עד כמה עירוב בני משפחה קרובים בפרטי הליך הגירושין בין בני זוג והצגת הסכם גירושין ופרוטוקול הדיון לפניהם, מהווים פגיעה בפרטיות? זו השאלה שלפניי.
רקע
- התובע והנתבעת היו נשואים וניהלו חיים זוגיים משנת 2009 ועד לגירושיהם בשנת 2013.
המדובר בבני זוג מבוגרים שאין זו מערכת הנישואין הראשונה, עבור שניהם.
לנתבעת שני ילדים בוגרים מקשר קודם ולתובע ילדים המתגוררים בצרפת.
- בין ילדי הנתבעת לבין התובע התנהל הליך משפטי במסגרתו עתרו הראשונים, לקבל מהתובע סכום כספי שהוא התחייב לשלם להם (תמ"ש 61826-10-15).
ההתחייבות האמורה גובתה במסמך בכתב ונזכרה בין היתר בהסכם הגירושין שבין התובע לבין אמם, הנתבעת כאן.
- ילדי הנתבעת צירפו את הסכם הגירושין שנחתם בין אמם לבין התובע, כנספח לתביעתם.
בהמשך, הגישו במסגרת ההליך האמור, גם את פרוטוקול הדיון שהתנהל בבית הדין הרבני, בין אמם לבין התובע כאן.
- אין חולק בין הצדדים כי הנתבעת שיתפה את ילדיה בסכסוך שהיה לה עם בן זוגה התובע, הציגה לפניהם את הסכם הגירושין ובהמשך את פרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני.
- התובע מצידו אישר כי ידע שילדיה של הנתבעת מעורבים בהליך.
"ש. תאשר לי שידעת שהילדים של ד' מעורבים בהליך הגירושין שלך איתה.
ת. כן" (פרוטוקול עמ' 6 שורה 10). ובהמשך בעמ' 10 שורה 20: "הילדים של ד' ידעו הכל".
השאלות שבמחלוקת
- השאלה שלפניי הינה האם מעצם העובדה שהנתבעת שיתפה את ילדיה הבוגרים בפרטים מהליך הגירושין שלה ושל הנתבע, ואף הציגה לפניהם את הסכם הגירושין ופרוטוקול הדיון ואפשרה להם לעשות בהם שימוש, יש משום פגיעה בפרטיות התובע, המזכה אותו בפיצויים.
- כמו כן, נשאלת השאלה אם צירוף המסמכים האמורים (הסכם הגירושין ופרוטוקול הדיון שהתנהל בבית הדין הרבני), להליך שהתנהל בין התובע לבין ילדי הנתבעת, מהווה משום הפרת החובה החקוקה.
בכתב התביעה התייחס התובע לחובה הקבועה בסעיף 68ה לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], 1984, ואולם בדיון התייחס לחובה הקבועה בחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (פרוטוקול עמ' 4 שורה 18).
- עוד יש לבחון אם יש בהתנהגות הנתבעת, שמסרה את המסמכים האמורים לילדיה, משום רשלנות.
דיון
הפרת הפרטיות
- השמירה על פרטיותו של אדם הינה זכות חשובה, שקבלה מעמד של זכות יסוד, בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7) ובהתאם להוראות חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981.
הפגיעה בפרטיותו של אדם מהווה משום פגיעה בכבודו ונראה שאין צורך להרחיב בדבר החשיבות של זכותו של כל אדם, כי פרטיותו תישמר.
כמו כן, נראה כי אין מחלוקת שהעניינים שבין בני זוג, הם עניינים פרטיים לכל אחד מהם.
- מעיון בדברי הכנסת שקדמו לאישור החוק נמצאנו למדים כי מטרת החוק הייתה להגן על הפרט מפני התקשורת ומפני הרשות, שלא יוכלו לחדור לענייניו האישיים ולפרסם מידע אודותיו.
- הביקורת הציבורית באותה עת נגעה לטענה שהחוק נועד למעשה להגן על פרטיותם של אנשי ציבור בלבד כי "את רוב האנשים בציבור לא מעניינים העניינים הפרטיים של אדם פלוני או אלמוני.." (כך למשל דברי חבר הכנסת אהוד אולמרט, כתוארו אז), הצעת החוק פורסמה בקובץ הצ"ח 1453, כולל דברי הכנסת מיום 23.6.80, עמ' 3503).
חבר הכנסת אורי אבנרי ז"ל, הלין על כך שהחוק יפגע בסיכויים לחשוף שחיתויות מצד אנשי ציבור, שם בעמ' 3493.
- מטבע הדברים, עת עוסקים אנו בענייני זוגיות, ברור שאם אדם זר, או אף אחד מבני הזוג, יפרסם ברבים עניינים אישיים שנוגעים לחיי הזוגיות, יהיה בכך משום פגיעה בפרטיותו של הצד שלא הסכים לפרסום.
12.1 בהתאם לכך, ניתן לומר כי כאשר אחד מבני הזוג משתף אדם אחר בפרטים אישיים ביחס לחיי הזוגיות שלו, הרי שבכך הוא בהכרח פוגע בפרטיותו של בן או בת זוגו.
12.2 אך האם זו הייתה כוונת המחוקק עת נחקק החוק? האם החוק נועד למנוע, מכל
אדם, לשתף כל צד שלישי, בפרטים אישיים הנוגעים לו ולבן זוגו? ומה אם אותו צד שלישי הוא חבר קרוב, או בן משפחה?!
- במצב דברים זה שומא עלינו לאזן בין שתי זכויות – האחת, זכותו של האחד לשמור על פרטיותו; והשניה, זכותו של האחר לשתף אחרים (חברים, בני משפחה, אנשי טיפול וכיו"ב) בפרטים אישיים מחייו שלו, גם אם מדובר בעניינים הקשורים בבן הזוג שלו, ובפרט עת הוא בסכסוך עמו, שאז אפשר ונזקק הוא לתמיכה.
- עוד יש לתת משקל לרמת הציפיה הן האובייקטיבית (האם האדם הסביר היה מצפה שהדברים לא יועברו לידיעת צד שלישי) והן הסובייקטיבית של הצד הנפגע, דהיינו – האם ציפה שהדברים יישארו בינו לבין האחר ולא יועברו לצד ג' כלשהו.
(ראו בעניין זה פסק הדין בעניין עמ"ש (מרכז) 56871-01-17 מ.ז.כ נ' ע.ז.כ (פורסם במאגרים)).
- כשאלה הם פני הדברים, אבחן בשלב ראשון אם יש בפעולותיה של הנתבעת משום פגיעה בפרטיות הנתבע ואם כן, האם עומדת לה הגנה.
- לטעמי, העובדה שאישה משתפת את ילדיה הבוגרים בפרטי הגירושין מבן זוגה (שאינו אביהם), יכולה להיחשב כשיתוף סביר, בעיקר ביחס לילדים שהיו מעורבים בחיי בני הזוג גם בזמן הנישואים ובפרט כאשר המידע שהובא לידיעתם עוסק בענייני הרכוש של בני הזוג.
- ברמה האובייקטיבית, אין זה נחשב חריג בין בני זוג, שמי מהם נוטה לערב בני משפחה
קרובים - הורים, אחים, ואף חברים, בפרטים מחייו האישיים וממערכת היחסים שלו עם בן או בת הזוג שלו, אם באופן שוטף ברמת "רכילות" ואם כאשר מצויים הם בסכסוך.
הדברים מקובלים ורווחים יותר עת הנושאים בהם מערבים את אותם צדדים שלישיים, נוגעים לנושאים רכושיים, שהצדדים השלישיים יודעים על קיומם.
כך לדוגמא, כאשר מדובר בהורים שסייעו לילדם לצבור את הרכוש שבמחלוקת, או כאשר בעל דין מבקש להיוועץ עם הוריו, אחיו וקרובים אחרים באשר לנושאים הכלכליים האמורים.
- אם נאמר שכל שיתוף של אדם, בנושאים אישיים, זוגיים או כלכליים, מחיי הזוגיות, מהווה פגיעה אסורה בפרטיות, יווצר מצב של גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה.
- הצורך האנושי לשתף אחרים, גם בעניינים אישיים, הוא צורך טבעי ומוכר, ונראה שאף פרץ גבולות, בעידן הדיגיטלי.
19.1 במרחב הדיגיטלי הקיים במאה ה-21, לא פעם אנשים נוטים לשתף זרים באורחות
חייהם, בתמונות אישיות ובחוויות, שלהם ושל קרוביהם, אם לצורך קבלת אישור חברתי לדרך הפעולה בה נקטו, אם משום שהם מבקשים לקבל עצה ואם רק בשל הצורך האישי שלהם לשתף.
לא תמיד מקבל המפרסם אישור מחבריו לחוויה, לשתף בדבר החוויה שעברו.
19.2 במצב הדברים שנוצר, מצופה כי הצד שמבקש להמנע מפגיעה בפרטיותו, הוא שיידרש לעשות מעשה, כדי לשמור על פרטיותו.
כך לדוגמא, כאשר מתפרסם ברשתות החברתיות פרסום שיש בו כדי לפגוע בפרטיות צד ג', אותו צד יפעל להסרת הפרסום, או להסרת הקישור אליו.
כך גם כאשר מפעם לפעם נחשף בתקשורת כי קיים סכסוך זוגי בין ידוענים, הציפייה הינה כי לא יחשפו בתקשורת פרטים מתוך ההליכים המתנהלים ביניהם או מתוך הסכם הגירושין, ויש מקרים בהם אלה נוהגים להחתים איש את רעהו על הסכם סודיות מתאים.
- הקושי הגדול הוא כאשר המחלוקת הינה בין שני בני זוג, שאחד מהם מחליט לשתף בחוויות ופרטים מחיי הזוגיות, שלא על דעת האחר.
במקרה כזה, יש לזכור שזכותו של אדם לפרטיות נפגעת מעצם העובדה שבן זוגו מחליט לשתף בנושאים פרטיים.
- המדיניות השיפוטית הראויה הינה כי אדם לא יהיה חשוף לתביעה רק משום ששיתף את קרוביו בפרטים מחיי הזוגיות, גם ובפרט אם מצוי הוא בסכסוך משפטי עם בן או בת הזוג, אלא אם בדברים שפורסמו היה כדי להשפיל או לפגוע באחר, או שמדובר בפרטים אישיים במיוחד.
לשם כך, עלינו לבחון בכל מקרה מה פורסם, למי ולמה וכן לבחון את רמת הציפייה שהייתה לצד האחר כי הדברים לא יחשפו.
מן הכלל אל הפרט
- בענייננו, הנתבעת הציגה לילדיה את הסכם הגירושין עליו חתמה עם התובע, כאשר ההסכם, רובו ככולו, נוגע לנושאים של חלוקת הרכוש בין הצדדים.
ילדיה של הנתבעת היו מודעים לפרטי הרכוש של אימם ונראה כי הגיעו לגיל בו הם משמשים אוזן קשבת, תומכת ומייעצת לאימם, בסכסוכים שיש לה עם אחרים, וגם עם בעלה (שאינו אביהם). עיון בהסכם מעלה כי אין הוא כולל פרטים אישיים באופן מיוחד.
- התובע אישר כי ילדיה של הנתבעת היו מעורבים בכל הנוגע לעניינים שבינו לבין אמם.
משכך, סביר להניח כי ציפה שגם פרטי ההסכם ביניהם יגיעו לאוזניהם.
הדבר מקבל משנה תוקף, בהתחשב בכך שרמת העברית של הנתבעת איננה ברמת שפת אם, ומקובלת עליי טענתה כי בקשה לקבל מילדיה הסבר מדוייק יותר לדברים שנאמרו בדיון ונכתבו בהסכם.
- באיזון הכולל, לא מצאתי כי במקרה שלפניי, עצם העובדה שהנתבעת הציגה את הסכם הגירושין עליו חתמה, לילדיה, יש משום פגיעה בפרטיות התובע, באופן שיחשב כעוולה נזיקית.
- זאת ועוד, גם אם הייתי רואה בעצם הצגת המסמכים האמורים משום פגיעה בפרטיות התובע, נראה כי במקרה האמור עומדת לנתבעת הגנה.
ואבהיר, בהתאם לסעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות, תהא הגנה לפוגע אם הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע.
- במה דברים אמורים?
התובע מלין על כך שהנתבעת העבירה לילדיה את המסמכים האמורים, כדי לסייע להם בהליך המשפטי שהיה ביניהם לבין התובע.
האם אין מדובר באינטרס אישי כשר של אדם, לסייע לילדיו להוכיח תביעתם, כאשר ההוכחות מצויות בידיו?!
- ילדיה של הנתבעת הגישו תביעה כספית נגד התובע כאן, בגין חוב שהיה לו כלפיהם, בעקבות כספים שלפי טענתם, קבל מאימם.
ברור כי הנתבעת כאן הייתה מעורבת באותו סכסוך ואף הגישה תצהיר מטעמה.
עת העלה התובע טענות, שעומדות בסתירה לדברים שאמר במסגרת ההליך שניהל נגד אמם, בבית הדין הרבני, הרי שרק סביר הוא כי אמם תמסור לידיהם מסמכים לאישור גרסתם.
כאשר בידי הנתבעת פרוטוקול דיון בו אישר התובע לדיינים בבית הדין הרבני את החוב לילדיה, הרי שסביר וברור כי עת מתכחש הוא לחוב, תציג הנתבעת את הפרוטוקול לילדיה.
- במצב הדברים שנוצר, כאשר התובע ידע שהנתבעת נוהגת לשתף את ילדיה בכל, היה עליו לצפות כי היא תשתף אותם גם בפרטי הסכם הגירושין, בפרט כאשר התכחש לחובו כלפיהם, לאחר שאישר את קיומו של החוב בהליכים שניהל מולה.
- כלום ציפה התובע שהנתבעת לא תשתף את ילדיה ש"ידעו הכל", בדברים שהוא אמר בבית הדין הרבני, דברים שיש בהם כדי לחזק תביעתם, לאחר שהוא ניסה להתחמק מהחוב שיש לו כלפיהם?!
- לאור האמור, אף שהוכח כי הנתבעת חשפה את הסכם הגירושין והפרוטוקול לפני ילדיה, אני דוחה תביעתו של התובע לקבל פיצויים בגין הפגיעה בפרטיותו.
הפרת חובה חקוקה
- התובע טען כי הנתבעת הפרה חובה חקוקה, בשל צירוף פרוטוקול הדיון שהתנהל בבית הדין הרבני, להליך שהתנהל בינו לבין ילדיה .
- אין חולק כי הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני התנהל בדלתיים סגורות וכי פרוטוקול הדיון צורף על ידי ילדיה של הנתבעת, להליך שהתקיים בינם לבין התובע.
- מכך, עולה ספק אם הפרת החובה החקוקה (ככל שהייתה כזו) הינה הפרה מצד הנתבעת או שמא מדובר בילדיה, שהפרו את החובה האוסרת פרסום ההליכים שהתנהלו בדלתיים סגורות.
- היות והתביעה הוגשה כנגד הנתבעת ולא כנגד ילדיה, עליי לברר האם הצגת הפרוטוקול
לילדיה, היא הפרה חובה חקוקה כלשהי.
- הכלל הוא כי בעת הגשת תביעה בגין הפרת חובה חקוקה, יש לציין את הוראת החוק שהופרה לפי הטענה, תקנה 74 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.
- הסעיף אליו הפנה התובע בתביעתו – סעיף 68(ה) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] 1984, קובע כי ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה יתקיימו בדלתיים סגורות, ואין הוא כולל חובה כלשהי שניתן לטעון כי הנתבעת הפרה.
- ככל הנראה, כוונת התובע בכתב התביעה הייתה לסעיף 70 (א) לחוק הנ"ל על פיו: "לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט", זאת לאור הטענה כי הנתבעת פרסמה את הסכם הגירושין ופרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני.
אלא שסעיף זה מתייחס לדיונים שמתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, ולא בבית הדין הרבני.
אין בהוראה האמורה כל התייחסות לדיונים המתקיימים בבתי הדין הרבניים.
- בדיון בקש התובע לתקן טענתו, וטען כי הפרת החובה החקוקה מתייחסת להוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים (פרוטוקול עמ' 4 שורה 18) ואולם נראה כי כוונתו הייתה דווקא להוראות הקבועות בסעיף 1א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז – 1956, באשר לקיום דיונים בדלתיים סגורות ואיסור פרסום.
- אף שהיה על התובע לפרט את פרטי ההוראה החקוקה שלטענתו הפרה הנתבעת, והוא לא עשה כן, מצאתי להוסיף ולהבהיר כי אין הוא זכאי לפיצוי בגין הפרת חובה חקוקה, משום שבהתאם לסעיף 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], על מנת לזכות בפיצוי בגין הפרת חובה חקוקה, חייב הוא להוכיח נזק, וזאת הוא לא עשה.
נראה כי התובע, הבין את הקושי, וויתר על טענתו בעניין (פרוטוקול עמ' 4 שורה 21).
- לאור האמור, אני דוחה טענתו של התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפרת חובה חקוקה.
רשלנות
- התובע הוסיף וטען כי יש בהתנהגות הנתבעת משום רשלנות.
- עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מתייחסת למעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, ביחס לאדם אחר, שלגביו מוטלת עליו חובת זהירות.
- מקובל עליי כי ביחסים שבין בני זוג, קיימת חובת זהירות המחייבת כל אחד לכבד את פרטיות האחר.
- השאלה הנשאלת הינה האם האדם הסביר היה נוהג כפי שנהגה הנתבעת?!
מצאתי להשיב על שאלה זו בחיוב.
כאמור, לא מצאתי כי הצגת המסמכים האמורים לפני בני משפחה קרובים, ולא משנה לאיזו מטרה, מהווה התנהגות שהאדם הסביר לא היה נוהג בה.
הדברים נאמרים ביתר שאת, ונראה כי התנהגות כמו זו של הנתבעת היא מתבקשת, כאשר הצגת המסמכים נועדה לסייע לילדיה להוכיח תביעתם, לאחר שהתובע העלה בבית המשפט, במסגרת ההליך שהם ניהלו נגדו, טענות שסותרות את הטענות שהוא עצמו טען, בהליך שניהל מולה.
ולא רק זאת, אלא שכדי לבסס תביעתו לפיצוי בגין עוולת הרשלנות, היה על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק, וזאת לא נעשה.
- בנסיבות העניין, אני דוחה טענות התובע בדבר זכאותו לפיצויים בגין עוולת הרשלנות.
סיכום
- סוף דבר, אני דוחה את התביעה.
התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 20,000 ש"ח
פסק הדין ניתן לפרסום, ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, י"ג אדר א' תשע"ט, 18 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.