פס"ד בתביעה לפירוק שיתוף בנכסי בני זוג שנישאו לפני 1974 ושחלה עליהם הלכת השיתוף, וכן בנכסים חיצוניים

לפני תובענה לפירוק שיתוף מכוח הלכת השיתוף, שהוגשה ע"י התובע, במסגרתה עתר לפרק השיתוף בנכסי הצדדים (מקרקעין, מיטלטלין וחשבונות בנק). 

במסגרת זו אכריע האם נכסים שקיבלה הנתבעת בירושה מאמה המנוחה מהווים נכסים ברי איזון, אם לאו.

מבוא כללי, רקע ועובדות

1. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1960 ומנישואין אלה נולדו להם שני ילדים בגירים.

    

2. נוכח שנת נישואי הצדדים, חלה עליהם חזקת השיתוף, כשלשיטת התובע, הצדדים חיו במשך כל שנות נישואיהם (למעלה מ – 50 שנות נישואין), בשיתוף מלא תוך קיום מאמץ משותף.

    

3. תחילתו של ההליך בחודש 4/2018, כאשר מאז הוגשה התובענה ועד למועד שמיעת ההוכחות הגיעו הצדדים, בסיוע ביהמ"ש, להסכמות שצמצמו את יריעת המחלוקות ביניהם באופן משמעותי. עם זאת, נותרו מספר עניינים במחלוקת, שיוכרעו להלן.

    

4. לצורך סיכום ההתנהלות בהליך עד כה, אפרט באופן תמציתי השתלשלות העניינים:

    

   1. התובענה התנהלה תחילה בפני כב' השופטת רות אטדגי-פריאנטה ובישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפניה ביום 10.10.2018 הגיעו הצדדים להסכמות כדלקמן:

       

      מועד הקרע נקבע ליום 22.10.2016;

      ביחס לשווי הרכבים – הוסכם כי שווי הרכבים יוערך בהתאם למחירון לוי- יצחק, נכון למועד הקרע;

      ב"כ הצדדים הוסמכו לקבל מידע מכל גורם ביחס לזכויות הצדדים בתקופת השיתוף (מיום הנישואין – ...1960 ועד למועד הקרע - ...2016);

      הצדדים הסכימו להגיש תצהיר זכויות ביחס לזכויות והחובות שצברו ממועד הנישואין ועד מועד הדיון;

      ניתן צו פירוק שיתוף בנכסי הצדדים – בית ברח' ... בישוב א'; דירה ברח' ... בעיר ב' ומשרד ב... בעיר ב';

      מונה השמאי אוהד ורטש לצורך הערכת שווי הנכסים;

      ביחס לדירה בעיר ג' נקבע כי תינתן החלטה לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית;

      מונה האקטואר אבי יחזקאל לשום את הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות של הצדדים;

       

   2. בהחלטה מיום 4.12.2019 נקבעו מועדים להגשת תצהירי זכויות מטעם הצדדים ורשימות פלוגתאות ומוסכמות.

       

   3. בדיון מיום 26.4.2021 הגיעו הצדדים להסכמות חלקיות, שהוגשו לבית המשפט במסגרת מסמך שכותרתו "רשימת מוסכמות ופלוגתאות מטעם הצדדים". המסמך נחתם ע"י הצדדים וניתן לו תוקף של פסק דין, תוך שנקבעו מועדים להגשת הודעות מטעם ב"כ הצדדים ביחס לעניינים שנותרו במחלוקת.

       

   4. ביום 22.6.2021 נחתמה פסיקתא מוסכמת, ביחס למינוי ב"כ הצדדים ככונסות נכסי למכירת הדירה בעיר ב'.

       

   5. ביום 19.9.2021 אושר הסכם למכירת הדירה בעיר ב'.

       

   6. ביום 24.2.2022 הוגשה חוות דעת האקטואר מר אבי יחזקאל והצדדים התבקשו להגיש תגובתם.

       

   7. ביום 10.3.2022 הועבר ההליך לטיפולו של מותב זה.

       

   8. במסגרת תגובת הצדדים לחוות דעת האקטואר העלתה הנתבעת טענה להברחת כספים ונקבע כי טענות הצדדים יידונו בדיון שנקבע ליום 20.6.2022.

       

   9. בהחלטה מיום 20.6.2022 ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים ונחתמו פסיקתאות ליישום חלופה ב' בחוות דעת האקטואר.

       

   10. בהחלטה מיום 17.2.2023 אושר הסכם למכירת בית המגורים בישוב א'.

        

   11. ביום 20.2.2023 הגישו ב"כ הצדדים הודעה על פלוגתאות ובקשה לקביעת דיון לשמיעת הוכחות ובשים לב לכך שההליך הועבר לטיפולי וטרם התקיימה ישיבת קדם משפט בפניי, בהחלטתי מיום 10.3.2023 קבעתי קדם משפט בפניי.

        

   12. ביום 19.4.2023 הוגשה בקשת הנתבעת להורות לתובע לפנות את דירת הירושה של הנתבעת בעיר ג' ולחייב אותו בדמי שימוש ראויים.

        

   13. ביום 21.5.2023 הוגשה בקשה בהולה מטעם רוכשי בית המגורים בישוב א' להורות לנתבעת, המתגוררת בנכס, לאפשר ביצוע שמאות לנכס. ביום 1.6.2023 הוגשה תגובת המשיבה ובהחלטתי מאותו מועד נקבע כי הבקשה תידון במועד הקבוע.

        

   14. ביום 19.7.2023 הגיש התובע תגובה לבקשת הנתבעת בעניין הדירה בעיר ג' שנתמכה בנספחים שונים ובין היתר ברשימת פלוגתאות ומוסכמות, אשר צורפה בנספח 6.

        

   15. בקדם המשפט שהתקיים לפני ביום 19.7.2023 ואחר שיח שנהל מחוץ לפרוטוקול, הגיעו הצדדים להסכמות כדלקמן:

        

       1. הצדדים ויתרו על מלוא טענותיהם ביחס לסעיף 5 ברשימת הפלוגתאות שהוגשה לתיק ביום 20.2.2023.

       2. הצדדים הסכימו כי רכב מסוג ניסן ג'וק יישאר בבעלות הנתבעת ולא יהיה כל תשלום איזון בעניינו.

       3. ביחס לסעיפים 9-10 ברשימת הפלוגתאות, הודיעו הצדדים כי בשעה שלא הוגשה תביעה לדמי שימוש ראויים על ידי מי מהצדדים, הרי שככל שבימ"ש ידחה את תביעתו של התובע לשיתוף בדירה בעיר ג', לכל אחד מהצדדים תהא שמורה הזכות להגיש תובענה לדמי שימוש ראויים, הן ביחס לבית המגורים בישוב א' והן ביחס לדירה בעיר ג'.

          יחד עם זאת, הצדדים הצהירו שככל שתביעתו של התובע בעניין השיתוף בדירה בעיר ג' תתקבל, אזי שני הצדדים מוותרים על הגשת תביעה לדמי שימוש ראויים.

       4. ביחס לסעיף 8 ברשימת הפלוגתאות, התובע ויתר על חלקו במטלטלין המצויים בדירה בעיר ג', כך שעם מתן פסק הדין ביחס לחלוקת הזכויות בדירה זו, יועברו מלוא המיטלטלין המצויים בדירה זו לידי הנתבעת וזאת בתוך 60 ימים ממועד מתן פסק הדין ועל כן ביקשו הצדדים להסיר פלוגתא זו מרשימת הפלוגתאות.

       5. בהתייחס לסעיף 11 לרשימת הפלוגתאות, התגבשה הסכמה ולפיה כל אחד מהצדדים יישא באופן בלעדי בכל עלויות אחזקת המדור וההוצאות השוטפות בגין מגוריו בנכס בו הוא מתגורר, החל ממועד הפירוד של הצדדים. וככל שיתברר שמי מהם שילם עבור הוצאות מגוריו של האחר, יוכל לעתור להשבת כספים אלה במסגרת תובענה לדמי שימוש ראויים, ככל שתוגש.

       6. הצדדים הגיעו להסכמה כי דמי השימוש הראויים המלאים ביחס לדירה בעיר ג' עומדים ע"ס של 5,000 ₪ לחודש וככל שייקבע כי לתובע מחצית מהזכויות בדירה בעיר ג', יהא על התובע לשלם לה מחצית מסכום זה, החל ממועד פינויה של הנתבעת מהדירה בישוב א'. אולם ככל שייקבע כי לתובע אין זכויות בדירה בעיר ג', יהא עליו לשלם דמי שימוש ראויים מלאים החל מאותו מועד וזאת בתנאי שהתובע ימשיך להתגורר בדירה בעיר ג'. ככל שהתובע מתכוון לפנות את הדירה, יהא עליו להודיע על כך לנתבעת לכל הפחות 60 ימים קודם לכן וההתחשבנות בגין תשלומים אלה תתבצע במועד הכרעת בית המשפט ביחס לסוגיות שבמחלוקת.

       7. בשעה שביום 26.4.2021 הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן מוחרגת קרן השתלמות הרשומה על שם הנתבעת, ככל שיתברר כי הנתבעת לא העבירה את חלקו הנטען של התובע בקרן ההשתלמות, או לחילופין לא הייתה הסכמה לוויתור מצידו של התובע, תתברר סוגיה זו במסגרת דיון ההוכחות.

       8. התובע פנה לנתבעת לצורך מזעור עלויות המגורים שלו בגין השימוש בדירה בעיר ג' ונקבע שככל שיתברר כי התובע פנה בעניין זה לנתבעת והיא סירבה לאפשר לו לעדכן את כתובת מגוריו (שאינה מצויה במחלוקת) בדירה בעיר ג', ישמש הדבר לחובתה של הנתבעת והתובע יהא זכאי לקזז כל הנחה שהייתה מגיעה לו ממועד הפניה לצד שכנגד בעניין זה וזאת הגם שהנתבעת שילמה את דמי הארנונה.

       9. לבקשת הצדדים, נקבע מועד לשמיעת הוכחות וניתנו הוראות בעניין זה.

           

          לכל ההסכמות האמורות ניתן תוקף של החלטה.

           

   16. ביום 29.2.2024 התקיימה ישיבת ההוכחות, ולצד פרוטוקול מתומלל של הקלטת הדיון נוהל פרוטוקול מוקלד, שנערך ע"י קלדנית ביהמ"ש.

        

   17. בפרוטוקול המוקלד תועדה הסכמות הצדדים בשתי סוגיות נוספות – האחת – ביחס למחצית המשרד בעיר ב' (פלוגתא מס' 7) והשנייה – ביחס לקרן ההשתלמות של הנתבעת, בעניינה הגיעו הצדדים להסכמה כי מחצית קרן ההשתלמות תועבר ע"ש ביתם המשותפת של הצדדים הגב' א' וכי יתר הכספים יישארו בידי הנתבעת.

        

5. אחר העיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם, להלן הפלוגתאות הדורשות הכרעה:

    

   • האם הדירה ברח' X בעיר ג', אותה קיבלה הנתבעת בירושה מאמה המנוחה, שנפטרה בשנת 2002 (להלן: "דירת הירושה בעיר ג'") מהווה נכס בר איזון, אם לאו;

      

   • האם חשבון מס' XXXXXX בבנק הבינלאומי הרשום ע"ש הנתבעת ואשר לטענתה הופקדו בו כספי הירושה הוא נכס בר איזון, אם לאו;

      

   • איזון כספי הפיצויים שהנתבעת קיבלה ממקום עבודתה בעת פרישתה, אשר הופקדו אף הם בחשבון נפרד על שמה;

      

   • סוגיית חיוב התובע בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בדירה בעיר ג'.

      

     אדון בטענות אלו עפ"י סדר הופעתן לעיל.

      

6. המסגרת הנורמטיבית:

    

   כאמור לעיל, הצדדים נישאו בשנת 1960 ומשכך לא חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, אולם במאמר מוסגר ורק על מנת לסבר את האוזן, אציין כי גם בהתאם להוראות חוק זה, נכסים שהתקבלו בירושה מוחרגים מכוח הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק.

    

   לנוכח מועד נישואי הצדדים, חלה עליהם הלכת השיתוף, כאשר נקודת המוצא היא שנישואי הצדדים מקיימים את תנאי היסוד לתחולת חזקת השיתוף בכל הנוגע לנכסי ה"מאמץ המשותף".

    

   המחלוקת בענייננו הינה בנוגע לדירה בעיר ג', שהינה "נכס חיצוני", כאשר אין מחלוקת כי הנתבעת קיבלה מחצית מהדירה בירושה מאמה, שנפטרה בשנת 2002.

    

   כאשר מדובר "בנכסים חיצוניים", על בית המשפט לבדוק האם התקיימה כוונת שיתוף ביחס לכל נכס באופן ספציפי, כאשר הנטל להוכיח כוונת שיתוף מוטל על הטוען לשיתוף.

    

   כאשר מבוקש להצהיר על שיתוף ספציפי בנכס חיצוני, נקבע כי לא די בעצם קיומם של חיי נישואים משותפים אף אם הם ממושכים, כדי לקבוע שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי, אלא יש להראות נסיבות עובדתיות, נוסף לעצם קיום הנישואים, שמהן ניתן להסיק – מכח הדין הכללי – הקניית זכויות בנכס האמור, אף אם מדובר בדירת מגורים [ראו בעניין זה: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, נו(6) 175 (2002)].

    

   אם צדדים נשואים ואף התגוררו בדירה אותה הביא אחד מהם טרם הנישואים, על פי דין, אין די בחיים המשותפים ובעצם הנישואין על מנת לייצר זכויות בעלות, אלא נדרש "דבר מה נוסף". נקבע כי יש להוכיח נסיבות עובדתיות נוספות מעבר לקיומם של חיי משפחה המוכיחים את כוונת השיתוף המפורשת בדירה. הדבר יכול להתבטא בהשקעות כספיות בדירה מצדו של בן הזוג הטוען לשיתוף, או בהבטחות ובמצגים אקטיביים, שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום [ראו בעניין זה: בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (מאגרים משפטיים, 26.12.2012) בו נקבע, כי כדי להראות כוונת שיתוף בדירת מגורים יחידה צריך להראות שיפוץ מסיבי, או תוספת בניה מהותית שמומנה ע"י שני בני הזוג].

    

   נטל ההוכחה מוטל, כאמור, על הטוען לכוונת השיתוף ב"נכס החיצוני" וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו. השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית היא שאלה שבעובדה [ראו: בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית (מאגרים משפטיים, 7.1.2010)]. במקרים מסוימים, בהם יוכח קיומו של דבר מה נוסף ונסיבות נוספות בצד אורח חיים תקין, ייתכן ובית המשפט יקבע כי הנכס החיצוני הוא בר איזון.

    

7. הדירה בעיר ג', ברח' X :

    

   בענייננו, התובע דורש להכיר בזכויותיו בדירה שמחציתה התקבלה על ידי הנתבעת בירושה, לכן הנטל להוכיח כוונת שיתוף ספציפית ביחס לדירה זו, או להוכיח כי רכוש זה נטמע ברכוש המשותף [עניין פלוני; ובע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, נט(1) 665 (2004)] מוטל עליו.

    

   לטענת התובע, נישואיהם של הצדדים התאפיינו בשיתוף גורף בנוגע לכלל נכסיהם, לרבות בנוגע לדירה בעיר ג', אשר לגביה נטען, כי התנהלות הצדדים מלמדת כי הייתה כוונת שיתוף ספציפית, באופן שהצדדים לא עשו הבחנה בין נכסים חיצוניים לבין כלל נכסיהם וטענות הנתבעת בנוגע להפרדה בין כספי הירושה ורכישת הדירה בעיר ג' לבין כלל נכסי בני הזוג, הינה מלאכותית ונוצרה אך לשם ניסיונה להפריד הנכס מהרכוש המשותף ועל כן עתר להורות על חלוקה שוויונית גם של הזכויות בדירה זו.

    

   לטענת הנתבעת, התובע לא עתר למתן סעד הצהרתי ביחס לדירת הירושה, אלא לסעד של פירוק שיתוף בלבד ועל אף חלוף 6.5 שנים מעת הגשת התובענה, לא הוגשה בקשה מטעמו לתיקון כתב התביעה ולכן הוא אינו יכול לקבל סעדים שלא עתר להם במסגרת כתב התביעה.

    

   הנתבעת הוסיפה וטענה, כי מדובר בנכס שאינו בר איזון, שכן כאמור, קיבלה מחצית מהדירה בירושה יחד עם אחיה, שקיבל את המחצית השניה ורכשה ממנו את חלקו (ראו העתק צו הירושה שניתן ביום 14.11.2002- מוצג 1יב לתיק המוצגים שהוגש מטעם הנתבעת).

    

   הנתבעת הוסיפה, כי רכשה את מחצית הדירה מאחיה בשנת 2007 בסך 37,500 דולר מכספים חיצוניים (ראו העתק הסכם המכר מיום 28.1.2007 שנערך בין הנתבעת לאחיה - מוצג 1 כג' של הנתבעת) והציגה אסמכתא להמרת שקלים בסך 136,320 ₪ שיצאו מכספי הירושה בלבד (ולא באמצעות משכנתא) והומרו לדולרים אצל חלפן (ראו מוצג 1כד' של הנתבעת מיום 10.1.2007) בסמוך למועד החתימה על הסכם המכר.

    

   אדגיש כי עיון בראיות שצירפה הנתבעת מלמד כי הכספים ששימשו לצורך רכישת המחצית השנייה של הדירה "נצבעו" מראשיתם ככספים חיצוניים, שאינם חלק מהקופה המשותפת.

    

   הנתבעת הדגישה, כי במועד רכישת מחצית דירת הירושה היו לה כ – 400,000 ₪ שהיו מופרדים, באופן שלא התערבבו בכספים משותפים (ראו מוצג 1 יג' מטעם הנתבעת) וכראיה לכך, הפנתה לסעיף 10 ב' לתצהיר עדות ראשית של התובע (מוצג 3 למוצגי התובע), במסגרתו מודה התובע כי למיטב זכרונו היו לנתבעת כ – 300,000 ₪ שקיבלה בירושה מאמה ועל כן, לשיטת הנתבעת, יש לדחות מכל וכל את טענת התובע לפיה מחצית דירת הירושה נרכשה מכספים משותפים.

    

   הנתבעת הוסיפה וטענה, כי ביחס לדירת הירושה לא הייתה כל כוונת שיתוף, ויעידו על כך העובדות הבאות- הנתבעת לא צירפה את התובע כצד להסכם המכר (מוצג 1כג' של הנתבעת), והיא לא רשמה את הזכויות בטאבו על שם התובע וזאת בניגוד ובהשוואה לנכסים אחרים שהיו בבעלות משותפת, שנרכשו מכספים משותפים ושני הצדדים נרשמו כבעלים בחלקים שווים בזכויות בהם (כגון: הבית בישוב א'; הדירה ברח' Y בעיר ב' והמשרד ב...).

    

   התובע נחקר בעניין זה וניתן לראות בתשובתו משום הודאה בדבר היעדר כוונת שיתוף ביחס לדירת הירושה, שכן, לדבריו הנתבעת לא דיברה איתו על רישום הדירה על שמו וזאת בהשוואה ובניגוד לדירה ברח' Y בעיר ב' שנרשמה על שם שני הצדדים [עמ' 27 ש' 5-9; עמ' 30 ש' 34-35 ועמ' 31 ש' 1-16 לפרוטוקול המתומלל מיום 29.2.2024 (להלן: "הפרוטוקול")].

    

   יתרה מזאת, הנתבע אישר כי דירת הירושה לא היתה ה"קן המשפחתי" של הצדדים, שכן גם לדבריו ה"קן המשפחתי" היה בבית המגורים בישוב א' (עמ' 34, ש' 24-28 לפרוטוקול).

    

   בנסיבות שלפניי, לא די שדירת הירושה בעיר ג' לא הייתה דירת המגורים היחידה של בני הזוג, אלא שאף למעלה מכך, לאורך השנים הנתבעת לא הסכימה להשכיר את דירת הירושה ולא התקבלו ממנה דמי שכירות שנכנסו לחשבון משותף או ששימשו את הצדדים וכראיה לכך, ראו הודאתו של התובע בחקירתו: "אפשר להגיד שהדירה לא הושכרה" (עמ' 34 ש' 29-35 ועמ' 35 ש' 1-5 לפרוטוקול).

    

   הנתבעת הוכיחה, כי התובע לא היה מעורב ברכישה כלל, לא היה שותף לרכישה ואף לא ידע מהם הסכומים ששולמו ע"י הנתבעת בגין רכישת מחצית הדירה וכראיה לכך הפנתה לסעיף 16 ב' לכתב התביעה (מוצג 1 מטעם התובע), לפיו מחצית הדירה נרכשה בתמורה לסך של 75,000 דולר מכספים משותפים, בעוד שבפועל הסכום ששולם ע"י הנתבעת לאחיה היה מחצית מסכום זה. בדיעבד, טען התובע כי התכוון ששווי הנכס כולו היה 75,000 דולר וכי רכשו את מחציתו בשווי 37,500 דולר. כמו כן, בכתב התביעה לא צוין מועד הרכישה, אלא נטען כי הנכס שופץ בשנת 2005 ובדיעבד, לאחר שהוגש כתב הגנה, טען התובע כי השיפוץ נעשה בשנת 2007.

    

   התובע הגדיל לעשות כשטען שהוצאות השיפוץ יצאו מכספים משותפים, אך נמנע מלצרף אסמכתאות מתאימות וזאת כשנטל ההוכחה בעניין זה רובץ, כאמור, לפתחו. מנגד, הנתבעת הציגה תדפיסי בנק מחשבון הירושה (מוצג 1 טו של הנתבעת), המוכיחים, כי הוציאה בסמוך לביצוע השיפוץ המינורי, סכומי כסף משמעותיים מחשבון הירושה ומצאתי כי יש בכך כדי להוכיח שכספים אלו, ששימשו כפי הנראה לשיפוץ, הוצאו מחשבון הירושה ולא מכספים משותפים.

    

   הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התובע הטעה את בית המשפט כשצירף במוצג 3 מטעמו חשבונית מיום 24.9.2003, קרי: כ – 4 שנים עובר למועד בו רכשה הנתבעת את מחצית דירת הירושה מאחיה וטרם ביצוע השיפוץ, עם כיתוב בכתב ידו "מזרן למיטה בעיר ג'". הנתבעת הפנתה להטעיה נוספת של התובע, כשצירף לנספח י' בתצהיר עדות ראשית מטעמו, קבלה ע"ס 1,200 ₪ מיום 2.7.2013 מ'ויקטור סבן על עבודות אלומיניום מיוחדות', קרי: 6 שנים לאחר ביצוע השיפוץ וזאת למרות שטען בעדותו "אני מאשר שויקטור עשה את השיפוץ אצלי בבית כן" (ראו עמ' 37 ש' 36 לפרוטוקול).

    

   מצאתי אם כן לקבל טענות הנתבעת, המתיישבות עם פסיקת בית המשפט העליון ולפיה כאשר לא מדובר בנכס יחיד של הצדדים והצדדים לא התגוררו בנכס זה, לא מתקיימת בנסיבות דנן כוונת שיתוף (ראו פרמטרים שנקבעו בבע"מ 1398/11).

    

   בהתייחס לטענת התובע בסיכומיו, כי התנהלות הצדדים מלמדת שכל אימת שנכללו נכסים חדשים, הצדדים לא עשו כל הבחנה ביניהם וכי הייתה כוונת שיתוף מובהקת ולצורך הדוגמא הפנה לעניין רכישת מחצית החנות ב..., אשר נרשמה ע"ש אביה של הנתבעת (משיקולי מס), כאשר המחצית השניה נרכשה ע"י השותף העסקי וכי בהמשך גם המחצית השניה נרכשה מהשותף העסקי ונרשמה ע"ש הנתבעת עצמה. התובע הדגיש, כי ענייני הרכישה והרישום נעשו באופן בו הצדדים לא עשו הבחנה בין רישום ע"ש התובע או הנתבעת וכי מבחינתם המדובר ב"היינו הך", בבחינת "הדברים שווים" וכי כך גם התנהגו הצדדים ביחס לירושה שקיבל התובע מהוריו – הדירה בעיר ד', אשר עברה לחזקת התובע לאחר מות אביו, כאשר מחצית הזכויות נרכשו ע"י הצדדים מאחות התובע והדירה הושכרה משנת 1993 ועד למכירתה בדצמבר 2014, כאשר כספי השכירות שהתקבלו בגינה הופקדו לחשבון המשותף של הצדדים, במשך למעלה מעשור וגם לאחר מכירת הדירה, וטען כי מרבית התמורה הופקדה לחשבון המשותף של הצדדים.

    

   אלא שחרף טענות התובע בעניין זה, מצאתי לקבל טענת הנתבעת, כי גם ביחס לדירה בעיר ד' לא הוכח כי הצדדים התנהלו בשיתוף, שכן חרף טענות התובע, הוכח כי מרבית תמורת הדירה בחיפה הופקדה לחשבונו הפרטי של התובע ולא לחשבון המשותף בניגוד לנטען על ידו (ראו בעניין זה מוצג 1 ג' של הנתבעת) וזאת כאשר התובע הודה בפרוטוקול מיום 26.4.2021, כי הכספים תמורת הדירה לא הופקדו לחשבון המשותף:

    

   "הדירה שירשתי מהוריי, בעיר ד', נרשמה רק על שמי. כשקניתי את החלק מאחותי, הדירה נרשמה על שמי. כשמכרנו את הדירה, הכספים תמורת הדירה לא נכנסו לחשבון המשותף" (פרוטוקול מיום 26.4.2021 - עמ' 13 ש' 17-18).

    

   בשעה שדחיתי טענות התובע בעניין זה באופן מהותי, לא מצאתי להידרש לטענתה הפרוצדורלית והנכונה של הנתבעת ולפיה בשעה שהתובע לא עתר למתן סעד הצהרתי ביחס לדירת הירושה הרשומה על שמה, הוא אינו יכול לעתור לקבלת סעד זה.

    

   לאור האמור לעיל, בהתחשב בעדויות ובראיות שהובאו בפניי, כאשר על פי דין, הראיות בדבר כוונת שיתוף צריכות להיות ממשיות ובעלות משקל ולא די במשאלת לב ובציפייה של בן הזוג הלא-רשום ובשעה שהנתבעת הצליחה לסתור את כל טענות התובע בעניין הטענה לכוונת שיתוף בדירת הירושה בעיר ג' ואף הציגה מסמכים שיש בהם כדי לתמוך בטענותיה, ואילו התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ולא הביא ראיות שיש בהן כדי לבסס טענותיו, אני קובע כי לא הייתה לנתבעת כוונת שיתוף בדירה בעיר ג' ועל כן דירה זו שייכת במלואה לנתבעת.

    

8. ח"ן בנק מס' ..... בבנק הבינלאומי:

    

   מדובר בחשבון בנק שנרשם ע"ש הנתבעת בלבד ולטענתה בחשבון זה הופקדו כספי הירושה.

    

   הנתבעת טענה, כי חיי הנישואין של הצדדים לא התאפיינו בשיתוף וכי התשתית הראייתית מצביעה ומוכיחה באופן חד משמעי כי חיי הנישואין התאפיינו מראשיתם בהעדר שיתוף, למעט נכסים ורכוש שבני הזוג בחרו מראש לרשום אותם על שמם והדבר נכון גם ביחס לחשבונות הבנק של הצדדים.

    

   אין מחלוקת כי הצדדים ניהלו מספר חשבונות בנק, אשר חלקם היו משותפים וחלקם פרטיים ונפרדים לכל אחד מהם. כמו כן, אין מחלוקת כי לזכות הצדדים נצברו כספים רבים, שבשלב מסוים הושקעו ונוהלו ע"י חברה חיצונית בשם "אקטיב".

    

   לטענת הנתבעת, חשבון הירושה נפתח בחודש 5/2007 והנתבעת העבירה לחשבון זה ביום 31.5.2007 את כספי הירושה מאמה ז"ל, כספים שלא נצברו כתוצאה ממאמץ משותף של הצדדים. הנתבעת הוסיפה, כי מדובר בכספים שהופרדו והופקדו קודם לכן בפיקדון נפרד בחשבון הנתבעת, שלגביו הייתה הפרדה רכושית ולא הייתה כוונת שיתוף. עוד הדגישה הנתבעת, כי היא לא הוציאה כספים מחשבון זה לצורך שימוש משותף וגם לא הכניסה כספים משותפים.

    

   הנתבעת הציגה אסמכתא לפיה כספי הירושה בסך 400,000 ₪ נכנסו תחילה לחשבון הבנק הפרטי שלה, בבנק הבינלאומי סניף .... – חשבון מס' .... ביום 12.8.2004 וכי באותו יום דאגה להפריד אותם ולהפקידם בפיקדון נפרד – פיקדון מס' .... וזאת על מנת שכספים אלה יהיו "מופרדים" (ראו מוצג 1 יג של הנתבעת).

    

   כמו כן, הנתבעת הציגה אסמכתא, לפיה, ביום 11.1.2007 משכה מהפיקדון המופרד סך של 136,320 ₪, לצורך רכישת חלקו של אחיה בדירת הירושה וכי היתרה בסך של 241,093 ₪, שהייתה מופרדת בפיקדון הירושה הופקדה בחשבון הירושה, אותו פתחה בחודש מאי 2007 (ראו מוצג 1 טו' של הנתבעת).

    

   הנתבעת צירפה למוצג 1 טו' מטעמה דפי חשבון, מהם ניתן ללמוד כי התובע לא הפקיד דבר אל חשבון הירושה וכשנשאל בעניין זה טען כי אינו זוכר (ראו בעניין זה עמ' 51 ש' 14-16).

    

   לטענת הנתבעת ובהתחשב באסמכתאות שהוצגו מטעמה, כספי הירושה הופרדו והופקדו בפיקדון נפרד והייתה בעניינם הפרדה מלאה ולאחר מכן הועבר הסך שנותר מכספי הירושה ישירות לחשבון הירושה.

    

   הנתבעת הדגישה כי לתובע לא היה ייפוי כוח ו/או גישה לחשבונות הבנק שלה והיא זו שניהלה לבדה את כספי הירושה בחשבון הירושה והתובע אף נחקר בעניין זה ואישר כי לא היתה לו גישה לחשבונות הבנק של הנתבעת (ראו בעניין זה עמ' 50 ש' 33-35 ועמ' 51 ש' 1 – 21).

    

   בדומה לתובע, גם לנתבעת לא הייתה גישה ו/או הרשאה ו/או יפוי כוח לחשבונות הבנק של התובע (ראו בעניין זה עמ' 43 ש' 9-12 וש' 17-19).

    

   הנתבעת הוסיפה וטענה, כי גם בסוף שנת 2002, כשהתובע פרש מצה"ל, שולמו לו כספים בסך 102,000 ₪ בעבור ימי חופשה ומחלה ולמרות שלצדדים היה חשבון משותף, התובע לא פעל להפקדת כספים אלו בחשבונם המשותף של הצדדים, אלא בחשבון פרטי ונפרד שלו ומס' ימים לאחר מכן, ביום 5.2.2003, העביר כספים אלו ביחד עם כספים נוספים שחסך והפקיד אותם בפיקדון נפרד ע"ס 125,000 ₪ (ראו מוצג 1 ב של הנתבעת).

    

   ביחס להתנהלותם הנפרדת של הצדדים טען התובע בסעיף 6 ה' לתצהיר עדות ראשית מטעמו (מוצג 3 של התובע) כי "מר ח' יוכל להעיד כי מעולם לא התנהלנו בשום הפרדה ביחס לאף חשבון". אולם, חרף האמור, התובע לא זימן את מר ח' להעיד ולא הגיש תצהיר של מר ח', כדי לתמוך בטענתו זו ולטענת הנתבעת, די בכך כדי לדחות את טענות התובע שלא היתה הפרדה בחשבון.

    

   בעניין אי הבאת עד לעדות נשוב ונזכיר כי בהתאם להלכה הפסוקה "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד ... אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו.." (ראו: ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פ"ד מד (1) 239 (8/1/1990)).

    

   עוד נקבע לעניין אי הבאת עד לעדות נפסק - "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר- ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו" (ראו: ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 59 (14/11/1990)).

    

   הנתבעת הוסיפה וטענה, כי לא רק שהיתה הפרדה בחשבון הירושה ולא הייתה כוונת שיתוף ביחס לכספים שהופקדו בחשבון זה, אלא שגם כשבתם של הצדדים, א', נזקקה לעזרת הוריה במימון המשך בניית ביתה, היא פנתה אליהם בחודש 1/2016 וביקשה מהם סך של 400,000 ₪, גם אז הנתבעת לא הסכימה להעביר לבתה את הסך הנ"ל מתוך כספי הירושה, על אף שהיה ידוע לצדדים, כי בחשבון הירושה מצוי סכום זה (ראו מוצג 1 טו של הנתבעת), עדיין הנתבעת סירבה להעביר את הכספים מחשבון הירושה ולאור התעקשותה בעניין זה הצדדים נטלו יחד הלוואה בסך 400,000 ₪ (ראו מוצג 1 ו' של הנתבעת).

    

   התובע נחקר ביחס לכספים אלה ועל אף שניסה להתחמק ממתן תשובה, עדיין תיאר את המקרה מס' פעמים כ"כאב גדול" והוסיף כי מדובר ב"סכסוך משפחתי" וניכר כי מדובר במקרה שבעטיו התגלעה בין הצדדים מחלוקת שהעכירה את האווירה המשפחתית (עמ' 51 ש' 23-36, עמ' 52 ש' 1-19). כאשר לדברי התובע עצמו: "אתה שואל אותי שאלה שבאמת אתה נכנס לסכסוך המשפחתי בשאלה הזאת. עובדתית פ' לא הסכימה, ולנמק למה אני חושב שהיא תעשה את זה יותר טוב ממני. הכסף נלקח על ידי החשבון אגב פ' יזמה את ההלוואה הזאת, היא נכנסה לבנק ועשתה את ההלוואה. היא לא הסכימה לעזור לא' אחרת, ואני בטח זוכר באמת את המקרה הזה בכאב גדול.".

    

   מצאתי אם כן לקבל טענת הנתבעת כי הכספים בחשבון האמור הינם כספים נפרדים, שהתקבלו מכספי ירושה, שלא הייתה לגביהם כוונת שיתוף. אדגיש כי העובדה שהצדדים נטלו יחדיו הלוואה בסך 400,000 ₪ לצורך סיוע לבתם ולא נטלו את הסך הנ"ל מתוך הכספים שהיו קיימים בחשבון הירושה, מלמדת אף היא כי לא הייתה לנתבעת כוונת שיתוף בכספי הירושה שהופקדו בחשבון זה והצדדים לא ראו בכספים אלו ככספים משותפים.

    

   [יוער כי חרף העובדה שהצדדים נטלו את ההלוואה האמורה לצורך סיוע לבתם, כשזו החזירה את כספי ההלוואה, ההמחאה ע"ס 450,000 ₪ הופקדה ביום 30.6.2016 (לאחר מועד הקרע) בחשבונו הפרטי של התובע בלבד (ראו מוצג 1 ט' למוצגי הנתבעת וכן עמ' 52 ש' 20-36 ועמ' 53 ש' 1-15)].

    

   אציין בעניין זה כי בעמ' בעמ׳ 11 סעיף 6 לסיכומי התובע הוא אישר שהכספים ששולמו על ידי ביתם של הצדדים יחולקו באופן שווה ביניהם (ראו סעיף 41 לסיכומי הנתבעת וההפניה למוצג 1 ט׳ - צילום השיק שהופקד בחשבונו של התובע) גם בעדותו של התובע, הוא לא הכחיש שהכספים הופקדו אצלו במלואם (עמ׳ 51 - 52 לפרוטוקול).

    

   לנוכח טענות הנתבעת ביחס לכספים שהשיבה בתם המשותפת לחשבונו הפרטי של התובע מס' ימים לאחר מועד הקרע, בסך 450,000 ₪, בשעה שהוכח כי מדובר בכספים משותפים שהיו אמורים לשמש את הצדדים לכסות הלוואה שנטלו לצורך סיוע לבתם בבניית ביתה, ולנוכח הסכמת התובע בעמ' 11 לסיכומיו (בס' 6 לטענותיו בעניין כספי הפיצויים), עתרה הנתבעת לחייב את התובע לשלם לה את מחצית הסכום, בסך של 225,000 ₪ (אדרש לכך בפרק הסיכום).

    

   לאור האמור לעיל ובהתחשב בעדויות ובראיות שהובאו בפניי ולאחר ששוכנעתי כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את טענתו ביחס לכוונת שיתוף גם ביחס לחשבון הבנק של הנתבעת שנפתח לצורך קבלת כספי הירושה וניהולם, ולא עלה בידו לשכנע את ביהמ"ש כי קיים שיתוף ביחס לכספים אלה, אני מורה כי מדובר בכספים חיצוניים השייכים לנתבעת ושאינם ברי חלוקה.

    

9. כספי הפיצויים ששולמו לנתבעת ממקום עבודתה בעת פרישתה:

    

   אין מחלוקת כי הנתבעת קיבלה ביום 23.3.2008 (כשנה לאחר שרכשה מאחיה את מחצית דירת הירושה) פיצויי פרישה בסך 554,402 ₪, אשר הופקדו ע"י המעסיק לחשבון הירושה (ראו מוצגים 1 טז' ו – 1 יז' של הנתבעת).

    

   לטענת הנתבעת, כספי הפרישה שקיבלה הופקדו לחשבון הירושה משום, שלדבריה, היה ברור לצדדים שכפי שהתובע לקח לעצמו את כל כספי הפרישה שלו (בסך 102,000 ₪) בשנת 2002, גם הנתבעת תיקח לעצמה את פיצויי פרישתה.

    

   כפי שעלה מהראיות שצורפו לתיק המוצגים של הנתבעת (מוצג 1ב'- תדפיס תנועות חשבונו של התובע) אין מחלוקת כי התובע קיבל כ- 102,000 ₪ כפיצויי פרישה מצה"ל, שהופקדו בחשבון פרטי על שמו, שלא אוזן במסגרת האיזון הכולל.

    

   הנתבעת הוסיפה, כי מתוך כספי הפרישה, היא השאירה לעצמה בחשבון הירושה סך של 157,402 ₪ בלבד (ראו מוצגים 1 טז' ו – 1 יז' למוצגי הנתבעת) וזאת בידיעתו והסכמתו של התובע ואת היתרה בסך 397,000 ₪ העבירה הנתבעת לחשבונה הפרטי (ראו מוצג 1 יח' למוצגי הנתבעת) וממנו העבירה הנתבעת סך של 194,000 ₪ לחשבון המשותף של הצדדים בבנק הפועלים (ראו מוצג 1יט' למוצגי הנתבעת), כאשר סך של 101,163 ₪ שימש לרכישת רכב משותף (ראו מוצג 1כ' למוצגי הנתבעת) ובסופו של דבר, הסכום שנותר במחלוקת הוא 157,402 ₪ שנותר בחשבון הירושה. הנתבעת הדגישה, כי ביחס לסכום שנותר במחלוקת הגיעו הצדדים להסכמות עוד בשנת 2008, לפיהן כספים אלו יישארו לנתבעת וזאת בדומה לכספי הפרישה של התובע שנשארו אצלו בהפרדה וכי מאז שנת 2008 התובע לא טען דבר ביחס לכספים אלה ולא טען כי כספי הפרישה של הנתבעת לא חולקו.

    

   לשיטת הנתבעת מדובר בהעברה חד פעמית של כספי הפיצויים ולכן, יש לקבוע כי נוכח הסכמת הצדדים בשנת 2008 ביחס לכספי הפרישה, הרי שלתובע אין זכות במחצית כספי הפרישה שנותרו בחשבון הירושה (בסך של 78,701 ₪) וכי ככל שיוחלט כי לתובע יש זכות במחצית הכספים, הרי שיש להורות בהתאמה על קיזוז הסך של 102,000 ₪ אותם קיבל התובע כשפרש מצה"ל, כך שהסכום שייוותר לנתבעת להעביר לו יעמוד ע"ס 27,701 ₪ (קרי: מחצית הסכום שייוותר לאחר קיזוז כספי הפרישה של התובע).

    

   לאחר שבחנתי טענות הצדדים בעניין זה ובהעדר כל ראיה להסכמה כי כספי הפרישה שנותרו ייוותרו בידי הנתבעת ולא יאוזנו, מצאתי כי מדובר בכספים שנצברו כתוצאה מהמאמץ המשותף בזמן החיים המשותפים ומשכך שייכים לצדדים בחלקים שווים.

    

   עם זאת, מצאתי לקבל טענתה של הנתבעת, שנסמכה על ראיות בכתב ועל הודאת הנתבע, כי יש לקזז סך של 102,000 ₪ מכספים אלו, שכן התובע העביר את כספי הפרישה שלו בסך האמור, לחשבון על שמו, שלא אוזן במסגרת האיזון הכולל.

    

   אדגיש כי באופן נכון, היה צורך להצמיד את הסכום שנמשך על ידי התובע, ולקזז את שוויו נכון למועד הקרע, אולם בשעה שהנתבעת לא עתרה לעשות כן, אין לי אלא להורות על קיזוז הסכום שנמשך בהתאם לערכו במועד המשיכה על ידי התובע.

    

   לאור האמור לעיל ולאחר ששמעתי את עדותם של הצדדים ובשעה שלא היה בידי הנתבעת להציג אסמכתא כלשהי בדבר ההסכמות הנטענות משנת 2008 ביחס לכספי הפרישה שלה, מצאתי לקבוע כי הסכום שנותר (ולא נטמע בנכסים המשותפים או לא נצרך) הינו 157,402 ₪ וכי לצורך האיזון בין הצדדים יקוזז מתוך סכום זה סך של 102,000 ₪ שקיבל התובע בעת פרישתו והיתרה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים, כך שהתובע זכאי לקבל מהנתבעת סך של 27,701 ₪.

    

10. בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, אציין כי מחומר הראיות שהונח בפניי ומעדותו של התובע התרשמתי, כי האחרון השיב לשאלות באופן שאינו ברור ואף "מתפתל" ומבלי לתת כל בסיס לתשובותיו; לא השיב באופן עקבי ולעיתים אף סתר עצמו בתשובות שנתן ומשכך התרשמתי כי יש בתשובותיו משום התחמקות ו/או ניסיון להפריז בעובדות ועל כן מצאתי את עדותו כלא מהימנה.

    לעומתו, התרשמתי, כי הנתבעת השיבה באופן קוהרנטי, גרסתה הייתה עקבית וברורה ותשובותיה מדויקות. לא התרשמתי כי יש בתשובותיה התחמקות ו/או ניסיון להפריז בעובדות ועל כן, מצאתי את עדותה מהימנה.

     

11. חיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בדירת הירושה:

     

    כאמור בסעיף 4 טו' לעיל, בדיון מיום 19.7.2023, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה, וזאת בין היתר בשעה שלא הוגשה תביעה לדמי שימוש ראויים על ידי מי מהצדדים, ולפיה ככל שבימ"ש ידחה את תביעתו של התובע ביחס לשותפות בדירה בעיר ג', אזי לכל אחד מהצדדים שמורה הזכות להגיש תובענה לדמי שימוש ראויים, הן ביחס לדירה בישוב א' והן ביחס לדירה בעיר ג'.

     

    יחד עם זאת, הצדדים הצהירו שככל שתביעתו של התובע בעניין השיתוף בדירה בעיר ג' תתקבל, אזי שני הצדדים מוותרים על הגשת תביעה לדמי שימוש ראויים.

     

    במהלך הדיון מיום 19.7.2023 ועל מנת לייתר הגשת הליך נוסף הגיעו הצדדים להסכמות נוספות ביחס לדמי השימוש הראויים, כך שדמי השימוש הראויים ביחס לדירה בעיר ג' עומדים על סך של 5,000 ₪ לחודש וכי החיוב יהא בהתאם לתוצאת פסק הדין:

     

    "ככל שייקבע שלתובע מחצית מהזכויות בדירה בעיר ג', יהא עליו לשלם מחצית מסכום זה החל ממועד פינויה של הנתבעת מהדירה בישוב א'.

    ככל שייקבע כי לתובע אין זכויות בדירה בעיר ג', אזי יהא עליו לשלם דמי שימוש ראויים מלאים החל מאותו מועד.

    מובהר כי התשלום צריך להיות מבוצע רק באם ימשיך התובע להתגורר בדירה בעיר ג'.

    ככל שהתובע מתכוון לפנות את הדירה, יהא עליו להודיע על כך לנתבעת לכל הפחות 60 יום קודם לכן.

    אנו מסכימים כי ההתחשבנות בגין תשלומים אלה תתבצע במועד הכרעת בימ"ש ביחס לסוגיות שבמחלוקת. (ראו בעניין זה עמ' 21 ש' 23 עד 32 לפרוטוקול מיום 19.7.2023).

     

    בנסיבות אלה ולאור האמור לעיל ובשעה שדחיתי את תביעת התובע ביחס לשיתוף בדירת הירושה בעיר ג', אני מורה כי על הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך 5,000 ₪ לחודש וזאת החל ממועד פינויה של הנתבעת מהדירה בישוב א' וככל שהוא ממשיך לגור בדירה זו.

     

12. סיכום:

     

    בנסיבות האמורות ומכל המפורט ומקובץ לעיל, אני מורה כדלקמן:

     

    1. תביעת התובע ביחס לשיתוף בדירת הירושה בעיר ג' - נדחית בזאת והבעלות בדירה זו תישאר במלואה על שם הנתבעת.

        

    2. תביעת התובע ביחס לשיתוף בחשבון הירושה – ח"ן מס' ... בבנק הבינלאומי – נדחית בזאת.

        

    3. תביעת התובע ביחס לכספי הפרישה שקיבלה הנתבעת ביום 23.3.2008 מתקבלת באופן חלקי, כך שמתוך היתרה שנותרה בחשבון הירושה בסך 157,402 ₪ ולאחר קיזוז כספי הפרישה שקיבל התובע בסך 102,000 ₪ בשנת 2002, הנתבעת תשלם לתובע מחצית מהיתרה, בסך 55,402, כך שבסופו של דבר על הנתבעת לשלם לתובע סך של 27,701 ₪.

        

    4. ביחס לחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בדירת הירושה ובהתחשב בהסכמות הצדדים בדיון מיום 19.7.2023 ולנוכח העובדה כי דחיתי תביעתו של התובע לשיתוף בדירת הירושה בעיר ג', אני מורה על חיובו של הנתבע בתשלום דמי שימוש ע"פ הסכמות הצדדים, בסך של 5,000 ₪ לחודש החל ממועד פינויה של הנתבעת מהדירה בישוב א' (ראו סעיף 11 לעיל).

        

    5. בהתייחס לטענת הנתבעת ביחס לסכום בסך 450,000 ₪ שהוחזר על ידי ביתם של הצדדים ושהופקד כולו בחשבון הנתבע בסמוך למועד הקרע, ככל שההלוואה שנלקחה על ידי הצדדים (בעת שסכום זה נועד לפירעונה) טרם סולקה, על התובע לסלק ההלוואה ממקורותיו שלו ולהשיב לנתבעת כל סכום שהתקבל אצלו ביתר, או שולם על ידי הנתבעת לאחר מועד הקרע לצורך סילוק הלוואה זו.

       אולם, ככל שמדובר בכספי הלוואה שאוזנו זה מכבר, על התובע להשיב לנתבעת מחצית מהסכום שהופקד אצלו לאחר מועד הקרע, קרי סך 225,000 ₪.

        

    6. בשים לב לכלל מסקנותיי ושקלול התנהלותו הכוללת של התובע, אגב ניהול הליך ארוך במשך מספר שנים והגם צמצום המחלוקות במהלך ההליך, ולנוכח הצורך להכריע ולדחות את טענותיו, לאחר שמיעת ראיות וניהול הליך כולל, אני מחייב את התובע בתשלום הוצאות הנתבעת בסך 70,000 ₪, שישולם בתוך 30 ימים, כשסכום זה נושא הפרשי ריבית והצמדה ממועד מתן פסק הדין ועד לביצוע התשלום המלא בפועל.

        

13. בכך מסתיים בירור התובענה, המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

     

    פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים ובכפוף לתיקוני עריכה.

     

    ניתן היום, א' טבת תשפ"ה, 01 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.

     

    אריאל ממן, שופט