- לפניי תביעה כספית אשר עניינה בהכפשות, שלטענת התובע נהלה הנתבעת כנגדו. הכפשות, שראשיתן בהגשת תלונת שווא בגין אונס וסופן בפרסומים במסגרת רשת החברתית פייסבוק כי התובע הינו אנס ויש להיזהר מפניו. מנגד הוגשה תביעה שכנגד אשר עניינה בגרם נזק גוף, בטענה, כי הנתבע שכנגד אנס את התובעת שכנגד בשני אירועים, ופגע בה פגיעה קשה בעקבות מעשה האונס.
- התביעה הוגשה מכוח חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") וס' 60 לפקודת הנזיקין המעגן את עוולת הנגישה. התובע ביקש במסגרת תביעתו צו מניעה קבוע המופנה לנתבעת והאוסר עליה להמשיך בפרסום עלילת האונס.
- התביעה שכנגד הוגשה מכוח הפרת חובה חקוקה, היא ס' 345 לחוק העונשין המעגן את עבירת האינוס, כמו כן מכוח פגיעה באוטונומיה של הרצון. התובעת שכנגד עתרה לקבלת פיצוי בגין הפגיעה שנפגעה בשל מעשה האונס מבחינה פיזית ומבחינה נפשית.
רקע עובדתי:
- הצדדים הכירו ביום ------ באמצעות יישומון היכרויות בשם Badoo.
- הצדדים התכתבו ביניהם, ועוד באותו הלילה בשעה 24:00, נפגשו ליד ביתה של הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת"), ומשם נסעו לביתו של התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") על גבי האופנוע של התובע. אין מחלוקת כי במסגרת אותה הפגישה הצדדים שוחחו, עישנו סמים קלים, כאשר לאחר התגפפות מוסכמת בוצעה חדירה לגופה של הנתבעת (להלן: "האירוע הראשון").
- לאחר אירוע זה נשארה הנתבעת ללון בביתו של התובע. למחרת בבוקר בוצעה חדירה נוספת בגופה של הנתבעת (להלן: "האירוע השני").
- בבוקר יום המחרת, לאחר האירועים המתוארים לעיל, נתן התובע לנתבעת כסף לצורך נסיעה באוטובוס לביתה. אחר המפגש כתב התובע לנתבעת בהודעת מסרון: "את בחורה מגניבה, היה ממש כיף".
- ביום -------, שלושה ימים לאחר פגישת הצדדים, הגיעה הנתבעת לבית חולים וולפסון לצורך פגישה עם קצין בריאות הנפש צה"לי. במהלך הביקור פנתה הנתבעת לנקודת המשטרה בבית החולים ומסרה בה תלונה בטענה כי: "נאנסתי ביום ראשון האחרון עד יום שני בבוקר. זה ארע פעמיים" (נספח א' לכתב התביעה).
- בו ביום נקרא התובע לתחנת המשטרה ושם נאמר לו כי הוא חשוד בקיום יחסי מין עם הנתבעת ללא הסכמתה.
- ביום ------- כחודש לאחר הגשת התלונה נסגר תיק החקירה על ידי משטרת ישראל בנימוק של "חוסר ראיות". הנתבעת לא הגישה ערר על החלטה זו. יצוין כי ביום ------- הגישה הנתבעת הודעת עדכון כי פרקליטות המדינה החליטה לקבל את הערר הפלילי שהגישה והורתה לפתוח בחקירה מחדש כנגד התובע בחשד לאונס שבוצע כלפיה, אלא שלא הובאה כל ראיה כי אכן הוגש ערר על ההחלטה הנוגעת לסגירת התיק.
- כשנה וחצי לאחר האירועים הנ"ל פנתה הנתבעת לחבריו של התובע בפייסבוק וכתבה להם כי התובע הינו אנס.
- לאחר האירועים המתוארים לעיל, הוגשה התביעה דנא והתביעה שכנגד.
במסגרת ההליך שלפניי לאחר הגשת תצהירים הוגשה בקשה לצירוף ראייה, היא הודעת המשטרה מיום -------, ממנה עלה כי בפרקליטות הורו על שינוי עילת סגירת התיק מחוסר ראיות לחוסר אשמה.
- במסגרת ההליך התנהלו 2 מועדי הוכחות במסגרתם נחקרו:
מטעם התובע: ZZZZ- אמו של התובע, התובע.
מטעם הנתבעת: XXXX- בן זוגה לשעבר של הנתבעת (להלן: "מר XXXX"), א' - מי שהייתה חברתה הטובה בתקופת האירוע, הגב' YYYY- אמה של הנתבעת (להלן: "הגב' YYYY"), והנתבעת.
פסק הדין ניתן לאחר הגשת סיכומים בכתב.
טענות הצדדים,
התביעה העיקרית;
- טוען התובע כי יחסי המין אשר קיים עם הנתבעת, הן במסגרת האירוע הראשון והן במסגרת האירוע השני, היו מרצונה המלא וביוזמתה של הנתבעת. טוען התובע כי גרסת הנתבעת כי מדובר באונס התגבשה לאחר שנאלצה לתת דין וחשבון לבן זוגה, מר XXXX, על מעשים אשר עשתה בפרק זמן תמוה בן יומיים במהלכם היו פרודים.
- טוען התובע כי בעקבות הגשת התלונה חש מושפל והמום נוכח ההאשמות שיוחסו לו. לטענת התובע מהודעתו של מר XXXX במשטרה, מיד לאחר חידוש הקשר בינו לבין הנתבעת לאחר האירועים, העיד מר XXXX כי לא שמע מהנתבעת מילה על אונס, אלא רק לאחר זמן מה במסגרת שיחת טלפון, ואף על פי הצהרתו האירועים שעברה אף נתפסו בעיניה כחוויה משעשעת.
- טוען התובע כי תלונת הנתבעת שיבשה את מהלך חייו, אלא שביום בו החליטה המשטרה לסגור את התיק עבר תאונת דרכים קשה בעטיה היה מונשם ומורדם. לאחר התאונה החליט לשים את החוויה הקשה שעבר עקב תלונת הסרק מאחור ולהקדיש את זמנו למאמצי השיקום עקב פציעתו.
- טוען התובע כי כשנה וחצי לאחר הפרשה החל לקבל פניות מחברים, מכרים ובני משפחה, כי הנתבעת פנתה אליהם בהודעות פרטיות בפייסבוק במהלכם טענה כי הוא אנס, כשאינו יודע מה היקף פניותיה שכן ניצלה את רשימת מאות חבריו בפייסבוק על מנת להוציא דיבתו רעה.
- טוען התובע כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי ההודעות ששולחת הנתבעת למכריו הינן בגדר פרסום כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, כי הינם משפילות אותו ומכתימות את שמו הטוב בקלון של ממש כאנס. טוען התובע כי לנתבעת לא עומדות אף אחת מן ההגנות המצויות בחוק איסור לשון הרע לרבות ההגנה מכוח סעיף 15(8) לחוק.
- טוען התובע כי הוראות סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע בדבר נטל ההוכחה מקימות חזקה לפיה עשתה הנתבעת את פרסומיה שלא בתום לב, שכן בנסיבות העניין מתקיימות כל החלופות הקיימות בחוק במצטבר. בענייננו, הנתבעת פנתה למכריו של התובע בפרסום בו נקטה לשון עובדה וטענה כי הינו אנס שעה וידעה כי התובע מעולם לא הורשע באונס ולא אנס אותה, הנתבעת ויתרה ביודעין ומתכוון על הגשת ערר על סגירת התיק מתוך הבנה כי הדברים אינם אמת, כאשר פניותיה של הנתבעת למכריו של התובע והצהרותיה כי היא עושה כן מתוך כוונה להזהיר מפניו משקפים כוונה מובהקת לפגוע בתובע ובשמו הטוב.
- טוען התובע כי במעשיה פגעה הנתבעת בפרטיותו, התחקתה אחר פעילותו בפייסבוק ופנתה לרשימת חבריו במסע שקרים נגדו הטרידה אותו, הביאה לפרסום העניינים הנוגעים לצנעת חייו האישיים, ואף הרהיבה עוז עת שמה את התובע ללעג בתיאורים פלסטיים על איבר מינו. טוען התובע כי לא עומדת לנתבעת אף לא אחת מההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות, כאשר הוראות סעיף 20(ב) לחוק הגנת הפרטיות בדבר נטל ההוכחה מקימות חזקה לפיה גרמה הנתבעת את הפגיעה בפרטיותו שלא בתום לב, ביודעין ובמזיד מתוך כוונה לגרום לו נזק גדול ככל שיתאפשר לה.
- טוען התובע כי הנתבעת אף עברה על עוולת הנגישה שעה והגישה נגדו בזדון תלונה ללא סיבה סבירה, פגעה בשמו וסכנה את חירותו בכך שנחקר באזהרה כחשוד. כמו כן ההליך הסתיים לטובת התובע משהתברר כי הידיעות שמסרה הנתבעת למשטרה היו כוזבות והיא עצמה לא האמינה באמתותן.
- התובע בתביעתו דרש פיצוי בגין הוצאת לשון הרע בסך של 100,000 ₪, פיצוי בגין פגיעה בפרטיות בסך של 100,000 ₪ ופיצוי בגין עוגמת הנפש, סבל וכל נזק לא ממוני לעבר ולעתיד בסך של 100,000 ₪.
- מנגד טענה הנתבעת כי המעשים שבוצעו בה בשני האירועים הינם אונס לכל דבר.
- אשר לאירוע הראשון טוענת הנתבעת כי התגפפה עם התובע בהסכמה, אולם הבהירה לתובע כי אינה מעוניינת לשכב אתו מאחר שרק יום קודם לכן נפרדה מחברה לשעבר. עוד טוענת הנתבעת כי הבהירה שאינה מוכנה לקיים יחסי מין שאינם מוגנים ללא קונדום, אלא שתחת זאת לא שעה התובע לבקשותיה וחדר לגופה ללא קונדום.
- טוענת הנתבעת כי לאחר האירוע הראשון רצתה ללכת הביתה אך השעה הייתה מאוחרת ותנועת האוטובוסים הסתיימה. עוד טענה כי הגיעה לביתו של התובע בנסיעה על האופנוע שלו, ולאור נהיגתו הפראית של התובע חששה לאפשר לו לקחתה על האופנוע לביתה. לכן העדיפה הנתבעת לישון בביתו של התובע על אף שיחסי המין שקוימו עמה היו ללא הסכמתה. הנתבעת טוענת כי בשל חששה, התייחסה אל התובע בקרירות והרחיקה אותו ממגע בגופה, כך כשביקש להיצמד אליה בתנוחת כפיות הפנתה אליו את גבה כדי לא להביט בו.
- אשר לאירוע השני טוענת הנתבעת כי בשעות הבוקר בעוד היא עדיין ישנה החל התובע לגעת בה. הנתבעת טוענת כי למרות הפצרותיה שיעזוב אותה וניסיונה להרחיקו פיזית ממנה בדרך של הרחקת ידו מגופה, חדר לגופה ללא הסכמתה ובניגוד לרצונה.
- טוענת הנתבעת כי דברי התובע בחקירתו מחזקים את גרסתה הן באשר לאירוע הראשון והן באשר לאירוע השני, כי התובע אנס אותה פעמיים.
- טוענת הנתבעת כי גם עדותו במשטרה של בן זוגה לשעבר, מר XXXX, מחזקת את הטענה כי נאנסה.
- טוענת הנתבעת כי עומדת לה ההגנה המעוגנת בס' 14 לחוק איסור לשון הרע, של "אמת דברתי". עוד טוענת הנתבעת כי קמה לה הגנה מכוח סעיף 15(2) לחוק מאחר שבקשה לידע נשים בתום לב ומכוח חובתה החברתית כלפי נשים אחרות שלא יאנסו כפי שהיא נאנסה.
- טוענת הנתבעת כי היא מחויבת אף מכוח חוק לא תעמוד על דם רעך, שכן רואה חובה מוסרית ערכית הומניסטית וציבורית, לא לשבת במחדל ולתת לעוד צעירות לעבור דייט ראשון פוגעני שכזה.
- אשר לטענה לפגיעה בפרטיות טוענת הנתבעת, כי הטענה נטענה ללא תימוכין, כי נמנעה מפנייה פומבית ופנתה לכל אחת מהנשים בנפרד, על מנת ליידע אותן כי התובע הינו אנס שיש להיזהר מפניו. עוד נטען כי מכל מקום, בין הזכות של התובע לפרטיות לבין זכות נשים שלא להיפגע מינית, גוברת זכות התובעת וחובתה ליידע את הנשים ולהזהירן מפני פגיעה כזו.
עוד טוענת הנתבעת בעניין זה כי התובע ויתר על פרטיותו עת גרם לפרסום הפרשה ביום ---- בעיתון "-------" בכך גרם בעצמו לעניין ציבורי, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.
- טוענת הנתבעת כי התובע בעצמו חסר תום לב ונעדר כפיים שעה שבעוד שהוא טען כי הנתבעת הוציאה דיבתו רעה, הוא עצמו הוציא דיבתה רעה שעה ופרסם בעיתון ------- כי המשטרה סגרה את תלונתה לאחר שמצאה כי תלונתה הינה תלונת סרק, כשהיה ידוע לו כי התלונה נסגרה מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה.
- במסגרת כתב התשובה טוען התובע כי הנתבעת ממשיכה לעשות הכול על מנת לפגוע בו כשהכתבה בעיתון ------- הפתיעה את התובע פגעה בו קשות והציפה בשנית את השיח בין מכריו ובני משפחתו סביב ההאשמות הכוזבות שטפלה עליו הנתבעת.
- טוען התובע כי בענייננו מתקיימת דוקטרינת הודאה והדחה המחייבת כי נטל השכנוע יעבור וירבוץ על כתפי הנתבעת, שכן הנתבעת מאשרת את הפרסומים לחבריו בפייסבוק ואת התלונה שהגישה, ואין נפקא מינא אם היא מכחישה את הנזקים שגרמה לתובע, את כפירתה בכך שהפרסומים מהווים לשון הרע או את ניסיונה לחסות תחת ההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע.
- טוען התובע כי בית המשפט אינו נדרש למעשיית האונס, סוגיה אשר נבחנה ביסודיות במשטרת ישראל. מוסיף התובע בעניין זה כי חשובה העובדה כי הנתבעת הצהירה בפה מלא כי לא הגישה ערר על החלטה זו ביודעין ובמתכוון מתוך הבנה כי אין לטענותיה בסיס ותוך שבהגינותה התוודתה כי את עמדה זו חלקו עמה מתנדבות המרכז לנפגעות מינית.
- טוען התובע כי טענתה בכתב ההגנה כי לא רצתה לשכב עם התובע נעדרת אחיזה בתלונה המפורטת שמסרה במשטרה ואף אינו מתיישב עם אופי היכרות בין הצדדים דרך יישומון BADOO אשר תכליתו המוצהרת היא לשמש פלטפורמה לאיתור פרטנר למין מזדמן. טוען התובע כי בחקירתה במשטרה הבהירה הנתבעת כי יזמה בעצמה את האקט המיני עם התובע.
טוען התובע כי הנתבעת לא הייתה רק מי שיזמה את עצם קיום יחסי המין עם התובע אלא הייתה גם מי שבפועל החדירה את איבר מינו לתוך איבר מינה ועשתה זאת לאחר שוויתרה מרצונה המלא על שימוש בקונדום.
- טוען התובע כי התנהגותה של הנתבעת לאחר האירוע הראשון ולאחר האירוע השני ואי הימלטותה מזירת האירועים מלמדים כי אין מדובר באונס. מוסיף התובע כי הביקורת על נהיגתו אינה רלוונטית כשבחקירתה במשטרה הצהירה כי נשארה ללון בביתו של התובע מכיוון ששיקרה להוריה שעה שאמרה להם כי היא הולכת לחברה חלף לביתו של התובע.
התביעה שכנגד;
- טוענת התובעת שכנגד כי הנתבע הפר חובה חקוקה הקבועה בס' 345 לחוק העונשין, עת בעל אותה פעמיים ללא הסכמתה החופשית. באירוע הראשון כשהבהירה כי אינה מוכנה לבעילה ללא קונדום כשהתובע הונה אותה כי הוא רק מתחכך עימה וחדר לגופה ללא הסכמתה. באירוע השני בעל אותה כשהייתה רדומה ובמצב המונע ממנה מתן הסכמה מדעת על אף שהביעה את התנגדותה הברורה.
- טוענת התובעת שכנגד כי נטל הראיה מונח על כתפי הגבר להוכיח כי האישה הסכימה לאקט שבוצע בה.
- טוענת התובעת שכנגד כי בנסיבות שבענייננו לא יכולה לעמוד לנתבע שכנגד טענת הסכמה או אי כוונה או אי הבנה כי בצע אונס.
- מוסיפה התובעת שכנגד כי לא זו בלבד שמספיקה עדות התובעת שכנגד להוכחת טענותיה אלא שקיימות ראיות עצמאיות נוספות לחיזוק גרסתה, וביניהם עדות הנתבע שכנגד, הדיווח המידי לחברתה, הדיווח המידי לבן זוגה לשעבר, מצבה הנפשי, אי מענה להודעות ששלח לה לאחר האירוע, הסתירה בין עדות הנתבע כי נרדמו גב לגב מרוחקים וקרים לבין עדות אמו כי ראתה אותם ישנים מחובקים מהווה ראיה לזכות התובעת ומצביעה על עדות שקר מצד אם הנתבע שכנגד.
- מנגד טוען הנתבע שכנגד כי עסקינן בתביעה קנטרנית, טורדנית ונעדרת עילה וכי תכלית הגשתה אינה אלא שימוש לרעה בהליכי משפט.
- במסגרת כתב ההגנה שכנגד מפרט הנתבע שכנגד את העובדות האמורות בכתב התביעה, כשלטענתו בחלוף חודש ממועד פגישת הצדדים החליטה המשטרה לסגור את התיק, הודעה על כך נמסרה לתובעת שכנגד והלה החליטה שלא להגיש עליה ערר לאחר שאף מתנדבות המרכז לנפגעות תקיפה מינית הבהירו לה כי גרסתה אינה מחזיקה מים. טוען הנתבע שכנגד כי נוכח חוסר השלמה עם המציאות בחרה התובעת שכנגד להוסיף חטא על פשע ולהגיש תביעת סרק נגד הנתבע שכנגד אשר נפל קורבן למעשיה, כשכל חטאו היה קיום יחסי המין עם התובעת שכנגד שנעשו בהסכמתה המלאה, וללא ידיעת בן זוגה ממנו נפרדה יומיים קודם לכן ואליו חזרה לאחר האירוע.
- טוען הנתבע שכנגד כי התובעת שכנגד טוענת בתביעה שכנגד כי מהות התביעה היא גרם נזק גוף ועל כן מותירה את סכום התביעה להכרעת בית המשפט, אלא שעל פי תיאור הנזק והסעדים המבוקשים בתביעתה, התביעה שכנגד כלל אינה עונה על דרישות התקנות ועל הקביעות בעניין זה בהלכה הפסוקה. שכן זולת טענת התובעת שכנגד לקושי הקיים עד היום בקיום יחסי מין, התובעת שכנגד כלל אינה טוענת כי עקב המעשים אותם מבקשת לייחס לנתבע שכנגד נגרם לה נזק גוף כפי שנקבע ברע"א 5237/06 מדינת ישראל-הנהלת בתי המשפט נ' ראלב מנסור [פורסם בנבו, 06.07.08]. עוד נטען כי לא צורפה חוות דעת רפואית.
- בכתב התשובה טוענת התובעת שכנגד כי לא הגישה ערר על סגירת תלונתה במשטרה רק בשל יעוץ שקבלה ממרכז התביעה לנפגעות תקיפה מינית לפיו אין סיכוי לערר כזה. לטענת התובעת שכנגד איבדה אמון במערכת לאור הדרך השטחית בה נבדקה תלונתה.
- בכתב התשובה הכחישה התובעת שכנגד כי היא שהעבירה לעיתון את פרטי התביעה. טוענת התובעת שכנגד כי לא הייתה מודעת שאפליקצית badoo היא אפליקציה שמוכרת לצורכי חיפוש פרטנר לקיום יחסי מין. לדבריה הבהירה מפורשות לנתבע שכנגד כי אינה מחפשת מגע חולף, אלא חשה בדידות לאור הפרידה מבן זוגה ונזקקה לחום. טוענת התובעת שכנגד כי לא פעלה מתוך חשק מיני, לא יזמה כל מגע מיני עם הנתבע שכנגד, כי מעולם לא ויתרה על קונדום, כי אכן פנתה לחבריו על מנת להזהירם מפניו, וכי לא יכלה לישון במיטה אחרת כשהנתבע שכנגד עצמו העיד כי לאחר האירוע הראשון היא הייתה קרה כלפיו.
דיון ומסקנות:
- עיקר המחלוקת בין הצדדים במסגרת התביעות שבפניי הינו האם מעשי התובע במסגרת האירוע הראשון והשני נעשו בהסכמת הנתבעת או שמא מעשיו הינם בגדר אינוס.
בעוד התובע והנתבע שכנגד טוען כי מעשיו היו בהסכמה מלאה וחופשית מצד הנתבעת והתובעת שכנגד ואף ביוזמתה ועל כן תובע את נזקיו בעילת לשון הרע, טוענת הנתבעת והתובעת שכנגד כי מעשיו של התובע והנתבע שכנגד הינם בגדר אינוס ועל כן עומדות לה הגנות מכוח חוקים שונים, ואף תובעת את הנזק שנגרם לה בעטים של האירועים.
התביעה העיקרית;
לשון הרע;
- חוק איסור לשון הרע מבקש לאזן בין זכויות ואינטרסים שונים, בדגש על זכות האדם לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי הנגזרות שתיהן מערך החוקתי של כבוד האדם (ע"א 844/12 דניאל מולקנוב נ' שרה פורוש [פורסם בנבו, 22/02/17] (להלן: "עניין פורוש"); דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך [פורסם בנבו, 18/09/14] (להלן: "עניין דיין"); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרשקוביץ נח (3) 558; רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, נה (5) 510 [פורסם בנבו, 14/08/01]).
- היסודות המקיימים את עוולת לשון הרע מוסדרים במסגרת ס' 1 ו-2 לחוק. היסוד הראשון הוא כי מדובר בפרסום אשר "עלול" להשפיל, לבזות או לפגוע באדם או במשרתו. במסגרת זו התובע נדרש להוכיח כי מבחינה אובייקטיבית, בעיניו של האדם הסביר, הביטוי שפורסם עלול להקים את אחד מהחלופות החלופות הקבועות במסגרת סעיף 1 לחוק, ואין מתחייב בשלב זה להוכיח פגיעה בפועל. היסוד השני, הקבוע בס' 2 לחוק הינו יסוד הפרסום.
- בענייננו אין חולק כי הנתבעת פירסמה במסגרת רשת הפייסבוק בין חבריו של התובע כי התובע הינו אנס.
- עבירות המין אותן מייחסת הנתבעת לתובע, אירועי האונס, הינן מן המדרג החמור ביותר של כלל העבירות ושל עבירות המין בכלל. מכאן כי ברי שפרסומם מהווה לשון הרע.
עם זאת הנחת היסוד שבסיס החוק היא כי אף אם מתקיימים היסודות המקימים עוולת לשון הרע עדיין לעיתים הערכים הנוספים הניצבים מנגד לזכויות הנפגע, יצדיקו מתן היתר לפרסום ויהוו פרסומים מותרים כמפורט בס' 13 לחוק, או יקנו הגנות אשר יפטרו את המפרסם מאחריות בגין לשון הרע, כך הגנה על פרסומים שהם אמת ויש בהם עניין לציבור הקבועה במסגרת ס' 14 לחוק, והגנה על פרסומים שנעשו בתום לב בנסיבות המנויות בס' 15 לחוק שעניינו הגנת תום הלב (ראה עניין דיין, ועניין פורוש).
- הנתבעת טענה להגנה מכוח אמת בפרסום הקבוע במסגרת ס' 14 לחוק, וכן כי עומדת לה הגנת תום הלב, שכן הפרסום נעשה בנסיבות הקבועות בסעיף 15(2), שעה שהייתה עליה חובה חוקית מוסרית וחברתית לעשות את הפרסום.
- הגנת אמת בפרסום הקבועה במסגרת ס' 14 לחוק, משקפת את הנכונות להגן על עניינים אשר יש להם משמעות ציבורית במידה המצדיקה גילוים על פני הגנה על פרסומים הפוגעים בשמו הטוב או בכבודו של הפרט. עם זאת אין הדבר כך כאשר מדובר בפרסום שהוא אמת אך אין בו עניין לציבור או בפרסום שאינו אמת הגם ויש בו עניין לציבור (ראה ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי [פורסם בנבו, 4/08/08]). נטל הוכחת הגנת אמת בפרסום מוטלת על כתפי המפרסם.
הגנת תום הלב הקבועה במסגרת ס' 15 לחוק, להבדיל מהגנת אמת בפרסום אינה תלויה באמיתות הדברים שפורסמו. על מנת לחסות תחת הגנה זו על המפרסם להוכיח כי עשה את הפרסום בתום לב וכי הפרסום נעשה באחת מהנסיבות האמורות בס' 15 לחוק. משמעות תום הלב אינה אחידה בין החוקים השונים כשבית משפט נתן דעתו כי לא זו בלבד, אלא שאף במסגרת חוק איסור לשון הרע עצמו תוכן דרישת תום הלב עשוי להיות שונה ממקרה למקרה כתוצאה ממטרותיהן השונות של החלופות שנקבעו במסגרת ס' 15. (ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר [פורסם בנבו, 23/07/81], עא 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל [פורסם בנבו, 14/03/16] (להלן: פסק דין בעניין אורי דניאל)).
- בעניין פס"ד דניאל מבהיר כבוד השופט עמית את אופן בחינת עדותו של נפגע עבירה, בחינה שאמורה להיות מורכבת ורגישה, (מול סעיף 9), ומסביר כי מאחר ובעבירות מין עסקינן יש לשים לב למאפיינים הייחודיים אשר נקבעו בפסיקה בקביעת ממצאי מהימנות בעבירות מין. כך, בית המשפט לא ידקדק בסתירות ובאי דיוקים בעדויותיהם של נפגעי העבירה. כך, בית משפט יביא בחשבון כי לעיתים הגרסאות יהיו לקוניות או מתפתחות ואין בהכרח שיהא בכך כדי לפגוע במהימנות עדותו של קורבן העבירה. כך, בית משפט יכיר בכך כי יש הצדקה לכבישת העדות של קורבן העבירה לעיתים למשך שנים. כך, בתי המשפט הכירו בכך כי לעיתים ההתנהגות של קורבנות העבירה אינה ניתנת למדידה רציונלית של המתבונן מהצד ולעיתים פעולותיהם יראו בלתי הגיוניות. מטרת המאפיינים הללו אינה להעניק הנחה לנפגעי עבירת המין והנמכת הרף הראייתי הנדרש מהם, אלא הכרה במציאות החיים המורכבת בעת שנעשית עבירת מין, ובקשת התגובות האפשריות הרחבה של קורבנות עבירות המין לאור האירוע הטראומטי שעברו.
גישה גמישה זו שנקבעה לשם בחינת מהימנות גרסת קורבן העבירה, לא תועיל בהעדר גרעין של אמת וגרסה ברורה ויציבה בתיאור הטראומה שעבר קורבן העבירה.
המשמעות היא כי בית משפט יהא רגיש לתגובות השונות האפשרויות של קורבנות מין ולכך כי הן נפוצות ומוסברות, ועם זאת לא יהא בכך כדי להגביל את בית המשפט ולקבוע כי במקרים מסוימים ובנסיבות מסוימות התנהגותו של מתלונן בעבירת מין עומדת לו לרועץ ונזקפת לחובתו.
מן הכלל אל הפרט,
- לאחר בחינה מעמיקה של טענות הצדדים ושל כלל הראיות שהונחו בפניי ולאחר התרשמות מעדויות הצדדים ומי מטעמם, באתי לכלל מסקנה כי בענייננו יש לקבל את גרסת התובע כי המעשים נעשו בהסכמתה המלאה והחופשית של הנתבעת, כאשר הנתבעת אינה יכולה לחסות תחת ההגנות הקבועות בחוק לשון הרע בגין הפרסומים אשר נעשו על ידה. אפרט מסקנתי.
הגנת אמת בפרסום;
- טרם אתייחס לכל אירוע לגופו, אדגיש מספר נסיבות אשר כולן במצטבר מחזקות את מסקנתי כי יש להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת, כי הנתבעת לא נפלה קורבן למעשי אונס, ועל כן אינה יכולה לחסות תחת הגנה של "אמת בפרסום".
- בניתוח האירועים השונים יש להתייחס לנסיבות הבאות:
הצדדים הכירו דרך יישומון היכרויות בשם Badoo המתוארת כאפליקציה של צ'אט ודייטינג. ההיכרות התרחשה יום אחד לאחר שלטענת הנתבעת נפרדה ממי שהיה בן זוגה למשך כשבוע וחצי, מר XXXX. ביום בו הצדדים הכירו, לאחר התכתבות בין הצדדים במסגרתם הזמינה הנתבעת את התובע לפגוש אותה (לעניין זה ראה עמ' 9- 21 לתיק מוצגים מטעם הנתבעת). התובע הגיע בחצות הלילה לפתח ביתה של הנתבעת, כשהוא רכוב על אופנוע. השניים נפגשו ברחוב ובסיומה של שיחה קצרה נסעו לביתו של התובע. אין חולק כי באותו הלילה הנתבעת והתובע עישנו סם מסוג מריחואנה יחד (הנתבעת אף אשרה בעדותה כי עישנה סמים עוד טרם הגיעה לביתו של התובע), כי הנתבעת והתובע התגפפו בהסכמה לרבות מין אורלי, וכי בסופו של יום לאחר האירועים עליהם חלוקים הצדדים, הנתבעת נשארה ללון בביתו של התובע במיטתו.
הנתבעת מאשרת כי ביום בו חזרה מבית התובע שוחחה הנתבעת עם חברה לשעבר מר XXXX, נפגשה עמו בו ביום ועם זאת לא סיפרה לו באותו היום על קרות האירועים, אלא רק בשיחת טלפון מאוחרת יותר. הנתבעת הגישה תלונה במשטרה יומיים לאחר קרות האירועים לאחר שלדבריה חברותיה הסבירו לה כי מדובר באונס וחברה מר XXXX איתו חידשה את מערכת היחסים, דחף אותה להגיש את התלונה. לאחר חקירות אשר ביצעה המשטרה לתובע, לנתבעת, לאמו של התובע לחברה לשעבר של הנתבעת התיק נסגר מחוסר ראיות, כשבשלב מאוחר יותר שונתה סיבת סגירת התיק מחוסר ראיות לחוסר אשמה.
- אדגיש שמסקנתי כי לא ניתן להתבסס על הגנת אמת דברתי בענייננו, אינה מתקבלת כתוצאה מאי דיוקים או חוסר מהימנות באי אילו טענות מצד הנתבעת אלא כחלק מהתרשמותי ממכלול עדותה ובהתחשב במכלול הנסיבות המפורטות לעיל ואשר עוד אפרט להלן, המובילות למסקנה כי המעשים אשר בוצעו במסגרת האירועים נעשו בהסכמתה המלאה והחופשית של הנתבעת.
האירוע הראשון,
- במסגרת כתב ההגנה טענה הנתבעת בקשר לאירוע הראשון כי התגפפה עם התובע בהסכמה, ועם זאת לטענתה הבהירה לתובע כי מאחר ויום קודם לכן נפרדה מהחבר שלה היא לא מעוניינת לשכב עמו, וכן כי "אין מצב לחדירה" לגופה ללא קונדום. במסגרת כתב ההגנה היא מפנה לתלונתה במשטרה מיום -------.
עיון בדו"ח החקירה מגלה כי משנשאלה הנתבעת האם רצתה לשכב עם התובע כשהגיעה אליו השיבה: "לא יכולה להגיד שרציתי אבל לא פסלתי את זה".
תשובה זו עולה בקנה אחד, עם דרך ההיכרות עם התובע ועם שעת הלילה המאוחרת בה הגיעה הנתבעת לביתו של התובע.
במסגרת חקירתה במשטרה העידה הנתבעת כי לאחר שהתגפפו בהסכמה, אמרה לתובע כי "לא רוצה לשכב עמו" כי "נפרדה מחבר שלה בדיוק" וכי בתגובה התובע השיב כי אין בעיה והפסיק את המגע. משנשאלה איך התחילו שוב במגע השיבה כי "הרגישה שהתובע התאכזב ממנה" ועל כן אמרה לו "בוא ננסה שוב" והתחילו לגעת אחד בשני.
עוד העידה בחקירתה במשטרה כי הייתה עירומה לגמרי במהלך ההתחברות ביניהם באירוע הראשון ואף קיימה עם התובע מין אורלי, אלא שלאחר ההתחככות ביניהם אמרה לתובע כי היא לא מעוניינת לקיים יחסי מין ללא קונדום ולמרות זאת התובע חדר לתוכה.
בתצהירה ובחקירתה הנגדית בפניי חזרה הנתבעת על כך כי אמרה לתובע כי היא לא מוכנה שיחדור לתוכה ללא קונדום, כי הוא אמר לה שהוא רק מתחכך וכי לא יגמור בפנים, ולמרות זאת חדר לתוכה בכוח וללא הסכמתה.
- היינו בענייננו, הנתבעת מאשרת בזמן אמת כי בעת שהגיעה לתובע לא פסלה אפשרות לקיום יחסי מין עמו, מאשרת כי היא אשר יזמה את המשך המגע המיני עם התובע לאחר שהופסק לבקשתה, מאשרת כי התחככה עם התובע כשהיא ערומה וקיימה עמו מין אורלי, מאשרת כי לא התנגדה לעצם קיום יחסי המין, אלא שלטענתה התנתה את קיום יחסי המין בשימוש בקונדום, ולפיכך חדירת התובע לגופה ללא קונדום מהווה עבירת אינוס.
אין מדובר במקרה בו נטענת טענה כי השימוש/אי השימוש בקונדום מהווה מדד להסכמה/אי הסכמה לעצם קיום יחסי המין, אלא טענה לעבירת אינוס שעה שיש הסכמה ליחסי המין עצמם אלא שאלו הותנו בשימוש בקונדום.
- ראשית, לא מצאתי כי הגדרת עבירת אינוס בחוק הישראלי עונה להגדרה אותה מבקשת הנתבעת לצקת לסעיף "האינוס" ככוללת אף הסכמה מותנת לקיום יחסי מין בקונדום. בעניין זה ניתן לראות דוגמאות בפסיקה הישראלית אשר הובאו אף על ידי הנתבעת בסיכומיה בהם בית המשפט קבע כי לא בהכרח בקשה לשימוש בקונדום במסגרת ביצוע המעשים יעיד על הסכמה לקיום יחסי המין ועל הסכמה לתקיפה המינית, וכן כי במקרים מסוימים אי שימוש בקונדום יכול להוות חיזוק להבעת התנגדות לקיום יחסי המין עצמם. עם זאת לא מצאתי בפסיקה כי ע"פ הדין הישראלי בעת שיש הסכמה לעצם קיום יחסי המין עצמם ולחדירת האיבר לגופה של האישה אלא שאלו הותנו בקונדום, חדירה לגוף האישה ללא קונדום עונה להגדרות עבירת האינוס. הקבלות מפסיקה במדינות זרות אינה יכולה להיות רלוונטית לענייננו שעה ולא ניתן למצוא לטענה זו עיגון בדין הישראלי. אציין כי לטעמי, טענה זו המבקשת להחיל חדירת איבר מינו של גבר לגופה של אישה ללא קונדום בעת שהייתה הסכמה לעצם קיום יחסי המין אלא שאלו הותנו בשימת הקונדום, בגדר עבירת האינוס, הינה מרחיקת לכת.
- שנית, סבורני כי טענת הנתבעת כי הייתה קורבן לאונס שעה שהתובע החדיר את איבר מינו לגופה ללא קונדום, אינה עולה בקנה אחד עם התנהגותה של הנתבעת ועדותה.
במסגרת טענותיה בהליך טענה הנתבעת כי החדירה לגופה ללא קונדום הייתה ללא הסכמה ובמרמה תוך ניצול יתרונו הפיזי של התובע עליה. בסיכומיה טענה הנתבעת כי לא זו בלבד שלא נתנה את הסכמתה החופשית לביצוע החדירה ללא קונדום כאמור בס' 345(א)(1) לחוק העונשין, אלא שבענייננו השגת החדירה ללא קונדום הייתה במרמה לגבי מיהות המעשה כאמור בס' 345(א)(2) לחוק העונשין שכן התובע הציג מצג שווא לקיום קונדום מול הנתבעת בגינו יכלה הנתבעת לצפות כי אם תהיה חדירה היא תהיה עם קונדום, כשהנתבעת אף העידה כי בעת שבקשה מהתובע שלא יחדור ללא קונדום ענה לה התובע כי הוא רק מתחכך בה.
- אין חולק בין הצדדים כי במהלך האירוע הראשון תוך כדי התחככות פיזית בהסכמה כשהצדדים עירומים שאלה הנתבעת את התובע האם יש לו קונדום והתובע אמר לנתבעת כי ישנו קונדום פג תוקף שאינו שמיש, על השידה.
מכאן למעשה מתפצלות הגרסאות בין הצדדים, כך שבעוד לטענת התובע לאחר שאמר לנתבעת כי נבדק ונמצא שלילי HIV אמרה בפה מלא So be it והחדירה בכוחות עצמה את איבר מינו לתוך איבר מינה, טוענת הנתבעת כי הבהירה לתובע כי אין מצב לחדירה בלי קונדום כי התובע אמר לה שלא תדאג כי הוא לא גומר בפנים אלא רק מתחכך כשהיא הסכימה ואמרה לו שוב כי אין מצב לחדירה בלי קונדום כאשר כמה דקות חדר אליה בבת אחת ללא קונדום. בסיכומיה טענה הנתבעת כי הימצאות קונדום בחדרו, יצרה אצלה צפיות של אדם סביר כי קיום היחסים יעשו עם קונדום.
סבורני כי התנהגותה של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם גרסתה כי הסכימה לקיום היחסים רק עם קונדום, כשמנגד גרסתו של התובע עולה בקנה אחד אף עם טענות אשר נטענו על ידי הנתבעת עצמה כתיאור התרחשות הדברים.
- בחקירתו במשטרה הצהיר התובע כי לאחר שאמר לנתבעת כי הקונדום הינו פג תוקף, הנתבעת ביקשה ממנו להיזהר לא לגמור בפנים, אלא שלטענתו הנושא עלה בהקשר של הריון אפשרי ולא בהקשר של קיום יחסי המין. בחקירתו הצהיר כי אף הוא לא רצה ילד מקיום היחסים עם הנתבעת ולכן הוא גמר על הנתבעת בחוץ. גרסה זו עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעת כי בקשה מהתובע לא לגמור בפנים, ואכן התובע שעה לבקשתה ולא גמר בפנים אלא עליה בחוץ. גרסה זו אף עולה בקנה אחד עם עדותו של התובע בחקירתו הנגדית בפניי כי קיים עם הנתבעת יחסי מין ללא קונדום מתוך הנחה כי הוא מבוגר ויכול לשלוט בעצמו.
גרסה זו אף עולה עם התנהגותו הכללית של התובע, עת שהינו קשוב לבקשותיה של הנתבעת במהלך האירועים. כך אף לגרסת הנתבעת באירוע הראשון לאחר שהחלו הצדדים בהתגפפות, בעת שביקשה מהתובע להפסיק את המגע, התובע הפסיק, כאשר לדבריה מאחר שהיא חשה אי נוחות מכך שהתובע לא מסופק, יזמה את המשך יחסי המין, וכך כפי שיפורט לגבי האירוע השני לאחר שאמרה לתובע כי חשה בכאב הפסיק את קיום היחסים אף בטרם הגיע לפורקן.
- מנגד התנהגותה של הנתבעת בעצמה אינה מובילה למסקנה כי הימצאות קונדום בחדרו של התובע יצרה אצלה צפיות כי קיום היחסים יהיו עם קונדום, וכי החדירה ללא קונדום נעשתה שלא בהסכמתה החופשית.
כאמור לגרסת הנתבעת בעצמה לאחר שהתובע אמר לה כי הקונדום שראתה על השידה פג תוקף הנתבעת לא בדקה את הקונדום. משנשאלה בעדותה אם אכן השימוש בקונדום היה קריטי עבורה מדוע לא טרחה לבדוק האם הקונדום הינו בתוקף אם לאו השיבה כי האמינה לתובע, וכי ברגע שאמר שהקונדום שלו אינו שמיש היא אינה צריכה למצוא פתרון ומבחינתה שלא יקיימו יחסי מין.
לא ניתן לקבל את תשובתה של הנתבעת כמדד לחוסר הסכמתה לקיום יחסי מין ללא קונדום בנסיבות המתוארות לעיל. שעה שהנתבעת אף לגרסתה לא התנגדה לעצם קיום יחסי המין והיא אף הייתה אקטיבית ויוזמתית במהלך האירוע הראשון כשמנגד היא מתארת אדם שהינו קשוב לבקשותיה. צריכה להיות איזה שהיא אינדיקציה חיצונית לחוסר הסכמה מצד הנתבעת לקיום יחסי מין ללא קונדום, מלבד השאלה האם הקונדום הינו בתוקף אם לאו. במיוחד כאשר הנתבעת יוזמת את המשך המגע.
- בענייננו התנהגותה של הנתבעת במהלך החדירה ואף לאחריה מחזקת את גרסת התובע כי המעשים בוצעו בהסכמה של הנתבעת.
בענייננו, אישרה הנתבעת בחקירתה במשטרה כי לא התנגדה במהלך החדירה עצמה ואף לא טענה בחקירתה כי אמרה משהו לתובע בזמן החדירה או לאחריה.
זאת ועוד, לאחר האירוע הראשון הנתבעת נשארה ללון בביתו של התובע.
בחקירתה במשטרה הצהירה כי לא חזרה לביתה בשל השעה המאוחרת ומאחר שלא רצתה לנסוע עמו על האופנוע עקב נהיגתו במהירות מופרזת. משנשאלה אם כן מדוע לא לקחה מונית השיבה כי לא היה לה כסף למונית וכן כי שיקרה להורים שלה שהיא הולכת לחברה. משנשאלה אם הרגישה בטוח לישון אצל התובע הצהירה כי חשבה שאונסים פעם אחת וזהו. תשובותיה של הנתבעת אינן עולות בקנה אחד עם גרסתה כי היא נאנסה באירוע הראשון. התנהגותה אינה מתיישבת עם התנהגות מי שחוותה אונס.
בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת כי נשארה לישון אצל התובע באין ברירה, וכי לא לקחה מונית מאחר וגם אם הייתה לוקחת מונית לא יכלה לחזור הביתה עת אמרה להוריה כי הולכת לישון אצל חברה ולא רצתה למצוא את עצמה בבעיה מול הוריה. בהמשך העידה כי לא היה לה כסף למונית אלא רק לאוטובוס, וכי לא רצתה לבקש ממנו כסף למונית אחרי מה שקרה ולכן חכתה עד הבוקר כשהרגישה בשוק ולא ידעה מה לעשות. משעומתה עם כך כי לא היה לה כסף לאוטובוס וכי התובע הוא אשר הביא לה כסף אישרה כי התובע הוא שנתן לה כסף לאוטובוס כשהסבירה כי אחרי קרות האירוע השני כבר אמרה לעצמה כי תיקח ממנו כסף והעיקר כבר שתלך משם, ובהמשך כי יכול להיות שהסתכלה בארנק וראתה כי אין לה כסף. הנתבעת אשרה בחקירתה הנגדית כי לא אמרה לתובע כלל כי רוצה ללכת הביתה (פרוטוקול דיון מיום 27.5.18 עמ' 53 שורות 26- 32, עמ' 1- 21).
נראה כי גרסתו של התובע כי הנתבעת לא חזרה לביתה מאחר ששיקרה להוריה כי הולכת לחברה בעת שהלכה לתובע בשעת לילה מאוחרת היא הגרסה המתקבלת על הדעת, כשגרסתה המתפתחת בחקירתה הנגדית כי לא חזרה הביתה לאחר האירוע הראשון מאחר שלא היה לה כסף למונית וכי לא רצתה לקחת כסף מהתובע לאחר האירוע הראשון, אינה עולה בקנה אחד עם המשך עדותה כי למחרת לקחה מהתובע כסף לאוטובוס ואף עם עדותה של הנתבעת במשטרה כי כלל לא הרגישה שנאנסה וכי רק לאחר שחברותיה אמרו לה כי מדובר באונס וכי חבר שלה אליו חזרה לאחר קרות האירועים דחף אותה להגיש תלונה, ורק אז הגישה את תלונתה.
- אומנם בחינת התנהגות קורבן עבירת מין אינה נבחנת בהתאם לרציונליות של המתבונן מהצד, וחוסר התנגדות בעת קיום יחסי מין אין בה כדי להעיד על הסכמה לקיום יחסי מין, כשבחינת ממצאי המהימנות נעשית בצורה רגישה בשים לב למכלול התגובות האפשריות של נפגעי קורבנות עבירות מין, עם זאת במסגרת האיזון חייבת להיות איזה שהיא אינדיקציה חיצונית וגרעין יציב של אמת בגרסתם של נפגעי עבירת מין להתרחשות האירועים.
בעניינו, בנסיבות המתוארות לעיל, אין בפניי גרסה סדורה המובילה למסקנה כי יחסי המין ללא קונדום נעשו שלא בהסכמת הנתבעת או במרמה לגבי מיהות המעשה כטענתה. הנתבעת מתייחסת בזחיחות למעשיה האקטיביים והיוזמתיים אשר מעידים על רצון לקיים יחסי מין עם התובע, תובע אשר לגרסתה האמינה לו ואשר במהלך האירועים היה קשוב לבקשותיה. לא מצאתי כל אינדיקציה חיצונית לא בראיות שהונחו בפניי ולא לאחר התרשמותי מעדותה של הנתבעת בעצמה, כי מדובר בסיטואציה בה יחסי המין ללא קונדום נכפו על הנתבעת על ידי התובע.
סבורני, מבלי להיכנס לשאלות אשר אינן מעניינה של התביעה האזרחית, ואיני צריכה להן במסגרת התיק שבפני, כי עדות הצדדים בזמן אמת בחקירתם במשטרה עולה בקנה אחד עם גרסת התובע כי החדירה בוצעה בהסכמתה החופשית של הנתבעת וכי לא דובר באונס.
בשים לב כי הנתבעת הצהירה כי הינה רגישה לגבולות ההסכמה המובעות על ידה, ואף לגרסתה יזמה את המשך המגע המיני עם התובע לאחר שהופסק לבקשתה, לאחר התחככות בתובע כשהיא ערומה ומבלי שבודקת אם הקונדום פג תוקף או מתרחקת אקטיבית מהתובע, בוצעה חדירה ללא התנגדות הנתבעת במהלך החדירה ומבלי שהנתבעת טענה כי אמרה משהו בעת החדירה, תוך שהתובע מצדו מבצע שפיכת זרע מחוץ לגופה של הנתבעת. לאחר ביצוע החדירה הנתבעת נשארת ללון בביתו של התובע מיוזמתה מרצונה אף מבלי לומר לתובע כי מעוניינת ללכת לביתה ומבלי שהרגישה כי נאנסה. תיאור זה של הנתבעת בעצמה בשים לב לנסיבות המצטברות בתיק אשר פורטו לעיל ואשר עוד יפורטו בהמשך פסק הדין, אינו מבסס גרעין של אמת כי דובר באונס וכי בנסיבות שבענייננו היה אלמנט כלשהו של כפיה מצד התובע, אלא ברצון של הנתבעת לקיום יחסי מין המלווים לכל היותר באמירה מצד הנתבעת כי יש צורך בקונדום, אמירה אשר נראה כי עולה בקנה אחד עם רצון התובע שהנתבעת לא תכנס להריון עקב קיום היחסים, ומצאה פתרון בשפיכת זרע מחוץ לגופה של הנתבעת.
סבורני כי בענייננו הנתבעת לא הוכיחה את הנטל המוטל על כתפיה כי יש איזה גרעין של אמת כי אכן המעשים באירוע הראשון בוצעו ללא הסכמתה החופשית או כי רומתה על ידי התובע לחשוב כי החדירה תהא רק עם קונדום, כטענתה ועל כן המעשים הינם בגדר אינוס.
- אציין כי בענייננו ביקשה הנתבעת לבסס את טענתה בדבר החדירה הכפויה לגופה בכך כי התובע בעצמו בחקירתו במשטרה הצהיר כי בעת שניסו ללכת לישון ניסה לחבק אותה ולישון עמה בצורת כפיות כשלאחר שהפגינה כלפיו קור וראה כי זה לא נוח לה ההלך לישון עמה גב אלא גב.
סבורני כי לאור כל האמור לעיל במצטבר, אין בהתנהגות זו כדי לבסס חוסר הסכמה מצד הנתבעת, והתנהגות זו יכולה אף לבסס הרהורי חרטה על המעשים אשר אירעו עם אדם שהכירה באותו היום, לאחר שנפרדה מחברה לטענתה יום קודם לכן. להיפך בעוד התנהגות התובע מעידה על התנהגות טבעית תוך התחשבות ברצונותיה של הנתבעת נראה כי הנתבעת עצמה ביצעה פעולות מסוימות המעידות על רצון לקיים יחסי מין התובע ועם זאת ככל הנראה לאחריהן לא הייתה שלמה עם מעשיה.
בעניין זה הצהירה אמו של התובע (ס' 3 לתצהירה), ZZZZ ואף חזרה על הדברים בעדותה, כי נכנסה לחדר בשנת בוקר מוקדמת כפי שנהגה לעשות מידי בוקר על מנת לאסוף את הכלים שהתובע משאיר בחדרו ראתה את התובע עם הנתבעת כשהם ישנים חבוקים וערומים למחצה כשיצאה מהר מהחדר על מנת לא להעירם. הנתבעת בחקירתה במשטרה העידה כי ידעה שאמו בבית וכן אישרה כי אכן שמעה את אמו בשעות הבוקר (נספח ו' לתצהיר התובע עמ' 4).
סבורני כי התנהגות הנתבעת עת המשיכה לישון מבלי שפנתה לאמו של התובע אשר כאמור ידעה שהינה בבית, או פנתה לעזוב במהירות את הבית, אף היא מחזקת את המסקנה כי לא דובר באונס (ראה בעניין פרוטוקול דיון מיום 6.5.18 עמ' 9 שורות 11- 18).
ייתכן והנתבעת חשה הרהורי חרטה לאחר ביצוע המעשים או יותר מכך אף כי לא הייתה בתוככי ליבה שלמה בעת ביצוע המעשים ועם זאת על מנת שבית המשפט יקבע כי מדובר בעבירת אינוס, עבירת מין חמורה, חייבת להיות איזה שהיא אינדיקציה חיצונית אשר תעיד על חוסר הסכמה מצד הנתבעת בעת ביצוע המעשים. בענייננו לא זאת שלא מצאתי הבעת חוסר הסכמה העולה בקנה אחד עם גרסתה של הנתבעת באשר לתחושותיה הפנימיות, אלא להיפך התנהגותה של הנתבעת בפועל פעולותיה האקטיביות והיוזמתיות, ההסכמה הבסיסית לקיום יחסי מין עם התובע והתנהגות התובע בעצמו אף לגרסת הנתבעת, כל אלו מחזקים את גרסת התובע כי אין מדובר במעשה אינוס אלא באירוע אשר נעשה בהסכמתה החופשית והמלאה של הנתבעת.
האירוע השני,
- לאורך כל סיכומיה טענה הנתבעת כי במסגרת אירוע האונס השני התובע חדר לגופה בעודו ישנה, מצב המונע הסכמה מדעת. ניתן לראות כי אין זאת הטענה שנטענה על ידי הנתבעת בהליך בפניי, לא במסגרת כתבי טענותיה, לא במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמה ולא במסגרת דבריה מחקירתה במשטרה, שם תארה מעשים אחרים אשר קדמו לביצוע החדירה, ומהם עולה כי הנתבעת הייתה במצב ערות ואף הגיבה למעשים אשר קדמו לאירוע החדירה השני. היינו כי בסיכומיה טענה הנתבעת טענה המנוגדת לגרסתה כפי שהובאה בפניי במסגרת ההליך.
כך בכתבי טענותיה ובתצהירה טענה הנתבעת כי בעוד היא ישנה החל התובע לגעת בה כשהיא עצרה אותו וביקשה ממנו להפסיק מספר פעמים ואף הרחיקה אותו ממנה.
בכתבי טענותיה הנתבעת אף ציטטה את דבריה במסגרת חקירתה במשטרה כשטענה כי התובע נצל את שנתה והחדיר אצבע לאיבר מינה, כי היא התנגדה באומרה לו כי היא עדיין ישנה וכי עדיין לא התעוררה וכי התובע אמר לה לאחר החדרת האצבע כי היא רטובה.
הנתבעת אף הביאה את דברי התובע בחקירתו במשטרה וטענה כי התובע שינה גרסתו כך בתחילה העיד כי החל להתחכך בה ואז הנתבעת שאלה אותו מה אתה עושה, אמירה שנאמרה בשובבות כשהמשך עדותו העיד כי השתמשה במילים "וואט דה פאק אתה עושה, רק התעוררתי.." המעידים כי אמרה את הדברים בכעס ולא בשובבות.
לטענת הנתבעת מתצהירו של התובע במשטרה עולה המסקנה כי התובע אנס אותה בשנית במסגרת האירוע השני, כי דבריה "וואט דה פאק אתה עושה, רק התעוררתי" מביעים התנגדות למעשים, כשהעוררות המינית פיזיולוגית, רטיבותה לאחר שהחדיר אצבע לתוכה, אינה מהווה סימן להסכמה.
- מעדותו של התובע במשטרה עולה כי אכן בעת שהנתבעת אמרה לו "וואט דה פאק אתה עושה, רק התעוררתי" הוא היה כבר עם אצבע בפנים ואמר לנתבעת כי היא רטובה, היינו כי החדרת האצבע נעשתה ללא קבלת הסכמתה של הנתבעת.
עם זאת, אין בכך כדי להעיד כי ביצוע החדירה לגופה של הנתבעת, המהווה את עבירת האינוס, נעשה ללא הסכמת הנתבעת ויש לבחון את התנהלות הצדדים החל מרגע ערות הנתבעת ועד לביצוע החדירה וממכלול נסיבות המקרה כשאין לנתק בין האירוע הראשון לאירוע השני.
- התמונה המצטיירת באירוע השני, בשים לב למכלול הנסיבות, אינה כשל אדם אנס הכופה עצמו על אישה ללא הסכמה שלא מדעת כטענת הנתבעת, אלא כמי שמנסה לבחון האם מי שנשארה לישון לידו כשהיא לבושה חלקית והסכימה לקיום יחסים עמו יום קודם לכן לאחר יום היכרות אחד בלבד מעוניינת בקיום יחסי מין גם בבוקר. קשה לנתק את האירוע הראשון מהאירוע השני. התנהגותה של הנתבעת במסגרת האירוע הראשון, הרצון לקיים עם התובע יחסי מין לאחר היכרות של יום אחד תוך שהיא יוזמת את המשך המגע המיני כמפורט לעיל, העובדה כי הנתבעת נשארה לישון אצל התובע כל אלה יצרו אצל התובע תחושה כי הנתבעת מעוניינת במגע מיני ולאור זאת סבורני כי ניסה לגעת בנתבעת בבוקר.
- בעדותו במשטרה משנשאל התובע מדוע המשיך במעשיו אם הנתבעת אמרה לו כי אינה רוצה השיב התובע כי הנתבעת לא אמרה שהיא לא רוצה, כי היא הייתה רטובה, הייתה עם הישבן שלה אליו, הייתה קרובה אליו כי היא לא אמרה לרגע לא, כי היא גנחה, ואמירתה הייתה בשובבות. התובע טען בעדותו במשטרה, כי עשינו את זה כמו זוג רגיל בהסכמה כשעשינו את זה בערב ואחר כך שוב בבוקר. אציין כי עדיפה עלי עדותו של התובע באשר לאופן אמירת המילים המדוברות. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי המילים שנאמרו על ידה "וואט דה פאק אתה עושה, רק התעוררתי", נאמרו בטון מרחיק. משמעות המילים הללו לבדה במנותק מהקשרן עשויה לקבל משמעויות שונות. בעניין זה הגרסאות כאמור נבדלות בנוגע לטון אמירת הדברים, המשך ההתרחשות ומכלול העדויות כמפורט בפסק דיני זה תומכים לטעמי בעדותו של התובע. מהתרשמותי מעדות הנתבעת אין בידי לקבל את דבריה בנוגע לטון הדברים. ובעניין זה העדפתי את עדותו של התובע.
- שוכנעתי כי גם והיו אי אלו דיוקים בגרסת התובע, אין בהם כדי להוביל לשינוי מסקנתי כי יש לדחות את טענת ההגנה "אמת דברתי" הנטענת על ידי הנתבעת, כי אכן נפלה קורבן למעשי אונס על ידי התובע.
- הנתבעת בחקירתה במשטרה הצהירה כי בעת שאמרה לתובע להפסיק עם המעשים התובע לא הבין שהיא רצינית ולקח את זה כמשחק. לטענתה הזיזה אותו מספר פעמים ואף אמרה לו "לא", אולם התובע המשיך במעשיו ומאחר שהוא היה אגרסיבי והיא לא רצתה להיכנס אתו לעימות אז לא התנגדה למעשים כי הבינה שהוא לא קולט את המסרים שלה.
בהמשך חקירתה העידה כי הוריד לה את התחתונים וחדר לתוכה וכי בעת שחדר לתוכה לא אמרה לו כלום. משנשאלה מדוע לא צעקה, השיבה כי לא הרגישה באותה עת כי מדובר במצב קיצוני של אונס שכן חשבה שאונס זה בכוח ובאלימות כשלא הייתה אלימות באירוע זה, וכי הייתה משותקת.
עוד העידה כי התובע לא "גמר" מאחר והיא אמרה לו שכואב לה ואז הוא יצא בלי לגמור והלך להתרחץ. הנתבעת העידה כי לאחר האירוע השני עישנה סיגריה התובע בדק לה איזה אוטובוס היא צריכה לקחת ואז היא נסעה. היא מעידה כי מהתנהגותה לא מובן בבירור כי הרגישה שנאנסה אלא שלאחר שדברה עם חברותיה הבינה כי נאנסה.
- ניתן לראות כי הנתבעת טוענת טענות אמביוולנטיות במסגרת חקירתה אשר אינן מבססות גרסה עקבית כי אכן דובר במעשה אינוס.
בחקירתה טוענת הנתבעת מחד גיסא לאגרסיביות של התובע ומאידך גיסא מאשרת כי לא חשבה שמדובר באירוע קיצוני שכן לא נעשה באלימות ובכוח מצדו, מחד גיסא טוענת כי היא אומרת "לא" ומרחיקה את התובע כשמנסה לגעת בה ומאידך גיסא טוענת כי מבינה שהתובע לא מבין את המסרים שלה וחושב כי מדובר במשחק. הנתבעת העידה כי הבינה בזמן אמת שהתובע סבור שמדובר במשחק. הדבר מתיישב עם עדותו של התובע בנוגע לטון אמירת הדברים על ידי הנתבעת, טון שובב. הנתבעת לא מסבירה מדוע אם הבינה שהתובע סבור שהמדובר בהשתובבות ומשחק אין היא מבהירה את רצונה? יותר מך, הנתבעת עצמה העידה כי בזמן אמת לא חשה כי מדובר באונס. אמביוולנטיות הנתבעת שזורה לכל אורך עדותה. מחד גיסא מתארת את התובע כאדם שלא שועה לרצונותיה ומנצל את יתרונו הפיזי ומאידך גיסא מעידה כי בעת שמבקשת מהתובע להפסיק הוא קשוב לצרכיה אף באירוע הראשון כמפורט לעיל ואף באירוע השני. לעניין הטענה כי התובע ניצל את יתרונו הפיזי, אין לי אלא לשלול לחלוטין טענה זו. התובע אינו אדם גדול, אין פער משמעותי בין גודלו לבין גודלה של הנתבעת. החשש הנוגע ליתרונו הפיזי של התובע נראה כי נולד בדיעבד. בזמן אמת אין ולו אינדיקציה בודדת קטנה ביותר שתצביע על קיומו של חשש זה.
הנתבעת אף מאשרת כי לא מהירה לעזוב את ביתו של התובע לאחר האירוע השני, לאחריו ישבה ועישנה סיגריה, הצדדים בדקו יחד איזה קו אוטובוס היא צריכה לקחת, התובע נתן לה כסף לאוטובוס כאמור לעיל, כשהיא אף לא הרגישה שנאנסה לאחר האירוע, כך לדבריה בחקירתה במשטרה.
- שוכנעתי בהתבסס על גרסת הנתבעת בעצמה מזמן אמת כי לא ניתן לומר בנסיבות המקרה דנן כי מדובר במעשה אונס הנכפה על הנתבעת, כאשר אמירותיה של הנתבעת לא תמיד חפפו את רצונותיה כפי שניתן לראות מהתנהגותה בפועל. הנתבעת מבקשת לבסס את טענת האינוס באירוע השני בעיקר על המילים "וואט דה פאק אתה עושה רק התעוררתי" . סבורני כי לאור התנהגותה של הנתבעת לאחר אמירת משפט זה ומנגד התנהגות התובע כפי שהשתקפה בפניי באירוע הראשון ואף באירוע השני עת הפסיק את המעשים לאור בקשתה של הנתבעת עוד טרם הגיע לפורקן ואף לאחריהם, לא ניתן לומר כי משפט זה יכול לבסס את טענתה כי נאנסה על ידי התובע.
סבורני כי אומנם בכל עת יש לאישה את הזכות לקבוע קווים אדומים, ועם זאת לא ניתן ללמוד בנסיבות המתוארות לעיל מהתנהגותה של הנתבעת כי לא הייתה מעוניינת בקיום יחסי המין עם התובע, הנתבעת בעצמה מאשרת כי לא שללה את האפשרות, ופעולותיה עם התובע מצביעות על רצון לקיום יחסי מין.
זאת ועוד, מעדותו של חברה של הנתבעת, מר XXXX במשטרת ישראל, עולה כי הנתבעת בעצמה מגלה פנים לכאן ולכאן, ולדבריו:
"ש. איך היא נשמעה לך שסיפרה לך.
ת. יש מצבים שהיא צוחקת על זה.
ש. מה זה אומר.
ת. שהיא אומרת שהיא מדברת על זה בצחוק. לדוגמא צוחקת על הזין הקטן של היה לו. אבל היא גם לפעמים מתכנסת לתוך עצמה.
ש. וביום שהיא סיפרה לך.
ת. היא נשמעה פגועה. לא ידעה איך להתמודד עם זה."
- עדות זו אף היא מגלה אמביוולנטיות בהתנהגות הנתבעת. הנתבעת מצד אחד צוחקת על האירוע ומצד שני מרגישה פגועה. התרשמתי כי אמביוולנטיות זו המאפיינת את התנהגותה של הנתבעת לאחר האירועים מעידה על בלבול, על חוסר השלמה עם המעשים, ועם זאת אינה מעידה על חוסר הסכמה בעת ביצוע המעשים. בהתחשב בהתנהגותה של הנתבעת בזמן התרחשות האירועים לא ניתן היה לצפות כי התובע ידע מה מתרחש בתוככי ליבה של הנתבעת. הנתבעת אישרה כי התובע חשב כי מדובר במשחק וכן כי היא עצמה לא הרגישה כי נאנסה. סבורני כי בהתחשב בהתנהגות המאופיינת על ידי התובע אף לגרסת הנתבעת הן באירוע הראשון והן באירוע השני, לו הייתה אומרת לתובע לאחר ניסיון המגע באירוע השני כי אינה מעוניינת בקיום יחסי מין היה מפסיק, כשחיזוק לכך ניתן לראות כי בעת שאמרה לו כי קיום יחסי המין כואבים לה הפסיק עוד טרם הגיע לפורקן.
- לאור האמור לעיל, בנסיבות המתוארות לעיל ובנסיבות אשר עוד אתאר להלן הקשורות לשני האירועים, לא הונחה בפניי גרסה סדורה ועקבית מצד הנתבעת המציבה בפניי גרעין של אמת יציב וברור כי המעשים בוצעו שלא בהסכמתה. לאור זאת קשה לקבל את גרסתה כי נפלה כקורבן אונס על ידי התובע באירוע השני, כשברי כי לאור האמור לעיל וגרסת הנתבעת בעצמה, אף קשה לקבל את גרסתה של הנתבעת בסיכומיה כי בוצע בה אונס (להבדיל ממעשים אחרים) בזמן שישנה ועל כן מדובר במעשה המונע הסכמה מדעת, טענה אשר כשלעצמה מהווה הרחבת חזית משלא נטענה בהליך והינה סותרת את גרסתה של הנתבעת כפי שהובאה בפניי במסגרת ההליך לרבות הראיות אשר צורפו על ידה.
נסיבות הקשורות לשני האירועים המחזקות את המסקנה כי הנתבעת לא נפלה קורבן לאונס;
- סבורני כי בענייננו הנסיבות המצטברות מובילות למסקנה כי התנהגותה של הנתבעת אינה מתיישבת עם גרסתה כי הייתה קורבן למעשי אונס על ידי התובע. מעבר לנסיבות שפורטו לעיל אביא נסיבות נוספות הקשורות לשני האירועים.
- אין להתעלם מכך כי לדבריה של הנתבעת הבינה כי נאנסה רק לאחר שדברה עם שתי חברותיה ש' וא', ועם זאת לא הוכח בפניי כי הנתבעת דיברה עם חברותיה לפני הגשת התלונה במשטרה. אשר לא' ניתן לראות כי בניגוד לטענת הנתבעת כי סיפרה לחברותיה על האונס לאחר קרות האירועים והם שהסבירו לה כי מדובר באונס, בתצהירה הצהירה א' כי הנתבעת סיפרה לה על האירועים רק שלושה שבועות לאחר המקרה היינו לאחר הגשת התלונה במשטרה, ועל אף ובחקירתה הנגדית העידה א' כי בתקופה הרלוונטית היא והנתבעת היו חברות טובות וקרובות. הנתבעת לא ידעה בעדותה ליישב את חוסר ההתאמה בין המועדים והעידה כי היא חושבת שא' טעתה בפרק הזמן וכי הן חלוקות בעניין זה (שם, עמ' 57 שורות 2- 7, עמ' 57 שורות 12- 14).
ש' חברתה של הנתבעת לא הגישה תצהיר ולא הובאה לעדות. משנשאלה הנתבעת מדוע לא זימנה את ש' העידה כי ש' היא חברה של א' וא' חברה שלה וזאת הסיבה ששיתפה את א' ראשונה (פרוטוקול דיון מיום 27.5.18 עמ' 56 שורות 1- 6). מכאן כי אם לשיטת א' הנתבעת סיפרה לה על קרות האירועים רק כשלושה שבועות לאחריהם, והנתבעת מאשרת כי את ש' שיתפה לאחר א' ברי כי ישנה בעייתיות בגרסת הנתבעת באשר לטענה כי חברותיה ש' וא' הן אשר הסבירו לה כי נאנסה.
- כפי שעולה מחקירתו במשטרה של מר XXXX מי שחזר להיות חברה של הנתבעת מיד לאחר קרות האירועים ולגרסת הנתבעת עצמה, הנתבעת הגישה את התלונה רק לאחר שמר XXXX דחף אותה להגיש את התלונה. בעניין זה אין להתעלם כי הנתבעת לאחר ששבוע וחצי הייתה חברה של מר XXXX הגיעה לביתו של התובע מבלי לפסול קיום יחסי מין אתו כשמיד לאחר קרות האירועים חידשה את הקשר עם מר XXXX. סבורני כי התנהגות זו של הנתבעת בנוסף למכלול הנסיבות אשר פורטו לעיל, מחזקת את המסקנה להעדיף את גרסת התובע כי הנתבעת למעשה ביקשה להצדיק את מעשיה לאחר שחידשה את הקשר עם חברה לשעבר.
כאמור לעיל, בחקירתו במשטרה ובתצהירו העיד מר XXXX על התנהגות אמביוולנטית מצד הנתבעת ביחס לאירועים כך שלעיתים צחקה על האירועים ואף דברה על איבר מינו של התובע ומנגד לעיתים התכנסה בתוך עצמה. לטענתו ההתעסקות עם המחשבות עם מה שקרה שם הפריע לה (ס' 8 לתצהירו).
שוכנעתי כי התנהגותה של הנתבעת מלמדת כי ככל הנראה הנתבעת לא השלימה עם מעשיה, ועם זאת לא מצאתי כי במסגרת האירועים עצמם הביעה הנתבעת חוסר הסכמה המעידה כי התובע כפה על הנתבעת את קיום יחסי המין. כאמור לעיל, להיפך כפי שעולה מהתנהגותה הנתבעת הייתה בשליטה מלאה בביצוע המעשים, היא אשר הכתיבה את הקצב כשמצאתי כי התובע היה קשוב לבקשותיה במסגרת האירועים.
- בענייננו כאמור לאחר הגשת התלונה התיק נסגר מחוסר ראיות, כשמרכז לנפגעות לתקיפה מינית אף לגרסת הנתבעת המליץ לה שלא להגיש ערר על סגירת התיק, וזה לא הוגש על ידה. בסופו של יום אין להתעלם כי סיבת סגירת התיק אף שונתה מחוסר ראיות לחוסר אשמה פלילית.
- לסיכום פרק זה, קשה ללמוד מהתנהגותה של הנתבעת החל מאופן היכרות הצדדים, מועד פגישתם, מקום פגישתם, התנהגותה מרגע היציאה מביתה ועד יציאתה יום למחרת מבית התובע, כי נפלה קורבן למעשי אונס על ידי התובע. כאמור הנתבעת ייחסה לתובע אמירות קשות מאוד אשר סבורני כי אין להקל בהן ראש, מבלי שהנתבעת הציבה בפניי מידת מה של הוכחה ואיזה שהוא גרעין של אמת כי היא עצמה לא שיתפה פעולה עם קיום יחסי המין עם התובע, כי המעשים לא היו בהסכמתה החופשית או כי רומתה על ידו לחשוב כי החדירה תבוצע רק עם קונדום. יותר מכך מעשיה של הנתבעת מעידים על שיתוף פעולה מלא מצידה ואף על פעולות אקטיביות אשר נעשו מיוזמתה, כשמנגד התובע קשוב לבקשותיה במהלך האירועים. כאמור לעיל, גם אם בסופו של יום פעולותיה של הנתבעת לא שקפו את הרגשותיה הפנימיים, חייבת הייתה להיות אינדיקציה חיצונית כלשהי אשר תשקף את הרגשתה הפנימית באופן אשר התובע אשר היה חשוף לפעולות יוזמתיות מצידה של הנתבעת ורצון מצידה לקיום יחסי מין, ביום ההיכרות עמה, יבין כי הנתבעת אינה מעוניינת בקיום יחסי מין ללא קונדום באירוע הראשון ולא מעוניינת בקיום יחסי מין באירוע השני.
ראיתי מקום לציין כי לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה כי מצבה הנפשי מהווה ראיה לחיזוק המסקנה כי היא נאנסה. מעבר לכך כי הנתבעת לא צירפה לתצהירה חוות דעת פסיכיאטרית אשר תקשור בין מצבה הנפשי לקרות האירועים, כמפורט לעיל שוכנעתי כי הנתבעת הייתה אקטיבית ויוזמת טרם האירועים במהלך האירועים ואף לאחריהם, כאשר ניתן לראות כי אף בתצהירה כל שטענה היה כי הייתה רגישה לגבולות ההסכמה אשר הובעו על ידה ועל כן הסכימה לגיפופים ומין אורלי בלבד. כפי שעולה מעדותה של הנתבעת במשטרה וכן מעדות אמה של הנתבעת, הגב' YYYY, במסגרת ההליך בפניי, אף לא ניתן לקשור בין המצב הנפשי לקרות האירועים, עת העידו כי עוד קודם לפגישה עם התובע סבלה הנתבעת מבעיות נפשית של חרדה בגינה נוטלת ציפרלקס (נספח ו' לתצהיר התובע, וכן פרוטוקול דיון מיום 27.5.18 עמ' 46 שורות 2- 13).
לאור האמור, איני מקבלת טענות הנתבעת בעניין זה. אני קובעת כי יחסי המין היו בהסכמה. אני דוחה את הגרסה העובדתית של הנתבעת לפיה קיום יחסי המין לא היו בהסכמה, או כי הותנו בלבישת קונדום. אני דוחה את הטענה כי התובע פעל בניגוד לרצונה של הנתבעת, ודוחה את הטענה החדשה כי התובע ביצע מעשים בעת שהנתבעת הייתה ישנה באופן שמנע ממנה מתן הסכמה מודעת.
הגנת תום הלב;
- כמפורט לעיל על מנת שהנתבעת תוכל לחסות תחת הגנת תום הלב אין צורך להוכיח את אמיתות הדברים, ועם זאת עליה להוכיח כי עשתה את הפרסום באחת מהנסיבות הקבועות בס' 15. בעניינו טענה הנתבעת כי חוסה תחת ההגנה בנסיבות הקבועות בסעיף 15(2) הקובע כי "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
סבורני כי בעניינו לא ניתן לקבוע כי הפרסומים נעשו על ידי הנתבעת מתוך חובה חוקית, מוסרית או חברתית.
- בכתב ההגנה כאמור לעיל טענה הנתבעת כי הפרסום נעשה מתוך רצון ליידע נשים העלולות להכיר את התובע דרך אתר היכרויות ולהיאנס על ידו כבר בדייט הראשון כשלא רצתה שנשים נוספות יפלו במלכודת.
נשאלת השאלה, אם אכן כך הם פני הדברים מדוע פרסמה הנתבעת את הפרסומים אף בקרב גברים?
עיון בצילומי המסך של ההודעות אשר שלחה הנתבעת באמצעות הרשת החברתית פייסבוק, מראה כי הפרסומים הועברו גם לגברים כך נשלחו הודעות כי התובע הינו אנס גם ל--------, גם ל-------- וגם ל-------- (נספח ג' לתצהיר התובע).
זאת ועוד ניתן לראות כי הנתבעת לא פרסמה את ההודעה במסגרת פוסט על עמוד הפייסבוק שלו, על הקיר התובע, אלא פנתה בהודעות אישיות לחבריו של התובע ואף התכתבה עם חלק מהם. היינו כי הנתבעת במודע פנתה אישית לחבריו של התובע בפייסבוק מבלי שעשתה הבחנה בין נשים לגברים. התנהגות זו מעידה על כך כי הייתה לה כוונה לפגוע בו ולא כי עשתה כן מתוך חובה מוסרית וחברתית. עוד אציין כי תמונות המסך של הפרסומים אותם צירף התובע, הינם פרסומים עליהם התובע יודע כתוצאה מפנייה של חבריו אליו לאחר ביצוע הפרסום על ידי הנתבעת, כשלא ידוע מספר האנשים הכולל וזהות החברים הכולל אליהם פנתה הנתבעת ומידע זה מצוי בידיה. משנשאלה הנתבעת לעניין זה בעדותה העידה כי אין מדובר במאות אנשים וכי לא שלחה לכל חבריו אלא רק לאנשים בודדים כשלא ידעה לומר מה מספרם, וטענה כי לא ספרה אותם ואינה יודעת את מספרם המדויק (פרוטוקול דיון מיום 27.5.18 עמ' 58 שורות 15- 26).
- זאת ועוד, הגשת תלונה על פגיעה מינית תוך אמונה כנה באמתותה, כשבדיעבד הסתבר כי אין דברים בגו הינה חריגה מאוד. בענייננו אין להתעלם מכך כי הפרסומים נעשו לאחר שהתלונה שהגישה הנתבעת נסגרה מחוסר ראיות, לאחר שבהמלצת המרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית הנתבעת לא הגישה ערר על החלטה זו וכשנה וחצי לאחר קרות האירועים.
מכאן, בבחינת השאלה האם הגנת תום הלב עומדת לנתבעת, יש לשאול האם לאחר סגירת התיק מחוסר ראיות ואי הגשת ערר על ההחלטה על ידי הנתבעת לאור המלצת המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית שלא להגיש ערר, כשנה וחצי לאחר קרות האירועים עדיין האמינה הנתבעת באמונה כנה באמיתות הדברים ופעולותיה נעשו מתוך חובה חברתית ומוסרית לעשות את הפרסומים על מנת למנוע אירועים מסוג זה?
- קשה לענות על שאלה זו בחיוב. ונראה בנסיבות המפורטות לעיל באריכות, כי לא החובה המוסרית והחברתית הם שהניעו את הנתבעת לאחר סגירת התיק וכשנה וחצי לאחר שאירעו, לעשות כן. מסקנה מתקבלת יותר היא כי ככל הנראה הפרסומים נעשו לאחר חרטה או אי השלמה עם מעשים אשר אירעו בהסכמה יום לאחר פרידה מחבר אליו חזרה מיד לאחר קרות האירועים. סבורני כי התנהגותה של הנתבעת מאופיינת בהתנהלות אימפולסיבית, רגשית ואמביוולנטית כמפורט לעיל, כשביקשה להצדיק מעשים אשר לא השלימה עימם. חיזוק למסקנתי כי הפרסומים לא נעשו בתום לב, ניתן אף ללמוד מתצהירו של בן זוגה לשעבר מר XXXX אשר הן בחקירתו במשטרה והן במסגרת תצהירו בתביעה דנא כי הנתבעת מחד גיסא צחקה ולגלגה על התובע ועל איבר מינו ומאידך גיסא הסתגרה לאחר קרות האירועים.
- מכאן, שוכנעתי כי אף הגנת תום הלב לא עומדת לנתבעת כשהנתבעת פעלה מתוך כוננה לפגוע בתובע.
פגיעה בפרטיות;
- בענייננו, טען התובע כי מעשיה של הנתבעת נוסף להיותם לשון הרע אף פוגעים בפרטיותו בהתאם לס' 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, שכן הנתבעת פנתה לרבים ממכריו וטענה בפניהם כי התובע הינו אנס. עוד טוען כי התנהלותה זו באה לידי ביטוי עת טענה בפני בן זוגה דאז מר XXXX אליו חזרה לאחר קרות האירועים כי היא צחקה על איבר המין הקטן שהיה לו.
- ס' 2(11) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי פגיעה בפרטיות היא אף "פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצבו הבריאותי, או להתנהגותו ברשות היחיד".
- אומנם המדובר בעוולות שונות אלא שאף ההגנה על שמו של אדם נגזרת לעיתים אף בזכות האדם לפרטיותו, שכן הרבה פעמים פרסום אשר יש בו לשון הרע אף פוגע בצנעת חייו האישיים של אדם ובפרטיותו (ראה רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף [פורסם בנבו, 14/08/01]).
- בענייננו סבורני כי הפרסומים אשר היה בהם לשון הרע ופגעו למעשה בשמו הטוב של התובע, פגעו אף בפרטיותו, שכן בפרסומיה פגעה הנתבעת בצנעת חייו האישים של התובע, עת פנתה במסגרת רשת חברתית למכרים וחברים רבים ושטחה בפניהם כי התובע הינו אנס.
סבורני כי לא עומדות לנתבעת ההגנות הקבועות בס' 18 לחוק הגנות הפרטיות ובעניין זה אני מפנה לדברי המפורטים במסגרת ניתוח ההגנות אשר פורטו במסגרת עוולת לשון הרע.
עוולת הנגישה;
- במסגרת טענת כתב התביעה טען התובע כי הנתבעת הגישה נגדו בזדון תלונה ללא סיבה סבירה ומסתברת, פגעה בשמו הטוב וסיכנה את חירותו בכך שנחקר באזהרה כחשוד, הליך שנסתיים לטובתו משהתברר כי הידיעות שמסרה כוזבות וכי היא עצמה לא האמינה לאמתותן.
- התובע לא התייחס לעוולה זו בסיכומיו ונראה שטענתו בעניין זה נזנחה.
הסעדים:
- בענייננו במסגרת התביעה בקש התובע לחייב את הנתבעת בסכום של 100,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע, סכום של 100,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות, וסכום של 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש, סבל וכל נזק לא ממוני אחר לעבר ולעתיד.
בסיכומיו טען התובע כי צילומי המסך שצרף מוכיחים באופן ודאי כי הנתבעת עשתה לפחות 12 פרסומים שבהם הוציאה את דיבתו רעה ופגעה בפרטיותו, כשהיא אשר שגרה את ההודעות כי הינו אנס והיא היחידה אשר בידיה לאמוד את מספרם המדויק של פרסומים אלו.
טוען התובע כי העמיד את תביעתו על סכום של 300,000 ₪ לצורכי אגרה בלבד כשנכון לפסוק לו את כל הסכום שעה שרק בגין שלושה פרסומים ניתן לפצותו בגין הסכום הנתבע על ידו.
- אפתח ואומר כי טענות התובע בסיכומיו לגבי ייחוס סכום התביעה לפרסומים מכוח לשון הרע הינן הרחבת חזית כשיש להתייחס לחלוקת הסכום כפי שנעשתה על ידו במסגרת כתב התביעה, כך שבגין עוולת לשון הרע תבע סכום של 100,000 ₪.
- לגופו של עניין, בפסק הדין בעניין אורי דניאל בית המשפט נתן דעתו כי תיתכן פסיקת פיצויים בגין עוולות שונות, ועם זאת בעת שבית המשפט נדרש לכך עליו להיזהר שלא ליתן לתובע כפל פיצוי בגין נזק יחיד.
- כאמור בפסק הדין בעניין אורי דניאל "פגיעה בשם הטוב גוררת עימה באופן כמעט אינהרטי גם עוגמת נפש, אשר נמנית לפיכך על סוג הנזקים שהעוולה נועדה להגן מפניהם ולפצות עליהם".
במסגרת ס' 7א לחוק איסור לשון הרע קבע המחוקק פיצוי מקסימלי ללא הוכחת נזק, עם זאת, לא מן הנמנע כי בית המשפט יפסוק מעבר לסכום הפיצוי הקבוע בס' 7א לחוק איסור לשון הרע, הן בגין נזק ממוני והן בגין נזק שאינו ממוני, אלא שאז יהא על התובע להוכיח את הנזק הכללי או המיוחד שנגרם לו ולא ילך במסלול הפיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בס' 7א לחוק איסור לשון הרע (עא 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי [פורסם בנבו, 04/08/08] (להלן: "עניין שרנסקי")).
- בעניין שרנסקי נתן בית המשפט דעתו לאמות המידה המנחות בקביעת גובה הפיצוי וקבע כי במסגרת זו יילקחו בחשבון שיקולים שונים וביניהם, אופייה של הפגיעה, מעמדם של הפוגע והנפגע, חומרת הפגיעה, תפוצת הפרסום, התנהגותם של הפוגע והניזוק, ומעמדו של הניזוק קודם לפרסום. שיקולים אלו משתלבים עם התכליות של פסיקת פיצויים לטובת נפגע בעוולת לשון הרע, הן, התכלית תרופתית אשר נועדה להביא את הנפגע למצב בו היה טרם ביצוע העוולה, התכלית חינוכית הרתעתית אשר מטרתה להעביר מסר חינוכי מרתיע לציבור מפני פגיעה בשמו הטוב של אדם, והתכלית עונשית אשר מטרתה להביע את סלידת החברה מהתנהגות המעוול וקשורה בכוונתו בעת הפרסום, לפיה נקבע במסגרת ס' 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע כי בעת שפרסום לשון הרע נעשה בכוונה לפגוע ניתן לפסוק לנפגע את כפל הסכום אשר נקבע כפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק.
השיקולים והתכליות אשר יבחנו לצורך בחינת גובה הפיצויים אם לחומרה אם לקולא, יבחנו מתוך ראיה כי שמו הטוב של אדם הוא בגדר אינטרס בעל היבט אישי ובעל היבט רכושי.
- בעניין אורי דניאל עמד בית המשפט על כך כי חיוב מתלונן בעבירות מין בתביעה אזרחית אינו דבר של מה בכך, ובית המשפט ישקול שיקולי מדיניות נרחבים, שכן כאמור עבירות המין הינן קשות להוכחה ומחייבות רגישות שיפוטית יתרה.
כך אל מול האינטרס להוקיע מתלונני שווא ואי גילוי יחס סלחני כלפי מתלוננים הבודים דברים מליבם ומכפישים שמו של אדם ישנם אינטרסים שלא לגרום לנזק חברתי בהרתעת מתלוננות אמת והרצון להקנות רשת בטחון מתלונני עבירות המין אשר הגשת התלונה על ידם אינה דבר של מה בכך וטומנת בחובה קשיים לא מעטים (לעניין השיקולים השונים ראה רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו, 29/09/04]).
- בענייננו אין מחלוקת כי הנתבעת פנתה לחבריו של התובע, אם גברים אם נשים, באמצעות הרשת החברתית פייסבוק ופירסמה כי התובע הינו אנס, כשנה וחצי לאחר שהתיק בגין התביעה, שהגישה נסגר מחוסר ראיות, ולאחר שלא הגישה ערר על החלטה זו בהמלצת המרכז לנפגעות תקיפה מינית. סבורני כי בנסיבות המקרה דנא בהן שוכנעתי כמפורט לעיל, כי הנתבעת בניגוד לגרסתה לא הייתה קורבן למעשי אונס מסקנה המתחזקת לאחר שסיבת סגירת התיק שונתה מחוסר ראיות לחוסר אשמה פלילית, עוצמת הפגיעה בתובע בייחסו לו עבירות מין חמורות כאלה, הינה קשה מאוד ואין להקל בה ראש. שוכנעת כי התנהגותה של הנתבעת מעידה כי עשתה את המעשים בכוונה לפגוע בתובע ולהפיץ את הדברים בקרב חבריו ומכריו.
עם זאת, כשאני בוחנת את הפיצוי הכולל הראוי יש לזכור כי עסקינן בנתבעת צעירה, מבולבלת, אשר נראה כי אינה מסוגלת להכיל את התנהגותה היא, ואשר מבקשת למעשה להאשים את התובע בקשייה ובחרדותיה.
בהתחשב במעשים החמורים המפורטים לעיל ומנגד גילה ומצבה של הנתבעת כפי התרשמותי, אני סבורה כי לחייב את הנתבעת בסכום של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין עוולת לשון הרע, סכום הכולל את הפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע וכן את הפגיעה בפרטיותו, עת מדובר בנזק אחד כולל ובשים לב כי חוק לשון הרע טומן בחובו אף את הפגיעה בפרטיות.
אציין כי איני נדרשת לשאלה האם מדובר במספר פרסומים או בפרסום אחד, שכן התובע בתביעתו דרש סכום של 100,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע הוא הסכום אשר נפסק על ידי, כאשר טענותיו בסיכומיו בעניין זה כאמור לעיל מהווים הרחבת חזית אסורה. זאת ועוד, סבורני כי סכום זה הינו מהווה את הסכום הכולל אשר יש לפסוק לנתבעת בהתחשב בגילה הצעיר בחוסר בשלותה ומצבה הנפשי החרדתי, אשר אומנם אין בו כדי להצדיק את הוצאת הדיבה, אולם יש בו כדי להוות שיקול בבחינת הפיצוי הנפסק לה.
התביעה שכנגד;
- לאור האמור לעיל, לאחר ששוכנעתי כי בענייננו הנתבעת לא נפלה קורבן לאירועי אונס על ידי התובע, והעדפתי בעניין זה את גרסת התובע, דין התביעה שכנגד להידחות. לדעתי התביעה שכנגד הוגשה רק כדי לילך אימים על התובע, ולשמש כמשקל נגד.
איסור פרסום;
- במסגרת ההליכים בתיק העלתה הנתבעת דרישה כי הדיונים בתיק יתקיימו בדלתיים סגורות לאחר שבקשתי התייחסות הצדדים לנושא זה הודיעה הנתבעת והתובעת שכנגד כי היא מותירה את נושא קיום ההליך בדלתיים פתוחות או סגורות וכן נושא חיסיון שמות ופרטים מזהים של הצדדים לשיקול דעת ביהמ"ש, דבר שכמוהו כהסכמה לבקשה להותרת דלתי ביהמ"ש פתוחות. לא קיבלתי הודעה זו ולאחר מתן החלטה הנתבעת הגישה עמדה נוספת ממנה עלתה התנגדותה לדלתיים פתוחות. לאחר ששקלתי באריכות את טענות הצדדים והמסכת העובדתית אשר נפרשה בפניי קבעתי בהחלטה מיום --------- כי איני סבורה שבנסיבות שבענייננו יש לקיים את הדיון בדלתיים סגורות ולהורות על איסור פרסום שמות הצדדים ופרטיהם. הנתבעת לא ערערה על החלטה זו, אולם בהמשך הגישה בקשה חוזרת לדון בתיק בדלתיים סגורות. בהחלטה נוספת מיום --------, לאחר סקירה של ההלכה הפסוקה והנסיבות בתיק שבענייננו קבעתי כי אין מקום להורות על דיון בדלתיים סגורות.
על החלטה זו הוגש ערעור בפני כב' השופטת ---------- רע"א XX-XX-XXXX, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמות אשר קבלו תוקף של פסק דין כי, הדיון יתנהל בבית משפט קמא בדלתיים סגורות עד למתן פסק דין, כי ככל שתביעתו של התובע תתקבל יבוטל איסור הפרסום לגבי פסק הדין לרבות שמות הצדדים, כאשר בית משפט יתייחס במסגרת פסק הדין לנושא איסור פרסום לגבי יתר המסמכים המצויים בתיק, כי ככל שתביעתו של התובע תדחה בית המשפט יתייחס בפסק הדין לנושא הותרת איסור הפרסום והיקפו, וכי איסור הפרסום יוותר בעינו לפרק זמן של 45 יום ממועד פסק הדין על מנת לאפשר לצד שיהיה מעוניין להגיש ערעור על פסק הדין להגיש את בקשתו לערכאת הערעור.
לאור הסכמות הצדדים בפסק הדין שבערעור כמפורט לעיל, ולאור מסקנתי בפסק הדין כי יש לקבל את תביעתו של התובע הנני מורה על ביטול איסור הפרסום פסק הדין לרבות שמות הצדדים ופרטיהם.
באשר ליתר המסמכים המצויים בתיק, גם ומסמכים רבים הוגשו בתיק על ידי הנתבעת בעצמה כתיק החקירה במשטרה, איני סבורה כי יש טעם להורות על ביטול איסור פרסום מסמכים אלו.
בהתאם לפסק דינה של כב' השופטת ---------- רע"א XX-XX-XXXX, אשר ניתן בהסכמת הצדדים, איסור פרסום פסק הדין יוותר בעינו לפרק זמן של 45 יום ממועד פסק הדין על מנת שיתאפשר לצד המעוניין להגיש ערעור על פסק הדין להגיש בקשתו לערכאת הערעור.
סוף דבר:
- הנתבעת תשלם לידי התובע סכום של 100,000 ₪ צירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. אין לטעמי מקום להוצאות מעבר לסכום שנפסק שמגלם בתוכו את מכלול הסכום שעל הנתבעת לשלם לתובע.
- התביעה שכנגד נדחית.
- בהתאם לאמור לעיל, מוטל איסור פרסום על פסק הדין, למשך 45 יום מיום מתן פסק דין זה.
ניתן היום, כ"ה שבט תשע"ט, 31 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.