בין שירותו הצבאי ובין מחלתו. בהמשך העריך המומחה את שיעור הנכות ב-60% על פי תקנה 33א' לתקנות הנכים, וקבע כי יש לייחס שני שליש מהנכות הנ"ל לשירותו הצבאי. בעמ' 7-8 לחוות דעתו, התייחס ד"ר קריינין לממצאיו וקביעותיו של פרופ' מסטר, ופירט את הטעמים שבגללם אין הוא מסכים לקביעות הנ"ל.

14. המשיב הגיש כתב תשובה אליו צירף חוות דעת משלימה ערוכה על ידי פרופ' מסטר, מיום 4.8.14, שבה חזר פרופ' מסטר על קביעתו לעניין העדר קשר סיבתי בין מחלת המערער לבין שירותו הצבאי, תוך שהוא שולל את ההסתייגויות שהועלו על ידי ד"ר קריינין ביחס לקביעותיו כמתואר לעיל.

15. עדותו של המערער בפני הוועדה נדחתה מספר פעמים עקב מצבו הנפשי ואשפוזיו, ולבסוף נשמעה עדותו של המערער, ומטעם המשיב נשמעה עדותו של מפקדו סרן ש.י.

16. דיון

לאחר שעיינו בחומר הראיות ושמענו את העדויות, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל, מהנימוקים שיפורטו להלן:

כלל ידוע הוא כי תובע על פי חוק הנכים נדרש להוכיח תחילה את התשתית העובדתית עליה נסמכת תביעתו, ולאחר מכן, קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה הנטענת לבין השירות, כאשר קשר זה נחלק לשניים: קשר סיבתי עובדתי/רפואי וקשר סיבתי משפטי. בעוד שהקשר הסיבתי הרפואי נסמך לרוב על חוות דעת של מומחים רפואיים, הקשר הסיבתי המשפטי נסמך על הכרעה משפטית ערכית הבוחרת את אותם הגורמים המצדיקים מפאת תכונתם הטלת חבות משפטית (ראה ע"א 8138/07 שמואל פאר נ' קצין התגמולים, משרד הבטחון, (פורסם בנבו, 21.06.2011), ע"א 519/71 יצחק מוסקוביץ נ' קצין התגמולים, פ"ד כו(2), 612). 

17. התשתית העובדתית

            מעיון בתיקו הרפואי של המערער עולה כי כבר מתחילת שירותו הצבאי הוא נקלע ללחצים נפשיים ומצוקה הסתגלותית הנובעים מתנאי השירות. כך למשל ביום 10.1.11, היינו בחלוף כחמישה שבועות מהגיוס, הופנה לבדיקת קב"ן לאחר שהתלונן על מצב רוח ירוד, קושי להתמודד עם מאפייני התפקיד הצבאי הנוכחי, ובעיות ביחסים בין אישיים. בפרטי הפנייה נכתב "רוצה לעבור לבסיס אחר להיות ג'ובניק". בפרק "רקע ותולדות הבעיה" נרשם "בן 19, התגייס לפני כחודש וחצי למסלול לוחם בתותחנים. הופנה על ידי מפקדו לבקשתו לאחר שהכניס מחסנית לנשק. החייל מלין על קושי לתקשר עם אחרים בשפה העברית ועל לחץ מהזמנים של הטירונות שגורם לו לקושי. מסביר שהנשק יותר מדי אחריות והבין שאם מכניס מחסנית ייקחו לו אותו. מדגיש שלא הכניס עד הסוף לבית הליעה. רוצה לעבור בסיס להיות בתפקיד "ג'ובניק".

בפרק ההערכה וההתרשמות נרשם כדלקמן "חייל בן 19 בטירונות לוחם בתותחנים. הופנה על ידי מפקדו לאחר שהכניס מחסנית לנשק. מסביר שעשה זאת על מנת לצאת מכאן וכי לא הכניס מחסנית עד הסוף. החייל מעוניין לצאת מלחימה ......לא הסתגל לשפה. מעדיף לדבר רוסית עד היום ... מתחבר חברתית לדוברי רוסית בלבד. מאז שהתגייס יש בעיות משמעת עם המפקדים בשל חוסר רצונו להיות כאן. ..... מתרשם מחייל על רקע של קשיי הסתגלות בעברו סביב חוסר התחברות לתרבות ושפה עברית, אשר חווה מצוקה הסתגלותית, בעיקר סביב שפה ונוקשות חשיבתית המתבטאת לרוב בבעיות משמעת. החייל אינו מעוניין בשיחות תמיכה אלא במעבר תפקיד בלבד...".

בסוף המפגש הנ"ל הומלץ למערער ליווי תומך לחייל על ידי מפקד.

18. המערער המשיך לשדר אותות מצוקה נפשית עקב תנאי השירות. כך למשל, ביום 2.2.11, היינו כחודשיים לאחר הגיוס, הופנה לבדיקה רפואית עקב "התנהגותו מוזרה, מוסיפים כי נראה שעובר עליו משהו אישי", כפי שנכתב בטופס הבדיקה. בהמשך נכתב "החייל מופנם מאוד, בשיחה עימי מספר כי מרגיש צורך בנטילת כדורי הרגעה עקב קשיים בצבא....". בבדיקה על ידי רופאת היחידה באותו היום נכתב "... מתלונן על עצבנות יתר ומבקש תרופת הרגעה ..... מספר כי תמיד היה "בעל פתיל קצר", נגרר לקטטות ואף נפתחו לו 3 תיקים פליליים עד כיתה ט' על אלימות ואיומים. סיים 12 שנות לימוד, ללא בגרות. בתיכון עצמו היה לדבריו רגוע יותר. ביקש להתגייס כדי לרכוש מקצוע אולם עם גיוסו חזר לסבול מעצבנות חוסר ריכוז. טוען שעל רקע חוסר הידיעה וחוסר האונים בתוך המערכת....." [ההדגשה אינה במקור]

בסוף המפגש הנ"ל הומלץ על החזרתו לשירות.

19. ביום 20.4.11 פנה המערער לקבלת טיפול רפואי בעקבות קטטה שבמהלכה קיבל בעיטה ברקה מימין ומאז התחיל לסבול מכאב ראש ברקה משמאל כדבריו. לאחר הבדיקה ומתן תרופות, הומלץ על החזרתו לשירות. ביום 4.5.11 התלונן המערער על פצע בזווית הפה מזה כחודשיים. בתיעוד הרפואי נרשם כי "החייל איבד סבלנות במהלך המפגש, קם ויצא מהחדר על דעתו". לאחר המפגש הומלץ שוב להחזירו לשירות. ביום 19.5.11 הופנה המערער שוב לבדיקה על ידי קב"ן. בסיכום הבדיקה נרשם "מדובר בחייל המופנה ע"י מפקדיו עקב התנהגות חריגה-תוקפני ואלים, היה מעורב באלימות, שבר דברים בבסיס ומפקדיו חוששים מתגובותיו". עוד נרשם כי "בשיחה רושם כי לחייל קיימת מוגבלות רגשית ובדיבור, דבר המוביל החייל "לדבר" דרך הגוף ולהביע רגשותיו דרך התפרצויות זעם". בפרק ההתרשמות וההערכה נרשם "בשיחה מסרב בתוקף להמשיך בטיפול שיחתי או בדיקת פסיכיאטר. מוכן להישפט על כך. הוסבר כי הדבר נובע מתוך רצון לעזור לו ולאחר שיחה ארוכה התרכך והסכים לחשוב על הדבר".

בסוף המפגש הנ"ל נקבעה לו בדיקה לפסיכיאטר.

20. ביום 26.5.11 ביקש המערער לשוחח עם רופאת היחידה בנושא פגישתו עם קב"ן. בפגישה הודיע לה כי אינו מעוניין לראות קב"ן או פסיכיאטר. בסוף הפגישה סוכם כי הרופאה תעביר את עמדתו לקב"ן ולמג"ד. ביום 31.5.11 התייצב המערער אצל רופאת היחידה. במסמך הרפואי נרשם "לפני יומיים תקרית במהלכה ירק על חיילת אחרת בעיצומו של ריב. בדיעבד מתחרט שאיבד שליטה. מבין שטעה. מכיר דרכים להתגבר על כעס...". באותו היום התייצב המערער לבדיקה אצל קב"ן. בפרק ההמלצות נרשם "נכון לעכשיו לא נמצאה אינדיקציה להכריח החייל להגיע לבדיקה במידה ואינו מעוניין בכך. החייל כעת רגוע ומתפקד בצורה טובה ותקינה יותר ביחידה".

בסוף המפגש סוכם לאפשר למערער זמינות לפנות לקב"ן במידה ויחליט על כך או במידה ויחוש בקושי כלשהו, ומפקדיו הונחו לפקוח עליו עין ולדווח במקרה של שינוי בתפקודו.

21. ביום 23.6.11 קיים רישום לפיו המערער נפצע בראש במהלך תגרה בבסיס. בנוסף קיים רישום לפיו הוא הופנה באותו היום לקב"ן. במסמך הרפואי כתוב "מדובר בחבוש אשר נשפט ל 20 ימים לאחר שהיה מעורב באירוע של אלימות ביחידה..... בולטת מצוקה הסתגלותית עם מאפיינים התנהגותיים על רקע אישיותי. הצעתי לחייל המשך שיחות במהלך הכליאה אך אינו מעוניין בכך, הדגשתי זמינות".

22. ביום 7.7.11 במהלך שהותו בכלא 6 עקב התנהגות אלימה, הוחלט על הפניית המערער לבדיקה פסיכיאטרית לאור חשד להפרעה אורגנית וקווים אישיותיים סכיזואידיים עם שינויים בתפקודו בתקופה האחרונה. ביום 11.7.11 התייצב המערער לבדיקה פסיכיאטרית, שבסופה הוחלט על הפנייתו לבדיקת פסיכיאטר באגף הקליני על מנת להחליט על מהות האבחנה ואופן המשך שירותו, והומלץ לו על 6 ימי ג' בבית. ביום 12.7.11 התייצב המערער במרפאה על דעת עצמו, בזמן ימי מנוחה, בין היתר, על מנת להתנצל על תקיפה מילולית שלו לרופאת היחידה יום קודם לכן, ולבקש שלא לראות פסיכיאטר.

23. ימים ספורים לאחר מכן, ביום 18.7.11, נתקבל דיווח על מציאת מדיו של המערער על חוף הים, והוא הוגדר כנעדר. לאחר ביצוע פעולות חיפוש, הוא נמצא שרוי על אחד החופים, לאחר שחייה למשך שלוש שעות, תשוש ומיובש עם כוויות של מדוזות בכל הגוף. המערער הועבר לבדיקה בבית חולים רמב"ם, ולאחר שאובחן כסובל ממצב פסיכוטי חריף, הועבר לבית חולים לבריאות הנפש טירת הכרמל, שם אובחן כסובל מסכיזופרניה פרנוידלית, ואושפז בניגוד לרצונו למשך חודשיים, עד ליום 11.9.11.

24. מהתיאור לעיל עולה כי המערער סבל ממצוקה נפשית כבר מתחילת הגיוס עקב תנאי השירות הצבאי. מצוקה זו התגברה, בין היתר, עקב קשיי שפה, קשיי הסתגלות, וקושי ביצירת קשרים חברתיים, ובאה לידי ביטוי במעשי אלימות ועבירות משמעת. קושי נפשי זה הלך והחריף עם שהותו בבידוד במהלך המעצר כפי שרושם ד"ר קריינין בחוות דעתו "מציין כי במיוחד היה לו קשה להתמודד נפשית עם שהותו בבידוד במהלך המעצר. "הייתי שם מספר ימים ויצאתי כמו זומבי. לא יכולתי לדבר"" (ראה עמ' 3 בחוות דעתו של ד"ר קריינין), וזמן קצר לאחר המעצר האחרון נצפתה התנהגות חריגה מצדו עד להתפרצות המחלה (ראה התיאור בסעיף 8 לעיל).

25. יוצא אפוא שהתיעוד הרפואי מצדד בגרסתו העובדתית של המערער לעניין הקשיים הנפשיים מהם סבל במהלך שירותו, אם כי ברצוננו להדגיש בהקשר זה כי אותות המצוקה ששודרו על ידיו לאורך התקופה הקצרה בה הוא שירת (7 חודשים בפועל) כמתואר לעיל, אמנם זכו לטיפול, אך ספק בעינינו אם זכו לאבחנה נכונה במועד הנכון, דבר שייתכן והיה מונע את התפרצות המחלה בשלבים מאוחרים יותר כפי שתואר לעיל.

26. קשר סיבתי רפואי

משהוכחה התשתית העובדתית, נשאלת השאלה, האם הוכח קשר סיבתי רפואי בין גורמי הדחק אליהם נחשף המערער במהלך שירותו הצבאי כמתואר לעיל (קשיי הסתגלות, קשיי שפה, קושי ביצירת קשרים חברתיים, שהייה בבידוד במעצר) לבין התפרצות מחלת הסכיזופרניה אצלו?

27. בענייננו, אין מחלוקת כי עובר לגיוסו, סבל המערער מהפרעות בהתנהגות וקשיים ביחסים המשפחתיים. פרופ' מסטר, המומחה מטעם המשיב, קבע בחוות דעתו מיום 24.6.13 כי רקע זה הוא הגורם להתפרצות מחלת הסכיזופרניה אצל המערער, וכי לתנאי השירות בהם הוא שהה בתקופת שירותו הצבאי, אין קשר, בין מסוג גרימה ובין מסוג החמרה, להתפרצות המחלה.

28. לאחר שבחנו את חוות הדעת לא יכולנו לאמץ קביעה זו, והננו מעדיפים את עמדתו של ד"ר קריינין בסוגיה זו, מהנימוקים שלהלן.

            בפרק הדיון והמסקנות סוקר פרופ' מסטר בקצרה את הנתונים שהוא דלה מעברו של המערער עובר לגיוס, וכן מתקופת שירותו הצבאי הקצר(ראה עמ' 3 בחוות דעתו מיום 24.6.13). תוך כדי סקירה הוא מציין כי "אין בתיק התובע עדויות או אישורים עובדתיים המצביעים שנחשף לאירועים חריגים קשים או ליחס קשה ממפקד או מרופא". בסוף הסקירה הוא כותב "ממידע זה עולה שהתובע לוקה ב-סכיזופרניה על רקע הפרעות בהתנהגות וקשיים ביחסיו עם משפחתו; רקע זה היה קיים זמן רב לפני הגיוס בצבא", ומיד בפרק המסקנות כותב "אין קשר של גרימה ו/או של החמרה בין תנאי השירות של התובע ובין הפרעתו הנפשית".

            ברם, לא ניתן היה למצוא בחוות דעתו של פרופ' מסטר דיון ענייני ותהליך מסודר של הסקת מסקנות שהוביל למסקנה הנ"ל, ולשאלה מדוע נזקף פרוץ המחלה לרקע המשפחתי וההתנהגותי שבו שהה המערער עובר לגיוס, ונשלל לחלוטין קשר כלשהו לתנאי השירות הצבאי, אף בהעדרו של אירוע חריג! מלבד קביעה כללית כפי שצוטט לעיל, לא ניתן היה למצוא כאמור כל דיון בעניין.

29. לעומת זאת, בחוות דעתו של ד"ר קריינין ניתן היה למצוא תהליך של הסקת מסקנות מסודר ומשכנע לגבי עברו של המערער והשפעתו על התנהגותו עובר לגיוס ואחריו, ומקובלת עלינו מסקנתו של ד"ר קריינין בהקשר זה שלפיה קבע כי לשירות הצבאי היתה תרומה משמעותית להתפרצות המחלה אצל המערער, לעומת הרקע בו שהה עובר לגיוסו, ומחמת חשיבות הדברים, ולמרות אריכותם, נביא ציטוט מהם כדלקמן:

"... ככל הנראה בגיל 16, בתקופת ההתבגרות (הידועה כבעייתית, "גל טיפש עשרה" ובספרות המקצועית TURMOIL (TEENAGE) ADOLESCENT, הופיעה התנהגות אלימה ובלתי מרוסנת אשר הסתיימה ב 3 תיקים ובסוף בעבודות שירות.

חשוב לציין, כי כעבור זמן מסוים התנהגותו חזרה לסבירה, הוא סיים בי"ס ואפילו גילה יכולות לימודיות גבוהות מהממוצע, כמו כן עד סוף הלימודים לא תוארו בעיות בהתנהגות. חשוב לציין גם כי נירמול בהתנהגותו היה על אף לחצים הקשורים ללימודים ובחינות, במקביל לעבודה בסבלות ולמרות לחצים לא מבוטלים בבית הקשורים ליחסים עם אביו החורג והעדר מערכת תמיכה דיה.

חזרה להתנהגות נורמטיבית, השתלבות בכיתה, בלימודים, בלחץ של בחינות, בעבודה בנוסף ללימודים לא תומכים בטענה כי פלוני סבל ממחלת נפש טרם גיוסו לצבא. אילו והפרעות בהתנהגותו (האלימות) בגיל 16 היו קשורות לביטויים של מחלה ממנה הוא סובל היום, אז היינו אמורים לראות התבטאות של הפרעות אלו גם, ועוד הולכות ומתעצמות בהמשך בהיעדר טיפול תרופתי כלשהו. לעומת זאת, כאמור, אנחנו עדים לחזרה מלאה לתפקוד תקין ואדפטיבי בכל המישורים עד הצבא"

הוא הוסיף וכתב:

"גם לאחר גיוסו המשיך פלוני לתפקד כראוי ואף סיים טירונות וקורס ללא בעיות.

הפרעה בעקבותיה שוחרר פלוני מצה"ל הופיעה לאחר סיום הקורס. ניתן לשער כי תחילת המחלה קשורה לשיבוץ וכניסתו לשירות בבסיס שם התחיל להרגיש שמפקדיו "לא מתייחסים אליו כראוי, .....

כתוצאה מהפרעה שממנה סובל פלוני  נוצרו שינויים עמוקים וקבועים באישיותו, נוצר ליקוי במוטיבציה (רציה), בתחום הרגשי וקוגניטיבי.

מבן אדם בריא, מתפקד היטב בו זמני הן בבי"ס והן בעבודה פיסית קשה (ומפרנס את עצמו), נהפך פלוני לאדם שכמעט ולא מתפקד באף תחום של חיי היום-יום זקוק לטיפול קבוע בנוגדי פסיכוזה וזקוק למגורים במסגרת דיור מוגן (הוסטל)" [ההדגשה אינה במקור]

30. גם לעניין קיומו או אי קיומו של אירוע חריג בתקופת שירותו הצבאי של המערער, מקובלת עלינו דעתו של ד"ר קריינין שלפיה יש למדוד את עוצמת הדחק על פי מבחנים סובייקטיביים ולא אובייקטיבים, קל וחומר כאשר המערער הוא בעל "גולגולת דקה" כפי שהוכח בענייננו. וכך נכתב בחוות הדעת:

"ראשית כל כותב פרופ' מסטר כי "אין בתיק התובע עדויות או אישורים עובדתיים המצביעים שנחשף לאירועים חריגים קשים או ליחס קשה ממפקד או מרופא". ברצוני להדגיש כי עצם השירות וכליאה, שלא נדבר על תא בידוד בתוך הכלא במשך מספר ימים, לא ניתן לקטלג ולשייך למצב "שגרתי". חשוב לציין כי לכאורה גם כאשר תנאי השירות כשל עצמן לא נחשבים ל"קשים" על פי הפסיקה "יש למדוד את עוצמת הדחק לפי מבחנים סובייקטיביים ולא על פי מבחנים אובייקטיביים. שהרי השפעת אירוע מסוים על אדם פלוני יכולה להיות שונה. יש ואירוע מסוים שמהווה טריגר אצל אדם אחד ואינו מהווה טריגר כזה אצל אדם אחר. הכול בהתאם לאישיותו ולחוסנו הנפשי של האדם הנחשף לאותו אירוע. כלומר, השיפוט של הבודק לגבי "תנאי שירות קשים ולוחצים" איננו בעל חשיבות (ע. גרינברג: רפואה ומשפט, גיליון מס' 17-אוקטובר 1997)". מכאן טענתו של פרופ' מסטר כי "לא נחשף מר פלוני לאירועים חריגים" תמוהה ולא מובנת"

31. האם תנאים סביבתיים, להבדיל מתנאים גנטיים והתפתחותיים, מהווים גורם להתפרצות מחלת הסכיזופרניה?

בחוות דעתו מיום 24.6.13, כתב פרופ' מסטר, את הדברים הבאים:

"סכיזופרניה זאת הפרעה מסיבה לא ידועה הפורצת ב-1% של האוכלוסייה בשכיחות גבוה בעשורים השני והשלישי של החיים גם אצל אנשים שלא משרתים בצבא. הסברה המקובלת היום בפסיכיאטריה היא שסכיזופרניה נגרמת על ידי מכלל גורמים גנטיים/התפתחותיים (כולל גורמים קשורים להריון ולידה), גורמים ביולוגים, גורמים משפחתיים וגורמים סביבתיים אחרים" (עמ' 4) [ההדגשה אינה במקור]

משמע, שאף לדידו של המשיב, תנאים סביבתיים יכולים להוות גורם להתפרצות המחלה. יחד עם זאת, לא ניתן היה למצוא בחוות דעתו של פרופ' מסטר, דיון ענייני כאמור, בנוגע לתנאים הסביבתיים בהם שהה המערער במהלך שירותו הצבאי, והגורם היחידי שנקבע על ידו להתפרצות המחלה הוא הרקע המשפחתי. אולם גם בהקשר זה מקובלים עלינו הדברים שנאמרו על ידי ד"ר קריינין בחוות דעתו כדלקמן:

"לא ברור לי מה התכוון פרופ' מסטר בפסקה שציטטתי אותה לעיל. כי הרי, אין ויכוח שמחלת סכיזופרניה של מר פלוני "התפתחה על רקע הפרעות בהתנהגות וקשיים ביחסיו עם משפחתו" ושרקע זה היה קיים זמן רב לפני הגיוס לצבא". כל זה שייך לרקע וברפואה בכלל ופסיכיאטריה בפרט ידוע כ- DIATHESIS (פרהדיספוזיציה). למעשה פרופ' מסטר מחזק את מה שנאמר ע"י בית המשפט שפסיקתו צוטטה על ידי לעיל, דהיינו, רקע סביבתי מהווה גורם חשוב להתפתחות מחלת סכיזופרניה. ועדיין, למרות "הרקע" של בעיות עם משפחתו, סיים מר פלוני את לימודיו עם ציונים טובים ואף קיבל תעודת הצטיינות באחד המקצועות (וכאמור, הצליח בו זמנית גם לעבוד ולפרנס את עצמו), דהיינו לא היה חולה עד שגויס לצבא"

32. המסקנה מהאמור לעיל היא שעובר לגיוסו, סבל המערער מהפרעות בהתנהגות ומקשיים ביחסים המשפחתיים, אולם תנאי הדחק הנ"ל לא גרמו לפרוץ המחלה אצלו. נהפוך הוא, הוכח כי למרות קיומם, הצליח המערער להמשיך בלימודיו ולעבוד במקביל בעבודה מפרנסת, ולשמור על דפוס התנהגות נורמטיבי לאחר שסיים את עבודות השירות. הוכחה למצבו הנפשי של המערער עובר לגיוס, ניתן למצוא בתיעוד הרפואי מיום 2.2.11, היינו כחודשיים לאחר הגיוס, שבו נכתב "בתיכון עצמו היה לדבריו רגוע יותר" (ראה סעיף 18 לעיל). מאז גיוסו, התחיל המערער לפתח מצוקה נפשית עקב תנאי שירותו כמתואר לעיל, דבר שהוביל בסופו של דבר לפרוץ המחלה.

שני המומחים הרפואיים היו תמימי דעים כי תנאים סביבתיים יכולים לגרום להתפרצות המחלה, ובהינתן העובדה שהמחלה התפרצה אצל המערער במהלך שירותו הצבאי ועל רקע המצוקות הנפשיות מהן סבל בתקופה זו כמתואר לעיל, אנו קובעים כי הוכח קשר סיבתי רפואי בין תנאי השירות הצבאי בהם שהה המערער לבין התפרצות המחלה אצלו.

33. קשר סיבתי משפטי

המשיב טען כי אף אם יוכח קיומו של קשר סיבתי רפואי בין תנאי שירותו הצבאי של המערער לבין פרוץ המחלה, הרי במקרה שבפנינו, לא מתקיים קשר סיבתי משפטי, שכן לא הוכח כל אירוע חריג במהלך שירותו הקצר של המערער, וענישה צבאית על רקע משמעתי ומאסר בכלא צבאי, לא הוכרו בפסיקתו של בית המשפט העליון כמקיימים את היסוד האובייקטיבי של הקשר הסיבתי המשפטי. לחיזוק עמדתו הנ"ל הפנה המשיב לפסקי הדין שניתנו ברע"א 214/13 פלוני נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 23.10.13), ובדנ"א 7413/13 פלוני נ' קצין התגמולים, (פורסם בנבו, 28.1.14).

34. לאחר ששקלנו את טענות המשיב, סבורים אנו כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שבפנינו, מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי על שני היבטיו, הן הסובייקטיבי והן האובייקטיבי. נבהיר את עמדתנו.

35. באשר ליסוד הסובייקטיבי, הרי הוכח כאמור כי המערער בעל גולגולת דקה, וכי המחלה פרצה אצלו במהלך שירותו הצבאי.

            באשר ליסוד האובייקטיבי – להכרה ביסוד זה יש להוכיח כי תנאי השירות ו/או האירוע שגרמו לפרוץ המחלה הקונסטיטוציונלית אינם טריוויאליים או שגרתיים אלא בעלי מאפיינים ייחודיים ומיוחדים לחיי הצבא ובעלי ממשות (רע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(3), 721). ככל שהייחודיות "הצבאית" של המאפיינים הנ"ל ברורה וגלויה דיה, כמו השתתפות בפעולות לחימה או התרחשות אירוע חריג במהלך השירות הצבאי, כך מתעצם קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי. ברם, העדרו של מאפיין צבאי מובהק או אירוע חריג, אינו שולל בהכרח הכרה בקיומו של קשר סיבתי משפטי כאמור, ובלבד שהתנאים שגרמו לפרוץ המחלה הינם בעלי אפיון ייחודי לחיי הצבא. כך נפסק בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פ"ד נו(5), 732), שם דובר על חיילת שהוצבה לשרת כקלדנית, וזמן קצר לאחר מכן, ניכרו בה סימני מצוקה עקב תנאי מתח וחרדה, ואובחנה כסובלת ממחלת הסכיזופרניה. במקרה זה הוכר קיומו של קשר סיבתי משפטי למרות שתפקידה של החיילת לא לווה במאפיין צבאי ייחודי או מובהק, ולא הוכח קיומו של אירוע חריג שגרם להתפרצות המחלה. ללמדנו כי היסוד האובייקטיבי בסיבתיות המשפטית נבחן על פי נסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, ויכול ויתקיים, מבלי שיתלווה אליו יסוד צבאי מובהק או אירוע חריג, ובלבד שיהא קשור לייחודיות והמיוחדות של השירות הצבאי, וכבר נפסק בעניין זה כי "השאלה אימתי נסווג אירוע כטריוויאלי ואימתי נסווג אירוע כיוצר קשר סיבתי, שאלה היא הנתונה להכרעה בכל מקרה ומקרה על^-פי נסיבותיו. שיקול^-הדעת המוקנה לבית^-משפט שיקול^-דעת רחב הוא" (ראה פרשת אביאן, עמ' 765).

36. בענייננו, כבר מתחילת הגיוס שידר המערער אותות מצוקה נפשית הנובעים משירותו הצבאי. כך בשבועות הראשונים לגיוס התלונן על קשיי הסתגלות, קושי בנשיאת נשק, קושי ביצירת יחסים אישיים עקב קשיי שפה, קושי בעמידה בלוחות זמנים במסגרת הטירונות ועוד. ברי הוא כי קשיים אלה הם ייחודיים לחיי צבא, אף אם חלקם מתקיים בחיים האזרחיים. ממה נפשך? המסגרת הצבאית מאופיינת במשטר כפייתי. משטר זה הוא ייחודי לחיי הצבא ואינו מתקיים בחיים האזרחיים. במרחב זה נתון החייל ליחסי מרות צבאית ולדפוס חיים צבאי ולסביבה חברתית הנכפית עליו, כאשר ניטלת ממנו זכות הבחירה או ההחלטה. כך למשל, קשיי הסתגלות בחיים האזרחיים, כאשר נתונה בידי האדם הברירה לשנותם ו/או להתגבר עליהם בדרכים שונות, אינם דומים לקשיים הסתגלותיים תחת משטר צבאי/כפייתי. אמנם, ככלל, קשיים אלה הינם שגרתיים לאדם בעל נפש חסינה, אולם לא כך הדבר לגבי אדם בעל נפש פגיעה שבגופו חבויה מחלה קונסטיטוציונלית, וככל שקשיים אלה גורמים לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית שהיתה חבויה בגופו של חייל, לא ניתן לעצום עין מהמאפיין הצבאי/כפייתי הטמון בהם, ולא ניתן לומר שמדובר בקשר רופף או חסר ממשות, אלא בקשר ברור והדוק, למרות שעצמת "הצבאיות" אינה מובהקת בו.

37. לא נעלמה מעינינו הפסיקה הרבה שקבעה כי המעבר ממערכת אזרחית לצבאית ושהייה בטירונות אינם מקיימים אחר היסוד האובייקטיבי של הסיבתיות המשפטית, אולם וכדברי כב' השופטת ארבל ברע"א 1318/09 מדינת ישראל-קצין התגמולים נ' פלונית (פורסם בנבו, 15.09.09), לא ניתן לשלול אפריורית קיומו של יסוד אובייקטיבי לגבי פעילות צבאית הנתפסת כפעילות טריוויאלית. וכך כתבה כב' השופטת ארבל בעניין זה:

"אל לנו לקבוע באופן גורף כי אירוע מסוים אינו מקיים את היסוד האובייקטיבי. מקל וחומר אל לנו לקבוע זאת באופן גורף ביחס למאפיינים כאלה ואחרים של המסגרת הצבאית ככזאת, חרף היותם שיגרתים ככל שיהיו. על התובע לפי החוק, להוכיח את הקשר הסיבתי ביחס למקרה הקונקרטי. מאידך, ברי כי טענה כללית בדבר עצם המעבר מהחיים האזרחיים למסגרת הצבאית, ומבלי לקשור את התובע לאירועים שונים במסגרת שירותו, לא תצלח"

בעניין פלונית הנ"ל דובר על חיילת שבמהלך השבועיים הראשונים של הטירונות פנתה לקצינת בריאות הנפש עקב קשיים שחשה בשל המסגרת הצבאית. לאחר מכן שובצה לאכזבתה כפקידה בחיל המודיעין ומשם הופנתה לבקשתה לקורס הכשרת מורות. במהלך הקורס חשה כי סגל הקורס מנצל את חולשתה הנפשית ומתנכל לה והתחילה לפתח תסמינים נפשיים. לאחר שיצאה לחופשה לבקשתה, אובחנה כסובלת ממחלת סכיזופרניה.

בהתייחסה לעובדות אלה, כתבה כב' השופטת ארבל את הדברים הבאים, הרלוונטיים לענייננו, כדלקמן:

"העובדה שמדובר במקרה דנן בטירונות אותה עוברות מספר רב של מגויסות מידי שנה, אינה שוללת בהכרח, אפריורית, את קיומו של היסוד האובייקטיבי בהקשר זה. שכיחותו של מצב מסוים אינה הופכת אותו בהכרח לטריוויאלי. יתר על כן, לכאורה ומבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, דווקא הטירונות הצבאית בשל ייחודה, עולה בקנה אחד עם המאפיינים של היסוד האובייקטיבי, כפי שהותוו בפרשת אביאן, בעמ' 764:

"לסיכום הדברים נאמר כך: ההלכה מביאה במניין שיקוליה – לטובתו של החייל הנפגע – את חולשותיו האינדיווידואליות של החייל, ואולם בה-בעת מקפידה היא לבחון אם אכן השירות בצבא-אם תרצו: ייחודיות השירות בצבא ומיוחדותו – הוא שהביא בפועל לפריצתה של המחלה. בייחוד כך (כבענייננו) שעה שהמחלה לא פרצה בעקבות מקרה טראומטי או בשל "צבאיות" השירות בצבא. כך למשל, יימצא קשר סיבתי משפטי שעה שהחייל נמצא בלחץ אך בשל שירותו בצבא (ראו, פרשת אהרן, לעיל). לשון אחר, המבחן לקיומו של קשר סיבתי-משפטי בין מחלה שפרצה בעת השירות לבין השירות תולה עצמה במבחן משולב סובייקטיבי-אובייקטיבי"

38. וחזרה לענייננו. המערער התחיל לסבול מלחצים נפשיים בשל המסגרת הצבאית בסמוך מאוד לאחר גיוסו כמתואר לעיל. במסגרת הצבאית הנ"ל נכפו עליו כמצוין לעיל, דרישות צבאיות כמו נשיאת נשק ועמידה בלוחות זמנים, מעבר לבית החייל והימצאות בתוך סביבה חברתית שקשה היה לפתח עמה קשר חברתי לאור קשיי שפה. גורמים אלה היוו אצל המערער, בעל הנפש הפגיעה, גורמי דחק אשר יצרו קרקע פורייה להתפתחות המחלה. מצוקתו של המערער גברה עת נכלא שלוש פעמים כדבריו במהלך השירות. לאחר המאסר האחרון, הוא החל להתנהג בצורה מוזרה עד לאירוע שבו נמצא שכוב על שפת הים, כשגופו שרוף ועקוץ לאחר שחייה למשך שלוש שעות בים. יוצא אפוא שעצם השירות הצבאי יצר בנפשו של המערער מצב דחק חריג שאינו אופייני לחיילים אחרים, והמסגרת הצבאית הנ"ל שנכפתה עליו, היא זו שדחקה בנפשו עד להתפרצות המחלה. אמנם לא ניתן היה לשלול באופן עקרוני שהמחלה לא היתה מתפרצת אלמלא השירות הצבאי, אולם כבר נפסק כי "מקום בו השירות הצבאי גורם לפרוץ המחלה, אין באפשרות התיאורטית של פריצתה גם מחוץ לשירות כדי לשלול זכותו של החייל להכרה בנכותו" (ראה ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5), 203).

39. בפרשת אביאן הפנה כב' השופט חשין לע"א 419/58 קצין התגמולים נ' אהרן, פ"ד י"ג, 312, שבו נדון עניינו של חייל "פסיכופאט מסוג בלתי יציב" אשר נחבל כתוצאה מניסיון התאבדות במהלך שירותו. בית המשפט הכיר בקשר סיבתי משפטי בין מחלתו של החייל לבין שירותו בצבא בקובעו כי עצם השירות הצבאי יצר בנפשו של החייל מצב דחק חריג שאינו אופייני לחיילים אחרים, ומחמת הרלוונטיות של הדברים שצוטטו שם לענייננו, נביא אותם כדלקמן: 

"המסגרת הצבאית, שלתוכה נקלע [התובע – מ' ח'] עוד לפני שהגיע לגיל הגיוס, הכבידה עליו במידה בלתי שכיחה לכלל החיילים. לכתחילה נראה היה לו, כי הצבא ישמש לו מפלט ממצוקותיו הנפשיות בחיים האזרחיים, אך הוא טעה בחשבון. תמיד נדמה היה לו, בצדק או שלא בצדק, כי המפקדים הממונים עליו מציקים לו יתר-על-המידה ומבקשים לרדת לחייו.

ובהמשך (בעמ' 313):

הרופאים המומחים מעידים על מצב נפשי בלתי-יציב ועל פסיכופּאטיה שנמשכה עת רבה. מדבריהם מסתבר, כי בחיים האזרחיים היה המשיב מוצא לו תמיד מנוס ומפלט ממצוקתו הנפשית, הנכונה או המדומה, במסגרת אזרחית אחרת, בביתו או מחוץ לבית, ואילו בצבא לא ראה כל פתח ישועה אלא במעשה הנואש שעשה. ההתאבדות, לפי דעת המומחים, היתה בשבילו בריחה מן המציאות שבה היה נתון וממנה סָבַל סֵבֶל נפשי במשך תקופה ממושכת. מטעם זה נראה לנו, כי החבלה ממנה סובל המשיב כיום נגרמה לא רק תוך תקופת שירותו בצבא אלא גם עקב שירותו"

כמו המקרה שם גם בענייננו, המערער קיווה שהצבא ישמש לו מפלט ממצוקתו המשפחתית, ובאחד המפגשים אף הביע את רצונו להישאר בצבא, למרות הלחצים שהוא חווה במהלך שירותו כמתואר לעיל. הוא טעה בחשבון ונדמה היה לו, בצדק או שלא בצדק, כי המפקדים מתנכלים לו ולא מקשיבים למשאלותיו. אמנם הוכח כי המערער חווה קשיי הסתגלות והפרעות התנהגותיות עובר לגיוסו, אולם הוא מצא לו מפלט על ידי השתלבות בעבודה מפרנסת והמשך הלימודים והשגת תעודת בגרות, אם כי חלקית. גם מבחינת הסביבה החברתית, למרות קשיי השפה וההסתגלות לתרבות חדשה, היו למערער חברים כפי שצוין בעמ' 3 לחוות דעתו של ד"ר קריינין.

40. המסקנה מכל האמור לעיל היא אפוא שהמסגרת הצבאית שבה היה נתון המערער, על כל המאפיינים הכפייתים והאחרים שלה כמתואר לעיל, היא שגרמה לפרוץ המחלה אצלו, ומשכך, מתקיים לדעתנו היסוד האובייקטיבי להכרה בקשר סיבתי משפטי בין תנאי השירות של המערער לבין מחלת הסכיזופרניה שפרצה אצלו.

41. בתי המשפט נטו לנקוט בגישה מצמצמת בבואם לברור את המצבים בהם יוכר קשר סיבתי משפטי במקרים שבהם לא היה מדובר באירוע צבאי מובהק או באירוע חריג. כך למשל לא הוכר מצב של שהייה בכלא צבאי כגורם אובייקטיבי המצדיק הכרה בגרימת מחלת הסכיזופרניה בה לקה החייל בסמוך לאחר הכליאה (ראה רע"א 214/13 המוזכר לעיל). במקרה אחר לא הוכר קשר בין עימותים שהיו לחייל עם מפקדיו לבין התפרצות מחלת הסוכרת אצלו (ראה רע"א 4984/11 סטניסלב נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 27.12.11). הדבר נבע מההכרעה הבינארית "הכל או לא כלום" שאומצה בהלכה פסוקה שלפיה יוכר קשר גרימה מלא בין תנאי השירות לבין המחלה הקונסטיטוציונלית שהתפרצה, הגם שהשירות אינו הגורם הבלבדי להתפרצות המחלה, ואולי אף אינו הגורם העיקרי (ראה עניין רוט המוזכר לעיל).

קביעה זו הנשענת על שיקולים ערכיים עוררה קושי משפטי, כפי שעמד על כך כב' השופט חשין בפרשת אביאן באומרו הדברים הבאים:

"הנה-כי-כן, יודעים אנו כי שני גורמים חָבְרוּ ביניהם וגרמו למחלה הקונסטיטוציונלית שהתפרצה בתקופת השירות ובקשר סיבתי עם השירות: אחד, הגורם הגנטי שהיה חבוי בגופו של החייל, ושניים, תנאי השירות המיוחדים אשר הביאו להתפרצות המחלה. והגם שידענו כי שני גורמים הולידו את המחלה, חרף זאת רואה ההלכה לייחס את המחלה בשלמותה לשירות דווקא. שני טעמים עיקריים הועלו להצדקת ייחוסה של המחלה בשלמותה לשירות בצבא: .....

טעמים אלה, חשובים ובני-עוצמה ככל שיהיו, אין בהם – כשהם לעצמם – כדי להסיח דעתנו מן העיקר, שהרי יודעים אנו כי השירות בצבא לא היה הגורם הבלבדי למחלה, וכי בפועל ולמעשה שני גורמים היו לה להתפרצות המחלה. אכן, ההלכה הייתה יכולה לאמץ לעצמה מבחן אחר: מבחן של חלוקת נטל בין שני גורמי המחלה, על יסוד מבחני רפואה ובחינה סטטיסטית, ועל דרך זו לייחס לשירות בצבא אך חלק מן הנכות. השוו, למשל, ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה [15], בעמ' 586 ואילך (מפי השופטת שטרסברג-כהן) ובעמ' 624. ראו עוד ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו [16], מפי השופט מצא.

...... הפירוש שאנו נותנים לחוק פירוש רחב-לב הוא, ועל-כן רואים אנו לנכון להעלים עין מגורם כבד-משקל – לעתים גורם עיקרי – שהביא למחלה ולייחס את המחלה במלואה רק לשירות בצבא. וכך, בתתנו דעתנו על הלכה זו: הלכה המטה את הכף בחוזקה לטובתו של החייל, יכול הטוען לטעון כי בה-בעת – ובמקביל – יש וראוי לבחון ביתר-עמקות את נושא הקשר הסיבתי בין אירוע שאירע בצבא לבין התפרצות המחלה. דהיינו, לתבוע הדיקות-יתר בין סיבה למסובב. אכן, לו חילקה ההלכה אחריות למחלה בין הנטייה הקונסטיטוציונלית לבין המאורע שאירע בתקופת השירות ואשר הביא להתפרצות המחלה, יכולים היינו להקל – בתהליך ברירת הקשר הסיבתי-המשפטי מתוך הקשר הסיבתי-העובדתי – במציאת קשר סיבתי-משפטי בין השירות לבין התפרצות המחלה ("עקב שירותו"). ואולם בתתנו דעתנו על ההלכה המייחסת את כל נטל האחריות לשירות בצבא – הלכה המתעלמת מן הנטייה הקונסטיטוציונלית של החייל לחלות במחלה שחלה בה – דומה, כך יטען הטוען, כי למצער לעניין סינון הקשר הסיבתי-המשפטי מתוך הקשר הסיבתי-העובדתי, יש וראוי כי נהיה בררנים יותר" [ההדגשה אינה במקור]

42. לסוגיה זו התייחס כב' השופט מזוז ברע"א 7715/13 פלונית נ' קצין התגמולים, (פורסם בנבו, 8.5.16), ואמר כי יש מקום לשנות את ההלכה הנ"ל שלפיה יש לייחס את כל נטל האחריות לשירות בצבא מקום שמחלה קונסטיטוציונלית התפרצה במהלך השירות, והמרתה בכלל של אחריות יחסית. יצוין כי בע"א 652/69 שלום בוסני נ' קצין התגמולים, פ"ד כד, 217, נקט בית המשפט העליון בגישה דומה עת לא ייחס את כל האחריות לשירות הצבאי, וקבע כי מחלתו הקונסטיטוציונלית של המערער הוחמרה בעקבות השירות, לאור הופעת סימנים אודותיה עובר לשירות.

43. בענייננו, ד"ר קריינין המומחה מטעם המערער, קבע בחוות דעתו כי יש לייחס שני שליש מהנכות ממנה סובל המערער לשירותו הצבאי (ראה סעיף 13 לעיל), ובמקרה שבפנינו, הננו מאמצים קביעה זו.

44. המסקנה היא אפוא שהננו מקבלים את הערעור וקובעים קיומו של קשר מסוג החמרה בשיעור של 66%, בין הפגימה הנפשית ממנה סובל המערער לבין תנאי שירותו הצבאי.

45. המשיב ישלם למערער עלות חוות הדעת הרפואית של ד"ר קריינין (כנגד הצגת קבלה), וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום,  י"ד אב תשע"ז, 06 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.