פס"ד בתביעה נזיקית המבוססת על מספר עילות והן: פיצוי כספי בגין סרבנות גט, לשון הרע ופגיעה בפרטיות בגין הוצאת לעז לגט

לפניי מונחת תביעה כספית על סך של 531,342 ₪, המבוססת על מספר עילות והן: פיצוי כספי בגין סרבנות גט, לשון הרע ופגיעה בפרטיות בגין הוצאת לעז לגט.

רקע כללי

1. הצדדים הם בני זוג לשעבר אשר נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2000 ולהם שני ילדים קטינים.
2. הצדדים משתייכים לזרם החרדי ובמהלך חייהם המשותפים התגוררו בדירה משותפת בעיר ____.
3. לאחר גירושיהם רכשה התובעת את חלקו של הנתבע בדירה וממשיכה להתגורר בה עד היום עם הקטינים.
4. התובעת בעלת עסק ______ שלגביו קיימת מחלוקת רכושית בין הצדדים שטרם הוכרעה.
5. כאן המקום לציין כי הנתבע נשא בעונש מאסר בגין עבירות מין שביצע באחותה הקטינה של התובעת, לאחר שהורשע בדין ונידון לשלוש שנות מאסר במסגרת הסדר טיעון.
6. הנתבע נמלט מן הארץ בחודש ספטמבר 2012 (במהלך הליכי הגירושין בין הצדדים) והוסגר לארץ במסגרת ההליך הפלילי שכאמור התנהל כנגדו בחודש דצמבר 2013 ולאור מעשיו אף נגזר עליו עונש מאסר נוסף.
7. לאורך תקופה של כ-8 שנים (החל ממועד הקרע שנתגלע בין הצדדים), נוהלו תביעות רבות בין הצדדים בבית משפט זה לרבות בקשות לצווי הגנה, תביעת מזונות, תביעת בזיון בית משפט וכן תביעת לשון הרע, שהוגשה על ידי התובעת ואחותה הקטינה אך נמחקה מטעמים טכניים בדיון מיום 12.5.11.
8. כמו-כן נוהלו הליכים רבים לפני בית הדין הרבני בשתי ערכאותיו ובהרכבים שונים.

פירוט ההליכים בין הצדדים בבתי הדין הרבניים

         הדיונים לפני בית הדין האזורי בעיר פלונית

9. ביום 5.7.10 הגישה התובעת תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני האזורי בעיר פלונית.
10. במהלך ההליך בבית הדין הרבני ולאור אירועים שיפורטו בקצרה בהמשך, ביקשה התובעת לפסול את הרכב בית הדין הרבני האזורי בעיר פלונית, בטענה למשוא פנים.
11. בהחלטת אותו הרכב מיום 21.2.12 נדחתה בקשת התובעת אולם הוחלט על העברת ההליכים בין הצדדים להרכב אחר בבית הדין האזורי בעיר פלונית.
12. בין לבין ובאמצעות דרכון אחיו, ברח הנתבע לחו"ל, כמפורט לעיל, על אף צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא כנגדו על ידי בית הדין הרבני ועל אף ההליכים הפליליים שנוהלו כנגדו.
13. לאור שהות הנתבע בחו"ל בניגוד לצו בית הדין, ניתנה ביום 19.12.12 החלטה על-ידי ההרכב החדש של בית הדין הרבני האזורי בעיר פלונית, במסגרתה נקבע כי על הנתבע להשליש את הגט ובלשון החלטת בית הדין הרבני האזורי בעיר פלונית:

"א.          על הבעל להופיע כאן בהקדם כדי לתאם עם ביה"ד מועד להשלשת גט.

ב.           מטרת השלשת הגט, להבטיח מסירת הגט לאחר סיום ההליכים, וכן הופעת הבעל לדיון, באם ביה"ד יחליט שיש הכרח גמור בכך."

הדיונים לפני בית הדין הרבני האזורי בעיר אלמונית

14. ביום 30.1.13 ניתנה החלטת בית הדין הרבני הגדול שלפיה ההליך יועבר לשמיעה לפני הרכב דיינים בבית הדין הרבני האזורי בעיר אלמונית.
15. ביום 9.6.13 ניתן פסק דין על-ידי בית הדין הרבני האזורי בעיר אלמונית ובמסגרתו חויב הנתבע במתן גט לתובעת.
16. וכך קבע כב' בית הדין האזורי בעיר אלמונית בפסק דינו:

"ב. הבעל דורש כסף רב בעבור הגט. משום שלטענתו יש לו חלק במוניטין עסקי אשתו. הדברים צריכים בירור יסודי, ורצוי שייעשה לפני סידור הגט, אך לא קשה מאד לעשותו כאשר הבעל בחו"ל. וכאשר הבעל הוא המקשה על הבירור הממוני, הוא אינו יכול להיתלות בו כעילה לעיכוב הגט."

ובהמשך פסק הדין:

"ד. הבעל ברח לחו"ל תוך שימוש בדרכון של אחיו... כך הצליח לצאת למרות צו   עיכוב הנסיעה נגדו.. לטענת ב"כ הבעל (כ' טבת תשע"ג) "זה שברח זה להציל את עצמו. עשה מעשה נכון."

גם אם לשיטתו זה מעשה נכון להציל את עצמו מעונש שהוא צפוי לו בגין מעשיו הפליליים, האשה אינה צריכה לסבול מכך. ובוודאי שאינה צריכה להסכים לתנאי הסחיטה שהוא מציב לה.

הואיל והבעל ברח מפני העונש הצפוי לו, אין שום תקוה שיחזור ארצה בעתיד הנראה לעין. לכן גם דיבוריו (לפני הבריחה) על שלום בית אינם מעשיים גם לשיטתו. שכן בפועל הוא לא יכול לקיים את חיוביו כלפי האשה, והיא מעוגנת."

17. לפיכך ובסיום פסק דין זה, חייב כאמור כב' בית הדין הרבני האזורי בעיר אלמונית את הנתבע לתת גט לאשתו, הורה על ביטול הדרכונים השונים שבשימוש הבעל, וקבע סנקציות נוספות שמטרתן לגרום לבעל לשוב ארצה.
18. בסוף שנת 2013 הוסגר הנתבע ארצה בגין ההליך הפלילי שהתנהל כנגדו וביום 5.1.14 בדיון שהתקיים לפני בית הדין הרבני האזורי בעיר אלמונית התגרשו הצדדים זמ"ז בגט פיטורין.

טענות התובעת

פיצוי בגין עיכוב במתן גט

19. במשך כל הליך הגירושין נמנע הנתבע באופן עקבי ליתן גט ובחר להציב תנאים הנוגעים לענייני הרכוש הלא פתורים של הצדדים.
20. סירוב הנתבע לתת גט היה שרירותי במשך תקופה ארוכה ואינו עומד במתחם הזמן הסביר שנקבע בפסיקה.
21. בהתנהלותו ובמחדליו התרשל הנתבע על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968 (להלן: "הפקודה") באופן שמקים זכאות לתובעת לפיצוי כספי. כמו כן, הנתבע הפר חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודה.
22. התובעת מבקשת לבחון את חיובו של הנתבע בפיצוי בהתאם לשתי תקופות זמן כדלקמן:

• א. מן המועד בו הוגשה תביעת הגירושין (5.7.10) ועד למועד בו ניתנה החלטת בית הדין הרבני האזורי בעיר פלונית המורה לנתבע להשליש את גיטה (ביום 19.12.12) (צורפה כנספח 3 לכתב התביעה) (להלן: "תקופת הזמן הראשונה").
• ב. החל ממועד זה (19.12.12) ועד למועד קבלת הגט בפועל, ביום 5.1.14 (להלן: "תקופת הזמן השנייה").

23. התובעת עותרת כי בנסיבות דנא יפסוק בית המשפט פיצוי בסך 4,000 ₪ לחודש הן בגין תקופת הזמן הראשונה והן בגין תקופת הזמן השנייה וסך הכול מדובר על תקופה המונה כ-42 חודשים.
24. על כן, טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי כולל בסך של 168,000 ₪.
25. נוסף על כך, עותרת התובעת לפיצויים מוגברים בסך של 100,000 ₪ עקב מעשיו החמורים של הנתבע.

הוצאת "לעז על הגט"

26. התובעת עותרת לפיצוי כספי נוסף בגין עילת לשון הרע לאור התנהלותו ומעשיו של הנתבע לאחר מועד מתן הגט, שכן הוציא "לעז על הגט".
27. לטענתה בדיון שהתקיים ביום 16.3.15 בבית הדין הרבני האזורי בעיר אלמונית, במהלכו ציין ב"כ התובעת את התנהלות הנתבע, שבחר להוציא "לעז על הגט" (עמ' 1 שורות 16-15 לפרוטוקול- נספח 7 לכתב התביעה), ציין הנתבע בדיון כי מדובר בגט "מעושה", גט שניתן בכפיה שלא על פי הדין ועל כן אינו תקף הלכתית והוא פסול (עמ' 3 שורה 55 לפרוטוקול הדיון).
28. בכך, טוענת התובעת, פגע הנתבע בשמה הטוב בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").
29. אמירותיו של הנתבע כי מדובר ב"גט מעושה" (טענות אשר לא מצא הנתבע לסתור) עולות לכדי עוולת לשון הרע מאחר שמדובר באמירה המופנית כלפי אישה חרדית ויש בה משום ביזוי והשפלה.
30. נוסף על כך, אמירה זו פגעה בסיכוייה להינשא בשנית.
31. בגין רכיב זה של תביעתה ביקשה התובעת לפצותה בסך של 142,600 ₪ (הכוללים 50,000 ₪ בהתאם להוראת סעיף 7א(ה) לחוק איסור לשון הרע צמודים למדד, היינו סך של 71,310 ₪ וכן כפל פיצוי בסך 71,310 ₪ נוספים בגין הוצאת הלעז על הגט מתוך כוונה לפגוע בתובעת ובשמה הטוב).
32. אמנם התובעת נישאה במהלך ההליכים שהתקיימו לפניי ואולם על נסיבות נישואיה, אפרט להלן.

פגיעה בפרטיות

33. נוסף על כך, עותרת התובעת לפסוק לה פיצוי בגין עוולת פגיעה בפרטיות בסך של 120,742 ₪.
34. הוצאת ה"לעז על הגט" עולה כדי פגיעה בפרטיותה כמשמעותה בסעיף 2(7)(9) ו-(11) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").
35. הנתבע פגע בפרטיותה בכך שפרסם ברבים כי הגט שנתן לה הוא גט "מעושה", הנתבע עשה שימוש בתוכנם של ההליכים שהתקיימו בעניינם של הצדדים (אשר מתנהלים בדלתיים סגורות) ופרסם אותם ברבים.
36. בגין סעד זה עותרת התובעת לפיצוי בסך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק (בהתאם להוראת סעיף 29א(ב)(2) לחוק הגנת הפרטיות) וכן תשלום פיצוי נוסף בסך של 60,371 ₪ בגין העובדה כי הנתבע פגע בפרטיותה מתוך כוונה.

טענות הנתבע

37. לטענת הנתבע, התובעת היא שעיכבה את ההליכים המשפטיים, היא פעלה מתוך רגשי נקם ובצע כסף לאחר שגילתה על אודות "הרומן" שניהל עם אחותה.

עיכוב במתן הגט

38. הנתבע טוען כי הוא הסכים למתן הגט ואף פעל לקידום הנושא, אולם ביקש להסדיר את העניין הרכושי עובר למסירת הגט. בסיכומיו מפנה הנתבע אל סעיפים 23-22 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת, שבהם היא מודה בעצמה כי:

"בשום שלב לא שלל הנתבע את מתן הגט אלא מצא הוא לנכון להציב גדרים וסייגים למתן הגט אשר בעיקרם נגעו לנושאי הרכוש אשר עמדו תלויים בין הצדדים."

39. הנתבע ממשיך וטוען כי הצדדים הגיעו להסכמות כוללניות בשנת 2011 וניתנו החלטות במרבית הנושאים הרכושיים, אולם התובעת החליטה לחזור בה בטענה שההסכם נערך מתוך לחץ בשל קרבה משפחתית בין הנתבע לבין הדיין. לטענתו, התובעת אף פנתה לפרסם את פרטי המקרה בעיתונות, פנתה לנציב תלונות הציבור על שופטים וכן הגישה תלונה במשטרה.
40. התובעת עיכבה את הליכי הגירושין בכוונה, עם עתירתה לפסילת ההרכב בבית הדין הרבני האזורי בעיר פלונית.
41. התובעת עשתה כל מה שביכולתה על מנת לעכב את ההתדיינות הרכושית בבית הדין הרבני בכך שבחרה שלא להגיש אסמכתאות ומסמכים (ר' החלטת בית הדין הרבני מיום 10.3.11 שצורפה כנספחים ח2-1 לכתב ההגנה).
42. זאת ועוד, התובעת הגישה בשני מועדים שונים בקשה למחיקת ההליכים המשפטיים בבית הדין (בקשה ראשונה מיום 13.2.12 לבית הדין הרבני האזורי בעיר פלונית ובקשה נוספת מיום 7.5.13 לבית הדין הרבני האזורי בעיר אלמונית, שצורפו כנספחים י-י"א לכתב ההגנה).
43. ההחלטה בעניין חיובו בגט מיום 9.6.13 ניתנה, טוען הנתבע, בזמן שהותו במעצר מחוץ לגבולות מדינת ישראל ומיד עם הסגרתו ארצה, מסר את הגט לתובעת ביום 5.1.14.
44. הנתבע מבקש להדגיש כי בריחתו לחו"ל לא הייתה על מנת לעגן את התובעת אלא לאור חוסר יכולתו להתמודד מולה ומול מעשיה. הוא מפנה להחלטת בית הדין מיום 19.12.12 שבה בית הדין התקשה להכריע בשאלת זהות המעגן מבין השניים. הוא מציין כי בין פסק הדין שהורה על חיוב בגט לבין מסירת הגט בפועל, עברו כשישה חודשים בלבד.
45. לחלופין טוען הנתבע כי לתובעת קיים אשם תורם בכך שבמעשיה או במחדליה חרגה מסטנדרט ההתנהגות הסבירה.

הוצאת "לעז על הגט"

46. ביחס לטענות התובעת, בעניין הגט "המעושה", טוען הנתבע כי אמירתו זו נאמרה בדיון שנערך בדלתיים סגורות. לא מתקיים יסוד הפרסום כמשמעו ע"פ חוק איסור לשון הרע.
47. יתרה מכך, התובעת לא הציגה ראיות מהן ניתן להסיק ביחס למעשיו (המוכחשים). על אף טענותיה כי אמירותיו של הנתבע פגעו בה ומנעו ממנה להינשא בשנית, הרי שהתובעת המשיכה להתגורר בעיר בה התגוררו הצדדים בעת נישואיהם.
48. התובעת לא בחלה בכל אמצעי פרסום על מנת לחשוף את סיפורה ברבים (לרבות פרסומים בעיתון "מעריב" ובעיתון "כיכר השבת") ומכאן יש להסיק כי היא פועלת מתוך בצע כסף.
49. בדומה לכך גם טענותיה בדבר פגיעה בפרטיותה אינן נתמכות בראיות ישירות ועל כן יש לדחותן.
50. בסיכומיו טוען הנתבע כי בפועל מדובר בסירוב לגט במשך כששה חודשים בלבד ולא חמש שנים כטענת התובעת. מדובר בתקופה סבירה וזאת לאור העובדה שהיה מצוי במעצר בארה"ב בזמן שחויב בגט.

דיון

51. שלוש שאלות עומדות להכרעה לפניי והן:

• האם התרשל הנתבע ו/או הפר חובה חקוקה באופן שהסב נזקים לתובעת ובגינם היא זכאית לפיצוי ואם כן, לגבי איזו תקופה?
• האם הנתבע הוציא "לעז על הגט" שנתן לתובעת לפני בית הדין הרבני, ואם ייקבע כי כך עשה, האם אמירותיו אלה פגעו בשמה הטוב של התובעת בקרב הקהילה אליה משתייכים הצדדים?
• ולבסוף וככל שייקבע כי אמנם הנתבע הוציא "לעז על הגט", תיבחן טענת התובעת לפגיעה בפרטיותה בשל מעשים אלה.

המסגרת הנורמטיבית

סרבנות גט מהי?

52. תופעת סרבנות גט הוכרה בפסיקה כתופעה חברתית פסולה הפוגעת בחירותו ובכבודו של בן הזוג אשר לעתים מוצא את עצמו מוחזק כבן ערובה במערכת נישואין שהסתיימה הלכה למעשה ונתון לחסדיו של בן הזוג האחר אשר פועל לרוב ממניעים זרים כגון נקמנות או במטרה להשיג לעצמו  יתרונות כלכליים או אחרים.

"תופעת מעוכבות הגט הינה מהתופעות החברתיות-משפטיות הקשות והמורכבות עימן מתמודדות נשים בישראל" (כדברי הנשיאה בדימוס כבוד השופטת דורית בייניש בבג"צ 104/06 מרכז צדק לנשים נ' הנהלת בתי הדין הרבניים [פורסם בנבו] (19.9.2010)).

53. עוד יש לומר כי הפסיקה אינה מבחינה בין גבר מסורב גט לבין אישה מסורבת גט אולם יש להבחנה המגדרית השפעה על היקף הנזק הנפסק בכל מקרה ומקרה לאור השוני במצבם של כל אחד מבני הזוג בהתאם להלכה היהודית.

(לעניין זה ר': עמ"ש (מחוזי חי') 23464-10-09 א' ש' נ' ד' ש' [פורסם בנבו] (6.10.2011); תמ"ש (משפחה ירושלים) 21162/07 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (21.1.2010); תמ"ש (משפחה ירושלים) 46820-03-10 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (4.9.2012)).

סרבנות גט כעוולה נזיקית

54. ההכרה בתופעה של סרבנות גט כעוולה נזיקית פירושה כי מדובר בהתנהגות החורגת מן הסטנדרט הסביר וכי חברה מתוקנת מבקשת להוקיע ממחוזותיה התנהגות שכזו.

בבג"צ 2123/08 פלוני נ' פלונית, פ"ד סב(4) 678 (2008) קבעה כב' השופטת ארבל בפסקה 17 לפסק דינהּ כי:

"תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד:  חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה ... בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה – להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית."

55. התופעה התפתחה בפסיקה באופן הדרגתי, בהתאם לנסיבות בני הזוג המסוימים העומדים לפני בית המשפט. תחילה נדרש כתנאי מקדים להכרה בסרבנות גט – החלטה של בית הדין הרבני בדבר כפיית גט או חיוב בגט, אך כיום הפסיקה אף מכירה במקרים בהם לא ניתן פסק דין למתן גט, אילו הוכח שאין כל בסיס להמשך מערכת הנישואין ובן הזוג האחר כבר הקים משפחה חדשה וכדומה.
56. הבסיס המשפטי להכרה בתופעת סרבנות הגט כעילה לתביעה נזיקית המבוססת על עוולת הרשלנות (סעיפים 36-35 לפקודה) ועוולת הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודה), אשר החובה שהופרה היא סעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (ראו למשל: עמ"ש (מחוזי חיפה) 23464-10-09 א' ש' נ' ד' ש' [פורסם בנבו] (6.10.2011)).
57. עוד יצוין כי עוולת הרשלנות הורחבה והוכרה בפסיקה אף ביחס למעשים מכוונים או זדוניים (ראו למשל: תמ"ש (משפחה ירושלים) 18551/00 ק' ס' נ' ק' מ' [פורסם בנבו] (7.6.2004)).
58. על מנת להוכיח כי התנהגות הנתבע בתקופה הנטענת עולה לכדי עוולת רשלנות, המזכה את התובעת בפיצוי כספי, יש להוכיח שלושה יסודות (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (1982)):

• קיומה של חובת זהירות המורכבת מחובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית – מצד המעוול כלפי הניזוק;
• הפרת חובת הזהירות על ידי המעוול;
• כתוצאה מהפרת הזהירות נגרם נזק לניזוק.

59. בנושא זה נקבע בפסיקה כי בין בני זוג מתקיימים יחסים מיוחדים של תלות וקירבה המקימה חובת זהירות מושגית, כמעט ברורה מאליה, הנובעת מעצם קשר הנישואין (ראו לעניין זה לדוגמה תמ"ש (משפחה ירושלים) 20673/04 ב' מ' נ' ב' ה' מ' [פורסם בנבו] (9.3.2008)).
60. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית השאלה שנבחנת היא: האם אדם סביר יכול והיה צריך לצפות בנסיבות המיוחדות של המקרה בהתרחשות הנזק תוך התחשבות במזיק הספציפי, בניזוק הספציפי, בנזק הספציפי ובהתנהגות הספציפית (ע"א 145/80 לעיל).

61. היטיבה להסביר זאת כב' השופטת שטמר בעמ"ש (מחוזי חיפה) 23464-10-09 לעיל בפסקה 18 לפסק דינה, שם היא מביאה מדבריהם של המלומדים קפלן ופרי:

"סבורה אני כי יהיה זה ערך נכון לחברה מתוקנת, כי יינתן לבן זוג שמאס בחיי נישואיו - ורצונו לצאת מהם עבר את מבחן הזמן הסביר - לצאת ממסגרת זו, על מנת שיוכל לנהל את חייו כפי שהוא חפץ בהם. מן הראוי הוא לדעתי, שבחברה, בה הגירושין הם  תלויי רצון שני הצדדים, תחשב התנהלות שאינה תואמת את ערך החירות להפסיק נישואין כושלים, משום התנהגות שאיננה סבירה ולפיכך רשלנית. בן הזוג שהוא בבחינת סרבן גט - גבר או אשה - מודע, או חייב להיות מודע, לנזקים שנגרמים לבן הזוג המסורב."

62. לבסוף ובנסיבות העניין שלפנינו, עלינו לבחון את סירובו של הנתבע ליתן גט לתובעת במהלך ההליכים בין הצדדים, ולקבוע האם מדובר בסירוב לגיטימי וסביר כפי שניתן לצפות מאדם סביר בנעליו או שמא מדובר בהתנהגות רשלנית החורגת מהתנהגות סבירה, המפרה חובת זהירות שחב הנתבע כלפי התובעת מעצם היותם בני זוג שבחרו להתחייב זה לזו במסגרת מוסד הנישואין. השאלה נבחנת בראי של תום לב וסבירות לפי נסיבות העניין (ר' לעניין זה תמ"ש (משפחה ירושלים) 39371-09-1 ש' ב' ע' נ' צ' ב' ע' [פורסם בנבו] (10.12.13)).
63. עוד נקבע בפסיקה כי התניית מתן גט בהסדרת עניינים רכושיים עשויה להיחשב לגיטימית רק בגדר פרק זמן סביר ובנסיבות המתאימות לכך (תמ"ש (משפחה ירושלים) 6743/02 כ' נ' כ' [פורסם בנבו] (21.7.2008) (להלן: "תמ"ש 6743/02")).

מועד תחילת החיוב

64. כיום הגישה הרווחת היא כי אין לקבוע מועד קבוע ממנו יש לראות בבן הזוג סרבן גט, אלא יש לבדוק כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו. כפי שהסביר כבוד השופט גרינברגר בפסק דינו שניתן בתמ"ש 6743/02:

"...הרשלנות שעליה מדובר איננה פונקציה של חיובו של בית הדין למתן הגט, אלא פונקציה של סירובו של הבעל להיענות לבקשתה של האשה, ושל הנזק שנגרם לה בעקבות סירובו להיענות לה. במה שונה הנזק שנגרם לאישה לפני החיוב של בית הדין בהשוואה לנזק שנגרם לה לאחר מכן? הצער הרב, הבושה, הפגיעה בכבודה וכל יתר ראשי הנזק הכלולים בעוולת הרשלנות הינם פועל יוצא של הסירוב שבינו לבינה ולא הסירוב שבינו לבין בית הדין; כך שמועד חיוב הגט כלל אינו רלוונטי בהתייחסות לעוולת הרשלנות. הצפיות שייגרם נזק עקב סירובו להיענות לבקשתה של האישה הינו פועל יוצא של עצם הסירוב ולא של החלטה או פסק דין של ערכאה כלשהי. ... על כן, גם במקרים שאין חיוב גט כלל, ניתן יהיה למצוא שהאישה זכאית לפיצוי עבור הנזק שנגרם לה מרשלנות הבעל מעצם סירובו לתת לה את הגט המיוחל".

65. יש לזהות את תחילתה של סרבנות הגט במועד שבו לא נותר בידי בן הזוג נימוק ראוי או לגיטימי להתנגד לגירושין (כגון ניהול משא ומתן בתום לב בין בני-הזוג על מנת להגיע להסכמות ופשרות במחלוקותיהם, לרבות בעניין הגט).
66. נקבע מפורשות כי סירוב לגירושין ממניע של סחטנות כספית או ממניע של נקמנות בבן הזוג החפץ להתגרש אינו סירוב לגיטימי (עמ"ש (מחוזי חיפה) 23464-10-09 א' ש' נ' ד' ש' [פורסם בנבו] (6.10.2011)).

גובה הפיצוי ופיצויים מוגברים

67. בתי המשפט לענייני משפחה הכירו בנזק בר פיצוי הנובע מפגיעה באוטונומיה, כפועל יוצא מסרבנות גט (ר' לעניין זה, דברי כב' השופט גרינברגר בתמ"ש (משפחה ירושלים) 3950/00 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (23.1.2001); דברי כב' השופטת ארבל בבג"ץ 2123/08 לעיל וכן דברי כב' השופט חשין בע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289, 330-329 (2000)).
68. היקף הפיצוי נקבע על דרך האומדנה בהתבסס על נסיבות המקרה ובחומרת הפגיעה שנגרמה לניזוק. השיקולים הניצבים לפני בית המשפט להערכת היקף הפיצוי פורטו במסגרת תמ"ש 22970-11-11 (משפחה ירושלים) ע' ש' נ' מ' ש' [פורסם בנבו] (17.4.2013):

"האם מסורב הגט הינו הבעל או האישה; גיל האישה; האם הוקנתה למסורב הגט זכות לקבל היתר לשאת אישה שניה; האם בפועל נמנעה ממסורב הגט חיי זוגיות או חיי משפחה אחרים עקב סרבנות הגט; משך סרבנות הגט; הערכת התנהגותו הבלתי ראויה של בן הזוג סרבן-הגט; וכן - האם בסופו של דבר חזר בו בן הזוג סרבן הגט מסירובו, ובני הזוג כבר היו גרושים שעה שניתן פסק הדין בעניינם; וכן שיקולים נוספים הקשורים לנסיבות העניין הספציפי העומד בפני בית המשפט ולהשלכות המיוחדות שהיו לכך על בן הזוג הנפגע.

הלכה למעשה, נפסקו על ידי בתי המשפט השונים סכומים שונים כפיצוי בגין פגיעה הנגרמת בשל סרבנות גט, בשיעורים מגוונים, לפי נסיבות המקרים הספציפיים שעמדו בפניהם."

69. לעניין גובה הפיצוי מקובלת עליי גישתו של כב' השופט ויצמן בתמ"ש (משפחה כ"ס) 19480/05 פלונית נ' עיזבון המנוח פלוני ז"ל [פורסם בנבו] (30.4.2006), הסבור כי ראוי לאמץ אומדן סביר ואחיד כפיצוי בגין עוגמת הנפש הנגרמת למסורבת הגט, ובסך של 3,000 ₪ לכל חודש בו מסרב הסרבן למתן הגט, על אף החלטת בית הדין הרבני. פסיקה כזו, לדידו של כב' השופט ויצמן, היא מתונה וסבירה אשר לא תביא לפסילתו של הגט כגט "מעושה":

"מהטעמים שפירטתי לעיל, אשר עיקרם מדיניות משפטית שבבסיסה רצון לצמצם התנגשות והתגוששות בין הערכאות ומניעת חשש להיווצרות "גט מעושה" איני סבור כי בכל הקשור לסרבנות גט ראוי להטיל פיצויים עונשיים מוגברים  וזאת על אף שאין חולק שמעשהו של הסרבן ראוי לכל גינוי ואפשר שבנסיבות אחרות ראוי היה להטיל על שיכמו את עונש הפיצוי המוגבר נוכח זדוניות המעשה.

   פסיקת פיצויים מוגברת באה, בין השאר, לשרת מדיניות שיפוטית לפיה בצד הפיצוי לניזוק שמטרתו להטיב את נזקיו אנו מענישים את המזיק על מנת שלא יחזור על מעשיו, ואולם בעניין הנדון נראה כי מדיניות משפטית ראויה הינה זו שתכליתה למנוע חשש ל"גט מעושה" ע"י קביעת נורמה לפסיקת פיצוי סביר בגין סרבנות גט שעיקרה חיוב חודשי בסכום חודשי סביר שאינו יכול להיחשב כסכום מופרז שיש בו להוות לחץ כספי משמעותי. מאחר ורצוי להגיע לפסיקת פיצויים אחידה בתובענות כנגד סרבני גט הרי שלמרות שבנדון אין, כאמור, חשש ל"גט מעושה" אין לפסוק בנדון פיצויים מוגברים."

מן הכלל אל הפרט

70. התובעת הגישה ביום 5.7.10 תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני בעיר פלונית.
71. בתביעתה תיארה התובעת כי ניסתה במספר אפיקים (לרבות באמצעות טיפול זוגי) להגיע עם הנתבע לשלום בית אולם לטענתה איבדה את אמונה בו לאור התנהלותו הפאסיבית והפוגענית בכל עניין (סעיף 18 לכתב התביעה בבית הדין הרבני בעיר פלונית - צורף כנספח 1 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת).
72. יצוין כי זמן קצר לאחר הגשת תביעת הגירושין, הוגשה נגד הנתבע תלונה במשטרה בגין ביצוע עבירות מין באחותה הקטינה של התובעת.
73. רק בחודש ינואר 2014 - כשלוש וחצי שנים ממועד הגשת תביעת הגירושין ולאחר שהנתבע ברח לחו"ל והוסגר חזרה ארצה לאור ההליכים הפליליים שהתנהלו כנגדו, ניתן הגט על ידי הנתבע.

הקביעות השונות של בתי הדין הרבניים

74. הדיון הראשון בעניינם של הצדדים התקיים בבית הדין ביום 31.10.10 ובסיום הדיון, הגיע בית הדין הרבני, בהרכב הראשון, למסקנה כי סיבת הגירושין העיקרית היא המחלוקת הכספית בין הצדדים (בין היתר לאור טענות הנתבע לגבי חלקו בעסקה של התובעת) ועל כן ראה לנכון להורות כי הצדדים יגיעו להסכם גירושין ולקבוע מועד לגט בהמשך.
75. הנתבע העיד כי בשנת 2011 ישבו הצדדים עם באי כוחם בבית הדין יחד עם אב בית הדין בניסיון לגבש הסכם. לטענת הנתבע הדרישה לקבלת חלק ממוניטין העסק, עלתה בשלב מאוחר יותר בהליכים וכך העיד הנתבע בנידון:
76. דרישתו למוניטין נולדה אחרי שלדבריו התחיל:

"הבלגן, הסחיטות , האיומים, המשטרות, אמרתי אם התחילו בלגנים, אני רוצה גם מוניטין."

(עמ' 45 מול שורות 18-27 לפרוטוקול).

77. ניתן ללמוד על עמדתו של הנתבע לגבי מתן גט לתובעת בתחילת ההליכים מהחלטת בית הדין הרבני האזורי בעיר פלונית מיום 12.5.11 בזו הלשון:

"האישה וב"כ כנראה שכחו שהבעל התנגד נמרצות לתת גט לאשתו וביה"ד השקיע בעניין עמל רב" (נספח 3 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע). 

78. לאחר פרק זמן שנמשך כשנה הוצע על ידי הרכב בית הדין הרבני הסכם אשר כלל מתן גט לאלתר ואף מונה אקטואר לאיזון הזכויות. אולם ההסכם לא נחתם בסופו של דבר.
79. האירועים שסביב חתימת ההסכם הובילו לעתירת התובעת לפסילת הרכב הדיינים של בית הדין הרבני האזורי בעיר פלונית.
80. מעדות התובעת התרשמתי כי דחיית הצעת בית הדין נבעה מהחשש שנוצר בליבה בגין אירועים אלה. וכך העידה:

"למזלי הרב יש לי הורים מאוד טובים והם חפרו מי הבוררים האלה, וכל הבוררים האלה הם בוררים שלו. הגעתי לביה"ד או שכתבתי להם, אמרתי להם אני רוצה שזה יהיה ידון רק בביה"ד...הדיין קרא לנו למטבח ולמחרת הוא קבע עם העו"ד שלי ב-9:00 שנגיע לסגור את העסקה. ב-9:00 הגעתי לעו"ד שלי והדיין לא היה, העו"ד מיהר ואמר פעם אחרת, כי הוא הולך. נשארתי והדיין אמר לי יותר טוב שהעו"ד שלך לא נמצא, תקראי לאבא שלך, הבאתי את אבא שלי הכניסו אותנו לחדר, ואז התחילו איומים, אם אתם עכשיו לא חותמים, כי הוא כבר זומן, אם אתם לא חותמים עכשיו לא יהיה לה גט, אין לו מה להפסיד הוא צריך ללכת לכלא ואז התחיל לצרוח ולהשתולל על אבא שלי), פוצצנו את העסקה. אותי לא יסחטו. "

(עמ' 10 מול שורות 28-16 לפרוטוקול).

81. בהתאם לעדותה לאחר האירוע, היא ואביה יצאו בסערת רגשות מבית הדין, אולם לדבריה, לפתע השיג אותם העוזר של הדיין, אשר הציע הצעה חדשה המותנית במשיכת התלונה של אחותה מהמשטרה בתמורה למתן גט. התובעת והוריה בחרו שלא להיענות להצעה תמוהה זו ולא לחתום על ההסכם.
82. בהמשך עדותה הדגישה התובעת לפני בית המשפט כי רצונו של הנתבע ליתן לה גט מידי גבל בסחיטה מצדו.

 "בסחיטה, הוא סחט אותי."

(עמ' 21 מול שורה 25 לפרוטוקול).

83. הנתבע כאמור הציג גרסה לפיה התובעת היא שגרמה לסחבת במכוון בהליך הגירושין, בחרה לעתור לפסילת דיינים לאחר שההליך בבית הדין לא היה לטובתה. בפרט טען כי מדובר במהלך טקטי הננקט על ידה לאחר שנחקרה על הכנסותיה והוצג מסמך בכתב ידה כי הכנסתה החודשית מהעסק היא כ-60,000 ₪. התובעת, לשיטת הנתבע, הכחישה בדיון בבית הדין כי מדובר במסמך שנכתב על ידה ובעקבות כך היא חויבה להציג לפני בית הדין דוגמאות כתב ידה מחמש שנים האחרונות.
84. אולם לטענתו, התובעת בחרה להציג חוות דעת מומחית מטעמה אשר נתנה חוות דעתה כי מדובר במסמך מזויף.
85. לאחר שהתובעת הבינה, התעקש הנתבע, כי בית הדין לא יפסוק לטובתה בחרה לטעון טענות לעניין משוא הפנים של הדיינים בבית הדין בעיר פלונית.
86. לטענת הנתבע, שהותו בארצות הברית לא מנעה מתן גט לו היו התנאים לכך ראויים לטעמו. וכך העיד בפני בית המשפט:

"לא ידעתי על כל הדיונים מה היה בהם ואם היו. דבר אחד כן ידעתי, שכל הצעה שתבוא לסגור את הנושא של הגט, זו ההוראה שנתתי לעו"ד, כל הצעה שתבוא לסגור את הגט בצורה הגיונית, היא תקבל מיד גט"

(עמ' 40 מול שורות 23-19 לפרוטוקול).

הכרעה

87. אומר כבר עתה כי מצאתי לדחות את טענות הנתבע שלפיהן התובעת היא זו אשר גרמה במכוון לסחבת בהליך הגירושין בכך שעתרה לפסילת הרכב הדיינים. עתירה לשמירה על זכויותיו של בעל דין אינה יכולה להיחשב כיצירת סחבת בהליכים שבין הצדדים.

לעניין זה ר' החלטת בית הדין מיום 21.2.2012 (נספח ג לתצהיר עדות ראשית של הנתבע) והחלטת הנציב על תלונות הציבור על שופטים, כב' השופט בדימוס גולדברג, מיום 28.2.2012 (נספח ד לתצהיר עדות ראשית של הנתבע).

88. לעומת זאת, אני מוצאת כי סירובו של הנתבע ליתן גט לתובעת לא היה סביר ולגיטימי בנסיבות העניין. מסקנתי היא שהנתבע התנה את מתן הגט בקבלת כספים שסבר כי מגיעים לו וזאת מבלי להמתין להכרעת בית הדין בסוגיה זו, אשר הוא המוסמך להכריע במחלוקות הרכושיות בין הצדדים.
89. כמו כן נראה כי נעשה ניסיון על ידו להיחלץ מן ההליך הפלילי תוך שימוש בסידור הגט כנשק מצידו.
90. כפי שפורט לעיל, לאורך הליך הגירושין התנגד הנתבע ליתן גט לפני שיקבל את מה שהוא סבור שמגיע לו מעסקה של התובעת, זאת בניגוד לתובעת שביקשה שקודם כל יסודר הגט ואחר כך ידונו בענייני הרכוש.
91. לכך מצאתי תימוכין במספר החלטות של בתי הדין הרבניים האזוריים. כך למשל, בהחלטה מיום 11.12 לאחר שהדיון עבר להרכב אחר בבית הדין בעיר פלונית, ציין בית הדין כך:

"ב"כ האשה דרש שקודם כל יסודר הגט בין הצדדים ואח"כ ימשיכו הדיונים בענייני הממון בנוכחות הבעל" (יצוין כי לדיון זה לא הופיע הבעל לאור בריחתו לחו"ל).

92. ב"כ הבעל ענה לבית הדין כי הבעל אינו מסכים לכך:

"שלא מסכים שיסודר גט קודם, אלא יש לפסוק בכל העניינים הממוניים לפני הגט ואז הוא יהיה שליח מטעם הבעל להביא לאשה את גטה"

(ר' החלטת בית הדין בעיר פלונית מיום 27.11.12 - נספח 7 לתצהיר עדות ראשית של  התובעת).

93. ובהמשך ההחלטה, ציין בית הדין כי האישה הביעה חשש (כבר בחודש 8/12, ר.מ.) שהנתבע יברח לחו"ל ויעגן אותה:

"האישה אמרה שרוצה גט בהקדם. טענה שביקשה בדיון הקודם (י"ט אלול ע"ב) שנקבע מועד מוקדם לדיון כיוון שחוששת שיברח לחו"ל וכפי שאכן קרה.."

94. או אז ניתנה החלטת בית הדין הרבני בדבר חיוב הנתבע בהשלשת הגט (ר' סעיף 13 לעיל לפסק הדין).
95. בדיון נוסף שהתקיים בבית הדין ביום 2.1.13, כאשר הנתבע עדיין שוהה בחו"ל, המשיך הנתבע באמצעות בא כוחו לסרב ליתן גט (נספח י"ד לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע) וכך ציין בא כוחו:

"אם אנחנו אומרים שניתן גט, אנחנו ניתן סיכמנו ש-300 אלף ₪ תשלם ומקבלת גט. היא אמרה שיש לה זמן. רוצה את הכסף."

96. בהמשך הדיון אמר בא כוח הנתבע כך:

"אם תהיה החלטה על סכום אחר והשאר יהיה גזל בידיו אז הוא יצטרך להחליט. הוא בסכום קטן לא מסכים לגרש כי חושב שמגיע לו יותר יוצא שהוא יהיה מגורש באונס ללא הסכמתו."  

97. יצוין כי גם בעדותה בבית המשפט העידה התובעת שהיא רצתה גט לאורך ההליך בבית הדין בתנאי ש:

"הבוררות תהיה בבית הדין, לא בוררות של אנשים שלו."

(עמ' 22 לפרוטוקול מול שורה 1.)

98. לאחר מתן החלטת בית הדין הרבני בעיר פלונית מיום 27.11.12 והדיון מיום 2.1.13, ערערה התובעת על ההחלטה שלא לחייב את הנתבע בגט, לבית הדין הרבני הגדול.
99. לטענתה, התקיימו התנאים לחיוב בגט ועל כן גם עתרה להעביר את התיק להרכב אחר או למחוז אחר. בית הדין הרבני הגדול בהחלטה מיום 30.1.13 מצא להעביר את הדיון להרכב אחר בבית הדין האזורי בעיר אלמונית.
100. ביום 6.13 וכשהנתבע עדיין שוהה בחו"ל, ניתן פסק דין לחיוב בגט (נספח 4 לתצהיר התובעת).
101. הקביעה הרלוונטית להכרעתי היא האמור בפסק הדין של בית הדין הרבני בעיר אלמונית.
102. בפסק הדין (סעיף קטן (ד) בעמוד 4) נקבע פוזיטיבית על ידי כב' בית הדין כי התובעת מעוגנת, ר' סעיף 16 לעיל לפסק דין זה.
103. לאור קביעה זו אף העביר כב' בית הדין את הטיפול בהליכים שבין הצדדים למחלקה לעגונות בהנהלת בתי הדין.
104. לסיכום, לאור הראיות שהונחו לפניי לא התרשמתי כי התובעת פעלה באופן מכוון לעיכוב ההליכים בבית הדין, ההיפך הוא הנכון – כל שעשתה הוא לעמוד על זכויותיה הדיוניות, והנתבע הוא שפעל באופן רשלני ועמד על סירובו ליתן גט כל עוד לא יתקבלו תנאיו הכספיים או האחרים למתן הגט.
105. מכל האמור לעיל, מסקנתי היא שהנתבע פעל באופן רשלני לעיכוב הגט ממניעים כלכליים ואישיים גרידא שעה שהיו לו הזדמנויות רבות במהלך ההליך ליתן גט בעצמו או באמצעות בא כוחו כשליח, וביתר שאת לאחר שהובהר לו על ידי בית הדין הרבני כי הסוגיות הרכושיות ידונו לאחר מתן הגט.
106. אולם הנתבע התעקש וסירב למתן הגט, תוך שהוא מציב תנאים בלתי סבירים בתמורה לגט, וכן ברח לתקופה לחו"ל ובכך המשיך ועיגן את התובעת. גם לאחר שהוסגר ארצה עמד הנתבע על סירובו. זאת ועוד, עדותו של הנתבע על כך כי לבסוף הוכרח ליתן גט (ראה להלן בפרק הוצאת "לעז על הגט") מחזקת את מסקנתי כי התנהגותו זו חורגת מהתנהגות סבירה בנסיבות העניין.

תקופת סרבנות הגט

107. לאחר שקבעתי כי הנתבע התרשל, כלומר הפר את חובת הזהירות באמצעות אי מתן גט לתובעת, אפנה לבחון מאיזה מועד יש למנות את תקופת סרבנות הגט. כאמור, הכלל הוא כי כל מקרה נבחן בהתאם לנסיבותיו.
108. בענייננו, התובעת מחלקת את זכאותה לפיצוי כספי לשתי תקופות זמן. תקופת הזמן הראשונה היא החל ממועד הגשת התביעה ביום 5.7.10 ועד להחלטת בית הדין הרבני בעניין השלשת הגט מיום 19.12.12 ותקופת הזמן השנייה היא החל ממועד ההחלטה להשלשת גט ועד למועד מתן הגט בפועל. יש לציין כי בגין תקופת הזמן השנייה, סומכת התובעת את זכאותה לפיצוי גם על עילת הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודה).
109. אמנם ההחלטה בעניין השלשת הגט ניתנה בהיעדרו של הנתבע אשר שהה באותה העת בחו"ל בניגוד לצווי בית הדין. אולם וכפי שעולה מהדיונים שהתקיימו בבית הדין הרבני וכן על פי עדותו של עורך הדין שייצג אותו בבית הדין, הנתבע נתן לבא כוחו הוראות ביחס לגט ועל כן טענתו כי נבצר ממנו ליתן גט לאור שהותו בחו"ל אינה יכולה לעמוד.
110. גם מעדותו של הנתבע לפניי עלה כי לו התנאים היו מתאימים לנתבע – לא היה קושי לסדר את הגט בזמן שהותו בחו"ל (ר' סעיף 92 לעיל).
111. בניגוד לנתבע, התובעת ביקשה כבר בדיון הראשון בבית הדין להתגרש:

 "אני רוצה להתגרש חד וחלק". 

(עמ' 1 מול שורה 4 לפרוטוקול הדיון מיום 31.10.10 בבית הדין הרבני בעיר פלונית).

112. בתקופת הזמן הראשונה, דהיינו מיום הגשת התביעה לגירושין ועד להחלטה בדבר השלשת הגט סמוך מאד לאחר שהנתבע ברח לחו"ל –לא הוכח לפניי כי הנתבע פעל ברשלנות המקימה עילה לפיצוי התובעת בגין סרבנותו של הנתבע למתן הגט.
113. סיבה נוספת למסקנתי זו נעוצה בטענת הנתבע כי התובעת ביקשה למחוק את הליכי הגירושין (העתק הבקשה מיום 13.2.12). אמנם מעיון בנימוקי הבקשה שהוגשה עולה כי התובעת ביקשה למחוק את התביעה לאור מצב הדברים שהייתה נתונה בו וביקשה להשקיע את מרצה בילדיהם הקטינים (סעיף 3 לבקשה) וכן לאור התנהלות הנתבע והתנאים שהציב בפניה למתן הגט, אולם עדיין יש בכך כדי לסתור את הטענה כי בתקופה זו נהג הנתבע ברשלנות המזכה את התובעת בפיצוי בגין סירובו של הנתבע לתת גט.
114. ואולם, בתקופת הזמן השנייה, זוהי נקודת זמן בה לא ניתן היה לאחות את הקשר באופן מוחלט ולא ניתן היה להגיע להסדר כולל בנוגע לסידור הגט וזאת לאחר שהנתבע ברח לחו"ל ועיכב את מתן הגט.
115. לפיכך, לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה שלפניי אני קובעת כי המועד שבו התגבש החיוב לפיצוי התובעת הוא מועד ההחלטה בדבר השלשלת הגט מיום 27.11.12, במשולב עם בריחתו של הנתבע לחו"ל, כאשר הנתבע ידע על החלטת בית הדין ולא עמד בה.
116. אין כל ספק כי לו רצה בכך הנתבע יכול היה לדאוג לסידור הגט באמצעות שליח כפי שהעיד ב"כ גם בעת שהייתו בחו"ל, אך בחר שלא לעשות כן בכוונת מכוון.
117. אכן אין זהות בין הדרישה של השלשת גט (הפקדתו בידי בית הדין) לחיוב בגט כפי שמופיע בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בעיר אלמונית, כשבעה חודשים לאחר מכן, אולם בשילוב העובדה כי הנתבע ברח לחו"ל, ולא חזר מרצונו אלא הוסגר לשלטונות ישראל בגין ההליך הפלילי שהתנהל נגדו – שילוב זה מביא אותי למסקנה כי מועד זה הוא המועד הרלוונטי לקביעת תחילת הפיצוי בגין הסירוב של הנתבע לתת לתובעת גט.
118. גם הסברו של הנתבע לסיבה בגינה ברח לחו"ל אינה מתקבלת על הדעת. וכך העיד הנתבע:

"החלטתי שבשביל להרגיע את המצב אני אצא מהארץ."

(עמ' 39 מול שורות 14-15 לפרוטוקול). 

119. אין מדובר באדם שנסע לנפוש לאור האירועים שחווה אלא מי שבניגוד לדין עשה שימוש אסור בדרכון של אחיו ובורח לחו"ל, בניגוד לצו שיפוטי, כאשר תלוי ועומד נגדו הליך פלילי חמור.
120. גם הרכב בית הדין הרבני בעיר אלמונית בפסק דינו ראה בתנאים הכספיים שהציב הנתבע "תנאי סחיטה" ר' סעיף 16 לעיל לפסק דיני זה.
121. השילוב של דרישת הנתבע למוניטין, אשר הועלתה בשלב מאוחר יותר בהליכים, בד בבד עם בריחתו של הנתבע לחו"ל מביאה אותי למסקנה כי באותו שלב דרישתו להכרעה בנושא הרכושי לפני מתן הגט עברה מדרישה לגיטימית, לדרישה בלתי לגיטימית ועל כן מועד זה הוא המועד הרלוונטי לקביעת תחילת תקופת הפיצוי.

גובה הפיצוי

122. במסגרת כתב תביעתה וסיכומיה טענה התובעת לנזקים כלליים שנגרמו לה בגין התנהלות הנתבע ובחרה לצטט את הפסיקה הענפה בנושא.
123. התובעת לא צירפה ראיות על נזקים ממוניים או נפשיים שנגרמו לה. בסעיף 46 עותרת התובעת לפיצוי חודשי בסך 4000 ₪ בגין 41 חודשים.
124. הואיל והתובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק ממוני (פרט להוצאות משפט), אני מוצאת לכמת את הפיצוי עבור הנזקים הבלתי ממוניים שנגרמו לה בחודשים בהם סירב הנתבע לקיים את החלטת בית הדין. על כן, סך הפיצוי שמצאתי לפסוק הוא 45,500 ₪ ע"פ תחשיב של 3500 ₪ (תוך עדכון הסכום שקבע כב' השופט ויצמן בפסק דינו שצוין לעיל לאור חלוף הזמן) לחודש למשך 13 חודשים.
125. בכך לקחתי בחשבון את העובדה כי מדובר באשה חרדית, אשר בשל עגינותה לא יכולה הייתה כלל להתחיל לחפש דרך לשיקום חייה, לאור השקפת עולמה ואורח חייה.
126. התובעת עותרת לסעד נוסף בדמות פיצויים מוגברים בסך 100,000 ₪ עקב מעשיו החמורים של הנתבע.
127. מסקירת הפסיקה עולה כי פיצויים מוגברים נפסקים כאשר פרט לעגינות התקיימה גם אלימות נפשית או פיזית, ואולם לא מצאתי כי במקרה שבפניי, במסגרת עילת תביעה זו של סרבנות הגט, יש מקום לפסיקת פיצויים מוגברים גם לאור התקופה שבה פסקתי כי הנתבע עמד בסירובו לתת את הגט – 13 חודשים.

סיכום

128. על כן ומכל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע הוא סרבן גט, והמועד לחיובו בפיצוי לטובת התובעת חל מיום 27.11.12 ועד למועד נתינת הגט ביום 5.1.14 (13 חודשים בסך הכול). אציין כי לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות המקרה ע"פ עוולת הרשלנות ומצאתי שהתקיימה, אינני מוצאת טעם לדון בתחולת עוולת הפרת החובה החקוקה זאת לאחר שהצדדים התגרשו זמ"ז וכן כי בחינתה תוביל למסקנה זהה.

הוצאת "לעז על הגט" - הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות

129. עילת תביעה נוספת עליה נסמכת האישה במסגרת כתב תביעתה היא עוולת לשון הרע בגין הוצאת "לעז על הגט". לטענת התובעת ובדיון שהתקיים לאחר מתן הגט ביום 16.3.15, אמר הנתבע כי מדובר ב"גט מעושה" ובכך גרם לפגיעה בשמה הטוב ופגיעה בפרטיותה.
130. לטענתה, הנתבע בחר לשתף צדדים שלישיים בדבר פסלות הגט שנתן. הדבר עלה מפורשות בדיונים שהתקיימו לפני בית הדין הרבני, לאחר סידור הגט. הנתבע ו/או מי מטעמו שיתף באופן ישיר או באופן עקיף גורמים שונים בקהילה של הצדדים, ומעשים אלה הביאו להכשלת מספר שידוכים שרצתה בהם.
131. בהקשר זה אוסיף כי לאחר הגשת התביעה, פנתה התובעת לבית המשפט, יומיים לפני המועד שנקבע לחתונתה, לאור פנייה שנעשתה לחתנה לעתיד, מר _____ (להלן: "חתנה של התובעת").
132. על פי עדותה ועדות חתנה של התובעת, הופעלו על חתנה לעתיד של התובעת לחצים שונים בכל הקשור לנישואיו לתובעת, עד אשר החל לפקפק בכשרות הגט שניתן לה והחל לשקול את נישואיו לתובעת וכל זאת סמוך מאד למועד החתונה.

עוולת לשון הרע

המסגרת הנורמטיבית

133. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר את המונח ״לשון הרע״, כ:

״... דבר שפרסומו עלול –

• להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
• לבזות אדם בשם מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
• ....
• ..."

134. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע הוא סעיף סל, אשר מהווה את תכלית החוק של איסור לשון הרע, כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני הבריות ולפגום בהערכתו בעיני הבריות, ודי בכך שהפרסום היה עלול לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק כדי לבסס אחריות בגין לשון הרע (ראו: א. שנהר בספרו עמ'  121 וכן ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 567 (2004)).
135. יודגש כי אין צורך להוכיח פגיעה בפועל בשמו הטוב של האדם אלא די בכך שהפרסום ״עלול״ להביא למצבים הנמנים בחלופות הקבועות בסעיף 1 לחוק (ע״א 8345/08 נתן נ׳ בכרי, פ״ד סה(1) 567 (2011), סעיף 30 לפסק דינו של כב׳ השופט דנציגר).
136. ״פרסום״ של לשון הרע מוגדר בסעיף 2 לחוק לאמור:

״(א)       פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב)          רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

• אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
• אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע״.

137. פרסום שיש בו לשון הרע, בהתאם להגדרות הקבועות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מהווה עוולה אזרחית (ר׳ סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע), ואם עונה הוא על התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק זה הרי שמהווה אף עבירה פלילית.
138. סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו "דרכי הבעת לשון הרע", קובע בזו הלשון:

"3.  אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה."

139. חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכויות אדם בסיסיות במשטר דמוקרטי. מחד גיסא, זכות יסוד של האדם לשמו הטוב, ומאידך גיסא, זכותו של אדם לחופש ביטוי. שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהזכות לכבוד האדם ומחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (רע״א 4740/00 אמר נ׳ יוסף, פ״ד נה(5) 510 (2001)).
140. על חשיבותן של שתי זכויות אלה עמד בית המשפט העליון בע״א 89/04 נודלן נ׳ שרנסקי [פורסם בנבו] (4.8.2008)).
141. יש לציין כי הפסיקה מגנה באופן מוגבר על ענייניו האינטימיים של אדם זכאים להגנה (ר׳ תמ״ש (משפחה ת״א) 12327-09-14 פלוני נ׳ אלמונית [פורסם בנבו] (25.6.2015), סעיף 9 לפסק הדין; תמ״ש (משפחה ראשל״צ) 17772-01-10 פלוני נ׳ אלמונית [פורסם בנבו] (11.11.2013), סעיף 33 לפסק הדין; תמ״ש (משפחה ת״א) 54856-11-11 ש' כ' ש' נ׳ א' כ' ש' [פורסם בנבו] (24.7.2017), סעיף 190 לפסק הדין)).
142. בספרו ״דיני לשון הרע״, הוצאת נבו, מציין המלומד א. שנהר לעניין זה כי:

 ״ככל שמידע נוגע יותר לענייניו האינטימיים של אדם, כך ייטה בית-המשפט פחות להכיר בעניין הציבורי שבפרסומם. נראה כי לא ניתן להגדיר באופן נוקשה מהם הנושאים האינטימיים ביותר שלגביהם זכאי אדם להגנה מוגברת. עם זאת ניתן ללמוד על מהותם של נושאים אלה מחוק הגנת הפרטיות וממוסכמות חברתיות. ממקורות אלה ניתן להסיק, כי הנושאים האינטימיים ביותר, הראויים להגנה מיוחדת, יכללו את חיי האהבה, המשפחה והמין של אדם, את מצב בריאותו, את המעשים שהוא עושה ברשות היחיד ואולי גם את מצבו הכלכלי. ענייניו האינטימיים של אדם אכן זכו בפסיקה להגנה מוגברת. כך, למשל, פסק בית-משפט השלום בעניין אחד, כי לא היה ״עניין ציבורי״ בפרסום פרטיו של סכסוך אישי בין בעל לאשתו״

(עמ׳ 231-232).

143. המלומד שנהר מפנה בעניין זה האחרון לפסק הדין בעניין ת״א (מחוזי ת״א) 22815/85 נוף נ׳ אבנרי [פורסם בנבו] פס"מ תש"ן ג, 9, בו התובע היה דמות ציבורית (ח״כ).
144. המבחן לבחינת השאלה האם הפרסום הוא פרסום משפיל, פוגע או מבזה, הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר [ראו: שנהר בספרו, בעמ' 122; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562 (1992); ע"א 7380/06 חוטר ישי נ' גילת ]פורסם בנבו[ (2.3.2011)].
145. עוד יש להדגיש כי בחינת המעשה תיעשה בנעליו של הנפגע ותוך התייחסות למשמעותו של הפרסום בעיני המגזר או החוג שבו מתנהלים חייו של הנפגע.
146. על הקושי בקביעת עמדות מוסריות בתביעות לשון הרע, עמד היטב כב' השופט ד' לוין בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 743, 747-746 (1986):

"החברה בישראל מאגדת בתוכה פסיפס של קבוצות אוכלוסין בעלות תפיסות עולם ואורחות חיים שונים ומגוונים מן ההיבט הלאומי, הדתי והעדתי. סביר איפוא לגרוס, כי מידת הסובלנות, המאפיינת משטר דמוקרטי, מחייבת פרישת הגנה גם על מי שנפגע על-ידי פירסום כזב בקרב המגזר או החוג שבו מתנהלים חייו, ולאו דווקא בקרב החברה בכללותה."

147. הפסיקה קבעה שלא רק במסירת עובדות יבשות עסקינן אלא בהעברת מידע בדבר דעת הכותב והטלת דופי על פעילותו של נשוא הכתבה. משום כך התקבלה התביעה בת"א (שלום ירושלים) 11662/05 בן גביר ואח' נ' חמיש [פורסם בנבו] (5.3.08) (להלן: "פס"ד בן גביר"), בו נטען כי התובע הוא סוכן שב"כ המסייע נגד המחנה אליו משתייך באופן משמיץ ופוגעני.
148. לאור דברים אלה, עליי לבחון מה המשמעות של הפצת מידע שלפיו הגט שניתן על ידי הנתבע לתובעת הוא גט פסול או גט "מעושה" בחברה אליה משתייכת התובעת.

גט פסול או גט "מעושה"

149. ההלכה היהודית קובעת כי כפיית גט במקום שאין הדין נותן - הרי זה גט "מעושה" ופסול. וכן מובא ברמב"ם, גירושין, ב, כ [יח]:

                  "לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות                        ואנסוהו עד שגירש - הרי זה גט פסול."

150. ברור ללא כל ספק כי אם הגט פסול או "מעושה", הרי שאם תינשא האישה לבעל אחר, למרות שהגט פסול, ילדיה יהיו ממזרים "מדאורייתא" ואין צורך להוסיף על משמעות התוצאה והפגיעה בצדדים כולם גם בחברה הכללית.
151. ר' לעניין זה סעיף 28 ד' לחוק מידע גנטי, תשס"א-2000 האוסר על עריכת בדיקת רקמות במקרה שעלול לפגוע במעמדו של הקטין, שלא לעורר חשש לממזרות.
152. ברור כי בנסיבות הצדדים שלפניי, אשר משתייכים לחברה החרדית, הפגיעה קשה עוד יותר כפי שיתואר באירועים שהתגלו לפני בית המשפט כמפורט בהמשך.

עמדת ההלכה בנוגע למי שמוציא "לעז על הגט"

153. קיימת פסיקה הלכתית ענפה בנוגע להתייחסות החמורה של הרבנים בכל הנוגע להוצאת "לעז על הגט" תוך התייחסות מיוחדת לתקנת רבנו תם.
154. וכך צוטט בפסיקת בית המשפט העליון (מפי כב' השופט רובינשטיין (כתוארו אז)) :

"פסילה רטרואקטיבית של גט נתפסת בהלכה כאקט חמור ביותר, שהוטלו בגינו סנקציות נדירות:

 "כך החרים רבנו תם (רבי יעקב בן מאיר תם (מגדולי בעלי התוספות,

נכדו של רש"י), צרפת המאה הי"ב)... וכל הגדולים... באלה חמורה, ובגזרה

חמורה שלא יקרא שום בר ישראל ערעור על שום גט אחר נתינתו. ואם לא ינתן בפניו אל יאמר אילו היה ניתן בפני כך הייתי מערער על העדים או על הגט או על כל שאר דברים. על כל אלה גזרנו והחרמנו באלה ובנידוי ובשמתא, בשם מיתה ובשממה... ולא יהיה אדם רשאי להתירו עד עמוד הכהן לאורים ותומים" (הדגשה הוספה; מרדכי (רבי מרדכי בן הלל, גרמניה, המאה הי"ג), מסכת גיטין, אות תנ"ה)."

בג"ץ 8872/06 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול [פורסם בנבו] (20.12.2006).

155. ובבג"ץ 9261/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים [פורסם בנבו] (30.3.2017) ממשיך ומצטט המשנה לנשיאה כב' השופט רובינשטיין בסוגיה זו:

"ברוח זו, פסק גם השולחן ערוך כי "צריך להטיל חרם על כל העומדים בשעת נתינת הגט, שלא להוציא "לעז על הגט"", והרמ"א הוסיף במקום "ומזכירין שרבנו תם גזר בכנופיא (בחבורה – א"ר) עם תלמידיו על מי שמוציא "לעז על הגט" הניתן" (שולחן ערוך אבן העזר קנד, כב). יפים גם דברי המהרש"א, שכתב (חידושי אגדות יבמות קכ"א, א') "ממידת שלום שלא תעגן האשה... כי הקב"ה נתן עוז וכוח לעמו, שהם תלמידי חכמים בדבר הזה להיות מקילין בדבר, שהרי ה' יברך את עמו בשלום. כמו שכתוב: 'וכל נתיבותיה שלום', ואין כאן שלום אם תתעגן"."

156. ולבסוף ראוי לציין את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו - (ת"א) 352036/24 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (25.4.13), שם קובע כב' בית הדין כך:

"בפרט, בית הדין מורה בצו ומתרה בבעל ובקרוביו, כי אם יוציאו לעז או ערעור על הגט, בכל דרך שהיא שעלולה לגרום נזק כזה או אחר לאשה –שאותה אמלל הבעל באכזריות וברשעות מרובה במשך שנים, ואף שהצהיר בפני ביה"ד כי האשה מאוסה בעיניו וכינה אותה בכינויי גנאי והביע בפני בית הדין את רצונו להתגרש ממנה, הרי כל מעייניו להוציא כספים שאינם מגיעים לו ע"פ דין, וניכר מהתנהגותו ומהתנהגות מקורביו כי ייתכן שבדעתו להמשיך ולהתעלל באשה, ככל הנראה בהפעלת אמצעי סחיטה כנגד האשה ומקורביה – שאם יעשה איזו פעולה בכל דרך שהיא להוצאת "לעז על הגט", הרי בהתאם לאמור בחוק הנ"ל, בית הדין ידון את הנ"ל למאסר ממושך בהתאם לחומרת העבירה, וכן לקנס כספי גבוה, הכול בהתאם לחומרת העבירה."

157. מכאן ברור כי במקרה זה ראה בית הדין בהוצאת לעז על הגט כהמשך התעללות של הבעל בגרושתו, והזהיר כי במקרה זה לא יהסס להטיל מאסר ממושך וקנס כספי גבוה.

מן הכלל אל הפרט

158. מהמפורט לעיל לגבי החומרה שבהוצאת "לעז על הגט" עולה בבירור כי פעולה שכזו של הוצאת "לעז על הגט" היא בגדר פרסום לשון הרע וזאת ביתר שאת כאשר מדובר באנשים המשתייכים לחברה החרדית.

האם הוכח לפני בית המשפט כי הנתבע הוא זה אשר הוציא "לעז על הגט"?

דברי הנתבע לפני בית הדין

159. מעיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני מיום 16.3.15 (צורף כנספח א לכתב התביעה) עולה כי הנתבע ביקש לדחות את הדיון בטענה כי אינו מיוצג וטען מפורשות כי הגט מעושה.
160. אולם מקובלת עליי טענת הנתבע כי דבריו לפני בית הדין זוכים להגנה העומדת לו בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הקובע:

"15.       במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

1....

2...

3. "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור"

האם הוכח פרסום מעבר לדברי הנתבע במסגרת הדיונים בבית הדין?

161. לפיכך, השאלה העומדת להכרעה היא: האם הוכח כי מעבר לדבריו לפני בית הדין בהם הביע את דעתו כי הגט מעושה, פעל הנתבע לפרסום אמירתו זו בפני אדם או אנשים נוספים?
162. סבורני כי מהמפורט להלן הוכח כי הנתבע אכן פעל להוצאת "לעז על הגט", בעצמו ובאמצעות אחרים ואפרט:

• אי הכחשה של הנתבע לפני בית הדין

163. את טענת התובעת בדיון לפני בית הדין הרבני שלפיה הנתבע הפיץ את טענתו כי הגט אינו כשר, לא ראה הנתבע להכחיש: וכך עולה מהפרוטוקול הדיון מיום 16.3.15 (צורף כנספח 7 לכתב התביעה):

"האם :         פרסמו עלי בעיר את טענתו שהגט אינו כשר ושכנות שואלות אותי ע"כ.

ב"כ האם : יש גם קונם שהאב מפרסם נגדה שמונע את מכירת הדירה.

האם צריכה לעבור למקום אחר, ולכן יש למכור את הדירה.

האב:          אף אחד לא רוצה למכור את הדירה. ניתן להשכיר אותה."

               ובהמשך דברי האב באותו דיון:

                      "האב:           ...בכתבה ניתן לראות שכתוב שהגט ניתן בכוח."

               ולבסוף, עמ' 3 לפרוטוקול שורה 55 ואילך:

                      "האב:           ... הגט היה מעושה, שהאם תשכור לה דירה."

• עדויות הצדדים בפני בית המשפט בסוגית הוצאת "לעז על הגט"

164. התובעת העידה לפניי, באופן שהיה אמין עליי, כי הוצאת "לעז על הגט" על ידי הנתבע התבטאה בכך שחתנים פוטנציאליים שרצו להיפגש עמה אמרו לה במפורש כי קוימו שיחות עם הנתבע שיידע אותם על כך כי מדובר בגט פסול (עמ' 25 לפרוטוקול מול שורות 23-25 לפרוטוקול).
165. בקדם המשפט שהתקיים לפניי ביום 10.5.16 נשאל הנתבע לגבי הגט והעיד כך :

 "הגט מצויין.

כמו שהעו"ד שלי אמרה, אין שום הוכחה, לא נאמר שום דבר בשום מקום אחר, אמרתי את זה בביה"ד במסגרת בלגנים שמתנהלים בביה"ד, מעבר לזה אף אחד לא יכול להגיד ששמע ממני או ממשפחתי או ממישהו. אין חיה כזאת.

הגט קיים, אין בו שום פגם."

(עמ' 5 מול שורות 14-18 לפרוטוקול).

166. בחקירתו בבית המשפט בדיון מיום 30.11.17 העיד הנתבע ואף הודה כי האמירה נמסרה מפיו:

 "כל התביעה בדיון זה נעוצה בזה שאמרתי לא אמרתי גט מעושה בתוך דיון בביה"ד בעיר אלמונית. כל זה מתבסס על דיון שהיה בתוך דיון בתוך ביה"ד בעיר אלמונית. אני לא יודע אם אמרתי או לא אמרתי.

לשאלת ביהמ"ש:

ש. כי אדוני מאמין שהגט מעושה

ת. לא. הגט לא מעושה.

ש. אז למה שאדוני יגיד את זה?

ת. במצב שהיה בתוך הדיינים בביה"ד, שהגעתי מתוך הכלא, הלך הרוח בתוך הדיון עצמו היה של ויכוחים, היה של אי התחשבות מצד הדיינים, התפרצויות ואין סוף שקרים מצד ב"כ האישה.. ולכן זה לא מן הנמנע שבסערת רגשות אני אגיד מה שאגיד, ולא בטוח שהתכוונתי לזה, תיקון כנראה לא התכוונתי לזה... וגם על הצד הכי גרוע שאמרתי מה שאמרתי בביה"ד, בתוך הדיון עצמו בביה"ד או בביהמ"ש זה עדיין לא לשון הרע, לא יצא החוצה אם הייתי חושב שבאמת גט מעושה, כנראה זה היה מתפרסם והיו דברים מאד גלויים. עצרתי את זה גם במשפחה שלי עד היום אני לא נותן לדבר על זה, לא על הגט ולא עליה."

(עמ' 47 מול שורות 17-3 לפרוטוקול).

167. אלא שבניגוד גמור לעדותו של הנתבע, שלא הייתה אמינה עליי כלל, הדברים אכן התפרסמו והיו מאד גלויים, כפי שאפרט להלן.
168. הוכח ודווקא מאירועים שאירעו לאחר הגשת כתב התביעה, כי הנתבע פעל להוציא "לעז על הגט", בעצמו ובאמצעות משפחתו, כפי שטענה התובעת בתביעתה.

• האירועים סביב חתונתה של התובעת

169. ביום 24.1.17 התייצבה התובעת יחד עם חתנה המיועד בבית המשפט יום לפני מועד חתונתה וביקשה להשמיע הקלטה של שיחה בין צד ג', לבין החתן המיועד, שבה ניסה אותו צד ג' לשכנע את חתנה של התובעת כי הגט שנתן הנתבע הוא גט פסול.
170. מדבריה עלה כי בימים האחרונים נוצר קשר בין חתנה לבין אותו צד ג' (הרב ב'), כי הועלו דרישות לתשלום כספים לידי הנתבע על מנת להכשיר את הגט, ולא - ישנה סכנה כי ילדיו של חתנה של התובעת יהיו "ממזרים מדאורייתא", ועוד איומים נוספים שיפורטו בהמשך.

עדות התובעת בדיון מיום 24.1.17

171. התובעת העידה כי אותו צד ג' (הרב ב'), התערב עוד קודם לסידור הגט בין הצדדים ודרש כי הגט יינתן לא במסגרת בית הדין הרבני, אולם התובעת סירבה.
172. התובעת הוסיפה בעדותה כי גם לאחר סידור הגט – בשיחות עם משפחתה, טען הרב ב' כי הגט פסול. וכך העידה:

"שבוע לפני הגט התקשר אדון ב' וביקש שהגט לא היה ברבנות ואני אמרתי שאם לא סומכים על הרבנות, אני אעשה את הגט ברבנות וניסע משם לאן שהם ירצו, כי ברבנות לא נתנו לו את ה-2 מיליון שהוא רצה. פתחתי את התיק הזה כי יום לאחר הגט, אותו רב ב', פגשו את המשפחה שלי ואמרו שהגט לא כשר, כל אחד שנפגש איתי אמר שהגט לא כשר, וכל אחד עוזב אותי בגלל זה.. אני מבקשת שתעזרו לי שביהמ"ש יחליט שזה היה גט כשר אני לא רוצה כסף ולא רוצה כלום"

(עמ' 11 מול שורות 23-20 לפרוטוקול).

173. אציין כבר עתה כי עדותה של התובעת הייתה אמינה ביותר, מצוקתה הייתה ברורה וחששה כי חתונתה תבוטל היה בעיניה ממשי וקורע לב.

תוכן ההקלטה

174. מההקלטה ומתמלול השיחה בין הרב ב' לבין חתנה של התובעת (נספח 7 לתגובת התובעת מיום 6.9.17) עולה כי הרב ב' ניהל מו"מ כספי עם חתנה של התובעת: בתמורה לאישור  כשרות הגט  – הנתבע יקבל דירה, אולי בפשרה רק 800,000 ₪ עם או בלי ויתור על החיוב בגין מזונות הילדים וכדומה.
175. מתוכן השיחה עלה גם כי הרב ב' בקיא בפרטי הפרטים של הפרשה. כך לעניין מודעה (שבועה בנוכחות עדים שלא לתת גט) שנתן הנתבע בעודו בכלא בארצות הברית הפוגעת בכשרות הגט, כך טען כי התייעץ עם מספר רבנים יידועי שם לרבות הרב י' לגבי נסיבות המקרה ושאלת כשרות הגט, וכי הוא מזמין את חתנה של התובעת להיפגש עמם על מנת שהם יחליטו אם הגט כשר או פסול.
176. בדבריו גם רומז הרב ב' על "אסיפה", ו"זקנים", שמשמעותם הפגנות מול אולם השמחות, שחתנה של התובעת צריך לפחד מהם, ואכן ובשל איומים אלה הועבר מקום עריכת החופה (ר' הודעת העדכון של ב"כ התובעת מיום 26.1.17 שלפיה גם הוצבה שמירה בפתח האולם).

עדותו של הרב ב'

177. לאחר ששמעתי את תוכן השיחה המוקלטת ולאור חומרת הדברים, זימנתי עוד באותו היום את הרב ב' להעיד לפניי על תוכן השיחה.
178. עליי לציין כי עדותו של הרב ב' הייתה מבולבלת, לא אמינה והוא נתן גרסאות שונות ומשונות לגבי מה שנאמר על ידו בהקלטה שהובאה לבית המשפט אל מול עדותו לפניי ואפרט:

• הרב ב' טען כי פעל על דעת עצמו במו"מ הכספי שניהל לתשלום מאות אלפי שקלים לנתבע וכי ההודעה הכתובה ששלח לחתנה של התובעת "יש לי קרדיט לפשרות מד' אנא צור קשר", היא פרי המצאתו כאמור.
• אולם באותה נשימה העיד כי שלח אליו את ההודעה במוצאי שבת בשעה 24:00 מאחר שחתנה של התובעת "ניתק איתנו מגע"... (בלשון רבים).
• הרב ב' העיד כי אחיו של הנתבע הודיע לו כי אין ערעור על הגט והוא הודיע על כך לחתנה של התובעת וכי יש לו הקלטות בנידון אולם הקלטות אלה לא הובאו לפני בית המשפט.
• לא היה בפי הרב ב' כל הסבר מדוע תשלום כספי כלשהו לידי הנתבע יהפוך את הגט לכשר, אם אכן לא הייתה כוונה כי יסודר שוב הגט.
• הרב ב' העיד מפורשות כי ניסה לתאם פגישה בין חתנה של התובעת לבין אחיו של הנתבע, כאשר הוא הגורם המקשר ביניהם, וכאשר לטענתו, חתנה של התובעת ביקש שייצור קשר עם הנתבע.
• ולבסוף ובעיקר, למרות שטען לאורך כל עדותו כי הסיבה לפסלות הגט היא כי דייני בית הדין הרבני מסתמכים על ספר "תורת גיטין" בנושא כפיית גט, בניגוד ליתר כל הפוסקים וזאת בעיקר כאשר מדובר בבעל אשכנזי – ועל כן הגט פסול, כאשר נשאל שוב מדוע הוא מעורב בכל הנושא, העיד כך:

"יש לי אחריות אישית על תיק זה, למה? אני שכנעתי את האחים שלו שיגידו לו לתת גט. ולכן אני סבור שהגט הספק פסול הזה ניתן בגללי ב"גרמתי". יש לי אחריות אישית."

ובהמשך עדותו, העיד עוד:

"אני אדם טוב שעוזר כולל הבעל פה. משכנע לגיטים. שכנעתי את המשפחה. שכנעתי גם את הבעל הזה." (הנתבע ר.מ.)

ת. דחיפה שלי שנתן את הגט. עכשיו הפעילות? מיוזמתי האישית מקבלה שקיבלתי על עצמי לשכנע את האישה."

והרי אם הרב ב' שכנע את הנתבע לתת את הגט, כיצד ניתן לטעון כי דייני בית הדין הרבני כפו עליו לתתו בניגוד לדעת כל הפוסקים?

179. לא היה בפי הרב ב' כל הסבר הגיוני ומניח את הדעת לפועלו להטלת ספק בכשרות הגט ערב חתונתה של התובעת תוך ניהול מו"מ כספי ארוך עם החתן לתשלום סכומים נכבדים לידי הנתבע.
180. ההסבר היחידי המניח את הדעת הוא כי פעל כשליחו של הנתבע, על מנת להשיג לו את מה שהוא סבור שמגיע לו – דרישות כספיות שהעמיד עוד קודם לכן במסגרת ההליכים השונים בבית הדין הרבני.
181. הנתבע מצידו הכחיש בעדותו את הקשר בינו לבין הרב ב' ולעסקה שניסה ליצור עבורו וביקש להרחיק את עצמו מכל האירועים שפורטו לעיל (עמ' 43-44 לפרוטוקול) ובהמשך:

"את ב' ראיתי אולי פעם אחת, הוא בעלה של אחות של גיסי. אין לנו קשר, לא היה קשר איתו בחיים.. אין לי מה הוא עשה ומה שהוא עשה הוא עשה על דעת עצמו, לא דיברתי איתו מעולם." (עמ' 45 מול שורות 5-10 לפרוטוקול).

182. ואולם כפי שאבהיר להלן, אני דוחה את גרסת הנתבע כי לא עמד מאחורי מעשיו של הרב ב'.
183. הרב ב' ידע על ההליכים בין הצדדים פרטים חסויים שרק הנתבע יכול היה למסור אותם כגון דרישת הנתבע לקבלת הדירה או מיליון שמונה מאות אלף ₪ כנגד מתן הגט (בדיונים טען הנתבע כי מגיעים לו שני מיליון ₪), עניין המודעה, סוגיית תשלומי המזונות עבור הקטינים ועוד.
184. והרי, אם הנתבע לא היה בקשר עם הרב ב', כטענתו – כיצד הרב ב' שכנע אותו לתת את הגט. ואם הרב ב' לא שכנע את הנתבע לתת את הגט, והוא אינו פועל במצוות הנתבע ומשפחתו, מדוע יפעל על דעת עצמו לעקוב אחר התובעת על מנת למנוע ממנה להינשא שוב, יתאמץ לברר את הדין אצל דיינים שונים, ישוחח עם החתן המיועד, יתאם בינו לבין משפחת הנתבע מפגש ויפעל אף לארגן הפגנות כנגד נישואיה של התובעת!?
185. בעדותו טען הרב ב' כי בני משפחת הנתבע כועסים עליו אולם אני סבורה כי הכעס נובע מכך שהשיחה בינו לבין חתנה של התובעת הוקלטה והובאה לפניי במסגרת הדיון בתביעתה הנזיקית של התובעת, ולא מכל סיבה אחרת.

ראיה לכך אני מוצאת בעדותה של באת כוח הנתבע בהליך הפלילי, עורכת הדין אבישר רווה, שהעידה אמנם כי הנתבע היה נסער לאחר שנשמעה ההקלטה ועדותו של הרב ב' בבית המשפט אולם ועל אף שטען הנתבע כי הדבר נעשה שלא בהסכמתו ולא בידיעתו, הודתה באת כוחו של הנתבע כי לא הוציאה מכתב התראה כנגד הרב ב' וכי הלכה למעשה לא ננקטה כל פעולה כנגד הרב ב' מצידו של הנתבע לרבות לא הגשת תלונה במשטרה, הגשת הליך משפטי וכדומה (ר' עמודים 34-33 לפרוטוקול מיום30.11.17).

סיכום

186. התובעת טענה בכתב תביעתה כי הנתבע מוציא "לעז על הגט", כי גורמים מטעמו של הנתבע פונים לחתנים מיועדים ומודיעים כי הגט פסול, כאשר בשלב הגשת התביעה לא היו בידי התובעת, על פי כתבי טענותיה, בסיס עובדתי לטענות אלה למעט עדותה, והעובדה כי הנתבע בחר שלא להכחיש עובדות אלה במסגרת הדיונים שהתקיימו בבית הדין הרבני, וסבר כי אם התובעת אינה יכולה להמשיך להתגורר בעיר _____, כפי שטענה, יכולה היא לעבור להתגורר במקום אחר.
187. אני דוחה את טענות הנתבע כי התובעת אחראית למידע שהגיע לידי הרב ב' וזאת באמצעות הכתבה שפורסמה באתרי מרשתת שבוע אחרי הגט ושיחות שקיימה התובעת עם לקוחותיה בעסק (עמ' 44 מול שורות 14-19 לפרוטוקול). כפי שפורט לעיל, כל פעולותיה של התובעת היו במטרה לשקם את חייה, והפרסום, שמייחס לה הנתבע, יכול היה רק לפעול למניעת אפשרות זו.
188. ברור כי ללא כל השתלשלות העניינים כמפורט לעיל בדבר מהלכים כוחניים, פוגעניים ומתוכננים של הנתבע, משפחתו ומי מטעמם, למניעת האפשרות לשיקום חייה של התובעת, לא הייתה הכרעה זו באה לעולם.
189. הראיות לטענות התובעת הובאו לפניי מהאירועים הקשורים לחתונתה של התובעת. שוכנעתי כי תוכננו הפגנות מול אולם השמחות שם קבעו התובעת ובחיר ליבה להינשא, שוכנעתי כי נעשה ניסיון לקבל כספים עבור הנתבע כתנאי לביטול ההפגנות ומעבר לכול, שוכנעתי כי הרב ב' פעל בתיאום מלא עם הנתבע ומשפחתו, ואני דוחה את הכחשתו של הנתבע כי לא היה בקשר עמו.
190. לפיכך, אני קובעת כי ללא כל ספק הנתבע פעל להוציא "לעז על הגט", שלח שליחים ממקום מאסרו באמצעות אחיו וקרובי משפחתו על מנת למנוע מהתובעת להינשא שוב כל עוד לא קיבל את מה שהוא סבור שמגיע לו בגין המוניטין של העסק –דרישה שעלתה כאמור במהלך ההליכים ולא מלכתחילה.
191. על פי העדויות שהיו לפניי עולה כי גורמים רבים עורבו בטענה כי הגט פסול: השכנות של התובעת (ר' עדותה של התובעת לפני בית הדין הרבני, עדות שלא הוכחשה על ידי הנתבע), חתנה של התובעת אשר העיד לפניי, הרב ב' אשר היה בקיא בפרטי הפרטים של ההליכים בין הצדדים, אחיו של הנתבע, שלגביו העיד הנתבע כי חלק עימו את טענותיו.
192. לבסוף, יש להניח כי לקהל, שהוזמן להפגנות שהתובעת וחתנה חששו מהן (ועל כן אף העבירו את מקום עריכת החתונה יום לפני המועד שנקבע), ניתן הסבר מדוע יש למנוע את עריכת החופה, וההסבר הסביר הוא כי הגט פסול.
193. מכאן שללא ספק מתמלאים התנאים הדרושים בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, בדבר הפצת המידע לאדם או יותר, ואני קובעת כי הנתבע ביצע עוולה אזרחית על פי חוק איסור לשון הרע.

גובה הפיצוי

194. לאחר שקבעתי כי התקיימה עוולת לשון הרע, עתה יש לאמוד את גובה הפיצוי שיש לפסוק לתובעת. בסעיף 18 לסיכומיה, עותרת התובעת לסכום פיצוי בסך של 142,600 ₪.
195. חוק איסור לשון הרע קובע כי:

"7.              פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944.

7א.   (א)    הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק;           חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

        (ב)       במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.              

               (ג)       במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע                                             פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם                                     לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא                                                    הוכחת נזק."

196. בהתאם לפסיקה הנהוגה תכליתו של הפיצוי בגין עוולת לשון הרע היא כפולה: האחת - תמיכה מנטלית לנפגע שחש כי הציבור מכיר בנזקיו ובפגיעה בשמו הטוב, האחרת – חינוך והרתעה, שלא יקל בעיני האחד לעלוב בחברו (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 493 (1991); וכן ר' דברי כב' השופט בך בע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 57 (1992) והשוו רע"א 4740/00 אמר ואח' נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001)).
197. בע"א (מחוזי ירושלים) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] (24.3.2011) נקבע כי בית המשפט יתחשב בהיקף הפגיעה, במעמד הניזוק בקהילתו, בהשפלה ובסבל שעבר. אולם אין לקבוע "תעריפים" ובין השאר יש להתחשב בהתנהגות הצדדים.
198. עוד יצוין כי במקרים מתאימים בהם הוכח קיומו של נזק לא ממוני בגין הפגיעה בשמו הטוב של התובע, לא הסתפקו בתי המשפט בפיצוי הסטטוטורי, ופסקו פיצויים בהתאם לדיני הנזיקין הכלליים (ר' ע"א (מחוזי ת"א) 14716-04-10 בומבך נ' פישביין [פורסם בנבו] ( 11.4.11) וכן ר' א. שנהר בספרו עמ' 372 והאסמכתאות הנזכרות שם:

"אולם ההלכה כיום היא שבתביעות לשון הרע ניתן לפסוק פיצויים מוגברים או עונשיים במקרים של פגיעה קשה וזדונית בנפגע".

199. בתמ"ש (משפחה כ"ס) 24983/04 רודרידג נ' ד"ר בר און [פורסם בנבו] (13.1.2008), קבע כב' השופט וייצמן:

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק.

(רע"א 4740/00 - לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ו-2 אח' . [פורסם בנבו])"

200. המלומד א. שנהר בספרו עמ' 390 קובע:

"בפסיקת פיצויים בתביעות לשון הרע מבקש בית-המשפט לא רק לפצות את הנפגע על הנזק שנגרם לו, אלא גם להעניש את המפרסם ולחנך את הציבור. לפיכך ישקול בית-המשפט שיקולים הנוגעים למידת הסטייה של הנתבע מההתנהגות הנורמטיבית הרצויה, למרות שלשיקולים אלה אין כל השלכה ישירה על מידת הנזק שגרם הפרסום לתובע. בית-המשפט מחמיר עם הנתבע ככל שהתנהגותו נראית נפסדת יותר, ומקל עמו ככל שהפגם המוסרי בהתנהגותו נראה קטן יותר.

הקלה עם נתבע תם לב בשלב פסיקת הפיצויים מהווה איזון חשוב לכללים האובייקטיביים הנוקשים המגדירים את עוולת פרסום לשון הרע. ככלל, בשלב קביעת האחריות מתעלם בית-המשפט מכוונתו, מידיעתו ומתום לבו של הנתבע. הדגש בשלב זה הוא על הפגיעה האובייקטיבית בתובע. עיקרון זה עלול לגרום אי צדק לנתבע. המחוקק והפסיקה מצאו לנכון לאזן אי צדק זה בשלב קביעת הפיצוי, ולהקל (ולפעמים להחמיר) עם הנתבע תוך התחשבות בכוונתו, בתום לבו ובמידת זהירותו".

מן הכלל אל הפרט

201. בעניינינו הפרסום נעשה על ידי הנתבע על מנת למנוע מהתובעת להמשיך בחייה, להכיר חתן, לשקם את חייה ולהינשא שנית. מחומר הראיות עולה כי הנתבע נקט בתוכנית פעולה מתוכננת על מנת להשיג לעצמו יתרונות כלכליים עת מצא לסחוט את התובעת ערב חתונתה באמצעות פנייה עקיפה אל חתנה המיועד. חוסר תום לבו של הנתבע זועק עד השמיים וניכר כי מטרתו הייתה לפגוע בזדון בתובעת מתוך כוונה ברורה של סחיטה.
202. כבר פורט לעיל לגבי החומרה שבה יש להתייחס להוצאת "לעז על הגט", והדברים ידועים לכל והיו ידועים כמובן גם לנתבע.
203. יתרה מכך, אופן פעולתו של הנתבע והשיטה בה נקט עת ניסה לחמוק מלהודות כי הפרסום נעשה באופן ישיר על ידו מהווה שיקול נוסף בפסיקת גובה הפיצוי לתובעת.
204. מכאן למסקנה כי על בית המשפט, במקרה זה, לחייב את הנתבע בכפל הסכום הקבוע בחוק איסור לשון הרע לפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.
205. לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבע בסך של 142,886 ₪ ₪ בגין עוולת לשון הרע שביצע בהוצאת "לעז על הגט".

• ד. עילת הפגיעה בפרטיות

206. התובעת עתרה גם לחייב את הנתבע בפיצוי בגין פגיעה בפרטיותה בשל אותה מסכת אירועים שתוארה בכתב תביעתה.
207. וכך נקבע בפסיקה לעניין זה:

"73. הפיצויים בגין הפגיעה בפרטיות כמו גם בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון ללא הפגיעה בפרטיותו וללא פרסום הלשון הרע. במסגרת זו, הפיצוי נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק; לתקן את הנזק לשמו הטוב; ולמרק את זכותו לשם הטוב שנפגע. לשם כך, אין להסתפק בפיצוי סמלי אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם (ראו: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 523 (2001))."

ת"א (שלום הרצ') 21945-07-14 פלוני נ' סמל (פורסם בנבו, 31.01.2016).

208. בת"א (שלום ת"א) 24514-10-09 דור נ' בן יששכר [פורסם בנבו] (15.3.2015) בחר בית המשפט לפסוק פיצוי הן לפי חוק איסור לשון הרע והן לפי חוק ההגנה על הפרטיות תוך ציון כי אינו רואה בשל כך מקום לכפל פיצוי.
209. ואולם בת"א (שלום חיפה) 19574/02 מרשק נ' זמן תקשורת מקבוצת מעריב בע"מ [פורסם בנבו] (10.4.2007), קבע בית המשפט כך:

"לנוכח קביעתי דלעיל ביחס להפרת הנתבעים את הוראות חוק איסור לשון הרע, סבורני כי אין צורך לבחון את זכאותה של התובעת לפיצוי מכוח חוק הגנת הפרטיות וממילא ככל שמורה הייתי על פיצוי אף מכוח חוק הגנת הפרטיות לא היה זה עולה בנסיבות העניין על זה שפסקתי מכוח הוראת חוק לשון הרע, שכן הגישה הרווחת היא כי תובע אינו יכול להיפרע פעמיים, הן בעילה של לשון הרע והן בעילה של פגיעה בפרטיות (ראה א. הלם, "דיני הגנת הפרטיות", מהדורה 2003, עמ' 97 וכן ת.א. (ת"א) 71340/94 משה פרימן נ' ידיעות אחרונות ואח' (פרסום נבו)). יחד עם זאת, אתייחס בקצרה גם לטיעונים אלה של הצדדים ובפרט לטענות ההגנה של הנתבעים."

210. אף אני סבורה כי במקרה שלפניי, לאור קביעותיי דלעיל, אין מקום לכפל פיצוי, גם על פי העילה שבחוק איסור לשון הרע וגם על פי העילה שבחוק הגנת הפרטיות, לגבי אותה מסכת עובדתית אשר תוארה לעיל.
211. לפיכך, אני דוחה ראש נזק נטען זה למרות קביעותיי העובדתיות לגבי התנהלותו של הנתבע.

סיכום

212. אני מחייבת את הנתבע בפיצוי בגין עיכוב במתן הגט בסך של 45,500 ₪ בגין תקופה של 13 חודשים בהם סירב לתת גט לתובעת, כמפורט בסעיף 124 לעיל.
213. אני מחייבת את הנתבע בכפל פיצוי בסך של 142,886 ₪ בהתאם לאמור בסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, כמפורט בסעיף 205 לעיל.
214. אני מחייבת את הנתבע בהוצאות משפט בסך של 35,000 ₪.

ניתן היום,  כ"א אב תשע"ח, 02 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.