פס"ד בשאלה האם אי שיתוף הורה בתהליך חזרה בתשובה הוא משום התנהגות מחפירה המקנה זכות לחזרה מהתחייבות לתת מתנה

האם אי שיתוף הורה בתהליך חזרה בתשובה הוא משום התנהגות מחפירה המקנה זכות לחזרה מהתחייבות לתת מתנה?

רקע רלוונטי

1. התובעת (להלן בשם בדוי 'מלכה') והנתבע (להלן בשם בדוי 'ישראל') נישאו בשנת 1982, ונולדו להם שני ילדים, XXX ילידת 1989 (להלן בשם בדוי 'לילך') ו XXXיליד 1992 (להלן בשם בדוי 'רז'). מלכה וישראל התגוררו בדירה שרכשו ברח' XXX ב XXX הידועה כחלקה XXX בגוש XXX (להלן 'הדירה').

2. ביום 13.12.1993 ניתן תוקף של פסק דין להסכם גירושין בין ישראל ומלכה. הוסכם שמלכה תוסיף להתגורר בדירה עד הגיע רז לגיל 21 ללא תשלום דמי שימוש, ישראל יישא לבדו בתשלום הלוואת המשכנתה ובנוסף ישלם עבור מזונות הקטינים סך 1,100 ש"ח (להלן 'הסכם הגירושין').

3. בשנת 1999 הגישה מלכה תביעות לפירוק שיתוף זכויות הצדדים בדירה ולפסיקת מזונותיהם של לילך ורז. זאת משום שלטענתה ישראל לא שילם את דמי המזונות כסדרם והפר התחייבותו לתשלום הלוואת המשכנתה (תמ"ש 89850/99 ו- 89851/99 בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן).

4. ביום 28.3.2000 ניתן על ידי כב' השופט (כתוארו אז) ש' שוחט, תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים לפיהן התביעה לפירוק שיתוף תמחק, דמי המזונות יוגדלו, וההסדר שנקבע בהסכם הגירושין בעניין הדירה יעמוד בתוקפו בכפוף לשינויים שהוסכמו ועיקרם התחייבות ישראל שחלקו בתמורת מכירת הדירה יופקד בחיסכון לטובת לילך ורז (להלן 'פסק הדין').

5. בהתאם להוראות פסק הדין נרשמה ביום 21.8.2000 הערת אזהרה לטובת לילך ורז על זכויותיו של ישראל בדירה 'להבטחת ההתחייבות' על פי פסק הדין.

6. כל אחד מהצדדים המשיך בחייו. ישראל נישא ונולדו לו ילדים נוספים ולמלכה יש בן זוג. עד בגרותם התגוררו לילך ורז עם מלכה וקיימו הסדרי שהות עם ישראל.

7. בשנת 2008 לערך, בתקופת שירותה הצבאי, החלה לילך בתהליך של חזרה בתשובה. בסמוך לסיום שירותה הצבאי שינתה לילך את שמה ל XXX ונישאה לבן זוגה אותו הכירה במהלך שירותה הצבאי. ללילך ובעלה שני בנים, הם מתגוררים בבני ברק ומנהלים אורח חיים חרדי.

8. ישראל טען שלילך הסתירה ממנו את תהליך חזרתה בתשובה והוא גילה על כך רק כאשר לילך היתה שקועה עמוק בתהליך ובאופן פנאטי. ישראל סירב להשתתף בחתונה של לילך ועל פי דרישתו שמו לא נרשם כאבי הכלה על גבי ההזמנה לחתונתה. כשנולד בנה הבכור של לילך הוזמן ישראל לברית המילה אך סירב והשיב "זהו היום העצוב בחיי". ישראל הוזמן גם לברית המילה של בנה השני של לילך אך סירב להגיע. מאז נישואיה של לילך ניתק ישראל את יחסיו עמה.

9. ביום 31.1.2013 חתמו מלכה וישראל, כבעלי הדירה, על הסכם פינוי בינוי. לצורך ליווי פרויקט הפינוי בינוי נמחקה הערת האזהרה לטובת לילך ורז אך היא נרשמה בשנית לטובתם בשנת 2015. ישראל שיתף פעולה עם מלכה לצורך הליך פינוי בינוי ולצורך רישום הערת האזהרה לטובת לילך ורז.

10. בשלהי שנת 2017, עת התקרב מועד קבלת מפתחות הדירה לאחר הליך הפינוי בינוי, פנתה מלכה לישראל שאישר שאין לו התנגדות שבן זוגה ירכוש את חלקו בדירה. במרץ 2018 נמסרו למלכה מפתחות הדירה והיא פנתה לישראל פעם נוספת בבקשה למכור את הדירה. אז כתב ישראל בפעם הראשונה שיסכים למכור את הדירה רק אם יקבל מראש את חלקו. ישראל הדגיש שמחצית מתמורת המכירה היא שלו וחלקו לא ילך לחיסכון. ישראל הוסיף ש'רז יקבל את מה שמגיע'.

11. מלכה תבעה את אכיפת פסק הדין ועתרה למתן צו לפירוק השיתוף בזכויות הצדדים בדירה ולהפקדת חלקו של ישראל בתכנית חיסכון עד לחלוקתו בין לילך ורז.

12. בדיון ביום 3.7.2018 ניתן, בהסכמת הצדדים, צו לפירוק שיתוף הזכויות בדירה על דרך של מכירתה בשוק החופשי כפנויה לכל המרבה במחיר. בהסכמת הצדדים, מחצית מהכספים שיתקבלו ממכירת הדירה ימסרו ישירות למלכה, רבע מהם ימסרו ישירות לרז והרבע הנותר יופקד בחשבון נאמנות ע"ש ב"כ הצדדים עד הכרעה בתביעה זו.

13. במעמד זה הסכים ישראל להצעת בית המשפט להיפגש עם לילך. באת כוחו של ישראל ביקשה לקבוע את התיק לשמיעת ראיות "ואם יחול שינוי ביחסים שבין האב לבת העניין ייפתר" יתייתר הדיון. ישראל ולילך נפגשו אך למרבה הצער המחלוקות בין הצדדים לא נפתרו.

14. לטענת מלכה התחייבות ישראל בפסק הדין היא התחייבות בלתי חוזרת ולא מתנה. התחייבות זו היא חלק ממערך הסכמות בין הצדדים במסגרת התביעה להגדלת מזונות ולפירוק השיתוף בדירה. לטענתה גם אם ייקבע שהתחייבות זו היא בגדר מתנה הרי שישראל אינו רשאי לחזור בו ממנה. לטענת ישראל המדובר בהתחייבות לתת מתנה ולאור התנהגותה המחפירה של לילך כלפיו זכאי הוא לחזור בו מהתחייבותו לתת את המתנה.

דיון והכרעה

15. ראשית יש לסווג את מהות התחייבותו של ישראל בפסק הדין. האם חלק מ'חוזה בתמורה' או שמא התחייבות לתת מתנה. לאחר מכן יש לבחון האם ישראל רשאי לחזור בו מהתחייבותו האמורה להפקדת חלקו בתמורת מכירת הדירה בחיסכון לטובת לילך, מפאת התנהגותה המחפירה (הנטענת) של לילך כלפיו, אם לאו.

16. לשון הסעיף הרלוונטי בפסק הדין היא כדלקמן: "הדירה תמכר רק לאחר הגיע הבן רז לגיל 21 כאמור בהסכם הגירושין ותמורת מכירתה תהיה שייכת לצדדים בחלקים שווים כאשר הנתבע מסכים בהוראה בלתי חוזרת כי חלקו בתמורת הדירה יופקד בקרן חיסכון ע"ש הילדים בחלקים שווים והתובעת והנתבע יקבלו במשותף ובהסכמה החלטות לגבי ייעודם ומטרותיהם של הכספים הנ"ל".

17. מהנימוקים המפורטים להלן מסקנתי היא שעסקינן 'בחוזה בתמורה', מתוך 'מחיר וגמול' (ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד 68(4), 57), ולא בהתחייבות ליתן מתנה:

17.1      התחייבות ישראל בעניין הדירה אינה עומדת בפני עצמה אלא היא חלק מהסכמות נוספות שגיבשו הצדדים (ומחזיקות שלושה עמודים) וקיבלו כאמור תוקף של פסק דין. ההתחייבות האמורה היא חלק מהסכם כולל שנכרת במסגרת הליך משפטי בין הצדדים ויש בו עירוב של נושאים שונים.

17.2      כל אחד מהצדדים קנה סיכון וסיכוי, וגדר את הסיכון עם תנאים נוספים. התמורה להתחייבותו הבלתי חוזרת של ישראל היא גידור הסיכון המשפטי, ובין היתר הסכמה שהמזונות עבור לילך ורז יהיו בשיעור 1,250 ש"ח לכ"א ולא בסך 2,000 ש"ח לכ"א כפי שנתבע.

17.3      במסגרת ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין כל אחד מהצדדים 'הרוויח' וגם 'הפסיד'. בית המשפט לא נדרש להתחקות מי הפסיד יותר או פחות. זו טיבה של הפשרה. פסק הדין כולל הפניה להסכם הגירושין ולא ניתן להפריד ולבודד הסכמה אחת מיתר ההסכמות, בדומה להלכה בעניין תביעה לביטול הסכמות בודדות מתוך הסכם גירושין כולל.

18. משהמסקנה היא שההתחייבות היא חלק מחוזה בתמורה, אין רלוונטיות לטענת ישראל שלילך התנהגה כלפיו באופן מחפיר, משום שטענה זו אינה מקנה לו זכות לחזור מהתחייבות בלתי חוזרת על פי פסק הדין. לילך כלל אינה צד להסכם שקיבל תוקף של פסק דין והתחייבותו של ישראל בעניין הדירה לא הותנתה בדבר. להיפך. ישראל התחייב התחייבות בלתי חוזרת שאינה תלויה בדבר. לפיכך, אין בהתנהגותה של לילך, גם אם לא היתה שנויה במחלוקת, כדי לפטור את ישראל מקיום התחייבויותיו על פי ההסכם שקיבל תוקף של פסק הדין. יוזכר שישראל לא עתר להצהיר שפסק הדין או חלקו בטלים.

19. טענת 'ההגנה' היחידה של ישראל היא שהתחייבותו על פי פסק הדין היא התחייבות לתת מתנה והוא רשאי לחזור בו מהתחייבות זו נוכח התנהגותה המחפירה (הנטענת) של לילך. משהמסקנה היא שהתחייבותו היא חלק מחוזה בתמורה ולא התחייבות לתת מתנה, הרי שדין התביעה להתקבל. למרות זאת, נניח לצורך הדיון, שהתחייבות ישראל בפסק הדין היא התחייבות לתת מתנה (ולא חלק מחוזה בתמורה) ונבחן האם רשאי הוא לחזור בו מהתחייבותו האמורה.

20. ההתחייבות נערכה כאמור בכתב ועל פיה ישראל התחייב "בהוראה בלתי חוזרת כי חלקו בתמורת הדירה יופקד בקרן חיסכון ע"ש הילדים בחלקים שווים". ככלל הזכות לחזור מהתחייבות לתת מתנה אינה מצריכה הסבר או הנמקה אך היא כפופה לחובת תום הלב. סעיף 5(ב) לחוק המתנה מגביל את זכותו של המתחייב לתת מתנה לחזור בו מהתחייבותו רק בשני מקרים, האחד "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו לרעה בהסתמך על ההתחייבות", והשני אם "ויתר בכתב על רשות זו". בענייננו התחייב ישראל לתת את המתנה "בהוראה בלתי חוזרת". כלומר, ישראל ויתר בכתב על זכותו לחזור בו מהמתנה.

21. סעיף 5(ג) לחוק המתנה מאפשר גם למי שהתחייב בהתחייבות בלתי חוזרת לתת מתנה לחזור בו מהתחייבותו "אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן". לטענת ישראל התנהגותה המחפירה של לילך מאפשרת לו לחזור בו מהתחייבותו לתת את מתנה. למען הסדר הטוב יובהר שישראל לא טען להרעה ניכרת במצבו הכלכלי.

22. הנטל להוכיח את ההתנהגות המחפירה מוטל על מי שהתחייב ליתן מתנה וטוען לזכותו לחזור בו מהתחייבותו. בנוסף, "על בית המשפט לבדוק אם ההתנהגות המחפירה לא נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של הנותן עצמו, שאם כך, לא יהיה הנותן רשאי לחזור בו מהבטחתו". עמ"ש (מחוזי מרכז) 62373-11-15 ר. י נ' א.י (22.7.2016)).

23. מהי התנהגות מחפירה? בחוק אין הגדרה של מונח זה. הלכה היא שהתנהגות מחפירה כוללת בין היתר התנהגות המצביעה על כפיות טובה, או פגיעה בכבודו או ברכושו של הנותן או של בן משפחתו (מ' ראבילו, המתנה, הוצאת נבו, מהדורה שנייה, תשנ"ז- 1996, בעמ' 385). "הפסיקה פירשה את הביטוי 'התנהגות מחפירה' באופן רחב, המקל על נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו אם מקבל המתנה לא נהג בו כראוי. נקבע, כי לאור מאפייניה של המתנה, החובה לנהוג כלפי הנותן בהכרת תודה, בכבוד ובדרך ארץ, נגזרת מחובת תום הלב המוטלת על המקבל, כל זאת על רקע מערכת היחסים בין הצדדים למתנה, כך נאמר כדוגמה בע"א 350/96 וייסר נ' שביט (1999) "לאור אופיה המיוחד של המתנה וחובת תום הלב של המקבל, כפי שאני מבין אותה, אין לפרש את הביטוי לפי משמעותו הרגילה, אלא לפי המשמעות שיש לתת לו על רקע מערכת היחסים שבין נותן המתנה ומקבל המתנה. לדוגמא, מילת גנאי, אמירה של זילזול ואפילו עקימת פרצוף, שייחשבו ענין של מה בכך על רקע מערכת יחסים אחרת, משמעותן רעה וחמורה כאשר מדובר בנותן מתנה ומקבלה. לפי שיטתי, לענינו של סעיף 5(ג) לחוק המתנה די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים את עילת החזרה". בצד זה הובהר בפסיקה כי לא כל התערערות במערכת היחסים שבין הנותן למקבל תוכר בהכרח כהתנהגות בלתי ראויה מצד המקבל (ראו, כדוגמה, ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי, (1996); ע"א 6369/98 גרינברג נ' גרינברג, (2000))" (עמ"ש (מחוזי מרכז) 62373-11-15 ר. י נ' א.י (22.7.2016)).

24. ישראל טען להתנהגות מחפירה של לילך והצהיר "את לילך ביתי, גידלתי באהבה גדולה ובמסירות רבה, היינו קשורים זה לזו בעבותות של אהבה, היא תמיד סיפרה לי את כל סודותיה. לילך פשוט רימתה אותי, היא הסתירה ממני כנראה בעצת הרבנים, את חזרתה בתשובה, היינו הולכים למסעדות והיא הייתה מסרבת לאכול, כששאלתי אותה למה ענתה שאינה רעבה, אז כבר התחילה בתהליך החזרה בתשובה. התנהגותה המחפירה של ביתי אינה בכך שבחרה לחזור בתשובה, אלא באופן שבחרה לעשות זאת, בכך שרימתה אותי, שיקרה אותי והתנהגה אלי בכפיות טובה כאילו לא הייתי אביה. היא העדיפה אנשים זרים, רבנים למיניהם על פניי ונהגה כמצוותם כאשר בחרה למדר אותי. כעת היא מבקשת את כספי ותו לא ולא אתפלא אם גם הפעם היא נוהגת על פי מצוות רבניה אשר יתכן וחושקים אף הם בכספה. לא אתן לכך יד. בעת שגיליתי כי לילך חזרה בתשובה היא כבר הייתה שקועה עמוק בתהליך ובאופן פנטי, כבר לא יכולתי לעשות כלום למענה. לילך ניתקה עמי כל קשר ולמעשה הייתה אדם אחר לחלוטין. לילך שינתה את שמה...סירבה לשוחח עמי אלא בנוכחות בעלה בלבד או אנשים אחרים וסירבה לשוחח עמי בטלפון ולמעשה מידרה אותי מחייה באופן מוחלט".

25. מהנימוקים המפורטים להלן המסקנה היא שישראל לא הוכיח טענתו בדבר התנהגות מחפירה של לילך כלפיו:

25.1      ישראל לא הוכיח התנהגות מחפירה כלפיו. ישראל לא הוכיח שלילך הסתירה ממנו את תהליך החזרה בתשובה, או שהיא סירבה ומסרבת לדבר עמו בטלפון או להיפגש עמו. הוכח שההיפך הוא הנכון. ישראל הוא שסירב ומסרב גם היום לשוחח עם לילך או להיפגש עמה.

25.2      לילך העידה שלא הסתירה את תהליך החזרה בתשובה מישראל. "לא הסתרתי את זה, הוא ידע את זה בבירור כי גם הייתי באה אליו ברגל בשבתות. היה אירוע של XXX שהוא הבן של XXX שהיא אחות של XXX אישתו של אבא, אני לאירוע הזה באתי ברגל וחזרתי ברגל מר"ג לת"א כולם ידעו את זה וגם באתי עם חצאית לאירוע הזה. והייתה שבת שהייתי בבסיס שאבא רצה לראות ולא הסכמתי לעלות לאוטו, הוא ידע שאני רוצה לשמור שבת ולא הסכמתי להיכנס לרכב. היו מלא מקרים" (שורות 7-3 בעמ' 13 לפרוטוקול). ובהמשך "הוא ידע כי הוא היה רגיל לאסוף אותנו בשבתות ברכב וכל התקופה הזאת הגעתי אליו ברגל. ההסכם תמיד היה פעם בשבוע אצל אמא ופעם בשבוע אצל אבא ובתקופה הזאת הלכתי אליו ברגל" (שורות 21-19 בעמ' 13 לפרוטוקול). מלכה אישרה שלילך שיתפה את ישראל בתהליך החזרה בתשובה: "היא לא באה בהצהרה בחוצות. ידוע לי שהיא שיתפה אותו לא ישירות, כמו שאיתי לא הייתה ישירה ובאה ואמרה אני עכשיו חוזרת בתשובה אלא עשתה את זה בשלבים ולאט לאט אני הבנתי שהיא חוזרת בתשובה וכשהיא באה להגיד לי שהיא חוזרת בתשובה כבר ידעתי. היא שיתפה גם את אבא שלה" (שורות 34-31 בעמ' 10 לפרוטוקול). בסיכומיו בחר ישראל להתעלם מעדותן של לילך ומלכה בעניין זה.

25.3      לילך אישרה שגם את אמה לא שיתפה יתר על המידה בתהליך חזרתה בתשובה. לילך נשאלה "אי פעם באת לאמא שלך ואמרת לה "אמא אני חוזרת בתשובה"?, והשיבה שלא. משנשאלה מדוע השיבה "זה דבר שעם עצמי זה תהליך נפשי. אני עם עצמי, זה קשה לעכל את זה ולהגיד על עצמי אני חזרתי בתשובה ולהכיר במציאות ולהגיד אני לא כזאת עכשיו אלא כזאת" (שורות 6-2 בעמ' 15 לפרוטוקול). מלכה אישרה שלילך לא שיתפה אותה באופן ישיר: "לא ישירות כי זה היה תהליך איטי שלווה בהתלבטויות רבות, לא בכל התהליך היא שיתפה אותי.  מן הסתם ראיתי שקורה משהו כי היא חיה בבית וראיתי שינוי, אבל היא עצמה לא" ובהמשך "היא שיתפה רק במצבים מסוימים שרצתה את עזרתי. כמו למשל שהיא רצתה שנתחיל לשמור כלים נפרדים, היא רצתה שנתחיל לשמור כשרות ואז אני העמדתי אותה במצב שאני לא משנה את אורח חיי והיא תמשיך לחיות אצלי בבית כמו שאני חיה והיא מצאה את הדרכים שלה לעשות את זה" (שורות 23-17 בעמ' 10 לפרוטוקול). בסיכומיו בחר ישראל להתעלם מעדותן של לילך ומלכה בעניין זה.

25.4      יש לזכור שלילך התגוררה עם מלכה ורז ולא בביתו של ישראל, כך שישראל לא התראה עם לילך על בסיס יומי. לילך העידה שגם לפני שהחלה בתהליך החזרה בתשובה אביה לא היה מעורב בחייה יתר על המידה (שורות 29-25 בעמ' 16 ושורות 10-5 בעמ' 17 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, של קשר רופף, גם אם ישראל היה מוכיח שלילך לא שיתפה אותו בתהליך החזרה בתשובה, ספק אם היה מקום לזקוף זאת לחובתה ולא לחובת ישראל כנותן המתנה. ועם זאת, לילך תיארה בעדותה מספר מקרים שאירעו במהלך שירותה הצבאי מהם עולה בוודאות שישראל וגם אשתו הנוכחית ידעו בזמן אמת על תהליך החזרה בתשובה. ישראל בחר שלא להעיד איש מטעמו. גם לא את אשתו הנוכחית, והדבר נזקף לחובתו.

25.5      ישראל לא הוכיח שלילך סירבה ומסרבת לשוחח עמו. לא רק שהטענה נטענה באופן סתמי וישראל לא פירט אפילו מועד אחד שביקש להיפגש או לשוחח עם לילך בטלפון והיא סירבה, אלא שהוכח שישראל הוא שסירב ומסרב גם היום בשיטתיות ובעקביות לכל קשר מהותי עם לילך.

25.6      לילך העידה שניסתה ליצור קשר עם ישראל כמה וכמה פעמים אך הוא סירב לכל קשר איתה. כך סירב להגיע לחתונתה ואף דרש ששמו לא ירשם על ההזמנה לחתונה כאבי הכלה. ישראל לא הכחיש זאת. כך סירב להגיע לברית המילה של שני בניה של לילך. ישראל לא הכחיש זאת ואף אישר "לא עקבתי אחרי הילדים שלה" (שורה 4 בעמ' 24 לפרוטוקול). כך לאחר ששלחה לו פרחים ליום הולדתו אמר לה שהוא לא רוצה ממנה דבר וביקש ממנה לא לשלוח לו כלום בעתיד. ישראל לא הכחיש זאת. כך הזמינה לילך את ישראל לביתה אך הוא סירב להגיע. ישראל לא הכחיש זאת. סיכומיו של ישראל שותקים בעניין זה.

25.7      כמפורט לעיל, בדיון הראשון הוצע שישראל ייפגש עם לילך. ישראל אישר שאמר ללילך בפגישה זו שהכריחו אותו לבוא. משנשאל מדוע הגיע לפגישה השיב: "החלטה של בית משפט מחייבת". לאחר שב"כ מלכה הבהירה לו שבית המשפט לא הכריח אותו להיפגש עם לילך השיב: "הרגשתי שזה צורך הגיוני של בימ"ש אז עשיתי את זה" (שורות 15-10 בעמ' 25 לפרוטוקול). לילך העידה שכבר בפתח הפגישה אמר לה ישראל שהוא עסוק ויש לו פגישות נוספות. כשהציעה לו לראות תמונות של נכדיו השיב לה תוך שהוא מצביע על יושבי בית הקפה: "את כמו בן אדם זר בשבילי וכמו שלא מעניינים אותי האנשים כאן, גם את לא מעניינת אותי". ישראל סירב להצעתה לשמוע היכן היא עובדת ולשאלתה כיצד ניתן לתקן את היחסים ביניהם השיב לה שהיא צריכה לחזור בשאלה והוא ילווה אותה בתהליך והוסיף שהאפשרות השניה היא שתכתוב מכתב שהיא לא מוכנה לקבל מתנה ממי שלא רוצה לתת לה מתנה. ישראל אישר זאת והוסיף "היא כבר לא הבת שלי מבחינתי ולא נותנים מתנה לזרים" (שורה 7 בעמ' 25 לפרוטוקול). משנשאל האם נראה לו הגיוני שאישה חרדית תחזור בשאלה אגב נטישת בעלה וילדיה על מנת שאביה יהיה מרוצה ממנה השיב: " יש משפחות שחוזרות בשאלה עם הילדים ויש משפחות שחוזרות בשאלה בלי הילדים. לפעמים זה עם הבעל ולפעמים גם לא" (שורות 30-25 בעמ' 25 לפרוטוקול).

25.8      לבד מעדותו הוא, בחר ישראל שלא לזמן כל עד מטעמו והדבר כאמור נזקף לחובתו. עדותו של ישראל לא היתה מהימנה כלל. ישראל העיד מחד שלילך סירבה לכל קשר עמו, וסירבה להיפגש עמו ולשוחח עמו, אך מנגד אישר שהוא זה שסירב לשוחח עמה ואף סירב להיפגש עמה. עדותו של ישראל נסתרה גם על ידי עדותן של מלכה ולילך שהיו מהימנות.

26. על מקבל המתנה חובה לנהוג כלפי נותן המתנה בכבוד ובדרך^-ארץ. ישראל טען שהתנהגותה המחפירה של לילך כלפיו התבטאה בכך שהסתירה ממנו את תהליך החזרה בתשובה. ישראל לא טען שלילך דיברה אליו שלא בכבוד או שאמרה לו מילות גנאי. ישראל לא הניח תשתית ראייתית להוכחת התנהגות מחפירה של לילך, לבטח לא כזו המצדיקה חזרה מהתחייבות לתת מתנה. ישראל לא הוכיח שלילך הסתירה ממנו את תהליך החזרה בתשובה, או שהיא סירבה ומסרבת לדבר עמו בטלפון ולהיפגש עמו. הוכח שההיפך הוא הנכון. ישראל ידע בזמן אמת על התהליך של החזרה בתשובה. ישראל הוא שסירב ומסרב גם היום לשוחח עם לילך או להיפגש עמה, ולא ניתן לומר שהתנהגותה של לילך כלפיו היתה בלתי ראויה, לא כל שכן מחפירה. בסיכומיו בחר ישראל להתעלם מעדותן של לילך ומלכה בעניין זה.

27. אין חולק ששינוי אורחות חייו של ילד, בשונה מאורח החיים בו חונך וגדל, אינו קל להוריו. לילך כבגירה, בחרה לחזור בתשובה במהלך שירותה הצבאי. העובדה שישראל לא היה שבע רצון מבחירתה מובנת לחלוטין. גם מלכה לא שבעה נחת מבחירה זו. מלכה העידה מדם ליבה שניסתה להניא את לילך מלחזור בתשובה אבל זה לא עזר 'כי היא כבר החליטה' ושלא היה לה קל עם התהליך. "לא היה לי קל איתו, לא הסכמתי איתו, לא רציתי אותו, היה לי קשה מאוד איתו אבל לא היו לי הרבה ברירות. יכולתי לבחור בדרך שישראל בחר להתעלם מהילדה הזאת ולא להכיר בה יותר או להמשיך להיות אמא שלה ולקבל אותה כמו שהיא עם הדרך שלה" (שורות 18-8 בעמ' 11 לפרוטוקול). לא ניתן לראות בחזרה בתשובה, כשלעצמה, התנהגות בלתי ראויה כלפי הורה.

28. התנהגות מחפירה היא כזו שמכוונת נגד נותן המתנה. חזרה בתשובה, שאינה לרוחו של נותן המתנה, אינה בגדר התנהגות מחפירה כלפיו. תהליך חזרה בתשובה מלווה בהתחבטויות. לילך העידה שהתהליך לא היה קל עבורה. "אני התחלתי את התהליך כשבעצמי לא ידעתי מה אני רוצה. היו לי חברות חילוניות שאהבתי אותן, מצד שני כן עניינה אותי הדת. לפעמים הלכתי עם חברות חילוניות לקניון והלכתי עם ג'ינס ולפעמים הלכתי להרצאות" (שורות 13-11 בעמ' 13 לפרוטוקול). גם אם ישראל היה מוכיח שלילך הסתירה ממנו את תהליך החזרה בתשובה (ולא היא), ספק אם היה בכך להצדיק חזרה מהתחייבותו לתת את המתנה. ישראל בחר שלא להכחיש בעדותו, גם לא להתמודד בסיכומיו עם עדותה של לילך על אודות הקשר הרופף שהיה ביניהם טרם בגרותה. משעה שישראל, לא היה מעורב בחייה של לילך כקטינה, אין לזקוף לחובתה את העדר מעורבותו בחייה בבגרותה. בנסיבות אלה, גם אם לא היתה משתפת את אביה בתהליך - ספק אם היה מקום לראות בכך כהתנהגות מחפירה.

29. בסיכומיו טען ישראל שלילך בחרה להזדהות עם מלכה כבר מאז תחילת תהליך הגירושין. לבד מהעובדה שיש לדחות טענה זו שנטענה לראשונה בסיכומים, יש לדחות הטענה גם לגופה. מלכה וישראל התגרשו כשלילך היתה בת כארבע שנים בלבד, וסביר שהסכסוך החל עוד קודם לכן. לא ניתן לזקוף לחובת קטינה בת ארבע שנים הזדהות עם מי מהוריה בתהליך גירושין. יתרה מכך, אילו ישראל היה סבור בזמן אמת (ולא רק לצרכי הליך זה) שלילך הזדהתה עם מלכה כבר מראשית הליך הגירושין, מדוע זה הסכים, למעלה משש שנים לאחר הגירושין (וכשלילך היתה כבר בת כעשר שנים) להתחייב לתת ללילך מתנה בדמות מחצית מחלקו בדירה?

30. עוד טען ישראל בסיכומיו שדי בהעדר קשר תקין בינו לבין לילך כדי לאפשר לו לחזור מהמתנה. כך גם לגבי העובדה שבאה להעיד בהליך זה. גם טענות אלה נטענו לראשונה בסיכומיו ויש לדחותן לא רק בשל כך אלא אף לגופן. נפסק ש"על בית המשפט לבדוק אם ההתנהגות המחפירה לא נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של הנותן עצמו, שאם כך, לא יהיה הנותן רשאי לחזור בו מהבטחתו". עמ"ש (מחוזי מרכז) 62373-11-15 ר. י נ' א.י (22.7.2016)). הוכח שישראל הוא שבחר להתנתק מלילך וסירב לכל הצעה שלה לדבר או להיפגש. ישראל בחר שלא להגיע לחתונתה ולברית המילה של שני ילדיה ולמרות זאת לילך ניסתה פעם אחר פעם להידבר עמו. בנסיבות אלה יש לזקוף את העדר הקשר התקין דווקא לחובתו של ישראל כהורה ולא לחובתה של לילך. התנהלותו של ישראל בפגישה עם לילך לאחר הגשת התביעה, יחסו המשפיל אליה והדברים הקשים שאמר לה, לרבות ציפיתו שתנטוש את בעלה וילדיה ותחזור בשאלה על מנת לרצותו, מלמדים, למרבה הצער, ככל הנראה על האופן בו התנהל כלפיה גם בעבר, ושאת העדר הקשר ביניהם יש לזקוף לחובתו. על כן דרישתו לחזור בו מהמתנה נעדרת תום לב.

31. לילך העידה שגם לאחר הפגישה עם ישראל שנערכה בהצעת בית המשפט, ועל אף יחסו המשפיל כלפיה במהלך הפגישה והדברים הקשים שאמר לה, ועל אף שבסיומה אמר לה שהוא לא סולח לה ושהוא מצפה שתנטוש את בעלה וילדיה ותחזור בשאלה על מנת לרצותו, ועל אף יחסו כלפיה בעשור החולף ועל אף שכתב "הבת שהייתה לי איננה עוד" – היא התעלתה על עצמה ושלחה לו הודעה וביקשה להיפגש עמו שוב היכן שירצה, בביתו או בבית קפה. ישראל לא השיב לה. גם בראש השנה שלחה לו איחולים אך הוא לא הגיב. ישראל לא הכחיש זאת אף שהדברים נכתבו בתצהירה של לילך שהומצא לו טרם הגיש את תצהירו. הנה, לא רק שלילך לא התנהגה בכפיות טובה או באופן בלתי ראוי, אלא התנהגה באופן אצילי ממש. ואין לך כיבוד הורים גדול מזה.

32. לבד מהעובדה שישראל לא הוכיח התנהגות מחפירה של לילך המאפשרת לו לחזור מהתחייבותו הבלתי חוזרת, ספק אם היה מקום לאפשר לו לעשות כן לאור המועד בו הודיע על חזרתו מהמתנה. ישראל טוען שהתנהגותה המחפירה של לילך כלפיו אירעה בעת חזרתה בתשובה, לפני כעשור, ולמרות זאת הודיע על כוונתו לחזור בו מהמתנה רק בשנת 2018. כמפורט בפסקאות 10-9 לעיל, במהלך העשור שחלף (בו לטענתו היה ידוע לו על ההתנהגות המחפירה של לילך כלפיו) שיתף ישראל פעולה בכל הקשור למתנה ולא טען לחזרה ממנה אף לא באחת מההזדמנויות הרבות שנקרו בדרכו לעשות כן (שורות 35-5 בעמ' 24 לפרוטוקול). גם זכות החזרה מהמתנה כפופה לחובת תום הלב. בנסיבות אלה חזרה ממתנה לאחר כעשור אינה בתום לב, היא בלתי סבירה וקיים גם השתק מכח התנהגות ומכח השיהוי.

33. לסיכום, התחייבותו הבלתי חוזרת של ישראל בפסק הדין היא חלק מ'חוזה בתמורה' והוא אינו רשאי לחזור ממנה. גם את תאמר שהתחייבות זו היא התחייבות לתת מתנה, כי אז משהתחייבות זו היא בלתי חוזרת ומשלא הוכחה התנהגות מחפירה של לילך - ישראל אינו רשאי לחזור בו ממנה.

התוצאה

34. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת. השיתוף בזכויות הצדדים בדירה כבר פורק וחלקו של רז בתמורה כבר ניתן לו. בהתאם להוראות פסק הדין היתרה מחלקו של ישראל בתמורת מכירת הדירה תופקד לאלתר בקרן חיסכון ע"ש לילך, ומלכה וישראל יקבלו החלטה במשותף ובהסכמה לגבי ייעודם ומטרתם. בהעדר הסכמה – יכריע בית המשפט.

35. לעניין הוצאות ההליך – בהתחשב בשיקולים שהותוו בפסיקה בעניין פסיקת שכר טרחה ריאלי וסבירות ההוצאה, בשים למהות ההליך ולתוצאתו – יישא ישראל בהוצאות מלכה ובשכ"ט בא כוחה בסך כולל של 45,000 ש"ח.

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים של הצדדים.

ניתן היום,  ה' אדר ב' תשע"ט, 12 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.