פס"ד בערעור על חיוב בתשלום חוב ארנונה

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' הרשם הבכיר א' יחזקאל) בתא"מ 61433-11-14 מיום 25.8.16.

בגדר פסק הדין חויב המערער בתשלום חוב ארנונה בקשר לנכס שבגוש 30657 חלקה 80 (להלן: "הנכס"). הסכום בו חויב המערער הינו 40,092 ₪ בצירוף ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה. סכום זה הינו בגין חוב הארנונה הנוגע לתקופה שמיום 1.1.12 ועד ליום 9.7.13.

עוד חויב המערער בסך של 6,000 ₪ בגין שכ"ט ב"כ המשיבה.

לטעמי ניתן היה להסתפק בדחיית הערעור על בסיס תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 עם זאת אוסיף ואתייחס לדברים בקצרה.

המערער רכש את הנכס המהווה וילה בשכונת גבעת המבתר בירושלים בשנת 2011. הרכישה הייתה במסגרת יוזמה עסקית-קבלנית לצורך הריסתו ובניית מבנה אחר במקומו. נראה כי אין מחלוקת שהנכס היה מושכר עוד עובר לרכישה ע"י המערער למר בן אברהם יעקב עזרא (להלן: "השוכר" או "בן אברהם"). הבעלים הקודמים דיווחו לעירייה על כך שהשכירו את הנכס לבן אברהם ולפיכך שמו הופיע במסמכי העיריה.

העיריה הגישה את התביעה בגין הארנונה - הן כנגד השוכר והן כנגד המערער דנן.

מאחר והשוכר לא התנגד, הרי שנגדו פנתה העירייה בסמוך להליכי הוצאה לפועל.

המערער עם זאת התנגד לתביעה ולפיכך התבררה התביעה בבית משפט קמא.

בתחילה נדחתה התביעה על הסף כאשר לא התקבלה התנגדות המערער על ידי כב' הרשם א' פוני וזאת עוד ביום 3.12.14. כב' הרשם מצא שהמערער לא הביא ראשית ראיה שפעל אצל העיריה למסור הודעה בדבר שינוי מחזיקים.

על אותה הכרעה הוגש ערעור  אשר נדון בבית משפט זה במסגרת ע"א 25202-12-14 (כב' השופט א' רומנוב). בהסכמה התקבל הערעור והתיק הוחזר לבית משפט השלום, לשמיעת ראיות הצדדים.

כפי שציין בית משפט קמא בפסה"ד - הרי שבמסגרת הדיון בערעור אז, הודה למעשה המערער בכך שהיה מודע לעובדה שהיו בנכס אנשים נוספים מעבר לשוכר. טענתו הייתה שהשוכר הוא שהשכיר להם חלקים מתוך הנכס. בהתאם לדבריו, כנראה שהשוכר עשה "קומבינה" ולקח כסף מאותם שוכרים. יוער כי במסגרת הערעור אז נטען כי המחלוקת היחידה בין הצדדים, הינה האם הנכס כולו הושכר לבן אברהם, או רק חלקו (ראה שם סעיף 23 להודעת הערעור).

בפני בית משפט קמא הונחו  מסמכים רבים התומכים בכך שהדירה חולקה ונעשה בה שימוש על ידי מספר אנשים. כמו כן, נשמעו חקירות אשר בסופם אכן זו הייתה המסקנה של בית משפט קמא.

רק על קצה המזלג ייאמר כי הוצגו מסמכים מהם היה ניתן לראות באופן ברור שההכנסה החודשית של השוכר אינה יכולה לספק לתשלום דמי השכירות אשר הופיעו בהסכם השכירות שהציג המערער (נטען לדמי שכירות של 2,500 דולר לחודש, בעוד משכורת השוכר עמדה על סכום מרבי של 4,000 ₪). עוד הוצג חוזה שכירות נוסף משנת 2011, על פיו בן אברהם שוכר רק חלק מהנכס וכנגד 1,000 ₪ (המערער חלק על כך שחתם על אותו הסכם). הוצגו ביקורות שנערכו בנכס בעבר, אגב בדיקת אפשרות שמתקיים שם עסק בבית מגורים. מאותן ביקורות עלה כי עוד עובר לרכישת הנכס על ידי המערער, עלה כבר חשד כי הנכס חולק למספר דירות. כן הוצגו מסמכים שהגיש השוכר, אגב בקשות לקבלת הנחה מארנונה. גם ממסמכים אלו ניתן ללמוד על העדר אפשרות כלכלית של השוכר לעמוד בתנאי השכירות ועל כך שככל הנראה, גם בעלים שקדמו למערער, היו מודעים לכך.