פס"ד בשאלה האם ניתן לאכוף התחייבות לעריכת צוואה, המופיעה בהסכם ממון

 

 

1. לפניי תביעות הדדיות שהוגשו מטעם הצדדים, האחד כנגד משנהו:

 

• תלה"מ 43389-03-18 - היא תביעה לפירוק שיתוף, שהגיש מר ד' ב', ששמו בפי מכריו ב' (להלן: "ב'") כנגד הגב' נ' ב' (להלן: "נ'").

 

התביעה מתייחסת לנכס שהינו בית מגורים דו קומתי ב...., הבנוי על מגרש בגודל של 1089 מ"ר, וידוע כ................(להלן: "הבית", או "המגרש" או "הנכס").

 

• תלה"מ 68334-03-18- היא תביעה שהגישה נ' כנגד ב', למתן הצהרה לפיה הזכויות בנכס הרשומות על שמו מוחזקות אצלו בנאמנות עבור ילדיהם המשותפים, ולחלופין להורות על ביטול הוראות חוזיות המקנות לב' זכויות בנכס.

 

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

 

2. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1963 ומנישואין אלו נולדו להם ארבעת ילדיהם המשותפים- ג', עו', ש' ור'.

 

יצוין, כי לב' בת מנישואיו הראשונים, ענ', המתגוררת בארה"ב.

 

3. ב' היום בן למעלה משמונים שנים ונ' היום בת כשבעים וחמש שנים.

 

4. ב' שירת שנים רבות בצבא ההגנה לישראל. במסגרת זאת, הוא מילא שורה רבה של תפקידים.

ב' הינו נכה צה"ל ממלחמת ששת הימים וכן נותרה לו נכות מפציעה קשה בתאונת דרכים.

 

5. ב' שירת במשך שנים כאיש כוחות הביטחון, במקומות שונים בארץ ובחו"ל. נ' וילדיהם המשותפים הצטרפו אליו בחלק מהתקופות בהן שהה בחו"ל.

 

עולה, כי השירות הביטחוני של ב' הינו תמצית חייו ויעידו על כך תעודות ההוקרה הרבות שקיבל מטעם משרד הביטחון וגורמים קשורים, אשר צורפו לתצהיר עדותו הראשית.

 

6. אין חולק, כי במהלך כל חייהם המשותפים, היה ב' המפרנס ואילו נ' טיפלה בילדיהם המשותפים ובמשק הבית, וכן טיפלה בב', אשר כאמור, סבל מפציעות ונזקק לשיקום.

 

7. בשנים 1984-1985 החליט ב' לעבור ולהתגורר במיאמי שבארה"ב, שם פתח עסק פרטי בתחום האבטחה. במהלך שנים אלו, נ' התגוררה בארץ עם ילדיהם. ב' פגש בהם בארץ או בארה"ב, אחת למספר חודשים.

 

בשלב מאוחר יותר, לאחר שבגרו בניהם המשותפים של הצדדים, ג', ש' ור', הם עברו להתגורר בארה"ב והצטרפו לניהול עסקיו של ב'.

 

8. בשנת 1987 , מכרו הצדדים בית מגורים שהיה בבעלותם ב.... ורכשו את הבית אשר נרשם בחלקים שווים על שם שניהם (נסח לשכת רישום המקרקעין צורף כנספח א' לכתב התביעה בתלה"מ 68334-03-18).

 

9. לקראת סוף שנת 1989, במהלך שהותו בארה"ב, כתב ב' לנ' מכתב ובו הוא מבקש "הפרדת כוחות", תוך שהוא מציין, כי הדבר אינו מהווה סוף פסוק, וכי ייתכן שהצדדים ישובו לחיות יחד כבני זוג.

 

10. אקדים את המאוחר ואציין, כי מאז ועד היום מתגורר ב' בארה"ב.

 

לימים הוא נישא בשלישית, והוא מתגורר עד היום במיאמי שבארה"ב, עם אשתו הנוכחית ובתה אותה אימץ.

 

 

11. גם נ' חולקת זוגיות יציבה מזה 25 שנים עם בן זוגה, והם מתגוררים ביחד בבית.

 

12. בשנת 1990 חתמו הצדדים על הסכם גירושין (להלן: "ההסכם").

 

ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ביום 13/2/90, בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני כב' השופט פורת.

 

13. ההסכם קבע כדלקמן (נספח ב' לכתב התביעה בתלה"מ 68334-03-18):

 

"בית

בידינו בית הרשום על שם שנינו ב.....בסך 1089 דונם. הבית יעבור לרשותה הבלעדית של נ' ומרגע חתימת הסכם זה, רשאית היא לעשות בו כרצונה (לבנות לגור למכור וכו') ולד' ב' אין ולא תהיינה תביעות על בניין זה בעתיד.  ד' יעביר הן החזקה והן הבעלות על זכויותיו בבית לנ'.

פנסיה צהלית ותגמולי משרד הבטחון

ד' ב' יעמיד הסכומים הנ"ל לרשותה של נ' ב' לצורך אפשר קיום מחייתה ועד לקיומם של התנאים הבאים:

• לנ' ב' יהיה חבר קבוע או בעל אשר יגורו ביחד.
• הרעת מצבו הכלכלי של ד' ב' ולצורך חיוני שלו להתקיים מתגמולים אלו.

הערות

1. ד' ב' ישאף לשלוח מדי פעם כפי שהייה נוהג עד לחתימת הסכם זה סכומי כסף לתגבור כלכלת הבית וצורכי הילדים.
2. במקרה של מוות פתאומי של ד' ב' ועוד בטרם מצאה נ' ב' בן זוג, תמשיך נ' ב' לקבל את כספי הפנסיה הצהלית, תגמולי משרד הבטחון והמכונית תועבר אליה לצמיתות.

......

חברות בחו"ל

החברות בחו"ל שייכות לד' ב' וכן יהיו בעתיד. ולנ' ב' אין ולא תהיה כל זכות טיעונית עליהן וד' ב' רשאי לעשות בהן כרצונו ולנ' ב' אין ולא תהיינה כל תביעות מכל סוג שהוא בהווה ובעתיד.

 

 

מגרש...

על שם ד' ב' רשום מגרש ב... אשר נרכש על ידו בטרם הנישואין והמוכר כ.... מגרש זה ישאר בידי ד' ב'.

צוואה

הסכם זה עם חתימתו ע"י שני הצדדים, מבטל בזאת את צוואתנו המשותפת מיום 1 בינואר 1988 או כל צוואה משותפת אחרת אשר נכתבה לפני תאריך חתימת מסמך פירוק וגירושין זה.

כל אחד מן הצדדים רשאי לכתוב צוואה אינדיווידואלית אחרת כעולה ברוחו.

.....

הננו מצהירים ומאשרים בחתימת ידנו כי הגענו להסכם זה מרצוננו החופשי וללא כל לחץ וחתימת ידנו מאשרת נכונותינו לבצע ולעמוד בכל האמור בהסכם זה".

 

14. ניתן להיווכח ועל כך אין חולק, כי במסגרת ההסכם הועברו לנ' מלוא זכויותיו של ב' בבית, זאת כנגד ויתור מוחלט מצידה על זכויותיה הרכושיות בעסקיו בחו"ל או בכל רכוש נוסף השייך לו.

 

אמנם, לנ' ניתנה בהסכם הזכות לקבלת חלקה בפנסיה הצבאית של ב', אך גם זכות זו הוגבלה והותנתה בתנאים שנקבעו בהסכם, ואשר קיומם נתון לשיקול דעתו. 

 

15. ביום 7/1/92 חתמו הצדדים על הסכם חדש, בו שינו את הסכמותיהם בהסכם כמפורט לעיל (להלן: "התיקון להסכם").

 

התיקון להסכם קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי כב' השופט אבן ארי (נספח ג' לכתב התביעה בתלה"מ 68334-03-18).

 

16. הרקע והסיבות לעריכת התיקון להסכם, שנויים במחלוקת בין הצדדים. סוגיה זו תפורט ותידון בהמשך.

 

17. להלן יובא חלקו הרלוונטי של התיקון להסכם כלשונו:

 

"....

המבקשים פונים בזה לביהמ"ש הנכבד בבקשה לקבל את תיקון הסכם הגירושין וחלוקת הנכסים המצ"ב כחלק בלתי נפרד מבקשה זו וליתן לו תוקף של פסק דין.

....

1. הסעיף הנושא כותרת "בית" יבוטל ובמקומו יבוא:

"בית

הבית הרשום בחלקים שווים על שם שנינו ב..., יחולק וירשם כדלהלן:

60% מן הבעלות על שם נ' ב' שהם 653.40 מ"ר , ו-40% מן הבעלות על שם ד' ב' שהם 435.60 מ"ר".

2. הסעיף הנושא כותרת "מגרש..." יבוטל ובמקומו יבוא:

"על שם ד' ב' ת.ז.....רשום בשלמות מגרש.... אשר נרכש על ידו בטרם הנישואין והמוכר כ.... מוסכם על הצדדים כי ד' ב' יעביר 40% מזכויותיו על שם נ' ב' ת.ז....באופן שהרשום בחלקה יהיה 60% מן הבעלות ע"ש ד' ב' ו-40% מן הבעלות ע"ש נ' ב'"

3. העברות הבעלות בנכסים כאמור בסעיפים 1 ו-2 דלעיל הינן ללא תמורה.
4. אף צד לא יוריש המגרשים: ב... אלא לילדיו בלבד".

 

18. בעוד הסעיפים 1, 2 ו-3 למסמך הנ"ל הינם מודפסים, סעיף 4 בו הינו תוספת שהוספה בכתב ידו של ב'. עובדה זו מוסכמת על הצדדים.

 

19. כפועל יוצא מהתיקון להסכם, רשם ב' הערת אזהרה על חלק מזכויותיה של נ' בבית.

הבקשה לרישום הערת אזהרה הוגשה לרשם המקרקעין ביום 14/1/92, ונרשמה בפועל ביום 21/1/92 (המסמכים הרלוונטיים צורפו כנספח ד'2 לתלה"מ 68334-03-18).

 

גם נ' רשמה הערת אזהרה על חלק מזכויותיו של ב' בבית, אך הערת אזהרה זו נמחקה מסיבה בלתי ברורה.

 

20. אקדים ואציין, כי כתוצאה מכך, עתרה נ' ביום 24/1/18 לבית המשפט בבקשה למתן צו לשמירה על המצב הקיים.

בקשתה התקבלה ביום 28/1/18 בהחלטתה של כב' הרשמת שלי רוזמן פרקש בבית משפט זה.

 

21. ההסכם והתיקון להסכם נערכו בתחילת שנות התשעים, אך הגירושין שבין הצדדים נערכו בפועל כעשר שנים לאחר מכן בשנת 2000 (מסמכי הגירושין צורפו כנספח ד'1 לתלה"מ 68334-03-18).

 

22. ביום 23/2/2000, סמוך לאחר גירושיהם בפועל, פנו הצדדים ללשכת רישום המקרקעין ורשמו את חלוקת הזכויות בבית, בהתאם להוראות התיקון להסכם.

 

כיום רשומות הזכויות ביחס של 60% לנ' ו-40% לב'.

 

23. מאז ועד היום, נ' מתגוררת בבית, והוא מעונה ומבצרה היחידי.

 

24. היות שמדובר בבית רחב ידיים, מושכר חלק ממנו, בקומה התחתונה, למטרת גן ילדים, וזאת עוד בטרם חתימת ההסכם (הסכמי שכירות שנערכו לאורך השנים צורפו כנספח ה' לכתב התביעה בתלה"מ 68334-03-18).

 

דמי השכירות במלואם משולמים מאז ומתמיד לנ', ומשמשים לקיומה.

 

25. כפי שעולה מהנתונים שבפני, זמן קצר לאחר שנחתם התיקון להסכם, התנהל דין ודברים בין ב' לנ' לצורך בחינת התקשרותם בעסקת קומבינציה על המגרש (להלן:" עסקת הקומבינציה"). בעניין זה, הם בחנו את הנתונים הרלוונטיים מול צדדים שלישיים, אדריכלים ועורכי דין.

 

26. ממכתבה של האדריכלית- הגב' ענ' ב' עולה כי המגרש הינו חלק מעתודת קרקע בעלת פוטנציאל בנייה של כ-320 דירות, כאשר הצדדים היו אמורים לקבל 8% מתוך מכלול הפרוייקט הנדל"ני, שמשמעותם כ-48 דירות (ברוטו) אם וכאשר יוקם הפרוייקט.

 

עסקת הקומבינציה מעולם לא יצאה אל הפועל. 

 

27. כפי שציינתי לעיל, בניהם של הצדדים, ג', ש' ור' היו שותפים לניהול החברות הפרטיות שהקים ב' במיאמי.

 

בשנת 2017 פרץ בין ב' לבין בניו סכסוך עסקי, שהוביל לניהול הליכים משפטיים בארה"ב. בסופו של דבר, הליכים אלו הסתיימו בפשרה כואבת עבור ב'.

 

תוצאת הסכסוך המשפטי שבין ב' לבניו מהווה את העננה המרחפת על הליך זה, והיא שהציתה את פתיחת ההליך.

 

28. לצורך הבנת מניעי הצדדים, אקדים ואצטט מדבריו של ב' בחקירתו הנגדית, כדלקמן:

 

"...אז אם היתה לי כוונה להוריש, אחרי שגזלו את רכושי, הילדים גזלו את רכושי ויש קרע, אני הפעם אין לי כוונה להוריש לילדים, אין לי כוונה...היום אני בפירוש חושב לא להוריש לילדים, הם קיבלו את כל רכושי שהיה בארה"ב. אז למה, למה אני צריך עוד פעם להוריש להם?".

(עמ' 189 , ש: 15-21 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19). 

 

בהמשך, שאלתי את ב' מה ההבדל בין כוונותיו היום לבין כוונותיו בעת עריכת התיקון להסכם, והוא השיב כדלקמן:

 

"אז היו לי כוונות להוריש לילדים".

(עמ' 189, ש: 24 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

29. מאז שהסתיים הסכסוך בין ב' לבניו, הוא ניתק כל קשר איתם ועם נכדיו.

 

30. בהתאם לאמור לעיל, עומד ב' על מימוש מלוא זכויותיו, דהיינו 40% מהזכויות בבית, על כל המשתמע מכך.

 

31. במסגרת התביעה שהגיש (תלה"מ 43389-03-18), עתר ב' להורות על פירוק השיתוף בבית בדרך של מכירתו לכל המרבה במחיר בשוק החופשי, וכמו כן עתר כי בית המשפט ימנה כונס נכסים לצורך כך.

 

הוא הוסיף ועתר כי יינתן צו שיורה על חלוקת התמורה ממכירת הבית בהתאם לחלוקת הזכויות בין הצדדים.

 

32. מנגד, במסגרת תביעתה בתלה"מ 68334-03-18 , עתרה נ' להצהיר כי 40% מהזכויות בבית מוחזקות על ידי ב' בנאמנות עבור ילדיהם המשותפים של הצדדים, וכי אין לו כל זכות קניינית בבית.

 

עוד היא עתרה למתן צו הצהרתי על פיו קיימת לה זכות מגורים בלתי הדירה בבית כל ימי חייה, ללא תשלום דמי שימוש לב'.

 

33. לחלופין, עתרה נ', להורות על ביטול התיקון להסכם, מפאת טעות או הטעיה, שלטענתה הטעה אותה ב' עת חתמה על ההסכם.

 

34. טענה נוספת בפיה, כי יש לבטל את ההסכם נוכח הפרתו הצפויה על ידי ב', כפי שהצהיר בבית המשפט וצוטט לעיל .

 

35. ב' הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. כן הוגשו מטעמו תצהיר עדותה הראשית של אשתו הנוכחית, גב' על' ב'; תצהירו של מר ע' י'- חברו; תצהירו של מר י' ב'- חברו; תצהירו של מר ג' א'- בעלה לשעבר של בתו ענ' ותצהירה של גב' ענ' ב'- האדריכלית אליה הוא פנה לבחינת עריכתה של תב"ע אשר תשמש בסיס לעסקת קומבינציה.

 

36. נ' הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה. כן הוגשו מטעמה תצהיר עדותה הראשית של בתם המשותפת של הצדדים- גב' עו' מ', וכן תצהירו של ד"ר ס' א'- חבר משותף של הצדדים.

 

37. הצדדים ועדיהם נחקרו נגדית במועדים 11/6/19 ו-12/6/19.

 

 

טענותיה של נ'

 

38. נ' מדגישה כי במשך כל חייהם המשותפים, היא טיפלה בב' ובילדיהם תוך שהיא תולה בו את יהבה, סמכה עליו "בעיניים עצומות", ללא עוררין על דבריו והחלטותיו.

 

לטענת נ', היא חוותה טלטלה נפשית כתוצאה מהחלטתו של ב' בדבר "הפרדת כוחות", והפירוד בין הצדדים החליש את רוחה וכוחותיה.

 

עוד לטענתה, לאחר "הפרדת הכוחות" גם מבחינה כלכלית היה מצבה קשה, שכן היא לא עבדה ולא צברה נכסים משל עצמה. לפיכך, היא נאלצה לקבל סיוע מבתה עו'.

 

39. נ' טוענת, כי במועד בו נפרדו הצדדים התפרנס ב' מהחברות שהיו בבעלותו בחו"ל, ומצבו הכלכלי היה שפיר.

 

לטענתה, עסקיו של ב' בארה"ב הוקמו מתוך כספיהם המשותפים של הצדדים, אותם חסכו במשך השנים המשותפות, אך חרף זאת, במסגרת ההסכם, היא ויתרה על זכויותיה הרכושיות, למעט הזכויות בבית.

 

40. היא טוענת כי זכויותיו של ב' בבית שהועברו אליה במלואן, נועדו לאפשר לה זכות מגורים עד לאריכות ימיה.

 

41. נ' טוענת כי במשך שלוש שנים בלבד ממועד חתימת ההסכם, העביר לה ב' סכום חודשי של 1000 ₪ בגין חלקה בפנסיה הצבאית שקיבל, ולא יסף.

 

באופן זה, לטענתה, היא נותרה אך ורק עם הבית, אשר הינו הנכס היחידי המצוי בבעלותה.

 

42. נ' טוענת כי לקראת סוף שנת 1991 היא החלה בקשר זוגי עם מר ג.צ..

 

לטענתה, משנודע הדבר לב', הוא הגיב בזעם ובקנאה, ואף אסר עליה להזמין את מר ג.צ.

 לחתונתה של הבת עו'.

 

43. נ' מתארת, כי בתקופה, עובר לחתונתה של עו', היא ביקרה את ב' ואת בניהם בארה"ב . במהלך ביקור זה, שטח בפניה ב' את חששו מפני האפשרות שזכויותיהם העתידיות של ילדיהם המשותפים בבית, כיורשי הצדדים, "תגזלנה" על ידי מר ג.צ..

 

44. לטענתה, חשש זה הוא שעמד בבסיס התיקון להסכם, והיווה את המניע לעריכתו.

 

נ' טוענת, כי על רקע החשש האמור, הציע ב' לערוך תיקון להסכם, לפיו 40% מהזכויות בבית יוקנו לו בנאמנות, לצורך "שמירתן" עד לאחר אריכות ימיהם של הצדדים, זאת על מנת להבטיח כי מלוא הזכויות תועברנה בירושה לילדיהם.

 

45. זהו הרקע היחיד, כך היא טוענת, להוספת סעיף 4 במסמך "תיקון להסכם" שכאמור, נכתב בכתב ידו של ב'.

 

לטענתה, סעיף זה מקנה לב' "נאמנות קונסטרוקטיבית" בזכויות בבית, עבור ארבעת ילדיהם, 10% לכל ילד. 

 

46. נ' מדגישה כי הוראות התיקון להסכם הינן שלובות, ואינן ניתנות להפרדה זו מזו, וכי יש לקרא את התיקון להסכם, כיחידה אחת מתחילתו ועד סופו.

 

לטענתה של נ', סעיפים 1 ו-4 להסכם הינם סעיפים הקשורים ומותנים זה בזה, ולא ניתן להפריד ביניהם, שכן הם שני צדדים להסכמה שבין הצדדים, העומדת בבסיס חתימת התיקון להסכם.

 

מבחינה משפטית, לטענתה, לא ניתן למחוק את סעיף 4 ולהותיר על כנם את יתר הסעיפים שבתיקון להסכם.

 

47. עוד מציינת נ' כי מיד לאחר עריכת התיקון להסכם, רשם ב' הערת אזהרה על זכויותיה, על מנת להבטיחן כירושה עתידית לילדיהם.

 

48. נ' מציינת כי במועד בו חתמה על התיקון להסכם, היא נתנה אמון מלא בב', כי אכן כך יהיה ולא פקפקה לרגע בכוונותיו.

 

היא מפנה להתכתבויות שונות שבין הצדדים מהן עולות, לטענתה, עמידתה על זכויותיה בבית מחד ומודעותו של ב' לזכויותיהם העתידיות של ילדיהם, מאידך.

 

49. היא טוענת כי לאורך כל השנים, היא נהגה בבית מנהג בעלים ואף השכירה חלק ממנו למטרת ניהול גן ילדים, תוך קבלת מלוא דמי השכירות לידיה.

 

50. היא מוסיפה וטוענת, כי במהלך השנים לאחר שנת 1992, הצדדים אכן בדקו את האפשרות להתקשר בעסקת קומבינציה על המגרש, מתוך מחשבה להקצות לכל אחד מהם ולכל אחד מילדיהם דירת מגורים. נ' מכנה תכנון זה כ"יחס של 1:1:4" , דהיינו, דירת מגורים עבורה, דירת מגורים עבור ב' ודירת מגורים עבור כל אחד מארבעת ילדיהם המשותפים.

 

לטענתה, היא הכירה בצורך של ב' כי יהיה לו מקום מגורים בארץ, מתוך דאגתה לו.

 

51. לטענת נ', נקודת המפנה מבחינתו של ב', אירעה בשנת 2017, עת פרץ הסכסוך העסקי בינו לבין בניהם, שותפיו העסקיים.

 

לטענתה, בעקבות סכסוך זה חזר בו ב' מכוונתו להוריש את זכויותיו בבית לבניו, כפי שהצהיר בבית המשפט. לפיכך עמדתו לפיה 40% מהזכויות בבית מצויות בבעלותו, ללא תנאי, אין לה כל אחיזה במציאות.

 

52. היא מוסיפה וטוענת, כי גרסתו של ב' בדבר "עסקת החליפין" בין הזכויות בבית לבין הזכויות במגרש ב... הינה חסרת בסיס, על רקע העובדה שהמגרש ב.... הינו כיום שטח ציבורי, אשר אינו בר מימוש ועל כן אין לו שווי ריאלי.

 

53. אשר על כן, עותרת נ' להצהיר כי 40% מהזכויות בבית מוחזקות בנאמנות בידיו של ב' לצורך הורשה עתידית לילדיהם, ואינן מצויות בבעלותו.

 

לחלופין טוענת נ', כי ככל שלא ניתן מבחינה משפטית, להתנות על חופש הציווי והואיל שהוראות התיקון להסכם הינן שלובות- הרי שיש להורות על ביטול התיקון להסכם בכללותו.

 

54. טענה משפטית נוספת בפיה הינה, כי ב' הטעה אותה, עת חתמה על ההסכם, שכן לגרסתה, היא נתנה בו אמון כה רב עד כי לא טרחה לקרוא את ההסכם טרם שחתמה עליו.

 

55. עוד טענה משפטית בפיה, על פיה יש לבטל את ההסכם נוכח הפרתו הצפויה על ידי ב', כפי שהצהיר בבית המשפט.

 

56. בסיכומי התשובה מטעמה, מתנגדת נ' לטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי ב', הן מהטעם שהיא לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, והן מהטעם שלטענתה, עילת התביעה התגבשה רק בינואר 2018, לאחר שנודע לה שב' מתכוון לממש 40% מהזכויות בבית תוך התנערות מסעיף ההורשה לילדיהם.

 

 

 

טענותיו של ב'

 

57. ב' מעלה טענה מקדמית של התיישנות.

 

לטענת ב', מועד אישור עריכת התיקון להסכם, ביום 7/1/92, הוא מועד התגבשות עילת התביעה של נ', ועל כן ממועד זה מתחיל מרוץ ההתיישנות. לאור זאת, מועד ההתיישנות חלף ביום 7/1/99.

 

ב' שולל את טענתה של נ' לפיה עילת התביעה התגבשה בינואר 2018, לאחר שיחה טלפונית שהתקיימה בין הצדדים.

 

 

58. הוא טוען כי הביע את עמדתו שנים רבות קודם לכן, במסגרת מכתביו הרבים ששלח לנ'. לפיכך לטענתו, עילת התביעה התגבשה, לכל המאוחר, במהלך ספטמבר 1996, שאז שלח לה מכתב בו נאמר כי החליט ללכת בדרך עצמאית ולמכור את חלקו בנכס.

 

59. ב' אינו מתכחש למסכת העובדתית המתוארת בטיעוניה של נ', אלא הוא מייחס פרשנות שונה לנאמר בתיקון להסכם.

 

 

לטענתו, במסגרת התיקון להסכם, התכוונו הצדדים לחלוקת זכויות של 60%-40%. הא ותו לא. ב' מדגיש, כי התיקון להסכם נערך בהסכמתה המלאה של נ', עת הגיעה לארה"ב לבקרו.

 

הוא טען כי בביקור זה שטח בפני נ' את קשייו הכלכליים ואת העובדה כי עסקיו לא "התרוממו" כפי שציפה. לפיכך הוא ביקש ממנה כי חלק מזכויותיו בבית שהעביר אליה במתנה במסגרת ההסכם, יושבו לו.

 

60. הוא מוסיף וטוען כי עניין זה היה חשוב לו, שכן זהו הסיכוי היחיד שלו לבנות לו דירה בארץ, בעיקר נוכח גילו המתקדם.

 

61. ב' חוזר וטוען כי נ' היתה מודעת באופן מלא לתוכנו של המסמך, התיקון להסכם, וכי היא קראה אותו והסכימה לאמור בו מתוך האמון הרב ששרר בין הצדדים.

 

הוא מודה כי את התיקון להסכם הוא כתב וערך במו ידיו והגיש אותו לנ' לחתימה כאשר שהתה בביתו.

 

62. סעיף 4 לטענתו, הוסף לדרישתה של נ' ונכתב בכתב ידו ובהסכמתו לדרישה זו.

 

63. ב' מכחיש את טענתה של נ' לפיה כוונת הצדדים הייתה להקנות לו את הזכויות בבית בנאמנות עבור ילדיהם.

 

לטענתו, נ' היא שפנתה ללשכת רישום המקרקעין לצורך הסדרת רישום הזכויות, בהתאם לחלוקת הזכויות בתיקון להסכם. מכאן, לטענתו, רישום הזכויות בבית בפועל, מבטא את הסכמת הצדדים המפורשת בדבר אופן חלוקת הזכויות.

 

64. ב' מתכחש לטענתה של נ' לפיה חששו מ"גזילת" ירושתם של ילדיהם על ידי מר ג.צ. עמדה ביסוד התיקון להסכם וקביעת מנגנון "הנאמנות". לשיטתו, אין בטענה זו כל היגיון, שהרי אם כך היה המצב, מצופה היה "לשמור בנאמנות" 100% מהזכויות ולא רק 40% מהזכויות.

 

65. לטענת ב', המניע לתיקון להסכם היה התדרדרותו הכלכלית בתחילת שנות התשעים והגעתו לסף של פשיטת רגל, על רקע קשיים כלכליים של החברות שבבעלותו.

 

לטענתו, אין שום קשר בין התיקון להסכם לבין הורשת זכויות לילדיהם של הצדדים לאחר אריכות ימיהם.

 

66. עוד הוא טוען, כי במסגרת ההתכתבויות שהוחלפו בין הצדדים במהלך השנים, הוא הבהיר באופן נחרץ, כי בבעלותו 40% מזכויות הבעלות וכי בכוונתו לממשן. לטענתו, נוסח ההתכתבויות מעיד על כך שבזמן אמת, נ' לא העלתה כל התנגדות להצהרת הכוונות שלו ולא פעלה לעיגון הסכם הנאמנות.

 

67. עוד לטענתו, לא רק שנ' "שתקה" לנוכח כוונתו המוצהרת למימוש זכויותיו, אלא שהיא שיתפה איתו פעולה בקשר להוצאה לפועל של עסקת הקומבינציה.

 

68. לטענתו, כוונת הצדדים להתקשר בעסקת קומבינציה, מעידה על כוונתה של נ' להקנות לו 40% מהזכויות בבית, ולנהוג בהן מנהג בעלים.

 

69. ב' מבהיר, כי כנגד העברת 40% מהזכויות בבית לבעלותו, הועברו לנ' 40% מזכויותיו במגרש שהיה בבעלותו על .... במילים אחרות, הוא טוען כי הצדדים ערכו עסקת חליפין כלכלית וכי עובדה זו מעידה על כך שלא היה בכוונתה של נ' להקנות את הזכויות בבית לב', לשם החזקתן "בנאמנות".

 

70. עוד הוא טוען, כי אין משמעות משפטית להקניית זכויות לשם החזקתן בנאמנות בלבד, שכן ל"נאמן" במקרה דנן ניתנה אפשרות לממש את הזכויות הקנייניות שבנכס. ולכן טענת הנאמנות אינה, תואמת משפטית את העובדות שבמקרה זה.

 

71. יתרה מזו, לנאמן אין כל זכות הורשה.

 

אשר על כן, לטענת הנאמנות אין כל בסיס משפטי ועובדתי.

 

72. לטענתו, נ' מנסה לייחס לתיקון להסכם משמעות בלתי אפשרית מבחינה משפטית, שכן על פי דין לא ניתן להתנות על הזכות של אדם להוריש. לפיכך יש להורות על מחיקת סעיף 4 לתיקון להסכם ולהשאיר על כנן את יתר הוראותיו של מסמך זה.

 

73. ב' מוסיף וטוען, כי עדותה של נ' לא הייתה אמינה. היא לא נתמכה בראיות אובייקטיביות ובעיקר היא לא העידה את בניהם המשותפים כתמיכה לגרסתה. הימנעות זו, לטענתו, רובצת לפתחה.

 

 

אקדמת מילין

 

74. בטרם אכנס ל"טרקלין" הניתוח של נסיבות עריכת התיקון להסכם ומשמעותו המשפטית, אעבור ב"פרוזדור" הנרטיב האנושי, סיפור חייהם של הצדדים.

 

הנרטיב אותו מביא כל אחד מהצדדים, שזור לאורך כל תקופת חייהם הבוגרים של הצדדים ואף לאחר פרידתם, והוא זה שהוביל אותם להתקשרויות ההסכמיות.

 

הצדדים שבפני- כלים שלובים הם, וגרסאותיהם הן תמונת ראי האחת של השנייה.

 

בסופו של יום, שניהם מספרים את אותו סיפור חיים.

 

75. הצדדים נישאו בשנת 1963. הביאו לעולם ארבעה ילדים. נפרדו בשנת 1989 והתגרשו רק בשנת 2000. עובדה זו, כשהיא בפני עצמה, מעידה על הקשר הסימביוטי ששרר ביניהם לאורך השנים.

 

76. לאחר קריאת טיעוני הצדדים ושמיעת עדויותיהם בדיונים שבפני, מצטיירת לנגד עיני תמונה של אנשים, אשר חיו יחד את מרבית חייהם הבוגרים בקשר חזק ואמיץ, וגם לאחר שנפרדו זה מזו נשארו קשורים זה לזו בעבותות של דאגה וחברות.

 

77. ב' הוא שבע מלחמות ויגע קרב. בצעירותו נלחם במלחמות ישראל וניהל קריירה צבאית ארוכת שנים.

 

לאחר פרישתו מהמסגרת הצבאית, פנה ב' לתחום העסקי והקים חברות בארה"ב, שעסקו בתחום האבטחה. גם בעסקיו אלו, על פי טענתו, הוא נאבק על נפשו והתמודד עם קשיים עסקיים וכלכליים.

 

במהלך כל מלחמותיו, הביטחוניות והעסקיות, הייתה נ' כעזר לב'.

 

78. נ' הקדישה את חייה לטיפול בב' ובילדיהם המשותפים. היא סייעה ותמכה בב' במהלך שנות הקריירה הצבאית שלו, סעדה אותו בעקבות פציעותיו ושמרה על הקן המשפחתי במהלך שנות פעילותו העסקית בחו"ל.

נ' "שמרה על הבית", במלוא מובן המילה ואף תרתי משמע, כפי שיפורט בהמשך.

 

לפיכך, עבור נ' הנכס אינו מהווה רק מגרש בעל פוטנציאל כלכלי. הוא מהווה עבורה קורת גג, בטחון כלכלי וזיכרונות של משפחה, ילדים ובעל אהוב. אהבה זו, שכללה בתוכה אמון רב, לא פסקה מעולם חרף הפירוד הרשמי.

 

נ' לא פיתחה קריירה מקצועית משל עצמה, אלא היא התפרנסה ממקורותיו של ב' וסמכה את ידה עליו.

 

79. ב' מצדו, עמד במשימתו לפרנס את נ' ואת ילדיהם המשותפים.

 

80. כפי שיתואר בהמשך, קשר סימביוטי זה אפיין את הצדדים לא רק במהלך נישואיהם, אלא גם לאחר פירודם.

 

הקשר האמיץ שבין הצדדים אינו כלכלי גרידא, אלא התרשמתי שהמדובר בקשר נפשי חזק ויחסי אמון הדדיים, אשר אף הסכסוך וההליך הנוכחי אינם יכולים להם.

 

81. לשם המחשת הדברים, אצטט את דבריה של נ' מחקירתה הנגדית, כדלקמן:

 

"...ב' ד' יודע, מה שהוא רצה, כל השנים, 31 שנים או כמה, או 28 שנים שהיינו נשואים, הוא עשה את הכל, הוא היה אומר לי גמרנו, חתמנו, זהו. האמנתי בו".

(עמ' 85  ש: 4-7, לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

ובהמשך הדברים:

 

"הלכתי אחריו באש ובמים...באהבה גדולה, באושר גדול".

(עמ' 86,  ש: 14-19 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

ובנוסף-

 

"הסיכום בין ב' ד' וביני היה סיכום בין זוג שאומנם נפרד, אבל היה בו אמונה ואהבה. מצדי היתה אהבה שאין דברים כאלה ואמונה, אמונה".

(עמ' 92, ש: 12-14 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

נ' הוסיפה ותיארה כדלקמן:

 

"...ב' ד' אמר, אלוהים אמר, ב' ד' היה תמיד מעל אלוהים, היה קודם אלוהים ומעליו היה ב' ד' וזו הייתה האווירה גם, מה שב' ד' אמר קדוש וזהו".

(עמ' 96, ש: 14-16 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

 

82. דבריה אלה של נ' מדברים בעד עצמם, ומעידים על עבותות האהבה שבהם היא הייתה קשורה לב', גם לאחר שנפרדו.

 

לכל אורך השנים, הביטה נ' אל ב' מתוך אהבה ואף הערצה, היא נתנה בו אמון רב וראתה בו חבר שניתן לסמוך עליו.

 

מסקנה זו נלמדת לא רק מתוך דבריה של נ' בחקירתה הנגדית, אלא גם מתוך התכתובות הרבות שהוחלפו בין הצדדים לאורך השנים, ואשר יפורטו בהמשך.

 

83. יחסו של ב' כלפי נ', היה גם הוא יחס של אהבה והערכה רבה, וכדבריו בחקירתו הנגדית:

 

"...היא היתה עקרת בית, היתה עקרת בית כשטיפלה גם בי כשהזדקקתי. אני עברתי 60 ניתוחים מהיום הראשון שהתגייסתי לצבא, עד עכשיו והכל משירותי את מדינת ישראל, אז כשהייתי זקוק היא טיפלה בי ועזרה לי, נכון. אבל לא תשכח שגם אני עזרתי לה ועשיתי למענה".

(עמ' 146-147 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

84. רגשות החיבה שחש ב' כלפי נ' קיבלו ביטוי מעשי, גם לאחר פירודם ולאחר מעברו של ב' לארה"ב.

 

בעניין זה טען ב' במהלך קדם המשפט מיום 1/11/20, כדלקמן:

 

"...מאז שסיכמנו על גירושין, היו בינינו חיים משותפים, אמנם חייתי בחו"ל אבל כל פעם שהייתי בא ארצה, חייתי באותו בית, באותה מיטה ישנו, נסענו לטייל ביחד, כאילו זוג".

(עמ' 1 , ש: 13-14 לפרוטוקול הדיון מיום 1/11/19).

 

דבריו אלה של ב' מעידים על הקשר האמיץ ששרר בינו לבין נ' במהלך כל חייהם של הצדדים, גם כאשר נכנסו צדדים שלישיים לתמונה.

 

85. יחסי אמון אלה והקשר הייחודי שבין ב' לנ', ניצבים ביסודו של תיק זה, עוברים כחוט השני לאורך האירועים השונים ובאים לידי ביטוי בתוכנן של ההתקשרויות החוזיות שביניהם והאופן בו נעשו.

 

86. ניתן להיווכח כי המועד בו הוגשה התביעה מהווה את החוליה שסגרה את שרשרת הקשר, כאשר היא מוגשת כשלושה עשורים לאחר חתימת התיקון להסכם, אך ימים ספורים לאחר פרוץ הסכסוך בין ב' לבניו בארה"ב.

 

87. לצורך הבנת הלך הרוח שאפיין את הצדדים ואומד דעתם במהלך ההתקשרויות החוזיות, אסקור להלן את ההתכתבויות הענפות שהוחלפו ביניהם לאורך השנים.

 

 

התכתובות שהוחלפו בין הצדדים

 

88. התכתובות הרבות שהוחלפו בין הצדדים ניצבות בטבורו של התיק שבפניי ולא ניתן לנתחו, ללא סקירתן.

 

התכתובות כפי שיצוטטו, משקפות את יחסי האמון בין הצדדים ואת הערבות ההדדית ששררה ביניהם.

 

89. להלן אצטט מתוך קבוצת מכתבים שצורפו לתצהירי העדות הראשית של הצדדים.

המכתבים יצוטטו על פי סדרם הכרונולוגי:

 

א.           במכתב שהפנה ב' לנ' בשנת 1989 (נספח 9 לתצהירה של נ'), הוא כתב לה דברים מתוך המיית נפשו ומעומק ליבו, כדלקמן:

 

"...האמת תמיד בורחת מן הלב, מה עוד שאני כבר בשל בלהודות באמיתות מסוג זה. אין לך תחליף בייקום הזה בו אנו חיים.

אני מבין שקשה לך עם כל מה שקורה אצלך בעבודה, והאדיוטות האלו מצאו נפש טהורה כמוך...אילו הם ידעו שאת היושר וההגינות את בכלל המצאית, אבל כאמור כנראה שהקנאה מוציאה אנשים מדעתם, ואז מעשיהם יוצאים משליטה...אני מקווה שתהיי מספיק חזקה לעמוד מול כוחות מטומטמים אלו, באשר אני תומך בך בכל נפשי גופי, כי הרי נולדת נפש טהורה, ומי מכיר אותך טוב יותר ממני כדי לראות איזה עוול נופל עליך ע"י קנאים צרי עין...היי חזקה ודעי שאני אחרייך באש ובמים , בשבילי את תמיד סמל האהבה הטהורה, ואמוני בך לעד...אני מתנצל ומנשק אותך ואת כל בני משפחתנו".

 

ב.            בשנת 1992, כפי הנראה לרגל תחילת שנה עברית חדשה, כתבה נ' לב' (נספח 9 לתצהירה של נ'):

 

"לב' היקר.

ברכות חמות לשנה החדשה.

הצלחה בכל אשר תעשה.

גם אם לא הולך לנו-

תמיד תשאר לי היקר מכל.

אוהבת אותך, נ'".

(ויובהר, כי מועד מכתב זה הינו כמחצית השנה לאחר חתימת התיקון להסכם, י.ג.).

 

ג.             במכתב מיום 11/12/94 (נספח י"ט לתצהירו של ב'), התייחס ב' לסוגיית השכרת הקומה הראשונה בנכס, וכתב כדלקמן:

 

"נ' שלום

בטרם אגש לנושאים אותם אבהיר לך בהמשך, קבלי נא ברכות ליום הולדתך.

השכרת קומה א'

1. פעמים רבות (בעבר ובהווה) ביקשתי ממך כי תעבירי לי את חוזה השכרת קומה א' ברכושנו המשותף אשר נמצא ב....., אך לשווא.
2. ...
3. ברצוני להזכיר לך ולהבהיר חד משמעית כי בשלב זה אנו עדיין שותפים למגרש ולבית אשר עליו ואי לכך אין לך הסמכות להשכירו ללא ייפוי כוח ממני המסמיך אותך לנהל מו"מ ולהשכיר המבנה ללא רשותי או הסכמתי.
4. ...
5. אבקשך להעביר אלי הסכם ההשכרה של השנה הנוכחית (1994) וכן את כל הסכמי השנים שעברו בהן הושכר המבנה, כמו כן העביר נא את פירוט התמורה שנתקבלה עבור ההשכרה מאז ועד היום".

 

ד.            יצוין כי לפנייה זו של ב' לנ', קדמה פנייתו לגן הילדים שהופעל בקומה הראשונה של הבית באותה עת (נספח י"ח לתצהירו של ב'), בה נכתב כדלקמן:

 

"ד'

שלום רב

 

1. הנני רוצה להביא לידיעתך כי מבנה גן הילדים אותו שכרת מנ' ב' הינו בבעלות משותפת של נ' ושלי, מכאן שכל חוזה השכרה חייב לקבל את הסכמתי וחתימת ידי המאשרת זאת.
2. למיטב הבנתי נושא הבעלות המשותפת על המגרש והמבנה אשר עליו לא היה ידוע לך ולכן לא יכולת גם לוודא כי חתימת ידי תהיה על חוזה ההשכרה, כמובן שגם לא יכולת לבקש לראות ייפוי כוח המאשר מצידי האצלת סמכות להשכרת המבנה.
3. מכל האמור לעיל הנני מקווה כי ברור לך שכל חידוש חוזה השכרה חייב לקבל הסכמתי וכן חתימת ידי המאשרת זאת, אי לכך אבקשך לוודא כי חידוש חוזה ההשכרה אשר צריך לחול בחודש מאי 1995 יתבצע ע"פ הנדרש.
4. לידיעתך".

 

ה.            במענה לכך, השיבה נ' כדלקמן (נספח 11 לתצהירה):

 

"לב' שלום,

התפלאתי מאד לקבל את מכתביך, ובמיוחד את מכתבך מיום 11.12.94.

ההשכרה נעשתה עפ"י הסכמתך, ואתה גם הסכמת לכך, שאני אקבל את מלוא דמי השכירות.

היה ברור תמיד, שהחזקה והשימוש בנכס כולו הם שלי.

אין זאת אלא שמשהו אחר, שאיננו עניני גרם לך לשינוי דעתך.

...

לא רציתי לריב איתך, וגם עכשיו אני לא רוצה בזה, אבל נראה לי, שאתה נחוש בדעתך לריב, ואתה מאלץ אותי לעמוד על זכויותי. אני עדיין מוכנה לנסות לפתור הכל בדרכי שלום".

 

ו.             עולה כי לצד הדין ודברים אשר הוחלפו בין הצדדים, דאג ב' לשלומה ובריאותה של נ', שכן במכתבו מיום 19/12/94 (נספח 10 לתצהירה של נ'), ששלח לנ' לאחר שעברה ניתוח, הוא כתב כדלקמן:

 

"נ' שלום

 

מאד הצטערתי לשמוע משי על הניתוח שעברת והבינותי ממנו כי זה עלה 1000 שקל,

אז כיוון שאיני מסיר את אחריותי מנושא בריאותך (ובעניין זה כלל לא חשוב אם יש לך חבר או לא) כי בריאות היא מעל לכל ואעמוד מאחוריך במלוא האחריות בכל שקשור לבריאותך וללא קשר למה שתעשי, טוב או רע.

רצ"ב שיק על 1000 שקל, אמרי לי אם את זקוקה ליותר או משהו אחר.

כל טוב ולהשתמע.

ב'". 

 

ז.             במכתב נוסף מיום 2/1/95 , כתבה נ' כדלקמן:

 

"...היה ברור תמיד שהשכרת הבית והחזקתו היו בידי.

אני חתמתי כל השנים לבד על החוזה.

השכרת הגן על ידי וקבלת מלוא דמי השכירות, היתה מוסכמת ביננו- ואני מתפלאת על התנהגותך. שפנית לד' בגן הילדים ורק אחר כך אלי.

אני מבינה עכשיו, אחרי שיחת הטלפון איתך, שנהגת כך ע"מ לפגוע בי, היות ולא חתמתי לך יפוי כח כרצונך.

...

לדבריך, חלה הרעה במצבך הכלכלי בנוב' 1994-מעניין שזה ככה עכשיו כאשר לא חתמתי על יפוי כוח לעורך הדין שלך.

...

גם לפני הסכם הגירושין ביננו כשהיינו נשואים באושר רב- סיכמנו ביננו דברים ולא חתמנו על הסכמים האחד בלבד.

...

בוודאי שאני רוצה שתהיה לך דירה בארץ ומקום להיות בו- אחרת לא הייתי מציעה לך למכור את הבית. הרי כל הטיפול התחיל ממני ע"מ שתהיה לך פינה משלך בארץ.

...

חבל על האנרגיות השליליות שאתה משקיע בנושא. ישנם המון דברים יפים-נצל אותם".

 

ח.            במכתבו מיום 13/1/96 כתב ב' לנ' כדלקמן (נספח כ"ב לתצהירו של ב'):

 

"לנ' יקרה

שלום רב,

 

אני מאד מודה לטוב לבך על כי סוף סוף אחרי למעלה משלוש שנים של בקשות חוזרות ונשנות הואלת בטובך לשלוח חוזה השכרת קומה א' ברכושנו המשותף.

הופתעתי לקרוא שהחוזה נחתם על ידך בשמך ובשם ד' ב' , מעולם לא זכור לי כי שאלת אותי לרשותי או בקשת את רשותי לחתום בשמי ובמקומי על חוזה זה או כל חוזה אחר הנוגע בעניין...."

 

ט.           במכתבו מחודש אוגוסט 1996 כתב ב' לנ' כדלקמן (נספח ל"א לתצהירו של ב'):

 

לנ' יקרה

שלום רב,

לאור היעדר כל התקדמות בנושא הבניה במגרשנו המשותף נראה לי כי את או עורכת דינך נוהגים במדיניות של השהייה וסחבת, זאת למרות בקשותי החוזרות ונשנות כולל הסברי כי אין לי דירה ומקום מגורים בארץ.

הסברתי לך כי האפשרות היחידה בה אוכל לרכוש דירה משלי הינה ביצוע עסקת מגרשנו, הבהרתי לך כי מצבי הכלכלי אינו מאפשר לי לרכוש דירה ופינה משלי אלא אם עסקת מגרשנו תמומש.

בימים אלו בהם הנני מרותק למיטתי עם ברך שבורה יש לי את כל הזמן בעולם לחשוב ולהרגיש בחסרונה של פינה משלי בה אוכל לשכב ולהיות בסביבת חברים וכן לקבל טיפול רפואי כמו שצריך, בנסיבות הללו מציקה לי שוב ושוב העובדה של חוסר רגישותך לעניין כאשר כלל לא אכפת לך ולמרות מצבי הנוכחי הנך נוקטת בזלזול וחוסר התחשבות.

איני רוצה להאריך בדברים אך אני חייב לומר לך כי אינך משאירה בידי כל ברירה אלא לנסות ולמצוא אופציה אחרת כדי להגיע למימוש חלקי ברכוש כדי לרכוש דירה/פינה משלי בארץ.  אחת האופציות העומדות בפני (מתוך כמה) הינה איתור קבלן או אדם אחר אשר יהיה מוכן לקנות את זכויותי במגרש ולהשאיר לו לנהל איתך משא ומתן עתידי על חלקו ברכוש...כאשר אני אהיה כבר מחוץ לכל שותפות עסקית איתך בעתיד.

בשלב זה כבר בוצעו הליכים ראשוניים של פנייה לקבלנים וקבלת הצעות באשר לרכישת זכויותי במגרש, פנייתי אליך בשלב מוקדם זה נובעת אך ורק מתוך הגינות ורצון לממש הזכויות במשותף באופן הטוב ביותר אשר יבטיח את התנאים הטובים ביותר עבור שנינו לביצוע עסקה במשותף.

איני חושב כי זו האופציה הטובה ביותר מבחינתי (ובוודאי שגם לאינטרס שלך זה לא יתרום) אלא שאתן (את ור' א') לא משאירות בידי ולצערי אופציות טובות יותר.

...

גישתה של עורכת הדין שלך והתעלמותה מצרכי שלי במקרה הזה עשויה בסופו של דבר לגרום נזק בלתי הפיך במערכת היחסים שלנו ובערך התמורה האמיתית שניתן יהיה לקבל תמורת המגרש אם נלך יחדיו על מכירה משותפת. לצערי את נותנת לה יד בגישתה זו תוך התעלמות מוחלטת מצרכיי האישיים ומבעיותיי הכלכליות כיום אשר אינן מאפשרות לי לרכוש דירה אלא ע"י ביצוע עסקת המגרש...אנא חשבי שנית על הנושא כולו, הנני מצפה להתייחסותך בתוך ימים מספר.

כל טוב ולהשתמע

ב'". 

 

 

 

י.             נ' השיבה למכתב זה ביום 26/8/96 (נספח ל"ב לתצהירו של ב'). המכתב אינו קריא בחלקו, אך ניתן להיווכח כי במסגרתו היא הדגישה:

 

"אין לי ולא הייתה לי שום כוונה לעכב את תהליך הבנייה"".

 

יא.          בהמשך לכך כתב ב' לנ', במכתבו מחודש ספטמבר 1996 (נספח ל"ג לתצהירו של ב'), כדלקמן:

 

"נ' יקרה שלום

ושנה טובה

....

מזה כמה שנים שאני מנסה לעשות הכל ברוח טובה- ונדחה שוב ושוב.

עשיתי הכל ע"מ שנלך שנינו לעסקה משותפת כדי להשיג את המקסימום עבור שנינו. אולם נתקלתי בקיר אטום, חוסר אמון וחשדנות עד כדי חולניות בכל צעד שניסיתי לעשות ע"מ לקדם את העניין.

למרות שעודכנת על מועד הישיבה עם ק' ור' א', מצאת לנכון שלא לבוא ולשמוע ממקור ראשון את עקרונות התוכנית של ק'...לאור כל האמור לעיל ומתוך הכרה מלאה כי בהליכה משותפת אתך לביצוע העסקה לא יזוז מאומה יותר ממה שזז ב-4 השנים האחרונות, בנסיבות הללו החלטתי ללכת בדרך עצמאית שלי וללא קשר אתך כדי למכור את חלקי בבניין ובמגרש. בשלב מאוחר זה כבר אין זה רלוונטי אם זה טוב או רע לעסקה עצמה. פשוט נשבר לי מדרך ההתנהגות ומהסחבת שלך. אי לכך נתתי לק' הנחיה חד משמעית לנקוט בצעדים אשר מבחינתו הוא האינטרס שלי.

בשעה זו אחרי שנים של סחבת מצידך הנני מודיע לך כי זוהי עמדתי ולא אשנה דעתי אלא אך ורק אם ולאחר שתשכנעו את ק' והוא אכן יאמר לי כך".

 

יב.           חרף המחלוקת בין הצדדים וכתמיד, הוסיף ב' לדאוג לשלומה של נ'. ביום 10/8/97 כתב ב' לנ' את המכתב הבא, באשר לרכישת מכונית עבורה, וכדלקמן (נספח 10 לתצהירה של נ'):

 

 

"שלום רב

לאור תכניתי להגיע ארצה למשכי זמן ארוכים יותר ולתקופות זמן ארוכות יותר, הנני מציע כי תרכשי לך מכונית חדשה משלך ובכך תתבטל תלותך במועדי הגעתי ארצה.

...

רצ"ב צ'ק על סך חמשת אלפים שקל לתשלום ראשוני בעת ההזמנה, אבקשך לעדכן אותי כדי שאוכל להעביר לך את יתרת ה-65,000 לשם השלמת ההזמנה. אעביר לך את יתרת הסכום מייד ע"פ לוח הזמנים והתשלומים הנדרשים ע"י סוכן מכירות הרכב אשר תעבירי לי".

 

יג.           במכתבה מיום 21/7/99, שנערך כפי הנראה, לאחר התכתבויות ושיחות נוספות עם ב', בהן הוא חזר על דרישותיו, כתבה נ' כדלקמן (נספח 13 לתצהירה):

 

"...השנאה הנוראית שיוצאת מפיך ממש מפתיעה אותי. אני לא פסיכולוגית שיכולה להבין מה עובר עליך- אולי תסביר. אתה נשמע כמו אדם שממש השתגע. אני לא זוכרת מתי שמעתי אותך כל כך כעוס ונואש, הרי לא עשיתי שום דבר רע. ובטח אין לי שום כוונות לפגוע בך-בכל דרך שהיא.

לבקשתך לגט- ישבנו שנינו אצל עו"ד מ' ט'- עברנו סעיף סעיף יחד וסכמנו ע"פ ההסכם שכבר היה ביננו- כיצד עו"ד ט' יכתוב את החוזה ויטפל בגט- ויגיש את המסמכים לרבנות.

הכל נעשה על דעת שנינו- מילה ומילה.

נכון שנפלה טעות בקשר למשפט: ילדינו המשותפים.

אבל מכיוון שעו"ד ט' לא ידע שיש לך בת נוספת- אין שום בעיה לשנות זאת.

ממילא לא חתמתי על אותו הסכם גירושין- שהוא רק טיוטה.

להזכירך ב', שבחוזה הראשון ביננו השארת לי הכל, רק מאוחר- כעבור שנים בקשת 40% ע"מ להבטיח לילדים את חלקם (אפשר לחשוב שלא אוריש להם הכל).

אתה כנראה גם שוכח שיש לך בארה"ב עסק ובית, שאת הכל הקמת מכספנו המשותף.

שנשארתי בארץ שנים לבד לגדל 4 ילדים.

...

באשר לבית- מעולם לא קבלנו אישור בניה- אז אל תצחיק אותי ותאשים אותי בהתנגדות לבניה- מעולם לא התנגדתי.

...

אתה כותב מילים יפות- אבל אין מאחוריהן שום אמת- הכל שקר וחבל לי עליך".

 

יד.           חרף המחלוקת בין הצדדים, הוסיפה נ' להוקיר את רגשותיה לב'. במכתבה מיום 27/10/99 כתבה נ' לב' (נספח 9 לתצהירה):

 

"ב' יקירי,

מזל טוב ליום הולדתך.

מה עוד אאחל לך שלא איחלתי....

הרבה אושר, בריאות ונחת.

סובלנות, רעות וידידות .

והעיקר!!!

שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.

בקש שלום ורדפהו.

ממני באהבה- לזכר הימים שהיו...

נ'".

 

טו.          התכתובת פסקה עד שנת 2014, שאז כותב ב' כדלקמן (נספח 14 לתצהירה של נ', מכתב מיום 12/12/14:

 

"בקשתי את עזרתך לשיפור מצבי הכלכלי שהורע לאחרונה וכל שקבלתי ממך היה מנה גדושה של בוז, חוסר אמון ושתי הערות אזהרה מרשם הקרקעות ב....למרות כל האמור לעיל אהיה מוכן לסייע לך למרות הכל, אך הפעם רק כאשר מצבי הכלכלי יאפשר זאת ומבלי שסיוע כזה ממני אליך יכניסני לחובות".

 

 

 

 

90. כפי שניתן להתרשם, חרף המרחק הגאוגרפי בין הצדדים וחרף הפירוד ביניהם, היה הקשר ביניהם הדוק ומתמשך.

 

לאורך כל הדרך, היו ב' ונ' מעודכנים זה אודות קורותיה של זו, מבחינה בריאותית, אישית וכלכלית. הם איחלו ברכות זה לזו בימי הולדת ובראש השנה, וניכר כי כל אחד מהם רצה בטובתו של משנהו.

 

91. לצד זאת, ניכר כי כל צד היה מודע לאינטרסים הכלכליים שלו בכלל, ולזכויותיו בנכס בפרט.

 

לאורך כל השנים, עמד ב' על זכותו לקבלת 40% מהזכויות בבית על פי התיקון להסכם, ולממשן, על מנת שתהא לו "פינה שקטה" בארץ נוכח מצבו הכלכלי.

 

92. נ' פועלת לשמירת האינטרס הכלכלי שלה, שעולה בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי של ב'. ממכתביה עולה כי היא יוזמת את עסקת הקומבינציה לצורך הגשמת התכלית שבתיקון להסכם.

 

נ' נשאלה על כך בחקירתה הנגדית, והשיבה כדלקמן:

 

"ש: קראתי את כל חלופת המכתבים בינך לבין ב', האמת שהתרשמתי, ההתרשמות שלי היתה שאת אדם מאוד אינטליגנטי, ככה התרשמתי והשאלה שלי אלייך, אם את בן אדם ששולט בענייניו, בתור בן אדם, את שולטת בענייניך כן או לא?

ת: למתי אתה מתכוון, לעכשיו ברגע זה או אתה רוצה לדעת מה היה בתקופת האבל שלי, לאיזה שנה אתה רוצה לדעת?

ש: אני שואל בין השנים 90' עד 2000, האם שלטת בענייניך כן או לא?

ת: אני מקווה שיותר ממה שלפני זה.

ש: שלטת בענייניך כן או לא?

ת: בין 90' ל-92' , עד 94' שום דבר,

ש: לא שלטת?

ת: לא.

ש: ואחרי, בין 94' ל-2000 שלטת?

ת: 94'...כן, התחזקתי.

...

ש: ...באופן כללי ידעת לעמוד על האינטרסים שלך?

ת: לא מספיק".

(עמ' 74-75 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

93. נ' השכירה את הקומה התחתונה בבית לגן ילדים על מנת להפיק ממנה רווח כספי. מסיבה כלשהי, נ' לא שיתפה את ב' בפרטי השכירות ולא חלקה עמו את הרווחים. ב' נתן הסכמתו בשתיקתו להתנהלות זו (סוגיה זו אינה נתונה להכרעה בענייננו).

 

לצד כל זאת ניתן להתרשם כי נ' פעלה על פי שיקול דעתה העצמאי, ולמרות שהכוונה להתקשר בעסקת קומבינציה אינה מוכחשת על ידה, היא אינה ממהרת להוציאה אל הפועל.

 

94. ב' פנה לנ' פעמים רבות על מנת להאיץ את ביצועה של עסקת הקומבינציה. הוא פונה לשם כך לעורך דין מטעמו (עו"ד ק'). נ' נועצת עם עורכת דין מטעמה (עו"ד ר' א').

 

95. עוד מתקבל הרושם, כי בעוד שב' רצה בכל מאודו לפעול למימוש עסקת הקומבינציה לצורך קבלת "נחלה" בישראל, פעלה נ' בדרך פסיבית. היא שקטה על שמריה ולא מיהרה לנקוט בצעדים אופרטיביים.

 

פסיביות זו יוצרת רושם של "גרירת רגליים" ו"סחבת" מצידה של נ'. מתקבל הרושם שמשיקוליה שלה, היה לנ' "נוח" להשהות את מימוש עסקת הקומבינציה.

 

96. אין ספק בליבי, כי נ' רצתה ורוצה בטובתו של ב'. הדבר עולה בבירור ממכתביה.

 

עם זאת, עולה אף מהמכתבים, כי נ' ראתה בעצמה כמי ש"ננטשה" על ידי אהוב לבה, אשר עזב אותה לארה"ב, נפרד ממנה ומציפיותיה להזדקנות משותפת והותיר אותה לדאוג לעתידה.

 

לפיכך בחרה נ' להיאחז בבית, אשר הוא בגדר קורת הגג מעל ראשה והביטחון הכלכלי העתידי שלה, מחד ואוצר את זיכרונותיה מבית, משפחה וחיים אשר היו נחלתה בעבר, מאידך.

 

היאחזות זו אמנם מובנת וטבעית, אך יש לבחון האם היא עולה בקנה אחד עם הסכמות הצדדים ואומד דעתם, כפי שהם עולים מהמסמכים שנחתמו על ידם.

 

 

 

הסוגיות שבמחלוקת

 

97. לצורך הכרעה במקרה שלפניי, קיימת רלוונטיות לשתי סוגיות עיקריות:

 

• פרשנות התיקון להסכם בכללותו וסעיף 4 שבו בפרט, בהתאם ללשונו, הרקע לעריכתו, התנהלות הצדדים בעת עריכתו והתנהגות הצדדים לפיו וזאת על רקע טענת נ' ל"נאמנות קונסטרוקטיבית";

 

• היחס בין החיובים השונים בתיקון להסכם, האם מדובר ב"חיובים שלובים" ואם כן, האם ניתן להורות על ביטול חלקי של אחד מהם, ככל שהדבר מתבקש ומה דינם של יתר הסעיפים.

 

 

פרשנות התיקון להסכם

 

פרשנות חוזה-מסגרת נורמטיבית

 

98. סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע כדלקמן:

 

"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ונסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

(ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל.

(ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו.

....".

 

 

99. בפסק הדין בע"א 7186/15 בורשטיין נ' שיכון ובינוי- סולל בונה תשתיות בע"מ (3/9/19), פירטה כב' השופטת ענת ברון, את המתווה הנורמטיבי של פרשנות חוזה כדלקמן (סעיף 17 לפסק הדין):

 

"חוזה הוא מסמך הנותן ביטוי להסכמות בין הצדדים ותפקידו להסדיר את היחסים ביניהם ואת ההתפתחויות האפשריות והסוגיות שראו כרלוונטיות בעת שכרתו את החוזה; ואולם אין הצדדים ניחנים בראיית העתיד וחדשות לבקרים המציאות מזמנת שאלות שלא זכו למענה ברור במסגרת החוזה- או אז נדרשת פרשנותו, מלאכת הפרשנות מבקשת לברור מבין מגוון משמעויות שניתן לייחס ללשון החוזה את התכלית שעמדה לנגד עיני הצדדים בעת התקשרותם בהסכם; קרי: את "אומד דעתם". בתי המשפט לערכאותיהם, גם בית משפט זה, דנו ארוכות ורבות בשאלה כיצד יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים לחוזה, וביחס שבין לשון החוזה לבין הנסיבות החיצוניות לו...אין חולק כי לשון החוזה היא נקודת מוצא לכל הליך פרשני, וככל שלשון החוזה מצביעה באופן בהיר על אומד דעתם של הצדדים בעת כריתת החוזה, שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני (ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ, פסקה 46 (8.2.2018); ע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ , פסקה 10 (23.5.2016); ע"א 87/15 נורדן נ' גרינברג , פסקה 12 (16.10.2017); ע"א 2232/12 הפטאריכיה הלטינית בירושלים נ' פארווג'י, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות (11.5.2014))...ואולם, בנסיבות שבהן לשון החוזה לא מובילה למסקנה ברורה, על הפרשן להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים. בתוך כך יש לקחת בחשבון, בין היתר, את התנהגות הצדדים במסגרת המשא ומתן שהביא לכריתת החוזה והתנהגותם במהלך הוצאתו לפועל (עניין פז, פסקה 46); גם את התנהלותם בשנים שלאחר ההסכם".

 

(ראו בנוסף דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (19/4/20)).

 

 

 

 

פרשנות התיקון להסכם בכללותו, והוראת סעיף 4 שבו בפרט

 

100. ומכאן לענייננו. הצדדים חלוקים ביניהם בסוגיית פרשנותו הראויה של התיקון להסכם.

למען הסדר הטוב, יצוטט ליבו של מסמך זה בשנית:

 

 

"....

המבקשים פונים בזה לביהמ"ש הנכבד בבקשה לקבל את תיקון הסכם הגירושין וחלוקת הנכסים המצ"ב כחלק בלתי נפרד מבקשה זו וליתן לו תוקף של פסק דין.

....

1. הסעיף הנושא כותרת "בית" יבוטל ובמקומו יבוא:

"בית

הבית הרשום בחלקים שווים על שם שנינו ב... בשטח של 1,089 מ"ר, יחולק וירשם כדלהלן:

60% מן הבעלות על שם נ' ב' שהם 653.40 מ"ר , ו-40% מן הבעלות על שם ד' ב' שהם 435.60 מ"ר".

2. הסעיף הנושא כותרת "מגרש..." יבוטל ובמקומו יבוא:

"על שם ד' ב' ת.ז.....רשום בשלמות מגרש ב....אשר נרכש על ידו בטרם הנישואין והמוכר כ..... מוסכם על הצדדים כי ד' ב' יעביר 40% מזכויותיו על שם נ' ב' ת.ז....באופן שהרשום בחלקה יהיה 60% מן הבעלות ע"ש ד' ב' ו-40% מן הבעלות ע"ש נ' ב'"

3. העברות הבעלות בנכסים כאמור בסעיפים 1 ו-2 דלעיל הינן ללא תמורה.
4. אף צד לא יוריש המגרשים: ב.... אלא לילדיו בלבד".

 

101. על פי לשונו הברורה של ההסכם, 60% מהזכויות בבית תרשמנה על שם נ' ו-40% מהזכויות בבית תרשמנה על שם ב'. הובהר בהסכם כי המדובר בהעברת זכויות ללא תמורה.

 

כזכור, ההסכם שנערך שנתיים קודם לכן, בשנת 1990, הקנה לנ' את מלוא הזכויות בבית, בעוד שהתיקון להסכם משנה, הלכה למעשה, את מצב הזכויות, בכך שהוא מקנה לב' 40% מהן.

 

102. לצד ההוראה המפורשת בדבר העברת 40% מהזכויות לב', קיימת הוראה נוספת, לפיה אף צד לא יוריש את המגרשים ב...., אלא לילדיו בלבד. גם הוראה זו ברורה ומפורשת.

 

103. על מנת לפרש את ההסכם באופן מדויק, יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים עובר לעריכתו, וכוונתם באשר למשמעותו.

 

הרקע לתיקון להסכם

 

104. בסעיפים 34-40 לתצהיר עדותו הראשית, מפרט ב' את הרקע לחתימה על התיקון להסכם.

 

לטענתו, לאחר עריכת ההסכם בשנת 1990, הורע מצבו הכלכלי, הוא צבר חובות גדולים, מקורותיו הכספיים התדלדלו והוא היה קרוב לפשיטת רגל.

 

ב' טען כי לנוכח מצבו, הוא נאלץ לקבל הלוואות בסך של 130,000$ מחבריו וביניהם מר ע' י', מר א' ס' ומר ש' כ', וזאת על מנת לעמוד בהתחייבויותיו ובכדי לשלם משכורות לעובדיו.

 

105. ב' הוסיף וטען בתצהירו:

 

"חשבתי לחזור ארצה כי לא הצלחתי להתבסס עם עסקיי בארה"ב ונ' תמיד אמרה לי שהיא אוהבת אותי ושהיא לא תשכח אותי...לפיכך שוחחתי עם נ' ושיתפתי אותה עם תחושותיי. הבעתי בפניה את רצוני לתקן את ההסכם הראשון ביחס להסכמות שלנו לגבי הבית ולגבי הקרקע ב.... הסברתי לנ' שלמעשה נותרתי בלי רכוש ממשי וחמור מכך אף עם חובות, ושיהיה צודק לבצע חלוקה חדשה, כך שלפחות יהיה לי בסיס כלכלי כלשהו. הצעתי לנ' שאחוזי הבעלות שלה בבית יהיו גדולים יותר משלי וכמו גם שבמגרש ב.... היא תקבל 40% מהזכויות. נ' הסכימה עמי ולפיכך הופענו לפני השופט (בדימוס) בן ארי, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, וחתמנו על ההסכם השני שאושר בפסק הדין על ידי בית המשפט. שנים אחר כך סידרנו את הרישום בבית בהתאם להסכם השני".

 

106. בחקירתו הנגדית הבהיר ב' כי מצבו הכלכלי בשנת 1990 היה "חמור מאד", כהגדרתו (עמ' 141 , ש: 17 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19), וכלשונו: "הייתי חייב יותר כספים מאשר היה לי. לא משכתי משכורת 3, 4 שנים מאז שהקמתי את החברה" (עמ' 141, ש: 21-22 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

ב' נשאל מהו ההיגיון הכלכלי שביסוד התיקון להסכם ומדוע בשנת 1990 העביר את כל זכויותיו לנ', חרף ההרעה במצבו הכלכלי. ב' השיב כדלקמן:

 

"...אני בן אדם ואני חשבתי שאם היא חיה, היו לי תקוות גדולות וציפיות מצד אחד שם, ידעתי שזה לוקח שנים לבנות עסק...

כב' השופטת: נו, אז מה מיהרת ב-92'? למה לא היה לך סבלנות לחכות שהעסק הזה באמת יתחזק?

ת: כי 92' זה כבר היה 6 שנים שהעסק רץ...ואני חששתי עוד לא היה לי בית משלי, לא היה לי זה, חייתי בדירה שכורה, חשבתי, היו לי מחשבות ראשונות לחזור ארצה".

(עמ' 145, ש: 2-12 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

 

107. גרסה זו באשר למצבו הכלכלי בתחילת שנות התשעים, נתמכת בתצהיריהם של חבריו שהוגשו לתיק.

 

כך לדוגמה הוגש תצהירו של מר ע' י' (חברו של ב' מתקופת השירות הצבאי) , אשר הבהיר בסעיף 5 לתצהירו:

 

"ידוע לי שבתחילת שנות ה-90 כאשר ב' החל לפתח את עסקיו בארה"ב, מצבו הכלכלי היה דחוק והוא חי מהיד לפה".

 

כמו כן טען מר ע' י', בסעיף 6 לתצהירו, כי בתקופה זו הוא הלווה לב' כספים וכדלקמן:

 

"במרוצת השנים הלוויתי לב' כספים, כאשר ב' השיב אליי את ההלוואות במלואן, תוך שהוא תמיד ניהל מעקב קפדני אחר כספים שהלוויתי לו והשיב לי עד הסנט האחרון".

 

גרסתו של מר י' לא הופרכה בחקירתו הנגדית ועדותו היתה אמינה.

 

לפיכך אני מקבלת את גרסתו של ב', כי בתקופה בה נערך התיקון להסכם, מצבו הכספי היה דחוק.

 

 

108. לעומת גרסה זו, פירטה נ' בסעיפים 25-34 לתצהירה, את גרסתה שלה באשר לנסיבות שהובילו לחתימת התיקון להסכם.

 

לטענתה, מעת ששמע ב' כי היא מנהלת זוגיות, הוא הגיב בזעם ובקנאות.

בסעיפים 27-28 לתצהירה טענה נ':

 

"ועיקר העיקרים, לעת שביקרתי את בניי במיאמי לפני חתונתה של עו' כאמור, הנתבע יזם שיחה עמי ...הנתבע הבהיר לי שקיימת סכנה בכך שיש לי כעת בן זוג, שאף חי ומתגורר עמי. טענת הנתבע הייתה, כי אותו בן זוג (או כל בן זוג אחר שיהיה לי בעתיד), עלול לנסות ולהשתלט על הזכויות בבית המגורים, וכל זאת כשברקע נהיר וברור לשנינו, ככל הורים לילדים, וחרף הבעלות הבלעדית שלי בבית, כי שנינו מעונינים-כדרך הטבע-שבית המגורים יעבור בסופו של דבר לילדינו המשותפים. הנה כי כן, הנתבע הבהיר לי כי חלק מהותי מהבית עלול להילקח ממני ע"י בן זוג חדש, והדבר עלול לפגוע בי, וכפועל יוצא מכך בילדינו, באופן מהותי. משכך, הנתבע הודיע שיש לו פיתרון לפיו 40% מן הזכויות בבית יועברו אליו (דהיינו יישארו רשומות על שמו בספרי המקרקעין) ויוחזקו על ידו, כאשר אותם 40% יוחזקו על ידו עבור ארבעת ילדינו המשותפים-10% לכל ילד".

 

כלומר, לשיטתה של נ', הרקע להעברת 40% מהזכויות לידי ב' היה חששו של זה מפני "גזילת" הזכויות על ידי בן זוגה.

 

נ' שבה על גרסה זו בחקירתה הנגדית, כדלקמן:

 

"ש:...שאלתי אם יש לך הסבר מדוע זה 40% ולא 50% או 60% או 100%, מדוע?

...

ת: ...מכיוון שהיה לי חבר והפריע לד' שיש לי חבר והוא אמר, כדי שנוכל לשמור על הזכויות לכל אחד מארבעת הילדים שלנו, כל אחד יקבל 10%, לי יהיה 40% לשמור להם את זה".

(עמ' 48-49 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

 

109. מעבר לכך, בדיון מיום 12/6/19, במהלך חקירתה הנגדית של נ', היא ניסתה להעלות זיכרונות באשר לחתימת התיקון להסכם, כדלקמן:

 

"ב', אתה זוכר שביקרתי אתכם במיאמי, גרתי אז אצל ג', באתי לאיזה עשרה ימים או משהו, ומכיוון שאתה ידעת שגד' חבר שלי, מאד הפריע לך ואמרת וביקשת, אמרת לי שהוא יכול לגזול...ואתה רוצה לקחת 10% על כל ילד שיהיה אצלך, לשמור להם את זה, שזה יהיה בטוח שזה אצלך"

(עמ' 32, ש: 16-21 לפרוטוקול הדיון).

 

במענה לכך, השיב ב': "לא דובים ולא יער" (שם, ש: 24).

 

מיד בהמשך, נשאל ב' מה עשויה להיות הסיבה להסכמתה של נ' לחתום על התיקון להסכם, והשיב:

 

"היו לה תקוות שנחזור ונחזור ונחזור, לא חשוב עם מי היתה או לא היתה, היא רצתה שנחזור ויש לי את זה בכתובים".

(עמ' 37, ש: 13-15 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

110. גרסתה של נ' לפיה חששו של ב' מבן זוגה הוא שהוביל לתיקון להסכם, לא הוכחה.

 

כניסת בן זוג חדש לחייה של נ', היא מטבע הדברים, מרכזית וחשובה ביותר.

כאמור, הצדדים החליפו ביניהם מכתבים רבים לאורך השנים, בהם סיפרו זה לזו את קורותיהם וכן ניהלו ביניהם דין ודברים באשר לזכויות בבית.

 

ניתן היה לצפות, כי אילו כניסתו של בן זוג חדש לחייה של נ' הוא שגרם לעריכת התיקון להסכם, היה הדבר מקבל ביטוי כלשהו במכתבים השונים.

 

חרף זאת, אין לאמור כל זכר במכתבים הרבים שהוחלפו בין הצדדים, והדבר מעורר תמיהה.

 

111. בנוסף, נ' לא הציגה ראיות או עדויות חיצוניות מבוססות ואובייקטיביות אשר יש בהן בכדי לתמוך בגרסתה. ובמה דברים אמורים?

 

בניסיון לבסס גרסה, הוגש מטעמה של נ' תצהירה של גב' עו' מ', בתם המשותפת של הצדדים.

 

בתצהירה תיארה עו' את כעסו של אביה על אמה, בשנת 1991, סמוך לחתונתה, כעס אשר נבע, לדעתה, מסירובו להזמין לחתונתה את בן זוגה של אמה.

 

112. בסעיפים 12-13 לתצהירה טענה עו' כדלקמן:

 

"המשכם של דברים, שאבי הסביר לאמי שהוא חושש שבן זוגה אותה עת (או כל בן זוג שיהיה לה בעתיד) ינסה לקחת ממנה את בית המגורים, ומתוך רצון להבטיח שהזכויות בבית יועברו לילדיהם המשותפים (אני ושלושת אחיי) ברבות הימים, כדאי שהם יפעלו להבטיח שצד ג' לא יוכל לטעון לזכות כלשה בבית המגורים. לפי מיטב זכרוני, אבי הסתייע משפטית, באותו הזמן, בחתנו, ג' א', אשר היה רו"ח ועו"ד, וככל הנראה הוא שייעץ לו לשכנע את אמי להשאיר ברישום בטאבו 40% מהזכויות בבית המגורים על שמו, בכדי שיחזיקן בעבורנו בנאמנות. אמי, למיטב זכרוני לא לוותה באיש ולא קיבלה כל ייעוץ".

 

עם זאת, בחקירתה הנגדית של עו' התברר, כי היא אינה יודעת את שנאמר מפיה מידיעתה האישית, אלא מדברים ששמעה, וכלשון הפרוטוקול:

 

"ש: אני עובר רגע לסעיפים 11 ו-12, את לא היית חלק מהליך המו"מ בהסכם הגירושין, נכון, לא הראשון ולא השני?

ת: ברור שלא.

ש: כלומר את לא יודעת מידיעתך את מה שכתבת כאן, מידיעתך האישית את לא יודעת את זה?

ת: אני יודעת כי אני שמעתי והייתי עדה לדברים, אבל בדיוק מה כתוב בהסכם אני לא יודעת.

ש: תסכימי איתי שיהיה נכון לומר שאת הדברים האלה את שמעת מאמך בלבד לצורך התצהיר?

ת: לא רק מאמא שלי, אני יודעת גם מאחים שלי הרבה דברים, אני יודעת".

(עמ' 18, ש: 10-20 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

מכיוון שעו' "ניזונה" מאמה ומאחיה באשר לנסיבות עריכת התיקון להסכם והרציונל לעריכתו. לפיכך, אין בעדותה של עו' כדי לסייע לבסס את גרסתה של נ'.

 

113. גם יתר הבנים המשותפים של הצדדים לא נקראו לתת עדות בתמיכה לגרסתה של נ'.

 

114. יתרה מזו, לנ' בן זוג איתו היא חולקת את חייה בעשרים השנים האחרונות. תמהני האם טענת "שמירת הזכויות" עבור הילדים אינה רלוונטית לגביו ומה ההבדל לעניין זה, בינו לבין בן זוגה הקודם? אלא שנ' ידעה גם ידעה להגן על רכושה.

 

מדבריה וראיותיה עולה, כי בינה לבין בן הזוג נחתם הסכם ממון בו נשמרו זכויותיה עד תום.

 

דהיינו, אין כל צורך בהעברת זכויות במקרקעין לצד כלשהו במטרה להגן עליהן מצד ג'. די היה אילו הייתה נ' עורכת עם בן זוגה דאז הסכם ממון. כך שבנסיבות שבפני, גרסתה של נ' אין לה על מה לסמוך.

 

במילים אחרות, לנ' אין כל עדות חיצונית שתתמוך בגרסתה, ובפני עדותה בלבד.

 

בנסיבות הקיימות אני קובעת כי גרסתה של נ' אינה נשענת על אדנים מבוססים.

 

115. יתרה מזאת, גרסתה אף אינה עולה בקנה אחד עם הרוח הנושבת במכתבים השונים שהוחלפו בין הצדדים כפי שצוטטו לעיל. אשר על כן, אינני מקבלת אותה.

 

116. לעומת גרסתה של נ', גרסתו של ב' היתה קוהרנטית ומתיישבת היטב עם יתר ראיותיו.

 

כפי שעולה מהמכתבים שצוטטו לעיל, הלך הרוח הכללי בין הצדדים היה מיטיב ואכפתי, בין הצדדים שררו יחסי אמון ורגשות חיוביים הדדיים.

 

ב' אף לא שלל את האפשרות לפיה נ' הסכימה לחתום על התיקון להסכם מתוך תקווה סמויה שהצדדים ישובו לחיות יחד. אפשרות זו אף היא עולה בקנה אחד עם רוח הדברים העולה מחלופת המכתבים שהוצגה לעיל.

 

 

117. בהמשך דבריו, תיאר ב' את הסיטואציה שבה הוא פנה לנ' וביקש ממנה להעביר לרשותו 40% מהזכויות, וכדבריו:

 

"...אני פניתי אליה עם כל הרצון הטוב לקבל. פניתי אליה, ידעתי שהיא מאוד אוהבת אותי, שמעתי את זה כל הזמן, הבאתי פה גלויות שהיא שלחה לי, אני אראה אותן אם צריך...היא הסכימה מרצונה החופשי, לא איימתי, לא אמרתי להחזיר לי...אמרתי לה כנראה שאני בבעיות ואני חושב לחזור ועם זה, בואי, עשיתי אז טעות שנתתי את הכל, עכשיו אני זקוק לזה.

עכשיו, לא רציתי להיראות גזלן ולכן לא אמרתי לה 50-50, אלא יישאר לך 60, תני לי 40, זה הסיכום".

(עמ' 149-150 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

ב' הוסיף והבהיר: "היא הסכימה ברצון מלא לתת" (עמ' 150, ש: 18 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

118. גרסתו של ב', לפיה נ' חתמה על התיקון להסכם "כי הוא ביקש" ועל מנת להיטיב את מצבו הכלכלי, מתיישבת עם הלך רוח זה ועם עדותה לעיל:

 

"...ב' ד' אמר, אלוהים אמר, ב' ד' היה תמיד מעל אלוהים, היה קודם אלוהים ומעליו היה ב' ד' וזו הייתה האווירה גם, מה שב' ד' אמר קדוש וזהו".

(עמ' 96, ש: 14-16 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

119. לאור זאת, כאשר בפניי שתי הגרסאות כאמור לעיל, אני קובעת כי גרסתו של ב' עדיפה, שכן היא עולה בקנה אחד עם העדויות והעדים שהשכיל להביא, לרבות עדותה של נ' והמכתבים שצוטטו. אשר על כן אני מקבלת אותה.

 

120. כפועל יוצא מכך, אני דוחה את טענתה של נ' לפיה התיקון להסכם נערך בעקבות חששו של ב' כי בן זוגה דאז "יגזול" את זכויותיה בבית.

 

התנהלות הצדדים בתקופה הרלוונטית לעריכת התיקון להסכם

 

121. בסעיף 30 לתצהיר עדותה הראשית טענה נ', כי השיחה בינה לבין ב', באשר לצורך בעריכת התיקון להסכם, התנהלה על מי מנוחות ולדבריה "המדובר היה בשיחה נעימה, מכבדת ושקטה".

 

בחקירתה הנגדית של נ' נאמר כדלקמן: 

 

"ש: אין לי סיבה לחשוב וגם לא לבית משפט כאן, שבדיון שהיה ב-7.1.92 שהצהרת בפני בית המשפט המחוזי שחתמת על ההסכם מתוך רצון,

ת: שלא קראתי אותו,

ש: מתוך רצון טוב וחופשי, אין לנו סיבה לחשוב ששיקרת לבית המשפט המחוזי, נכון?

ת: לא קראתי את מה שהיה כתוב בתיקון. לא קראתי את זה. ב' אמר לי תחתמי וחתמתי, זה הכל...".

(עמ' 72, ש: 4-12 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

122. בהמשך, הופנתה נ' לפרוטוקול הדיון שאישר את התיקון להסכם (נספח ו' לתצהירו של ב') בו היא הצהירה כי חתמה על התיקון להסכם מרצון טוב וחופשי.

 

נ' השיבה: "אני לא דיברתי שם. אני הייתי בעולם אחר" (עמ' 73, ש: 20 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

גרסה זו אינה מקובלת עלי.

 

123. ראשית, ממכלול המכתבים שהוחלפו בין ב' לנ', אשר צוטטו לעיל, משתקפת דמותה של נ' כדעתנית ועצמאית, אשר שומרת על האינטרסים האישיים והכלכליים שלה מכל משמר.

אשר על כן, אין זה סביר כי היא לא קראה את התיקון להסכם ולא ידעה על מה היא חותמת.

 

124. שנית, טענתה של נ' לפיה היא לא ידעה על מה היא חותמת אינה עולה בקנה אחד עם עצם קיומה של גרסה מטעמה בדבר מהותו ומטרתו של התיקון להסכם.

במילים אחרות, אילו נ' לא קראה את התיקון להסכם ולא הייתה מודעת לתוכנו, הכיצד היא ידעה שמטרתו, כביכול, "לשמור בנאמנות" את זכויות הצדדים לילדיהם המשותפים? לשאלה זו לא מצאתי מענה בטיעוניה של נ'.

 

125. זאת ועוד. בחקירתו הנגדית נשאל ב' על הסיטואציה שבה נערך התיקון להסכם.

לטענתו, הוא הדפיס את התיקון להסכם במכונת כתיבה באחד הלילות שבהם נ' והוא ישנו תחת קורת גג אחת, ולדבריו: "אני בטוח שאני הדפסתי לאט, חצי לילה ישבתי למחרת בבוקר כשהיא קמה, הראיתי לה זה, היא הסכימה וזהו" (עמ' 156, ש: 4-5 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

מדבריו של ב' עולה, כי בתקופה הרלוונטית לעריכת התיקון להסכם היו יחסיהם של הצדדים חמים וקרובים, נ' הגיע לבקרו בארה"ב, ולטענתו: "היא הייתה מגיעה למיאמי, היא הייתה ישנה אצלי. הייתי לוקח אותה לחנויות...ישנו במיטה אחת. ז"א לא היו יחסים מעורערים או יחסי כעס ושנאה. היו רק יחסים טובים" (עמ' 150-151 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

גרסתו זו של ב' לא נסתרה על ידי נ', אלא להפך. מדבריה של נ' ומהמכתבים שהוחלפו בין הצדדים עולה, כי גם לאחר הפירוד, ב' הוסיף להיות "היקר לה מכל" וכי היא רצתה לעזור לו ולהיטיב עמו, כשם שהוא סייע לה פעמים רבות.

 

126. עובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענתה של נ' לפיה היא הייתה מצויה "בעולם אחר", לא ידעה על מה היא חותמת ולא שמרה על זכויותיה.

בנוסף, ההסכם אושר בבית המשפט המחוזי ביום 13/2/90, ונ' הצהירה כי היא חתמה עליו ללא לחץ או כפייה.

 

127. לא זו אף זו. התיקון להסכם "אושרר" הלכה למעשה בבית הדין הרבני, במסגרת הליך הגירושין (ראו פרוטוקול הדיון מיום 20/1/00, נספח י"א לתצהירו של ב').

 

במסגרת ההליך בבית הדין הרבני, בו נ' יוצגה על ידי עו"ד ט', לא העלתה נ' טענה כלשהי כנגד זכויותיו של ב'.

 

גם עובדה זו מעידה על כך שבזמן אמת, הייתה נ' מודעת לחלקו של ב' בזכויות הקנייניות בבית.

 

 

128. שאלתי את ב' על נסיבות הוספת סעיף 4 לתיקון להסכם, בכתב יד, והוא השיב כדלקמן:

 

"אני לא זוכר מתי זה הוסף, יכול להיות שמישהו בבית המשפט העיר את תשומת לבנו או משהו, אינני יודע למה זה, או שכתוצאה מדין ודברים בינינו, אין זה, אבל אני כתבתי את זה בכתב ידי, לפני החתימה...".

(עמ' 163, ש: 2-4 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

129. בהמשך דבריו העיד ב', שנ' אמרה לו להוסיף את סעיף 4 לתיקון להסכם, ולכן הוא הוסיף את סעיף 4 בכתב ידו (עמ' 181, ש: 6 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

130. העובדה, כי הסעיף כתוב בכתב ידו של ב', מעידה שסעיף זה לא נכתב ביחד עם יתר הסעיפים המודפסים על ידי מכונת הכתיבה.

 

לפיכך יש בעובדה זו כדי להתיישב עם עדותו של ב', כי הוא הוסיף סעיף זה לבקשתה של נ', אשר הייתה מודעת למשמעות המשפטית של סעיפים 1-3.

 

הנה כי כן, סעיף 1 לתיקון להסכם, מגלם את האינטרס הכלכלי של ב', שכן הוא מקנה לו 40% מהזכויות בבית, ובכך מבטיח את עתידו הכלכלי.

 

לעומת זאת, סעיף 4 לתיקון להסכם מגלם את האינטרס של נ', לשמור את הזכויות בבית "בתוך המשפחה".

 

131. מכאן, כי סעיפים 1 ו-4 לתיקון להסכם, ניצבים האחד מול השני, כמאזנים בין השאיפות והמאוויים של כל אחד מהצדדים, והם שלובים ואוחזים זה בזה, מהווים מקשה אחת ומשקפים הבנה והסכמה של הצדדים החתומים עליהם.

 

132. זאת ועוד. כידוע, על פי הפסיקה, אין לקבל טענה לפיה אדם לא קרא מסמך עליו הוא חתום, אלא במקרים קיצוניים ביותר.

 

 

בפסק הדין ע"א 7456/97 מליחי נ' חב' שמשון חברה לביטוח בע"מ, נקבע בהקשר זה:

 

"המערערת טוענת כי חתמה על מסמכי ההלוואות והשעבוד בלי לקרוא אותם ובלי להבינם. אין מקום להיזקק כאן לטענת "לא נעשה דבר" (“non est factum”) מאחר שלא הוכחו נסיבות המגבשות עילה זו (השווה ע"א 1548/96 בנק איגוד נ' לופו, פד"י נד(2) 559; ע"א 36/99 יפה נ' גלזר, פד"י נה(3) 272; ג. שלו טעות בחתימה - האמנם "לא נעשה דבר" משפטים י"א, תשמ"א 501). דרך כלל, דין הוא כי אדם החותם על מסמך בלי לדעת את תוכנו לא יישמע בטענה שלא קרא אותו ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב שכן "חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (הנשיא זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פד"י יט(2) 113, 117). הנטל לסתירת חזקה זו הינו משמעותי (ענין לופו, שם, עמ' 571; פרשת יפה, שם, עמ' 287). המערערת בענייננו נמנעה מלהעיד את עורכי הדין אשר החתימו אותה על המסמכים. טענתה בדבר אי הבנתה את המסמכים נותרה לאקונית ובלתי משכנעת. אין פלא כי בית משפט קמא לא ראה ליתן אימון בגרסתה בענין זה ואין להתערב בקביעה זו".

 

133. כאמור, בכל התקופה הרלוונטית לעריכת התיקון להסכם, לא הופעלו על נ' לחצים כלשהם מצדו של ב'.

אשר על כן, אני סבורה כי המקרה הנוכחי אינו נכנס למסגרת החריג לכלל המשפטי האמור. 

 

נ' צעדה אל עבר התיקון להסכם בעיניים פקוחות וברצון חופשי. העובדה כי היא לא הייתה מיוצגת באותה עת אינה רלוונטית, שכן היא לא ביקשה להתייעץ עם עו"ד מטעמה.

 

 

134. לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי נ' חתמה על התיקון להסכם מתוך מודעות מלאה, מרצון חופשי וללא לחץ או הטעיה מצדו של ב', כפי שהצהירה בבית המשפט המחוזי בפני כב' השופט בן ארי.

 

אשר על כן, אני דוחה את טענתה של נ' בדבר "חולשת דעת" מצידה או הטעיה מצדו של ב'.

 

טענת ה"נאמנות הקונסטרוקטיבית"

 

135. סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, קובע כדלקמן:

 

"נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת".

 

על פי הפסיקה, אם קיימת זיקה לנכס וחובה של נאמן, הרי שקיימת נאמנות, תהא אשר תהא הדרך בה היא נוצרה (ראו פסק דינו של כב' השופט טירקל בע"א 5717/95 וינשטיין נ' פוקס, פ"ד נד(5) 792, 803 (2000)).

 

136. בענייננו, נ' טוענת כי מטרת התיקון להסכם ובפרט סעיף 4 בו, הייתה להבטיח את הורשת הזכויות בבית לילדיהם המשותפים של הצדדים. מטעם זה, לטענתה, הועברו 40% מהזכויות בבית לב' והוחזקו על ידו בנאמנות עבורם (10% לכל ילד).

 

137. בסעיף 31 לתצהירה, טענה נ' כדלקמן:

 

"כיום, מנסה הנתבע לשים ידיו על הזכויות בבית המגורים, זכויות שלא יועדו לו, זכויות שהוסכם ביננו כי יוחזקו אצלו בנאמנות בלבד, תוך שהדבר כפוף במלואו לזכויותיי שלי בבית המגורים. בהקשר זה יונח כי ילדיי, אשר כאמור כבר היו בגירים באותה העת, ידעו היטב אודות סיכום זה שלי עם הנתבע. למיטב זכרוני בביקורי במיאמי עת קיימתי שיחה זו עם הנתבע אף סיפרתי לבניי אודות הסיכום ביני לבין אביהם, וכן את הרציונל והמטרה של פעולה זו. הכל היה ברור וידוע לבני המשפחה, קרי ילדיי ידעו כי זכויותיהם בבית (אשר הינן כפופות לזכויותיי שלי, שלהן הבכורה בכל דבר ועניין) מוחזקות בנאמנות ע"י אביהם, וזאת בכדי להבטיחן ולשמור עליהן עבורם ".

 

בחקירתה הנגדית, נשאלה נ' כדלקמן:

 

"ש: את וב' שותפים במקרקעין, תגידי לי כן או לא?

ת: ב' ואני חתומים ביחד כי כל ה-40% זה אצלו אבל לא שלו, זה בדיוק הדבר הזה, כל השנים האלה 40% הם אצלו אבל לא שלו...ה-40% הם של ארבעת הילדים שלנו, שהוא ביקש מה-100% שהיו שלי לתת לכל ילד 10% שהוא ישמור".

(עמ' 67, ש: 11-19 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

בכל הכבוד, טענתה של נ' לפיה 40% מהזכויות בבית אינן בבעלותו של ב' תמוהה.

 

ראשית, ל"נאמנות הקונסטרוקטיבית" אין זכר במסמכים הכתובים ועל כן מדובר בטענה בעל פה כנגד מסמכים בכתב.

 

138. כידוע, טענות נגד מסמך בכתב מתאפיינות בכך שהן מערערות על תוכנו של המסמך בזמן עשייתו. עיקרן בכך שהתוכן אינו מבטא את מה שהוסכם בין הצדדים עובר לעריכת המסמך. טענות אלו אין להוכיח במסגרת עדות בעל פה אלא במסמך אחר (ראו ספרו של י.קדמי, על הראיות, חלק שלישי, (תשס"ד-2003).

 

נ' לא הציגה מסמך כלשהו בכתב, המעיד על קיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית, אל מול המסמכים הרבים האומרים אחרת.

 

לפיכך אני קובעת, כי נ' לא נשאה בנטל השכנוע המוטל עליה להוכחת קיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית. 

 

139. לא זו אף זו. הראיה החיצונית היחידה שהובאה מטעמה של נ' בתמיכה לטענת הנאמנות, הייתה עדותו של ד"ר א' ס' - חברם המשותף של הצדדים, אשר העיד בסעיפים 5-6 לתצהירו כדלקמן:

 

"זכור לי כי במהלך שנות ה-90 נ' קיימה עמי שיחה בה סיפרה לי כי ערכה הסכם פירוד עם ב', במסגרתו הוסכם ביניהם כי בית מגוריה והמגרש הצמוד שלו...אשר שימש כל השנים למגוריה של נ' בלבד, יוחזק ע"י נ' וב' בעבור 4 הילדים המשותפים. אודה ואתוודה שאינני זוכר עוד פרטים הנוגעים לסיטואציה האמורה, וזאת נוכח העובדה שזו התקיימה לפני שנים כה רבות. ברם, ידוע לי כי כך סוכם בין נ' לב', כמו גם העובדה שנ' עושה שימוש בלעדי בבית המגורים מהלך כל השנים וגם כיום".

 

בחקירתו הנגדית הבהיר ד"ר ס', כי הטענות שבתצהירו אינן בידיעתו האישית, אלא הוא שמע את הדברים מנ' (עמ' 43-44 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19). עסקינן בעדות שמועה בלבד.

 

לפיכך אני סבורה, כי לא ניתן לבסס את טענת הנאמנות הקונסטרוקטיבית על דבריו של ד"ר ס'. זאת, מבלי לפגוע בד"ר ס', אשר ברוב הגינותו אישר כי מדובר בדברים אשר הוא שמע מפיה של נ'.

 

140. גם העובדה כי לא הובא כל עד מתוך המשפחה אשר יתמוך בגרסה זו, חרף אמירתה כי משפחתה ידעה אודות הנאמנות, יש בה כדי לפגום באמינותה של הגרסה. חזקה על עורך דינה של נ' כי אילו היתה עדות מסוג זה , היה מביאה בפני, אולם לא כך נעשה.

 

141. בנוסף לכך, טענת הנאמנות הקונסטרוקטיבית אינה עולה בקנה אחד עם מציאות הדברים כהווייתה.

 

נ' אישרה בחקירתה הנגדית, כי היא לא דיווחה לרשות המיסים או לכל רשות אחרת אודות התגבשותה של עסקת נאמנות (עמ' 71-72 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

כמו כן, אין חולק, כי טענה משפטית זו הועלתה לראשונה בהליך הנוכחי. המונח "נאמנות קונסטרוקטיבית" לא עלה בחילופי הדברים בין הצדדים.

 

ההפך הוא הנכון. כפי שפורט לעיל, בין הצדדים הוחלפו מכתבים רבים במסגרתם התנהל דין ודברים באשר לזכויות בבית ומימושן.

 

מקריאת המכתבים עולה, כי נ' הייתה מודעת לכך שהזכויות בבית הוקנו לב' במלואן, והוא רשאי לעשות בהן כרצונו.

 

142. כך לדוגמה, כתבה נ' במכתבה מיום 2/1/95 (נספח כ' לתצהירו של ב'):

 

"...בוודאי שאני רוצה שתהיה לך דירה בארץ ומקום להיות בו- אחרת לא הייתי מציעה לך למכור את הבית. הרי כל הטיפול התחיל ממני ע"מ שתהיה לך פינה משלך בארץ".

 

 

כמו כן, במכתבה מיום 7/9/96 (נספח ל"ה) לתצהירו של ב', כתבה לו נ' כדלקמן:

 

"...בקשר לדירות שנשארות לנו. נראה לי שצריך לשלם לו פחות ואין הצדקה לשלם 5000$ בנפרד עבור התכנון (עבודה זו עושה אדריכלית).

נפגשתי איתו לבד-ואני חושבת שאמשיך לעבוד איתו כך ואייצג גם אותך".

 

לשון דבריה של נ', בזמן אמת, תומכת בגרסתו של ב'. נ' אינה מדברת על נאמנות כלשהי. ממכתבה עולה כי היא מקנה לב' זכויות בעין במטרה לדאוג לו בכך שהיא מאפשרת לו מקום משלו, דירה בה יוכל להניח את ראשו בשהותו בארץ. 

 

143. עוד עולה מהמכתבים, כי נ' ראתה בב' שותף במקרקעין, אשר היא מעוניינת לייצגו מול הגורמים המטפלים בעסקת הקומבינציה. תפיסה זו שוללת מאליה את טענת הנאמנות הקונסטרוקטיבית.

 

144. לא זו אף זו. כפי שניתן להתרשם מחליפת המכתבים, ב' פנה אל נ' פעמים רבות בטענה לבעלותו בבית.

 

כך לדוגמה, במכתב מחודש אוגוסט 1996 (נספח ל"א לתצהירו של ב'), כתב לנ' כדלקמן:

 

"...לאור היעדר כל התקדמות בנושא הבניה במגרשנו המשותף נראה לי כי את או עורכת דינך נוהגים במדיניות של השהייה וסחבת, זאת למרות בקשותי החוזרות ונשנות כולל הסברי כי אין לי דירה ומקום מגורים בארץ.

הסברתי לך כי האפשרות היחידה בה אוכל לרכוש דירה משלי הינה ביצוע עסקת מגרשנו, הבהרתי לך כי מצבי הכלכלי אינו מאפשר לי לרכוש דירה ופינה משלי אלא אם עסקת מגרשנו תמומש".

 

כמו כן, במכתבו מיום 20/7/99 (נספח י"ג לתצהירו של ב'), טען ב' בפני נ':

 

"אני רוצה להזכיר לך כי בהסכם חלוקת הרכוש קבלת כבר את מנת חלקך, שהוא גדול מחלקי בסך 20% ואשר מטרתו הייתה והינה לאפשר לך עתיד של קיום בכבוד...".

 

145. מכאן, כי נ' הייתה מודעת, בזמן אמת, לעמדתו של ב' בדבר בעלותו בבית, והיא לא טענה כנגד כך, ואף לא השיבה לו כי מעמדו הוא כנאמן בלבד.

 

מובן כי המשמעות של מתן זכויות בעלות בבית מבחינה משפטית, הינה כי ב' רשאי לעשות בזכויות כרצונו.

 

146. אין חולק, כי הצדדים ניהלו דין ודברים ואף נועצו עם צדדי ג' לצורך גיבוש עסקת קומבינציה. ועל כך יורחב בהמשך.

 

עצם תכנונה של עסקת קומבינציה, הגם שלא התממשה עד כה, מעידה על מודעותה של נ' לזכויותיו הקנייניות של ב'.

ככלות הכל, אילו עסקת הקומבינציה הייתה יוצאת מהכוח אל הפועל, משמעות הדבר הייתה כי לב' תהיה דירה, אשר יוכל לעשות בה בחייו כרצונו. לצורך העניין, הוא רשאי היה למכור את זכויותיו בדירתו המתקבלת מעסקת הקומבינציה לצד ג' ולרכוש דירה אחרת במקום אחר.

 

המונח "נאמנות" או "נאמנות קונסטרוקטיבית" מעצם טיבו, מתייחס למצב שבו הנאמן מחזיק בזכויות עבור צד ג', הן אינן בבעלותו והוא אינו רשאי לעשות בהן דבר אלא בהוראות הנהנה. לא כך בענייננו.  

 

147. לפיכך, אני קובעת כי טענתה של נ' בדבר נאמנות קונסטרוקטיבית אינה מתיישבת עם מציאות הדברים, ואני דוחה את הקונסטרוקציה המשפטית הנטענת.

 

חרף זאת, אני סבורה כי יש לקבל את גרסתה של נ', לפיה כוונתה היתה לשמור את הנכס "בתוך המשפחה". אך לא לכך "נאמנות" ייקרא (ועל כך יורחב בהמשך).

 

המגרש ב....

 

148. כאמור, במסגרת התיקון להסכם, העביר ב' 40% מזכויותיו במגרש ב... לנ', זאת במקביל להעברת 40% מזכויותיה בבית אליו.

 

לכאורה, מדובר בהעברה הדדית של זכויות, העברה זו כנגד זו.

בחקירתה הנגדית, שאלתי את נ' לגבי מטרת העסקה ב.... וכדלקמן:

 

"כב' השופטת: אני רוצה לשאול אותך, אם את אומרת 40% מבטיחים את הזכויות של הילדים, למה צריך לקשור לזה את ההסכם ב..., מה הקטע, כאילו למה בכלל צריך משהו תמורת משהו?

העדה: אני לא צריכה שום דבר. כל מה שהיה,

כב' השופטת: את מבינה את השאלה שלי?

העדה: לא, אני מבינה, זה בכלל, זה כאילו לתת לי חיזוקים...

....

ש: את נותנת לי 40% בבית בחזרה ואני נותן לך,

ת: והוא נותן לי 40% משם, ממשהו שהוא היה,

ש: ב....

ת: ב.... זה היה, זה היה חורשה שעומדת עד היום ב.... זה הכל. זה מה שידעתי תמיד. זה לא היה איזה עסקה שאני נכנסתי לזה בכלל.

ש: לא נכנסת לזה אבל הסכמת לקבל את זה, נכון?

ת: הסכמתי לקבל, זה נרשם וזהו".

                              (עמ' 76-77 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

בהמשך עדותה הופנתה נ' לנספח ט' שצורף לתצהיר עדותו הראשית של ב', שעניינו אישור על רישום הערת אזהרה לטובתה, על נכס זה, אולם זו השיבה כי היא לא יודעת על מה מדובר (עמ' 80, ש: 16 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/20).

 

149. בחקירתו הנגדית טען ב', כי הענקת 40% מזכויותיו במגרש ב... לנ', עמדה כנגד העברת 40% מזכויותיה אליו בבית (עמ' 199 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

150. הצדדים לא הרחיבו בעניין עסקה זו. לא הוצגו בפניי חוות דעת שמאיות שיש בהן בכדי להעריך את ערך המקרקעין זה מול זה. לפיכך, גרסתו של ב' בעניין זה אינה מבוססת דייה. עם זאת, העיד מר ע' י' בעניין זה כדלקמן:

 

"...כשהוא קנה את המגרש אז היו הערכות שיתנו שם, שתהיה תב"ע חדשה ויאפשרו שם בנייה של בתים, בסופו של דבר נדמה לי שלא יצא מזה כלום עד היום הזה".

(עמ' 93, ש: 12-15 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

 

התרשמותי הינה כי התייחסותם של הצדדים להעברת הזכויות במגרש ב.... הייתה מינורית. כפי הנראה, הזכויות במגרש ב....אינן בעלות ערך ממשי, שכן אין חולק כי הנכס ב....הינו כיום שמורת טבע ציבורית. נראה כי גם ההשלכה שיש לכך על משמעות התיקון להסכם אינה משמעותית.

 

151. נראה כי גם לחלק זה של עסקת החליפין, די היה ברצונו של ב' כי כך יעשה כדי לקבל את הסכמתה של נ'.

 

לפיכך, לא מצאתי שיש במגרש זה ב.... ובמשמעויותיו כדי לסייע למי מהצדדים בפסק דין זה.

 

התנהגות הצדדים בתקופה שלאחר עריכת התיקון להסכם

 

152. בתקופה שלאחר חתימת התיקון להסכם, לא עלתה מחלוקת כלשהי בין הצדדים באשר לאופן חלוקת הזכויות בנכס והדבר היה "בקונצנזוס" מבחינתם.

 

ב' טען בתצהירו, כי אף בהליך הגירושין שהתנהל בין הצדדים בשנת 2000 בבית הדין הרבני, לא העלתה נ' טענה או טרוניה כלשהי בסוגיית אופן חלוקת הזכויות. טענתו זו לא הוכחשה על ידי נ' ולא הופרכה (בהליך זה היו הצדדים מיוצגים ע"י עו"ד ט').

 

153. זאת ועוד. הצדדים פעלו ברוח הוראותיו של התיקון להסכם, לאחר חתימתו ונקטו בפעולות אופרטיביות ליישומו.

 

בהקשר זה, טענה נ' בתצהירה כדלקמן:

 

"המשכם של דברים, שלאחר החתימה על התיקון להסכם הגירושין פעל הנתבע לרשום באופן מיידי הערת אזהרה בספרי המקרקעין על פי ההסכם המתוקן, קרי הערת אזהרה על חלקי במקרקעין, וזאת בכדי להבטיח את יישום ההסכמות ביננו, שהבית יובטח ויעבור בסופו של יום לילדנו המשותפים.

בקשה זו לרישום הערה הוגשה לרשם המקרקעין ביום 14.1.92 (7 ימים לאחר אישור ההסכם המתוקן), ונרשמה בפועל ב-21.1.1992 , כעולה מנסח רישום המקרקעין".

 

הבקשה לרישום הערת אזהרה ונסח רישום המקרקעין צורפו כנספח 16 לתצהיר עדותה הראשית של נ'.

 

154. בתצהיר עדותו הראשית, מאשר ב' את דבר רישום הערות האזהרה מיד לאחר אישור בית המשפט את התיקון להסכם, כאמור בסעיפים 43-46 לתצהירו:

 

"...ביום 21.01.1992 , בתכוף לאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין השני, הגשתי ללשכת רישום מקרקעין בקשה לרישום הערת אזהרה על חלקה של נ' בבית. רשמתי את הערת האזהרה כדי שנ' לא תמכור את זכויותיה בבית בלי שאני אדע על כך, במיוחד מאחר ומרכז חיי היה בארה"ב. מי שעזר לי לרשום את הערת האזהרה היה חתני באותה העת, עו"ד ג' א'...

ביום 16.11.1994 נ' רשמה בלשכת רישום מקרקעין הערת אזהרה על חלקי בבית...ביום 25.11.1994 נ' רשמה בלשכת רישום מקרקעין הערת אזהרה על חלקי במגרש ב...ביום 23.02.2000, בסמוך לאחר עריכת הגט בינינו, נ' ואני פנינו ללשכת רישום מקרקעין והעברנו חלקים מהזכויות בבית בהתאם להוראות ההסכם השני...כאשר עד אז מצב רישום זכויות הבעלות בבית נותר כפי שהיה ביום רכישתו: מחצית מהזכויות היו רשומות ע"ש והמחצית הנותרת הייתה רשומה ע"ש נ' (ראו נסח טאבו מסומן כמוצג ב')".

 

155. בחקירתו הנגדית הסביר ב' את מטרתה של הערת האזהרה שנרשמה על הזכויות וכלשונו:

 

"...הערת אזהרה היתה כיוון שאני לא חי פה ואני לא יודע מה יקרה אם היא מוכרת, אם היא מנהלת משא ומתן עם מישהו, רציתי שיהיה לי גוף שיתריע, אם יש איזושהי פעילות בדבר הזה".

(עמ' 175, ש: 9-12 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

בהמשך נשאל ב' כדלקמן:

 

"ש:...מה פתאום אתה רץ עם הסיכום ביניכם שכל אחד רשאי, היא 60 אתה 40 זכות קניינית מלאה, מה פתאום אתה רץ לרשום הערת אזהרה לחלק שלה?

ת: כדי שלא תנהל משא ומתן או תהיה איזושהי תזוזה בלי שאני אדע. אני לא חי פה, אני חי שם, אין לי פה עו"ד שמייצג אותי או שפשוט אני אדע אם יש איזושהי תזוזה בקרקע, זה הכל.  אבל למרות שזה לא הועבר בתודעה, היה 40-60, למרות שכאילו היה לי בטאבו רשום 50-50 , אבל לא השתמשתי בזה אף פעם. גם במכתבים שלי אני מדבר על 40,

ש: ומי רושם את הערת אזהרה בפועל?

ת: באיזה שנה זה היה?

ש: יומיים אחרי ההסכם.

ת: כנראה שביקשתי מג' לבצע את זה".

(עמ' 175-176 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

156. מטעמו של ב' הוגש תצהיר עדותו הראשית של מר ג' א', אשר בסעיפים 5-6 לו נטען כדלקמן:

 

"במהלך שנת 1992 ב' פנה אלי ואמר לי שהוא ואשתו דאז, גב' נ' ב', ערכו ביניהם הסכם ממון לפיו ב' הוא הבעלים של 40% מהמגרש עליו בנוי הבית ברחוב....

ב' ביקש שאאמת את חתימתו על הבקשה לרישום הערת אזהרה על חלקה של נ' ב' במגרש, וכך עשיתי.

רצ"ב העתק הבקשה לרישום הערת אזהרה מסומן כנספח א'".

 

בחקירתו הנגדית הבהיר מר ג' א', כי תפקידו התמצה באימות החתימה, הוא לא ידע על ההסכמים שנחתמו וכן הוא אינו בקיא בעניין הנסיבות שבגינן הועברו 40% מהזכויות בבית לב' (עמ' 77-81 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

לאור זאת, אני קובעת, כי בכל הכבוד, עדותו של עו"ד א' אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו.

 

157. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל הינה, כי עצם העובדה שהצדדים מיהרו לרשום הערות אזהרה התואמות את התיקון להסכם, מעידה על אומד דעתם כי זה ייושם בפועל.

 

במילים אחרות, רישום הערת אזהרה בדבר חלקו של ב' בבית, מעיד על כוונתה של נ'  להקנות לו זכויות אלה. 

 

158. לא זו אף זו. בין הצדדים התנהל דין ודברים ממושך באשר לגיבושה של עסקת קומבינציה על המגרש.

 

המכתבים הרלוונטיים שהוחלפו בין הצדדים בהקשר זה, צוטטו בהרחבה לעיל. ממכתבים אלה ניתן להתרשם, כי לכל אורך הדרך גילה ב' את דעתו בדבר כוונתו למימוש זכויותיו, על מנת לאפשר לו פיסת נחלה בארץ.

 

מהמכתבים עולה כי נ' היתה מודעת גם מודעת להתחייבויותיה על פי ההסכם.

 

159. להלן יוצגו מספר דוגמאות למכתבים אלו, ולמען הנוחות, יפורטו בסדר כרונולוגי:

 

• המכתב מיום 2/1/95 שהינו מסמך מכונן, בו נ' אומרת לב' שהיא רוצה שתהיה לו דירה בארץ (נספח כ' לתצהירו של ב'):

 

"...בוודאי שאני רוצה שתהיה לך דירה בארץ ומקום להיות בו- אחרת לא הייתי מציעה לך למכור את הבית. הרי כל הטיפול התחיל ממני ע"מ שתהיה לך פינה משלך בארץ".

 

• במכתב שמפנה נ' לב' ביולי 1996 (נספח ל"ה לתצהירו), היא שבה ומצהירה על אומד דעתה, כי ב' זכאי לדירה או לדירות, שכן היא משתמשת במילים "בקשר לדירות שנשארות לנו", כי היא רואה בו ובה לרבות ילדיהם יחידה כלכלית. לא ניתן לפרש אחרת את המילה "לנו", וכדלקמן:

 

"...בקשר לדירות שנשארות לנו. נראה לי שצריך לשלם לו פחות ואין הצדקה לשלם 5000$ בנפרד עבור התכנון (עבודה זו עושה אדריכלית).

פגשתי איתו לבד-ואני חושבת שאמשיך לעבוד איתו כך ואייצג גם אותך".

 

• במכתב מ-26/8/96 (מוצג ל"א לתצהיר), כותב ב' לנ' שהיא אינה רגישה למצבו וכלשונו:

 

"בימים אלו בהם הנני מרותק למיטתי עם ברך שבורה יש לי את כל הזמן בעולם לחשוב ולהרגיש בחסרונה של פינה משלי בה אוכל לשכב ולהיות בסביבת חברים וכן לקבל טיפול רפואי כמו שצריך. בנסיבות הללו מציקה לי שוב ושוב העובדה של חוסר רגישותך לעניין כאשר כלל לא אכפת לך ולמרות מצבי הנוכחי הינך נוקטת בזלזול וחוסר התחשבות.

איני רוצה להאריך בדברים אך אני חייב לומר לך כי אינך משאירה בידי כל ברירה אלא לנסות ולמצוא אופציה אחרת כדי להגיע למימוש חלקי ברכוש כדי לרכוש דירה/פינה משלי בארץ.

אחת האופציות העומדות בפני (מתוך כמה) הינה איתור קבלן או אדם אחר אשר יהיה מוכן לקנות את זכויותי במגרש ולהשאיר לו לנהל איתך משא ומתן עתידי על חלקי ברכוש...כאשר אני אהיה כבר מחוץ לכל שותפות עסקית איתך בעתיד".

 

• במכתב מחודש יולי שנת 1996 (נספח ל"ו לתצהירו), כותב ב' לעו"ד ק' על התמהמהותן של נ' ועו"ד ר' א' בכל הנוגע לעסקת הקומבינציה וכדבריו:

 

"נראה לי כי המצב כפי שהוא קיים כיום מאד נוח לנ' ולמיטב הבנתי, האיטיות של שתי הנשים (נ' ור' א') אינה נובעת רק מחוסר קומיניקציה ביניהן, אלא (אולי) מהעדר עניין של נ' לכל נושא המכירה בנייה וכדומה, כיום טוב לה בתנאים הקיימים (קומה א' מושכרת לגן ילדים תמורת 100 דולר לחודש, ובנוסף לכך משכירת הגן משלמת לנ' את כל הוצאות של הבית כולו)".

 

• במכתב מיום 10/9/96 שהפנה ב' לעו"ד ק' (נספח ל"ו לתצהירו), הוא מציין בפניו כדלקמן:

 

"ישנם שני הסכמי גירושין, בראשון נתתי לנ' הכל, אך לאחר תקופה מסויימת בוצע תיקון להסכם אשר אף קיבל תוקף של פסק דין, התיקון מחלק את הרכוש ל-40% לי ו-60% לנ'...".

 

• במכתבו מיום 20/7/99 (נספח י"ג לתצהיר), מתייחס ב' לסירובה של נ' לתת לו גט וטען כי היא מנסה "לשפר עמדות" בהוראות התיקון להסכם.

 

 

ב' טוען כדלקמן:

 

"אני רוצה להזכיר לך כי בהסכם חלוקת הרכוש קבלת כבר את מנת חלקך, שהוא גדול מחלקי בסך 20% ואשר מטרתו הייתה והינה לאפשר לך עתיד של קיום בכבוד...".

 

160. כאמור, ברבות השנים עסקת הקומבינציה לא יצאה אל הפועל. הרושם הוא כי נ' נהגה בפסיביות ולא פעלה לקידום העסקה, כפי הנראה מאחר שכך היא העדיפה והדבר היה לה נוח. מכל מקום, במכתביה, נ' מעולם לא התכחשה לזכויותיו של ב' ולהסכמתה כי אלו ימומשו בהתקשרות לביצועה של עסקת קומבינציה.

 

בנושא של עסקת הקומבינציה, טען ב' בסעיפים 67 ו-68 לתצהיר כדלקמן:

 

"במרוצת השנים שחלפו מפרידתנו ועד בסמוך לשנת 1998, נ' ואני פעלנו בשיתוף פעולה בנוגע למימוש זכויות הבנייה במגרש וביצוע עסקת קומבינציה כדי למצות מלוא הזכויות שלנו בקרקע עליה בנוי הבית (להלן: "הפרויקט").

בסופו של דבר פעולות אלו לא הבשילו לעסקה כלשהי והמצב נותר כפי שהיה.

במסגרת הניסיון המשותף של נ' ושלי לבצע את הפרויקט, פנינו במשותף לאדריכלית גב' ענ' ב' ולעו"ד מר מ' ק' ושכרנו את שירותיהם, וכן פנינו לקבלנים וקיימנו התייעצויות שונות וחילופי דברים כשותפים במקרקעין".

 

161. זאת ועוד. כנספח כ"ט לתצהירו צירף ב' הסכם שכר טרחה שערכו נ' וב' עם האדריכלית ענ' ב', בנוגע להיבט התכנוני של עסקת הקומבינציה במגרש. מעיון בהסכם שכר הטרחה עולה, כי נכללות בו רשימה ארוכה של פעולות ועבודות אשר התחייבה האדר' ב' לבצע לצורך קידום עסקת הקומבינציה.

 

162. כמו כן, מטעמו של ב' הוגש תצהיר עדותה הראשית של האדר' ב', במסגרתו היא טענה כדלקמן:

 

"במהלך שנת 1997 מר ב', פנה אליי בנוגע למקרקעין המצויים ב... (להלן: "המגרש").

מר ב' הציג עצמו כבעל זכויות במגרש יחד עם גב' ב'.

בקשתו של מר ב', הייתה שאכין תוכנית ת.ב.ע. בהתאם לדרישות מפורטות של ועדה מקומית לתכנון ובניה.... ובמידת הצורך, תוכנית בינוי ע"פ דרישת הוועדה. כמו כן מר ב', ביקש שאכין תוכנית מפורטת להקמת בניין במגרש.

בהתאם, נכרת בינינו הסכם שכר טרחה המצ"ב כנספח א'.

מר ב' ביקש שבהסכם שכר הטרחה בינינו ייכתב (סעיף 10 להסכם) כי כל התשלומים וההוצאות החלים על הלקוח- מר ב' וגב' ב', ישולמו 60% ע"י הגב' ב' ו-40% ע"י מר ב'.

לאחר מכן קוימו ביני לבין מר ב' וגב' ב', פגישות בנוגע לתכנון תוכנית הת.ב.ע והבניין, במהלכן מר ב' וגב' ב', גילו רצון למקסם את זכויות הבניה ולהגיע לתוכנית הטובה ביותר מבחינתם.

בדרך כלל נפגשתי עם ד' ב' ועם נ' ב' באופן פרטני.

בסופו של דבר הפרויקט לא התקדם לכדי מימוש והקשר שלי עם מר ב' וגב' ב' נותק".

 

בחקירתה הנגדית, הבהירה האדר' ב' כי היא אינה בקיאה בטיב ההתקשרות החוזית שבין הצדדים (עמ' 95, ש: 10-14 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

כמו כן, שאלתי את האדר' ב' באשר למצב התכנוני בשטח בו מצוי הבית והיא השיבה כדלקמן:

 

"כב' השופטת: מה מותר לבנות שם היום, את יודעת?

ת: לא. אמרתי שאפשר לברר, בטוח נותנים שם להרים מגדל או 11 קומות בטח...היום יש תמ"א , יש התחדשות עירונית, אפשר לפעול על המגרש".

(עמ' 97, ש: 4-8 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

163. דבריה של האדר' ב' מעידים על הפן המעשי שהקנו הצדדים לחלוקת הזכויות, על דרך קידומה של עסקת הקומבינציה.

 

164. יתרה מזו. הגב' ב' מצרפת חשבונית על פיה שילמו הצדדים את שכר טרחתה בחלקים הנקובים בתיקון להסכם.

 

לפיכך מצאתי את גרסתה של האדר' ב' אמינה ומקצועית. אני מקבלת אותה וקובעת כי היא מוסיפה ותומכת באופן משמעותי בגרסתו של ב'.

 

165. מעבר לבירור הפן התכנוני של עסקת הקומבינציה, קידמו הצדדים גם את בירורה המשפטי של העסקה.

 

מטיעוני הצדדים עולה, כי בתחילה, נועצה נ' עם עו"ד ר' א' וב' נועץ עם עוד מ' ק' ואילו בשלב מאוחר יותר, לקראת שנת 1996, שכרו שני הצדדים את שירותיו של עו"ד מ' ק' (הסכם שכר טרחה וייצוג מיום 29/10/96 צורף כנספח כ"ז לתצהירו של ב').

 

166. ב' צירף לתצהירו מספר מכתבים שהוחלפו עם עו"ד ק' (נספח ל"ו). מעיון במכתבים אלה ניתן להתרשם בבירור, כי ב' פעל במלוא המרץ למימוש זכויותיו בבית והוא "הפך כל אבן" לצורך כך.

 

167. עוד ניתן להתרשם, כי חלקה של נ' בקידום עסקת הקומבינציה היה, בכל הכבוד, מינורי הרבה יותר בהשוואה לפועלו של ב'.

בעוד ב' היה אקטיבי ונמרץ בהידברות אל מול עו"ד ק' והאדר' ב', הייתה נ' פסיבית יותר.

 

המכתבים בין ב' לנ' שצוטטו בהרחבה לעיל, מעידים על כך שב' העלה, לא פעם ולא פעמיים, טרוניה בפני נ' על התנהלותה אשר מונעת ממנו את זכויותיו.

 

חרף מידת הפסיביות בה נקטה נ', היא מעולם לא התכחשה לזכויותיו של ב' והיא אף הסמיכה אותו לנהל משא ומתן בשמה, זאת על דרך מתן יפויי כוח לטובתו לניהול מו"מ וקידום עסקת הקומבינציה (נספחים ל"ז, ל"ח לתצהירו של ב').

 

168. צא ולמד, שהצדדים נקטו בפעולות אופרטיביות ממשיות לביצוע עסקת הקומבינציה עליה דיברו רבות במכתביהם. העובדה שב' היה אקטיבי בביצוע הפעולות ונ' הייתה פסיבית, אינה מעלה ואינה מורידה מההסכמה שניתנה מצידה לביצוע פעולות אלו.

 

169. כזכור, מטרתה של עסקת הקומבינציה הייתה מימוש כל זכויות הצדדים בנכס, והבאתן לכדי ביטוי מעשי בשטח.

 

 

אף נ' עצמה אישרה עובדה זו בחקירתה הנגדית, וטענה כי:

 

"...בתוך כל הסיפור הזה בשורה התחתונה ב' היה מוכן לעשות קומבינציה שלכל ילד מארבעת הילדים תהיה דירה".

(עמ' 115-116 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

170. אני קובעת כי טענתה של נ', לפיה כוונתם המשותפת הייתה להקנות לכל אחד מהם ולכל אחד מילדיהם המשותפים דירה (וכטענתה, 1:1:4), אינה מנוגדת לזכויותיו הקנייניות של ב' בבית ואינה שוללת אותן.

 

171. מכאן, כי התקשרות הצדדים עם עו"ד ק' ואדר' ב' מעידה על כך, שאומד דעתם המשותף היה להקנות 40% מהזכויות בנכס לב', כהגדרתן בתיקון להסכם .

 

172. נ' טוענת בתצהירה, כי לאורך השנים היא השכירה את הקומה התחתונה בבית לגן ילדים, ונטלה לעצמה את דמי השכירות. לטענתה, עובדה זו מעידה על כך שהיא נהגה בבית מנהג בעלים, ומכאן כי מלוא הזכויות בו שייכות לה.

 

לטענה זו אין יסוד. העובדה שנ' נהגה בבית לאורך השנים מנהג בעלים והשכירה את חלקו על פי שיקול דעתה תוך גריפת דמי השכירות לכיסה אין משמעה שהיא בעלת מלוא הזכויות בבית אלא כי ב' נתן הסכמתו שכך תפעל.

 

173. כפי שעולה מהתכתובות בין הצדדים, ב' קבל בפני נ', לאורך השנים, כי היא משכירה חלק מהבית ללא ידיעתו וללא הסכמתו ואף חותמת בשמו על הסכמי השכירות. מכאן, כי ב' עמד על זכויותיו והודיע לנ' כי העובדה שהיא נוהגת בבית מנהג בעלים, מהווה הפרה של זכויותיו.

 

העובדה שנ' חתמה בשם ב' על הסכמי השכירות, מעידה על כך שהיא הייתה מודעת לזכויותיו בבית, חרף העובדה שהיא אינה מודה בהם במפורש.

 

לאור זאת, אני קובעת, כי נ' מנועה כעת מלהתכחש לחלקו של ב' בזכויות הקנייניות בבית.

 

174. תמוהה בעיניי גם טענתה של נ', לפיה עמדתו של ב' הועלתה בפניה לראשונה בשיחת טלפון שהתקיימה ביניהם ביום 7/1/18 (ראו סעיף 96 לתצהיר עדותה הראשית).

 

בחקירתה הנגדית נשאלה נ' בנושא זה והשיבה כדלקמן:

 

"ש: יכול להיות שב' התחייב בפנייך הוא אמר לך, תראי נ', יום אחד אני אוריש את החלק שלי בבית לילדים שלנו, יכול להיות?

ת: מעולם לא דיברנו על זה.

ש: לא דיברתם על זה?                  

 

ת: בכלל לא דיברנו על זה שזה שלו. עד דצמבר 2017...כשהוא טלפן ואמר לי שהוא רוצה למכור את החלק שלו "ביי הוק וביי קוק", לא מעניין אותו, אני הייתי בהלם מזה".

(עמ' 119 ש: 10-19 לפרוטוקול הדיון מיום 11/6/19).

 

גרסה זו אינה מתיישבת עם כל שהוכח.  

175. קריאת המכתבים שהוחלפו בין הצדדים במהלך השנים, שוללת את גרסתה של נ' מהיסוד. כאמור, מהמכתבים השונים עולה, כי לכל אורך הדרך, עמד ב' על דעתו לפיה בבעלותו 40% מהזכויות בבית וכי בדעתו לממשן "ביי הוק וביי קוק".

 

באופן דומה, גם התנהלותם של ב' ונ' מול עו"ד ק' והאדר' ב', מעידה על מודעותה המלאה של נ' לחלקו של ב' בזכויות הקנייניות בבית.

 

כפועל יוצא מכך, מקובלת עליי גרסתו של ב' לפיה הוא הופתע לשמוע מנ' כי היא מתנגדת נחרצות למימוש זכויותיו בבית, בשיחת הטלפון שהתקיימה ביניהם.

 

בחקירתו הנגדית, התייחס ב' לשיחת הטלפון האמורה, וטען:

 

"...אני טילפנתי אליה ואמרתי לה- בואי ניפגש, מדובר ברצון שלי למכור את המגרש, וחטפתי גשם זלעפות- אם אתה רמאי, אתה גנב, אתה זה וזה, אמרתי לה- אוקי, אם לא תהיה לי ברירה, אני אלך למשפט להשיג את הנכס שלי, זה הכל".

(עמ' 170, ש: 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

176. יצוין כי גרסתו של ב' נתמכה בעדותה של רעייתו הנוכחית, גב' על' ב', אשר העידה כי לאורך השנים היא הייתה עדה לשיחות בין ב' לנ', במהלכן נ' כלל לא התכחשה לזכויותיו של ב' בבית.

 

וכך, בדיון מיום 12/6/19, במסגרת חקירתה החוזרת, העידה גב' על' ב' כי היא נכחה לצד ב' בעת ששוחח בטלפון עם נ' אודות זכויותיו בבית. היא התרשמה כי ב' היה מופתע ביותר מתגובתה של נ' להצהרת הכוונות מצדו בדבר מימוש זכויותיו בבית וכדבריה:

 

"הוא הרגיש גרוע מאוד, הוא היה מופתע לגמרי. הוא אמר לי שזה לא מתאים לה. הוא היה בסערת רגשות, כי זה נפל כמו רעם ביום בהיר, הוא לא האמין מה שהוא שמע, זה בדיוק ככה, זה לקח הרבה זמן עד שהוא נרגע, היה לו קשה מאד".

(עמ' 110, ש: 14-17 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

יש כמובן ליתן משקל ראוי לנסיבות היותה אשתו של ב'. ואולם, אני מקבלת את גרסתה של גב' על' ב' בדבר ההפתעה המוחלטת שחש ב' לנוכח תגובתה הנסערת של נ' להצהרת כוונותיו בדבר מימוש הזכויות בבית.

 

ככלות הכל, כאמור, התכתובות שהוחלפו בין הצדדים והפעולות האופרטיביות שנקטו מצביעות כולן על מודעותה המלאה של נ' לזכויותיו הקנייניות של ב' ועל כן היא מנועה מלטעון כנגד זאת כעת.

 

177. מניעות זו, מעידה על כך שתביעתה של נ' התיישנה, הלכה למעשה, שכן היא הייתה מודעת לזכויותיו הקנייניות של ב' וכפועל יוצא מכך, לא קמה לה הגנת "התיישנות שלא מדעת" או הגנה המאריכה את תקופת ההתיישנות בשל תרמית או הטעיה.

 

התקופה שבין שנת 2000 לבין הגשת התביעה (דצמבר 2017)

 

178. כפי שעולה, תמה חלופת המכתבים שבין הצדדים בשנת 1999, שכן איש מהם לא הגיש לתיק מסמך אחר.

 

179. מעדותו של ב' עולה כי בשנת 2000 הצדדים התגרשו, והוא נישא לאשתו הנוכחית.

גם נ' החלה את הקשר הזוגי הנוכחי בתקופה הנ"ל.

 

180. הנה כי כן, הצדדים התכנסו לניהול חייהם השוטפים ו"רוחות המלחמה" שנשבו מהמכתבים האחרונים של ב' בדבר כוונותיו לפנות לערכאות המשפטיות, נדמו.

 

גם נ', לא הציגה ראיה כלשהי ממנה ניתן להסיק כי היא המשיכה בפעולות כלשהן על מנת להוציא את עסקת הקומבינציה אל הפועל.

העדות היחידה שהובאה בעניין זה הינה מפיה של נ', בסעיף 73 לתצהירה, בהתייחס לדמי השכירות, כדלקמן:

 

"...לו היה נתבע מאמין באמת ובתמים כי לו זכויות בבית המגורים, כי זכותו לקבל נתח מהותי מדמי השכירות המתקבלים בגין השכרת גן הילדים המצוי בבית המגורים, בוודאי שהיה פועל לגביית כספים אלו ממני בדרך זו או אחרת- בין בהליך משפטי או באופן אחר.

ברם, החל משנת 1992 ועד לשנת 2018 הנתבע לא עשה דבר- כראיה לכך שלא ראה בדמי השכירות ככספים המגיעים לו, כמי שמודה בהתנהגותו כי אין לו כל זכות של בעלות ולו בשביב מהזכויות בבית המגורים".

 

181. עובדה זו אינה מוכחשת על ידי ב'. שתיקתו לאורך שנים אלו, בעיניי, אינה רועמת והיא מעידה על אומד דעתו כי הוא ממשיך את חייו לצד אמירותיו במכתבים, כפי שפורט לעיל.

 

182. עם זאת, בשנת 2017 נפל דבר. בין ב' לבניו בארה"ב פרץ סכסוך קשה שהותיר את ב' כאוב ופגוע מהתנהלותם. בעקבות זאת הוא קם ועשה מעשה, הגשת התביעה שבפניי, בה הוא מתנער מהתחייבותו לקיום סעיף 4 בהסכם, תוך עתירתו לקיום סעיף 1 בו, בלבד.

 

 

183. ב' אינו מכחיש עובדה זו, והדברים עולים בבירור הן מתצהיר עדותו הראשית והן מעדותו כדלקמן.

 

184. בסעיפים 107-112, 114-119 לתצהיר עדותו הראשית המעיד ב' כדלקמן:

 

"לפני מספר שנים פרץ סכסוך ביני לבין בניי בארה"ב, בעקבותיו, בניי, נשותיהם ונכדיי ניתקו איתי קשר באופן חד צדדי.

הרקע לסכסוך הוא שהבנים שלי נישלו אותי מכל רכושי בארה"ב.

הבנים שלי עבדו איתי בעסקי אבטחה שהקמתי בארה"ב.

לפני מספר שנים הבנים שלי פנו אליי ואמרו לי שמס הירושה בארה"ב הוא גבוה ושאם אני חס וחלילה אמות, הם יצטרכו לשלם מס ירושה גבוה בארצות הברית.

לפיכך בניי הציעו שאעביר להם את זכויותי בחברות שבארה"ב כבר בחיי.

תמיד אמרתי לבניי שהם יזכו לקבל בירושה את רכושי בארה"ב ואילו בנותיי שמתגוררות בישראל- עו' וענ'- יזכו לקבל בירושה את זכויותיי בבית.

...

ואכן, העברתי לבניי 93% מהמניות בחברה אולם בפועל המשכנו לנהל החברות כבעבר.

במהלך שנת 2015 דרשתי לפטר את האחראי על כל התקשורת בחברות ואז בניי אמרו לי לתדהמתי שיש לי רק 7% ממניות החברה ולפיכך אין לי זכות לקבל החלטות בנוגע לניהול החברות וכך פרץ כל הסכסוך.

לצערי נאלצתי להגיש תביעה נגד בניי בארצות הברית אולם השופט הבהיר לי שחתמתי על העברת המניות לבניי ושאני לא יכול להתחרט לאחר מעשה.

לפיכך הלכתי לגישור וסוכם שאקבל סכום חד פעמי ועוד סכום כסף מדי שנה.

מי שעזר לי להגיע להסכמות עם בניי זה חברי הטוב האלוף במילואים ע' י', אשר טס מספר פעמים כל הדרך מישראל לארה"ב כדי לגשר בינינו.

נותרתי כמעט ללא רכוש, הכול נלקח ממני ע"י בניי, כל מה שבניתי במו ידי נלקח ממני על ידי בניי.

הסכסוך עם הבנים דרבן אותי לממש את זכויותיי בבית, רכוש ששייך לי ושעבדתי עליו כל חיי".

 

185. גם נ' בתצהירה, מפנה לקשר שבין פרוץ הסכסוך בארה"ב בין האב לבנים, לפתיחת ההליך שבפניי.

 

186. לפיכך אני קובעת, כי המניע להגשת התביעה שבפניי הינו הקרע והסכסוך הקשה שבין ב' לבניו, וניתוק הקשר שבינו לבין בניו, כלותיו ונכדיו.

 

לעובדה זו יש השלכה לתוצאות פסק דין זה, שכן גם ממנה ניתן להסיק על אומד דעת הצדדים באשר לכוונתם, עת נחתם ההסכם.

 

187. זאת ועוד. ב' לא מגיש תביעה זו בשנותיו הבוגרות וכל עוד הוא יכול להנות מפירות זכויותיו בארץ, למרות שהוא מודע לכך שביצוע עסקת קומבינציה כרוך בזמן ארוך, וקבלת הדירה הנכספת לידיו תארך שנים מספר לאחר שתיחתם עסקת קומבינציה.

 

188. הגשת התביעה בעת זו על ידו יש בה משום אמירתו בדבר "שריפת המועדון על יושביו" גם אם לא יזכה, בחייו, להנות מפירותיו של מהלך זה.

מובן כי בית המשפט מאחל לשני הצדדים אריכות ימים.

 

 

היחס בין החיובים השונים ושאלת אפשרות ביטול חלק מההסכם

 

189. כזכור, במסגרת סעיף 4 לתיקון להסכם, הוסכם בין הצדדים:

"אף צד לא יוריש המגרשים: ב...............אלא לילדיו בלבד".

 

190. מדובר בהתניה מפורשת על חופש הציווי של מי מהצדדים.

 

191. נ', לכל אורך הדרך וגם כיום, התכוונה ומתכוונת להוריש את זכויותיה לארבעת ילדיה.

 

192. ב', כאמור, חזר בו מכוונתו להוריש את רכושו לילדיו מנישואיו עם נ', לאור סכסוכו עמם.

 

193. הוא הופנה לעיתוי הגשת תביעתו, והשיב כדלקמן:

 

"...אז אם היתה לי כוונה להוריש, אחרי שגזלו את רכושי, הילדים גזלו את רכושי ויש קרע, אני הפעם אין לי כוונה להוריש לילדים, אין לי כוונה...היום אני בפירוש חושב לא להוריש לילדים, הם קיבלו את כל רכושי שהיה בארה"ב. אז למה, למה אני צריך עוד פעם להוריש להם?".

(עמ' 189 , ש: 15-21 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19). 

 

 

ובהמשך-

 

"אז היו לי כוונות להוריש לילדים".

(עמ' 189, ש: 24 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/19).

 

 

194. על רקע זאת, אני סבורה כי אומד דעתו של ב', עד סמוך להגשת התביעה, היה לקיים את הוראת סעיף 4 לתיקון להסכם.

 

195. הסוגיות המשפטיות המתעוררות בדיון זה הינן:

• האם ניתן לקיים את סעיף 4 להסכם?
• במידה ולא ניתן לקיימו, מה דינן של יתר הוראות ההסכם, ובפרט סעיף 1 בו?
• האם יש לבטל את כל ההסכם נוכח הפגם המשפטי שנפל בסעיף 4?

 

196. יוזכר כי ב' טוען לביטול סעיף 4 מחמת "אי חוקיותו" והשארת יתר סעיפי ההסכם על כנם, בעוד נ' עותרת כי נוכח הפגם שנפל בסעיף 4, לא ניתן לקיים את ההסכם ויש לבטלו.

 

 

197. המסגרת הנורמטיבית לדיון בסוגיות שהעלתי לעיל הינה הוראות סעיפים 8, 27 ו-148 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה").

 

סעיף 8 לחוק הירושה קובע כדלקמן:

 

"(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם-בטלים.

(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".

 

 

סעיף 27 לחוק הירושה קובע כדלקמן:

 

"(א) התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה- אינה תופסת.

(ב) הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה-בטלה".

 

סעיף 148 קובע:

 

"חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה".

 

198. עיקרון החופש לצוות הוא עיקרון יסוד בדיני ירושה.

 

בהקשר זה, קבע כב' הנשיא (בדימוס) אהרון ברק, בפסק דינו בע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון (17/11/99) כדלקמן:

 

"כלל היסוד בדיני צוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה (ראה סעיף 27 לחוק הירושה). הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה או מגבילה אותו –בטלה. כמו כן, כל הסכם בדבר ירושתו של אדם- בטל (סעיף 8 לחוק הירושה)".

 

(ראו בנוסף פסק דינה של כב' השופטת איריס אילוטוביץ' סגל בת"ע 34556-05-18 מ.א. נ' ר.ג. (10/12/19); וכן פסק דינה של כב' השופטת טובה סיוון בתמ"ש (ת"א) 45880/06 נ.ר. נ' א.ר. (30/11/10)).

 

מכאן, כי על פי החוק והפסיקה, אין תוקף משפטי לתניה חוזית המגבילה את חופש הציווי.

 

199. השאלה היא, מהי ה"תרופה" המשפטית לכך ומה דינו של מסמך משפטי, ובענייננו חוזה, הכולל בחובו התניה כפולה זו בהתייחס ליתר סעיפיו. האם במקרה מעין זה יש להורות על ביטול המסמך כולו או שמא ניתן לבטל את הסעיף הפסול ולהורות על קיומן של יתר הוראות ההסכם, והאם במידה וכך ייעשה, יינתן ביטוי לאומד דעתם של הצדדים.

 

על פי הפסיקה, יש להעדיף פתרון של הפרדת החוזה לחלקים וביטול החלק המתנה על חופש הציווי בלבד, ככל שהדבר ניתן מבחינה מעשית.

 

סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע כדלקמן:

 

"ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו".

 

בהקשר דברים זה קבעה כב' השופטת פאני גילת כהן בפסק הדין בתמ"ש (ק"ג) 27163-05-14 פלונית נ' פלוני (26/7/18), כדלקמן:

 

"פרופ' שלו בספרה דיני חוזים הנ"ל עמדה על כך, שהבחירה בין בטלות חלקית ובטלות מלאה של החוזה נתונה בידי בית המשפט, הבוחר בין השתיים באמצעות מבחן תלת שלבי: שלב ראשון- האם החוזה ניתן להפרדה לחלקים; שלב שני- האם עילת הבטלות נוגעת לאחד מחלקיו; שלב שלישי- האם ניתן לבודד את החלק הנגוע מתוך החוזה ולהשאיר את עיקר החוזה על כנו, מבלי שיווצר חוזה שונה מזה שבו התקשרו הצדדים. רק מתן תשובה חיובית לכל אחת משלוש שאלות מאפשר פיצול החוזה לחלקיו (שם, בעמ' 536-537).

לצורך מענה על השאלה אימתי חוזה ניתן להפרדה לחלקים מפנים המלומדים פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן לבחינת כוונתם של הצדדים לחוזה: "חוזה הניתן להפרדה, שבו עוסק סעיף 19, הוא חוזה הכולל מספר הבטחות כשלכל אחת תמורה נפרדת, כך שכל הבטחה (כשלצידה התמורה שהובטחה בגינה) עומדת בנפרד. למעשה מדובר במקרה שבו הצדדים חיברו, כביכול, מספר חוזים יחד במסגרת אחת...אין במרבית החוזים דבר הטבוע בהם, המחייב עריכתם כחוזה המהווה חטיבה אחת או כחוזה הניתן להפרדה. הדבר תלוי בכוונת הצדדים".

ראו ד' פרידמן ו-נ' כהן, חוזים כרך ב' (תשנ"ג-1992), בעמ' 1117-1118.

מנגד סבורה פרופ' שלו, כי יסודה של ההכרעה בשאלה זו הוא בשיקולים של מדיניו משפטית, וכך נאמר בספרה (בעמ' 359): "השאלה אם חוזה מסוים ניתן להפרדה אם לאו היא שאלה קשה, אשר התשובה לה תלויה בפירוש החוזה ובנסיבות העניין. הקביעה הרווחת כי כוונת הצדדים, המפורשת או המשתמעת, חולשת גם כאן וקובעת את קיומה או העדרה של תכונת ההפרדה של החוזה- אינה מקדמת בהרבה את הדיון. במירב המקרים אין הצדדים נותנים כלל את דעתם לשאלת ההפרדה, וממילא אינם מסכימים לגביה. איפיונו של חוזה כניתן או כבלתי ניתן להפרדה על פי כוונת הצדדים הוא אפוא פיקטיבי. מוטב להודות כי בהעדר הסכמה- מפורשת או מכללא- של הצדדים, יופעלו גם בשאלה הנדונה שיקולים של מדיניות משפטית, תוך מתן משקל נאות לחוזה העומד לדיון ולנסיבות העניין".

ההלכה הפסוקה קובעת, כי לא ניתן לבטל חלק בחוזה אשר טמונה בו מטרת החוזה או חלק שיותיר את החלק הנותר חסר ערך. ראו למשל: ע"א 574/78 מפעל מבצע נ' אבגה , פ"ד לג(3) 712, 720".

 

200. כאמור לעיל, קבעתי כי סעיפים 1 ו-4 הינם שלובים וקשורים זה בזה וכי סעיף 4 הוא התנאי למתן הסכמתה של נ' וחתימתה על סעיף 1 בו.

 

אני מקבלת את עמדתה של נ', על פיה, היא לא היתה מתקשרת בתיקון להסכם ללא שב' הוסיף את האמור בסעיף 4 בכתב ידו, שכן עם כל אהבתה ואמונתה בו, לנ' היה אינטרס ברור והוא שמירת "הבית" בתוך המשפחה.

 

כריכת ההוראות זו בזו עולה מאומד דעת הצדדים בתקופה הרלוונטית לעריכת התיקון להסכם, שהרי אין חולק כי ב' ונ' גם ביחד התכוונו באותה עת להוריש, לאחר אריכות ימיהם, את זכויותיהם לילדיהם. בעדותו בפניי ב' מודה בכך במפורש.

 

201. העובדה כי הצדדים לא היו מיוצגים בעת עריכת התיקון להסכם מסבירה את לשונו של ההסכם. עד להגשת התביעה, הצדדים לא חזרו בהם מכוונתם להתחייב מהאמור בו. לפיכך נותרה בפניי השאלה האם ניתן להורות על ביצועו של ההסכם, נוכח האמור בסעיף 27 לחוק הירושה.

 

מחד, הוראת סעיף 148 לחוק הירושה מחריגה, כביכול, את הסכמי הממון בין בני זוג מכוח הוראותיו, זאת על מנת לאפשר לצדדים להסדיר את יחסיהם הכלכליים בהסכמה. המגמה הברורה שיש למחוקק הינה לעודד בני זוג שנישואיהם הגיעו לקיצם, לסיים את הכל בהסכם כולל, ובכלל זה גם מה שיעשה ברכוש שנצבר לאחר 120. הגבלת הסכמים אפשריים בין בני זוג היא הנצחת הסכסוך הבין-זוגי, ואת זה רצה המחוקק למנוע ביחסו להסכמים שבחוק יחסי ממון.

 

במילים אחרות, כיצד ניתן לשלב בין תכליתו של סעיף 148 לחוק הירושה, לסעיף 27 לאותו חוק.  

 

202. בפסק הדין בתיק 812725/5 פלונית נ' פלוני  (להלן: "פסק הדין") נדרש בית הדין הרבני הגדול לדון בסוגיה זו.

 

203. עובדות המקרה שהובאו בפני בית הדין הרבני, היו כדלקמן:

 

בין בני זוג נערך הסכם גירושין, במסגרתו האישה ויתרה על כל זכויותיה ברכוש שנצבר בין הצדדים, בתמורה לקבלת קצבה נכבדה לכל ימי חייה מהבעל והתחייבותו לסילוק כל החובות שהצטברו על רכוש זה. בהסכם הגירושין קבעו הצדדים תנאי, על פיו התחייב הבעל להוריש את כל הרכוש לילדיהם המשותפים של הצדדים (להלן: "סעיף 12 להסכם").

 

האישה עתרה לביטולו של סעיף 12 להסכם, בטענה שסעיף זה אינו חוקי, נוכח היותו נוגד את סעיף 27 לחוק הירושה.

 

בית הדין הרבני הגדול פנה למקורות המשפט העברי על מנת לדון בסוגיה המשפטית שבפניו.

 

בדיון, כפי שעולה מתוך פסק הדין, דן בית הדין בסוגיה האם סעיף 12 בהסכם שלפניו, הינו תנאי להסכם או התמורה שבהסכם.

 

204. לאחר בחינת המקורות העבריים, הגיע בית הדין הרבני הגדול למסקנה, כי במקרה שבפניו מדובר בתמורה ולא בתנאי. אולם עוד קבע, כי בעת שנערך ההסכם האישה לא הייתה מודעת לכך, שלא ניתן לערוך צוואה שלא ניתנת לביטול ולחזרה, וגם לא ידעה שלא ניתן להתחייב על עריכתה של צוואה כלשהי.

 

בהתייחס למקרה שבפניו, קבע בית הדין הרבני שמדובר בתמורה ולא בתנאי.

 

בית הדין הרבני למד זאת מלשונו של סעיף 12, שהמילה "תנאי" לא מופיעה בו. לפיכך, קבע בית הדין כדלקמן:

 

"אולם בפנינו אין לי ספק שמדובר בתמורה ולא בתנאי להסכם, כך מוכח מדרישתה המקורית של המערערת להעביר בפועל מחצית מהרכוש על שם הילדים כבר כעת, ולא לאחר מאה ועשרים. על אף שבפועל זה שונה מהאמור בסעיף 12 אבל עדיין העיקרון הוא שמדובר בתמורה שהיא מקבלת על ויתורה על זכויותיה ברכוש...כך גם הוכח מכותרת הסעיף "שאר הרכוש" מצביע על כך שמדובר על הצהרה רכושית ולא על התנייה".

 

205. בית הדין הרבני קבע, כי המבחן היחידי לדון בסוגיה שבפניו הינו בחינת אומד דעת הצדדים כפי שהוא משתקף הן מלשון ההסכם והן מהתנהגותם, תוך בחינת הדברים שמא היה מי מהצדדים מתקשר בהסכם החסר.

 

206. לענייננו, אומד דעת הצדדים היה לקיומו של ההסכם, על כל תנאיו. וכפי שקבעתי לעיל, לא ניתן להעביר "עיפרון כחול" בין הסעיפים השונים.

 

כפי שעולה ממכתביה של נ'  כמו גם ממכתביו של ב', שני הצדדים היו מודעים לאמור בסעיף 4 להסכם. ובפועל, הם פעלו בהתאם לתכלית הקבועה בו.

הותרת הרכוש לילדים, עולה אינספור פעמים בתכתובות שצוטטו בהרחבה ומעדויות הצדדים.

 

 

207. גם ב' בעדותו שצוטטה לעיל, מודה, כי זאת הייתה כוונתו, אלא שהוא חזר בו מכוונה זו לאור התנהלותם של בניו כלפיו.

 

208. מסקנתי הינה, כי משהונחה בפניי התביעה, יש לפעול לקיום ההסכם בהתאם לאומד דעת הצדדים.

 

209. בפסק הדין, בחן בית הדין הרבני האם נוכח הוראת סעיף 27 לחוק הירושה יש לפעול על מנת למצוא "תחליף" לתנאי או לתמורה שאי אפשר לקיימה. וכך הוא קבע:

 

"בתנאי שהוטל בעסקה או בקנין שאי אפשר לקיימו, אבל ניתן למצוא לו תחליף שדומה לתנאי, ייתכן וקיומו של התחליף לא ייחשב כקיום התנאי, שסוף סוף התנאי לא התקיים, וממילא העסקה והקנין בטלים. אבל בתמורה שלא ניתנת למימוש אבל יש לה תחליף דומה, לא יוכל מי שאמור לקבל את התמורה לטעון שבהעדר קבלת התמורה המקורית בדווקא הוא מבקש לבטל את העסקה. אומדן הדעת הוא שקובע. והלא אם התחליף המוצע זו הדרך היחידה לקבל תמורה לוויתורו, והיא מובילה לאותה תוצאה שהוא רוצה בה, אין ספק שהיה מתקשר באותו הסכם....

מכאן לנדון שבפנינו, האם השלמת סעיף 12 על ידי רישום הערת אזהרה להבטחת הענקת הזכויות בנכסים לילדים, תוכל להסיר את הפגם שבסעיף?

סעיף 12 כפי שהוא אינו יכול לייצר את הביטחון המוחלט למימוש הכוונה של הצדדים כשהוסיפו אותו להסכם, דהיינו הבטחת העיזבון לאחר המאה ועשרים לילדים המשותפים, על אף שזו הייתה כוונתם, וכמבואר. אבל ניתן לייצר לכך תחליף והשלמה בדמות רישום הערת אזהרה ברכוש המדובר, לטובת הילדים המשותפים המפורטים בסעיף 12. הערת אזהרה זו תאפשר לילדים למנוע כל שינוי ברכוש ללא הסכמתם. יש להניח כשנאמוד את דעתה של האישה בשעת עריכת ההסכם, שהיה די לה בזה....

לא נימנע מלהתייחס לעוד טיעון המופיע בערעור.

המערערת בבקשתה לבטל את סעיף 12 להסכם מציינת דוקטרינה משפטית שקרויה ה"עיפרון הכחול", שלפיה, ניתן לבטל חלק מהסכם מבלי לגרור את ביטולו של ההסכם כולו....אבל עיקרון זה אינו שייך לנסיבות התיק שבפנינו...סעיף להסכם שהוא בנוי ותולדה של חלקים אחרים של ההסכם, אי אפשר לבטלו מבלי לקחת בחשבון את הגרורות שיהיו לביטול זה. ברור לי, שדרישתה זו של המערערת מקפלת בתוכה, גם את הטענה ששאר ענייני הרכוש לא טופלו כלל בהסכם ולא הוסדרו בו, למעט הדרישה לערוך צוואה בסעיף 12...ולכן היא מבקשת "כביכול" לבטל "רק" את סעיף 12, ושאר ההסכם יישאר בעינו, וממילא "שאר הרכוש" לא מוסדר בהסכם, אז איזה נזק ייגרם מביטולו, ואיזו הסתמכות של המשיב נפגעת. זוהי תמצית הדברים.

לא נוכל שלא לומר, בהקשר זה, וכפי שהתבאר לעיל, שמדובר ב"היתממות רבתי"...הישענותה של ב"כ המערערת על עיקרון ה"עיפרון הכחול", היא לא במקום. עיקרון זה נועד לומר, שבמקום שניתן לבטל חלק אחד אין הכל מתבטל. ה"חידוש" שבו, הוא לא הביטול של אותו חלק שהוא מבוטל ועומד מאליו אלא העובדה שהוא לא גורר אחריו את הביטול של שאר ההסכם".

 

"לדידי נראה ברור, שהמערערת שבפנינו לא היתה מודעת לכך שלא ניתן לערוך צוואה שלא ניתנת לביטול ולחזרה, ואף גם את זאת היא לא ידעה שלא ניתן להתחייב על עריכתה של צוואה כל שהיא (על פי סעיף 27 לחוק הירושה, ורבים וטובים לא מודעים לכך). לפי זה, העובדה שזהו תנאי שאי אפשר לקיימו, בנסיבות שכאלה שהמתנה לא מודע לכך, אינו מבטל את התנאי ואדרבה בהעדר קיום לתנאי המעשה יתבטל....

בתנאי שהוטל בעסקה או בקנין שאי אפשר לקיימו , אבל ניתן למצוא לו תחליף שדומה לתנאי, ייתכן וקיומו של התחליף לא ייחשב כקיום התנאי, שסוף סוף התנאי לא התקיים, וממילא העסקה והקניין בטלים".

 

210. ומהכא להתם. מחד, בתביעתה מנסה נ' "להחזיר את הגלגל לאחור" ולהיתלות באי חוקיותו של סעיף 4 להסכם, על מנת לבטלו מעיקרו, כך שהיא תזכה במלוא הזכויות בנכס, בעוד שזכויותיו של ב' יישללו ממנו.

אני סבורה כי זוהי התנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים, אומד דעתם והתחייבותם ההדדית, כפי שהיא עולה מהתיקון להסכם ומהתנהלותם בעשורים שלאחר מכן.

 

211. אשר על כן, יש לפעול למציאת תחליף לסעיף 4 , בדרך בה ניתן יהיה להוציא לפועל את אומד דעת הצדדים.

 

אני סבורה כי הדרך בה הלך בית הדין הרבני הגדול, יש בה משום פתרון ראוי המתאים לחוק ולפסיקה כפי שעולה מפיו, כדלקמן:

 

"האם השלמת סעיף 12 על ידי רישום הערת אזהרה להבטחת הענקת הזכויות בנכסים לילדים, תוכל להסיר את הפגם שבסעיף.

סעיף 12 כפי שהוא אינו יכול לנייצר את הבטחון המוחלט למימוש הכוונה של הצדדים, כשהוסיפו אותו להסכם. דהיינו, הבטחת העיזבון לאחר המאה ועשרים לילדים המשותפים, על אף בשזו הייתה כוונתם. אבל ניתן לייצר לכך תחליף והשלמה בדמות רישום הערת אזהרה ברכוש המדובר לטובת הילדים המשותפים המפורטים בסעיף 12.

הערת אזהרה זו תאפשר לילדים למנוע כל שינוי ברכוש ללא הסכמתם.

יש להניח שנאמוד את דעתה של האישה בשעת עריכת ההסכם, שהיה די לה בזה.

לפי האמור שסעיף 12 הוא השלמת תמורה לויתורה של המערערת על זכויותיה בנכסים, הרי שתחליף משלים זה, הוא הדבר הקרוב ביותר למכוון שסעיף 12 והמערערת חייבת לקבל אותו.

לכן הטענה שאת סעיף 12 כפי שהוא, לא ניתן לממש, לא תישמע...".

 

 

 

212. אני סבורה כי גם במקרה שבפני, רישום הערת אזהרה על הנכס לטובת הילדים מהווה תחליף ראוי לאמור בסעיף 4 לתיקון להסכם.

 

אין לי ספק שאילו הייתה נ' מיוצגת טרם חתמה על מסמך זה, היא הייתה נותנת הסכמתה לקביעת תחליף זה, על מנת להוציא לפועל את ההסכמה שבסעיף 1 לאמור.

 

213. לפיכך, אני מורה כי התיקון להסכם יקוים וכי תחת האמור בסעיף 4 תירשם הערת אזהרה על זכויותיו של ב' בנכס לטובת ילדיו. לא נעלמה ממני העובדה כי לצדדים ארבעה ילדים בעוד לב' במועד חתימת התיקון להסכם בת נוספת מנישואיו הראשונים (ענ').

כיום לב' בת נוספת, בתה של על', אותה אימץ.

 

ממכתביה של נ' עלה כי היא לא מתנגדת שבכלל המונח "ילדיו" שבסעיף 4 לתיקון להסכם, יכללו גם ילדיו שאינם משותפים לה.

 

214. אשר על כן אני מורה כי הערת האזהרה תירשם לטובת ארבעת הילדים המשותפים וכן לטובתן של בנותיו הנוספות של ב' שלא מנישואיו עם נ', דהיינו ששת ילדיו של ב'.

 

סוף דבר

 

215. התביעה לפירוק שיתוף מתקבלת, בכפוף לאמור לעיל.

 

216. על זכויותיו של ב' תירשם הערת אזהרה לטובת ששת ילדיו.

 

217. אני דוחה את תביעתה של נ' בתיק תלה"מ 68334-03-18, למתן סעד הצהרתי, לפיו היא בעלת מלוא הזכויות בנכס.

 

218. כן אני דוחה את תביעתה כי היא בעלת זכות מגורים בלתי הדירה בנכס, עד לאריכות ימיה ושנותיה.

 

219. התביעה לביטול הסכם מחמת טעות והטעיה, נדחית גם היא.

 

220. אני מורה כי על הצדדים לפעול לצורך הוצאתו לפועל של ההסכם, בהתאם לאמור בפסק דין זה.

 

221. לצורך כך, יש לפעול למינוי כונס נכסים אשר יוציא את קביעותיי מהכוח אל הפועל.

 

• על הצדדים להודיע לבית המשפט בתוך 30 ימים, האם הם הגיעו להסכמה בדבר זהותו של כונס נכסים. היה ולא, ימונה זה על ידי בית המשפט.

 

• יש להגיש פסיקתא לחתימה.

 

• אני מורה כי ככל שייבנה בניין על הנכס, ייאסר ביצוע מכר או הענקת זכות ולחלופין השכרה או הרשאת שימוש לתקופה מצטברת העולה על חמש שנים בזכויותיו של ב'.

 

• עם זאת, ככל שיתקבלו דמי שכירות מהשכרת זכויותיו הוא יקבלם במלואם כל ימי חייו.

 

• אני מורה כי הצדדים יהיו רשאים להגיע לכל הסכמה שנראית להם, באם רצונם כי פירוק השיתוף ייעשה בדרך אחרת. הודעה מתאימה תימסר לבית המשפט תוך 30 ימים מהיום.

 

227. מצאתי כי בנסיבות המקרה שבפניי, על כל צד לשאת בהוצאותיו.

 

228. תיק זה והתיקים הקשורים ייסגרו.

 

• כמו כן יתבטלו כל הסעדים הזמניים שניתנו.

 

• פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת הפרטים המזהים.

 

 

ניתן היום,  ז' כסלו תשפ"א, 23 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.