לפני תביעה רכושית ותביעה לתשלום דמי שימוש ראויים , בין בני זוג.
רקע עובדתי-
- התובעת והנתבע נשאו זל"ז כדמו"י בתאריך 28/3/2004, ומנישואין אלה נולדו להם ארבעה ילדים משותפים. לנתבע עוד שני ילדים בגירים מנישואין קודמים.
- עובר לנישואיהם, חתמו הצדדים על "הסכם יחסי ממון" מתאריך 21/3/2004, לפיו הוסכם, בין היתר, כי הזכויות של הנתבע -50% מזכויות הבעלות בדירה X ( להלן דירת הנתבע) וכן הזכויות בחנות ובעסק של הנתבע X , אינם נכסים ברי איזון והם של הנתבע בלבד.
- במהלך נישואי הצדדים, הנתבע מכר את חלקו בדירתו. הצדדים רכשו בית מגורים ביישוב X, שנרשם על שם שניהם בחלקים שווים. הצדדים וילדיהם גרו בבית זה עד לפרידתם.
- לימים, חיי הנישואין התערערו ובשנת 2018 החלו ביניהם הליכים משפטיים .
התובעת עזבה את בית המגורים ביום 19/8/2018 או בסמוך לכך, ועברה להתגורר בשכירות בX. הנתבע נותר לגור בבית המגורים עם הילדים. התובעת הגישה תביעה רכושית ואיזון משאבים (תלה"מ 29756-07-18) , תביעה לדמי שימוש (תלה"מ 26142-10-18) ,תביעה למזונות ( תלה"מ 63772-06-18 ) ,תביעה למשמורת ( תלה"מ 63786-06-18), ותביעה למתן פסק דין הצהרתי לעניין חובות על בית המגורים (תלה"מ 43299-12-18 ).
- במסגרת תביעת המשמורת הוגש תסקיר מטעם לשכת הרווחה במועצה X, אשר הומלץ על משמורת משותפת וחלוקת זמני שהות שווה.
בהסכמת הצדדים ניתן תוקף של החלטה להמלצות. ההורים הסכימו כי הנתבע יהיה ההורה המרכז.
- בתביעת המזונות ובמסגרת בקשה למזונות זמניים של הקטינים ניתנה החלטה ביום 18/10/2018 כי ,כל צד יישא בהוצאות וצרכי הקטינים כאשר הם נמצאים בחזקתו.
- במסגרת תביעת הרכוש מונה מומחה שמאי מטעם בית המשפט .בהתאם לחוות דעת השמאי מר דן ברלינר מתאריך 11/12/18, שווי בית המגורים של הצדדים כשהוא פנוי וחופשי מכל חוב ושעבוד הוא 3,500,000 ₪, וגובה דמי שימוש ראויים לנכס זה הם 8,500 ₪ לחודש.
- לפי הסכמת הצדדים המועד הקבוע הוא 12/7/2018 .
הצדדים לא הגיעו להסכמות בעניין הרכושי, ועל אף ההסכמות בעניין המשמורת הם רבו על אי קיום חלוקת זמני השהות כסדרה ,הסתות הקטינים , אי שיתוף פעולה לעניין טיפול משפחתי וכו' ,כאשר כל צד מעלה האשמות וטענות כנגד תפקודו של הצד השני ;על כן הוגשו תצהירי עדות ראשית וכל התביעות נקבעו לשמיעת ראיות.
- לתיק הוגש תסקיר נוסף מטעם העו"ס מיום 26/9/2019 ,אשר המליצה על בדיקת מסוגלות הורית . בדיון מיום 14/11/2019 הסכימו הצדדים כי יפנו לבדיקת מסוגלות הורית, וכי שמיעת הראיות תהיה בעניין הרכושי ודמי השימוש בלבד.
- הצדדים נחקרו בפני והגישו סיכומים בכתב.
פסק דין זה עוסק בשתי תביעות, הרכושית ודמי שימוש בלבד.
על המדוכה
- הצדדים חלוקים בשאלת איזון זכויות/חובות שלהלן:
א. בית המגורים המשותף ביישוב X הגלילית ותכולת הבית.
ב. דמי השכרת יחידת דיור בבית מגורים משותף.
ג. חובות משכנתא וחובות על בית המגורים.
ד. חובות העסק/חברה של הנתבע.
ה. רכבים.
ו. זכויות סוציאליות.
ז. כספים וחשבונות בנק.
ח. זכאות התובעת לדמי שימוש ראויים.
דיון והכרעה-
- הצדדים נישאו זל"ז בשנת2004 ומשכך חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג (להלן: "חוק יחסי ממון"). סעיף 3 (א) לחוק יחסי הממון קובע לאמור: "לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2.".
- הצדדים כאן חתמו ביום 21/3/2004 על "הסכם יחסי ממון"; לא נטען בפני באם ההסכם אושר בפני ביהמ"ש/ביה"ד או נוטריון, ושני הצדדים לא העלו טענות כנגד תוקף ההסכם.
במצב זה, חלוקת הרכוש תהיה בהתאם להסכם יחסי הממון עליו חתמו הצדדים, ובמידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראו אותם כמסכימים להסדר איזון משאבים הקבוע בחוק יחסי ממון . כך גם נקבע בסעיף 7.7. להסכם בין הצדדים.
אבחן להלן את הזכויות של הצדדים בכל נכס.
בית מגורים המשותף-
- במוקד הסכסוך בין הצדדים עומד בית המגורים ביישוב X, הידוע כגוש X חלקהX ( להלן: "בית המגורים") ; הזכויות במינהל מקרקעי ישראל רשומות על שם שני הצדדים, בשיעור שווה של 1/2 כל אחד ( נספח ב' לתביעה רכושית).
- לשיטת התובעת, בית המגורים הוא נכס משותף בחלקים שווים, נכס בר איזון ואינו מהווה חלק מהסכם הממון.
א. הבית נרכש במהלך הנישואין, מכספי משכנתא ומכספים מהעסק, ושימש למגורי המשפחה . הבית נרשם על שם שני הצדדים בחלקים שווים, אינו חלק מהסכם הממון, ועל כן יש לחלקו בין הצדדים בחלקים שווים בהתאם לאמור בסעיף 7.5 להסכם הממון.
ב. הנתבע לא הוכיח כי, בית המגורים המשותף נרכש מהתמורה של מחצית הדירה של הנתבע אשר מכר , וגם אם הושקעו כספים אישיים שלו מלפני הנישואין, הרי עם רישום בית המגורים שווה בשווה על שם הצדדים, יש לראות בכך מתנה שנתן הנתבע לתובעת.
ג. לצורך רכישת הבית , נטלו הצדדים משכנתא בסך של 1,350,000 ₪ ; במהלך החיים המשותפים, מחזרו הצדדים את המשכנתא למשכנתא מוגדלת ע"ס כ 1,772,000 ₪ .
הנתבע השתמש בכספי המשכנתא המוגדלת לצורך עסקו, והתובעת עותרת לחייבו להחזיר מחצית מסכומים אלה.
ד. התובעת עותרת לפירוק השיתוף בבית המגורים המשותף , למנות כונס נכסים ,למכרו , ולחלק את התמורה בין הצדדים בחלקים שווים.
- מנגד לשיטת הנתבע, אמנם בית המגורים רשום על שם שני הצדדים, אך יש לחלקו בהתאם ליחס ההשקעות לאור האמור בהסכם הממון.
א. בית מגורים מומן באמצעות כספי מכירת דירתו שהייתה בבעלות הנתבע, וממשכנתא שלקחו הצדדים.
ב. לפי הסכם ההמון, הדירה של הנתבע היא של הנתבע בלבד; מאחר וכספי מכירת דירה זו- -שימשו לשם רכישת בית המגורים נשוא הסכסוך, הרי גם הזכויות הנובעות מהשקעת כספים פרטיים אלו, הינם בבעלות הנתבע בלבד. במצב זה, תמורת בית המגורים, בניכוי המשכנתא, יש לחלק בהתאם להשקעות הכספים ברכישת בית.
ג. בתצהיר ובסיכומים טען הנתבע כי לדידו יש לחלק את תמורת הבית בשיעור של 2/3 לטובתו ו- 1/3 לטובת התובעת.
ד. הדירה נרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים ביניהם, תוך שהנתבע מסתמך על הוראות הסכם הממון בין הצדדים והוא מפנה לסעיף 2.2 להסכם; כן הנתבע לא העניק כל "מתנה" לתובעת ביחס לחלקו בבית המגורים.
ה. הנתבע מעונין לרכוש את חלקה של התובעת (1/3) בבית המגורים .
הכרעה
- לאחר שבחנתי את טענות וראיות הצדדים אני קובעת כי, בית המגורים הינו נכס משותף, ונכנס בגדר הנכסים ברי האיזון בין הצדדים בחלקים שווים.
- כאמור, הצדדים חתומים על הסכם יחסי ממון, המסדיר את חלוקת הרכוש ביניהם; הוראות הסעיף הרלוונטיים הן:
סעיף 2.1 להסכם יחסי ממון קובע לאמור:
"הצדדים מסכימים כי הבעלות והחזקה הבלעדיים ב50% מהזכויות בדירת המגורים ברחוב X השייכים לבעל במועד עריכת הסכם זה (להלן: "הדירה") שייכים וישתיכו לבעל בלבד ולאישה לא יהיו כל זכות או תביעה בדירה הנ"ל".
סעיף 2.2 להסכם יחסי ממון קובע:
"הצדדים מסכימים כי בכפוף לשאר הוראות הסכם זה( לרבות ומבלי למעט, הוראות סעיפים 7.5 ו- 7.2)הבעלות והחזקה בכל מקרקעין אחרים (למעט הדירה) שיירכשו על ידם ו/או על ידי מי מהם, החל ממועד עריכת הסכם זה ואילך, אם וככל שיירכשו, יוקנו לצדדים בחלקים שווים, למעט אם שימשו לרכישתם כספים המוקנים לצד אחד בלבד על פי שאר הוראות הסכם זה , שאז יוקנו לאותו צד גם הזכויות הנובעות מהשקעתו".( ההדגשות שלי .ג.ג.)
כן אציין כי לפי סעיף 7.5 להסכם יחסי ממון הוסכם כי
"עוד מסכימים הצדדים כי הזכויות בכל הנכסים אשר לא פורטו לעיל, ואשר לא מוקנים לאחד הצדדים בלבד על פי דין, יוקנו לשני הצדדים בחלקים שווים".
- אין מחלוקת בין הצדדים כי בית המגורים המשותף נרכש במהלך הנישואין, לאחר חתימת הסכם הממון, והוא נרשם על שם שני הצדדים בחלקים שווים.
במקרה דנן , סבורני כי חלה על נכס זה הוראת סעיף 2.2 רישא להסכם הקובעת כי מדובר בנכס משותף בחלקים שווים.
- לשיטת התובעת בית המגורים נרכש מכספי משכנתא ע"ס 1,350,000 ₪ בנוסף לכספים מהעסק ( הכנסות העסק משותפות לאור סעיף 5.2 סיפא להסכם), ולטענת הנתבע המימון היה באמצעות הלוואת משכנתא וכספי מכירת דירתו.
מתצהירי הצדדים עולה כי, הם נטלו משכנתא לצורך רכישת בית מגורים. לפי תצהירה של התובעת סכום המשכנתא בסך כ1,350,000 ₪ ; גרסה זו לעניין המשכנתא לא נסתרה והנתבע לא טען אחרת.
כך שהנתבע לא הוכיח כי, בית המגורים נרכש מהתמורה של מכירת דירתו בלבד, ומשכך לא חלה הוראת סעיף 2.2. סיפא .
- הנתבע אף לא הביא ראיות מוצקות כי ,התמורה של מכירת דירתו הושקעה ברכישת בית המגורים של הצדדים, או מהו סכום ואחוז ההשקעה.
א. התובעת אישרה בעדותה כי, ידוע לה כי הנתבע מכר את זכויותיו במחצית דירתו בתקופת הנישואין אך אינה יודעת מתי מכר, מה הסכום, ומה עשה הנתבע בכספים אלה ( עמ' 15 שורות 18-30).
ב. הנתבע לא הוכיח כי, חלקו בתמורה של דירתו, אכן שימש בפועל לצורך רכישת בית המגורים, ולא הוכיח את חלקו הנטען בהשקעה קרי 2/3 ,וגרסתו בעניין זה הינה גרסה כללית בלתי מפורטת ולא מבוססת בראיות מוצקות.
הנתבע לא הביא פרטים ו/או נתונים מבוססים לגבי מועד מכירת דירתו, סכום התמורה , לא הוצג הסכם מכר, אסמכתאות בעניין התשלום וכו'.
ג. לא הובאו נתונים בפניי גם לגבי רכישת בית הגורים המשותף , לא הוצג לתיק חוזה הרכישה של בית המגורים ואין בפני נתונים לעניין מועד הרכישה, סכום הרכישה, מקורות המימון, הסכמי המשכנתא בעת הרכישה או ההון העצמי ששולם ע"י מי מהצדדים ומקורו, כך שלא ניתן לקבוע קביעה פוזיטיבית שהנתבע שילם הון עצמי ממקורות שלו או ממכירת דירתו או מהו אחוז ההשקעה?.
ד. הנתבע צירף לתצהירו נספח ו'- דפי חשבון הבנק המעידים לטענתו כי, בית המגורים מומן באמצעות כספי מכירה של דירתו ; הנתבע לא פירט , כאמור לעיל, בכתבי הטענות או בסיכומים מהו סכום הרכישה של בית המגורים או מהו הסכום שהשקיע לטענתו ברכישתו; אך גם מעיון בדפי החשבון אשר צירף, לא ניתן ללמוד כלום על ההשקעה הנטענת, אם בכלל.
מעיון בנספח זה עולה כי ,מדובר בדפים של "חשבון עו"ש בש"ח-עסקי כללי", בנק X, על שם הנתבע, לתקופה מ12/2004 עד 4/2005, הכוללים פעולות שונות לרבות פעולות העברה מהחשבון ולחשבון בסכומים שונים בתאריכים שונים וכן פעולות של הפקדת ופירעון שיקים, הקמת הלוואה וכו' ( כמו למשל : העברה מהחשבון מתאריך 5/12/04 סך של -15,000 ₪ , העברה לחשבון מתאריך 27/12/04 סך של 44,000 ₪, העברה לחשבון מתאריך 10/1/2005 סך של 90,000 ₪, הקמת הלוואה מתאריך 11/1/2005 ע"ס 150,000 ₪ והעברה באותו יום ע"ס 40,000 ₪ ; העברה לחשבון מתאריך 9/2/2005 סך של 175,000 ₪, העברה לחשבון , שיק נפרע מהחשבון ע"ס 130,800 ₪ מיום 23/2/2005 והעברה לחשבון מתאריך 24/2/2005 סך של 130,000 ₪, העברה מהחשבון מיום 28/2/2005 ע"ס 43,501 ₪ והעברה לחשבון מיום 2/3/2005 על סך 30,127 ₪, )
אין שום ראיה לעניין מקור הכספים האלה , האם מדובר בכספי התמורה של דירת הנתבע שהופקדו בחשבון, ואין שום ראיה לאן הועברו כספים אלה ומטרות ההעברה.
אין כל הוכחה כי אלה סכומים שהועברו מהתמורה של דירת הנתבע ושימשו בפועל לצורך רכישת בית המגורים נשוא התביעה.
ה. גם בעדותו הנתבע לא ידע להגיד מהו הסכום אשר השקיע בבית המגורים מכספי מכירת דירתו, ואף מעדותו עולה כי כספי המכירה נכנסו לחשבון הבנק שלו ונטמעו בחשבון גם לכיסויי יתרת החובה .
"ש. החצי דירה שאתה מכרת, הכספים נכנסו לחשבון בנק על שמך בבנק X על חשבון העסקי שלך?
ת. נכון. זה כספים מנכס שהיה לי. הם עברו לשם עד הקניה של הבית. מיד אחרי זה אנחנו קנינו את הבית וזה לא היה בפיקדון.
ש. שאתה העברת לכאורה את הכספים לחשבון העסקי שלך בעצם הורדת את היתרה שלך מ-154,000 ₪ ל-110,000 ₪ מינוס. השתמשת בזה לצורך החברה שלך נכון כפי שעולה מתדפיס החשבון?
ת. כן, זה מה שרואים בתדפיס." ( עמ' 19 שורות 7-14).
ו. לא רק זאת מדברי ב"כ הנתבע עצמו, עולה כי כספי מכירת דירת הנתבע, שימשו בחלק ניכר לעסק שלו, ולא לבית מגורים, כך מסר ב"כ הנתבע בדיון מיום 17/10/2018 (עמ2ש20-23) : "כדי לממן את העסק ,האיש מכר דירה שהיא רק שלו והדירה כיסתה חלק ניכר מהעסק. אם נפרק את הבית המשותף ב X יש להחזיר את הכספים לאיש על הכספים שהוא כיסה מדירתו שלו בעבור העסק. לא כל הכסף של מכירת הדירה הלך לעסק, וזה לא משנה בכלל מאחר ויש הסכם ממון ..."
- רישום הזכויות בבית מגורים בחלקים שווים מהווה ביטוי מפורש לרצונם של הצדדים בחלוקת הזכויות בבית זה בחלקים שווים. הנתבע לא הוכיח מניעה לרשום את הזכויות בבית מגורים זה בדרך שונה אם הייתה כוונה לכך. הסבר הנתבע (עדותו עמ20ש3-10) כי הוא הסתמך על הוראות הסכם הממון אינו מספק ואינו משכנע כלל, הסכם הממון אינו מתייחס לבית המגורים המשותף, הנתבע לא דאג להחרגת בית מגורים זה באופן מפורש יותר באמצעות עריכת הסכם נפרד ונוסף לגביו ,או לעניין ההשקעה שלו בנפרד.
- גם אם הנתבע השקיע ברכישת בית המגורים מכספי העסק או מכספי מכירת דירתו,
יהיה חלקו בהשקעה אשר יהיה, הרי במקרה זה ובעת שבית המגורים נרשם על שם שני הצדדים בחלקים שווים ,"השקעת" היתר של הנתבע הינה בגדר "וויתור" או מתנה" ואין הוא יכול עתה לדרוש החזר או לדרוש חלוקה לא שוויונית בזכויות בבית המגורים בהתאם להשקעתו.
בע"א 66/88 תמר דקר נ' פליקס דקר נקבע:
"כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. ".
(ראה גם בעמש (חי') 61008-06-13 נ' מ' א' נ' י' א', ו עמ"ש 38445-08-17 פלונית נ' אלמוני )
- תימוכין למסקנה בעניין שיתוף בדירה בחלקים שווים, נמצא בדוקטרינת עירוב ומיזוג בין נכסים של בני זוג.
גם אם נקבל את טענת הנתבע כי חלקו בכספי התמורה של דירתו , שימשה לצורך רכישת בית המגורים המשותף , הרי כספים אלה נטמעו והתערבבו במשאבים משותפים עד כי לא ניתן לזהות נבדלותם; כאמור מעדות הנתבע עצמו עולה, כי חלקו בכספי מכירת דירתו נכנסו לחשבון העסקי על שמו הוא בבנק X – ולא נשמרו בנפרד או בפקדון- (עמ'19ש7-10). בהתאם לסעיף 5.2 להסכם הממון אכן הוסכם כי העסק יהיה בבעלות הנתבע ולא ייכנס לאיזון המשאבים אך בסיפא של אותו סעיף הוסכם "... אך ההכנסות מהעסק, ככל שיהיו, ישמשו את שני הצדדים, בחלקים שווים".
במצב זה אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק את הבית המשותף לפי השקעה בסיסית במועד הרכישה, שכן עם חלוף השנים נעלמים תחומי הפרדה, מיטשטשת חלקיות בהשקעה ,ורכוש משפחתי נטמע ומתערבב והופך "לבשר אחד", יהיה מקורו אשר יהיה. הדברים נכונים בפרט שעה שמדובר ברכישת בית מגורים , נכס משפחתי מובהק, אשר נרשם על שם שני הצדדים ושימש את הצדדים ו-4 ילדיהם המשותפים במשך שנים עד לעזיבת התובעת את הבית.
- גם בחינת אורח החיים המשותפים של בני הזוג והתנהגותם הכללית מעידה על כך שבני הזוג יצרו תא משפחתי אחד, בו כל אחד תורם את חלקו בדרך שלו ולפי יכולתו: כאמור, שני הצדדים ניהלו חיי זוגיות ומשפחה במשך כ-14 שנים, הביאו וגידלו ארבעה ילדים משותפים, והתגוררו יחדיו כמשפחה אחת בבית מגורים משותף שנרכש במהלך הנישואים.
מהראיות שהובאו בפני עולה כי, הנתבע ניהל עסק לX ובהמשך הפך אותו לחברה והעסק פרנס את המשפחה , אך גם התובעת תרמה את חלקה גם פנים-משפחתי וגם כלכלית.
לא מצאתי לקבל טענת הנתבע כי, התובעת לא עבדה ולא תרמה לפרנסת המשפחה וכי לאורך השנים הוא ביקש ממנה לעבוד אך היא סירבה והתחמקה.
התובעת העידה כי, היא סייעה בפרנסת המשפחה, עבדה לפרקים במקומות שונים, עבדה גם במשרה חלקית בעסקו של הנתבע, כאשר בחודשים בהם לא עבדה קיבלה דמי אבטלה ודמי שמירת הריון. במקביל גידלה 4 ילדים שלהם.
התובעת נחקרה בעניין זה ועדותה לא נסתרה (עמ'13ש12-23,עמ12ש11-15) תימוכין לכך נמצא במסמכים שונים שצירפה לתצהירה כנספח ב' לעניין מקומות העבודה ,לרבות בעסקו של הנתבע , וכן בנספח 3 לסיכומיה- טופס רישום הודעה למל"ל של הנתבע–לפיו הנתבע מאשר כי התובעת עבדה בחברה אצלו למשך שנתיים תוך שמפרט מהות עבודתה.
הנתבע אישר בעדותו כי התובעת עזרה לו בעסק (עמ18ש4-6)
לסיכום, שני הצדדים תרמו כל אחד לפי חלקו ובתחומו, בין במישור פנימי-ביתי (טיפול בילדים ומשק בית )ובמישור חיצוני –מחוץ לבית, כל אחד לפי יכולתו, לטובת התא המשפחתי ואשר בו מזורמים המשאבים למען הקיום בצוותא.
- לסיכום, בית מגורים הנו נכס משותף לצדדים בחלקים שווים . הנתבע לא הוכיח כי יש לחלק הזכויות בו בשיעור שונה בהתאם להשקעתו ברכישת בית זה.
החזר מחצית מתשלומי המשכנתא המוגדלת-
- לשיטת התובעת , לצורך רכישת בית המגורים, נטלו הצדדים משכנתא בסך כ 1,350,000 ₪ . במהלך החיים המשותפים, בשנת 2010 , מחזרו הצדדים המשכנתא למשכנתא מוגדלת ע"ס כ 1,772,000 ₪ ( היתרה של המשכנתא המקורית עמדה ע"ס 1,190,000 ₪ )המשכנתא הוגדלה בסך של 582,000 ₪, מתוכם העביר הנתבע במספר העברות סך של 533,990 ₪ לחשבונותיו העסקיים לצורך עסקו, ועוד 5,000 ₪ שולמו לעובד של הנתבע, ובסה"כ סך של 538,990 ₪ ; (התובעת צירפה לתצהירה וסיכומיה, מסמכים שונים לענין משכנתא, לרבות מסמכי הלוואה, אישורי סילוק משכנתא ודפי חשבון משנת 2010).
התובעת עותרת לחייב את הנתבע להשיב לה מחצית מכספי הגדלת המשכנתא וכספים נוספים שהועברו מחשבונות הבנק המשותפים הפרטיים שלהם לחשבונות העסק של הנתבע; בסך של 269,459 ₪.
- מנגד, לשיטת הנתבע, יש לדחות את טענת התובעת ;מדובר בטענה חדשה שעלתה לראשונה בסיכומים ובהרחבת חזית אסורה . בנוסף טענת התובעת כי הגדלת המשכנתא שימשה לעסק הינה שקרית . לדידו, כספים אלו שימשו למעשה למחייה של הצדדים ,לתשלום הלוואות רכב, לצרכים שוטפים , לשיפוץ הבית , שינוי קירות , הוספת מטבח ועוד .
- לאחר שבחנתי את טענות וראיות הצדדים אני דוחה את בקשת התובעת לחייב את הנתבע להשיב לה מחצית מסכום המשכנתא המוגדלת בסך 269,495 ₪.
א. הנתבע לא הכחיש את הטענה של התובעת בעניין הגדלת המשכנתא בשנת 2010 ו/או את סכום ההגדלה , אולם יש מחלוקת ביניהם לעניין השימוש שנעשה בסכום ההגדלה. במשכנתא ובקשתה של התובעת לקבל מחצית מכספי משכנתא מוגדלת.
ב. טענת התובעת לעניין החזר מחצית מסכום הגדלת המשכנתא לא עלתה בתביעה, אך כן עלתה בתצהירה ( סעיף 53) , הצדדים אף נחקרו בעניין זה ( חקירת התובעת עמ' 15 שורות 3-13) , חקירת הנתבע עמ' 19 שורות 15-23),ועל כן מדובר בטענה שהוכשרה ואין מדובר בהרחבת חזית אסורה בסיכומים , אך כפי שניווכח להלן דין הטענה להידחות לגופה.
ג. מעיון בנספחים אשר צירפה התובעת( תנועות בחשבון בנק X על שם הצדדים ל תקופה מ8/2010 עד12/2010), עולה כי, לחשבון המשותף של הצדדים הועבר מבנק מזרחי סכומים שונים המסתכמים בסכום כולל של 562,000 ₪ ,כאשר בסמוך לכך נמצא פעולות של "העברה לעצמי- הן לטובת הנתבע והן לטובת העסק שלו –כאשר העברות לטובת העסק, בסך כולל של 274,000 ש"ח והעברה לחשבון הנתבע הפרטי ע"ס 277,900 ₪.
ד. ההעברות הנ"ל בוצעו בשנת 2010, כשמונה שנים לפני הפירוד בין הצדדים. לא הוכח כי מדובר בהברחת כספים, או שהעברת הכספים נעשתה שלא על דעת או בהסכמת התובעת, ועל כן לא קמה היום לתובעת הזכות לבקשה מחצית מסכומים אלה.
גם אם מדובר בכספים שהועברו לטובת העסק של הנתבע שהינו רכושו הבלעדי, הרי מדובר בהעברה שבוצעה בהסכמת ובידיעת התובעת עצמה.
התובעת עצמה אישרה בעדותה כי, היא הסכימה להגדלת המשכנתא ולהעביר הכסף לעסק של הנתבע ( עמ' 14 שורות 15-20).
ה. לא רק זאת, ב"כ התובעת הצהיר לפרוטוקול הדיון מיום 17/10/2018 , כי ההעברה בוצעה לחשבונות הנתבע מאחר והנתבע הביא הון ראשוני לבית המגורים וכדבריו :
"יש חלוקה של בית משותף שרשום מחצית לכל צד, כאשר על הנכס רובצת משכנתא, אנו מעריכים את הנכס כ- 2.5 מיליון, רובצת משכנתא של בערך 1.3 מיליון, מדובר במשכנתא שניה. בשנת 2010 נעשה מיחזור של המשכנתא ונלקחה משכנתא של 1.8 מיליון כאשר ההפרש בין המשכנתא לזה נלקח על ידי הבעל לחשבונותיו העסקיים, וזה הועבר בהעברות בנקאיות לבעל, בין השאר בטענה שהביא הון ראשוני על הנכס וזה מגיע לו חזרה" ( עמ' 1 שורות 19-23).
ו. מבלי לפגוע באמור לעיל, הרי מהראיות שהובאו בפני עולה כי, העברת הכספים לחשבונות הבעל הפרטיים או העסקיים שימשו , בן היתר , גם את התא המשפחתי. שכן הנתבע פרנס את המשפחה מעסקו.
בדיון 17/10/18 מסרה התובעת כי חיו מהגדלה של חובות, אשראי והלוואות..(עמ3 ש36).
הנתבע עצמו בחקירתו מסר כי , העברת חלק מכספי המשכנתא המוגדלת לחשבון העסקי או הפרטי, שימשו גם לצורך הלוואות של רכב ה"גיפ" , הלוואות פרטיות, שיפוץ מטבח ועוד דברים בבית(עמ19שש15-23)
- אני דוחה גם את טענת התובעת שהעלתה כאמור בהקשר זה , לפיה על הנתבע להשיב לה מחצית מכספים נוספים שהועברו מחשבונות הבנק המשותפים הפרטיים שלהם לחשבונות העסק של הנתבע במהלך הנישואין ; מדובר בטענה כללית שלא נתמכה בראיות מוצקות ולא הוכחו הסכומים הנטענים , ולא הוכח כי מדובר בהעברות שבוצעו ללא הסכמתה וידיעתה ובמטרה להברחת כספים.
- מסקנה- מאחר והעברת כספי הגדלת משכנתא או חלקם לטובת הנתבע או עסקו ,או כל העברת כספים אחרת בין החשבונות השונים של הצדדים נעשתה במהלך הנישואין, בידיעת התובעת, וללא התנגדות מצידה ואף בהסכמתה, אינה יכולה היום לבקש החזר מחצית מכספים אלה, גם אם העסק הנו של הנתבע בלבד. אשר על כן אני דוחה את בקשתה לחייב את הנתבע להחזיר לה סך של 269,495 ש"ח, מחצית סכום המשכנתא המוגדלת.
חובות של בית המגורים -
- בהתאם לטיעוני שני הצדים על בית המגורים רובצת משכנתא, קיים חוב בפיגורי המשכנתא ועל כן נקט הבנק הממשכן בפעולות למימוש המשכנתא.
לפי מכתב של ב"כ בנק מזרחי טפחות בע"מ, מתאריך 26/3/19, (נספח יז לתצהיר התובעת) גובה חוב פיגורים לבנק בהלוואות נכון ליום 24/3/19 עומד על סך של 83,024 ₪ , כאשר סכום יתרות ההלוואות נכון למועד דנן, עומד על סך של 1,379,354 ₪.
- אני קובעת כי חוב המשכנתא בגין בית מגורים המשותף, הנו חוב משותף לשני הצדדים בחלקים שווים. ואני מורה על ניכוי יתרות המשכנתא מהתמורה המתקבלת ממכירת בית המגורים. באשר לתשלומי החזרי המשכנתא ע"י הצדדים או מי מהם לאחר המועד הקובע ועד לפירוק השיתוף : ככל שיתברר כי אחד מהצדדים, נשא לבדו בתשלום החזר המשכנתא, הוא יהיה זכאי לקבל החזר ממחצית מסכום זה מהצד השני.
- לגבי חובות אחרים-
התובעת הגישה תביעה במסגרת תיק 43299-12-18 למתן פסק דין הצהרתי כי הנתבע חייב בכל החובות על בית המגורים החל מיום עזיבתה את הבית.
ביום 14/11/2019 הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן :
"הגענו להסכמה לפיה כל ההוצאות של החזקת הבית בבית המשותף יחולו על
הצדדים בחלקים שווים וזאת עד ליציאת התובעת מן הבית בסוף חודש אוגוסט 2018 .וכל החובות אשר נוצרו לאחר מועד זה כולל ארנונה מים, כבלים, גז, חשמל וכו' יחולו על הנתבע בלבד. מבקשים לאשר את ההסכמה ולתת לה תוקף של פסק דין בתביעה של 43299-12-18".
לאור פסק הדין הנ"ל לא מצאתי להתייחס שוב לטענות של התובעת בעניין זה.
ככל שהתובעת שילמה סכום חוב במקום הנתבע הרי שהיא זכאית לקבל החזר ממנו בגין אותו סכום ששולם.
דמי שכירות בגין יחידת הדיור-
- בבית המגורים המשותף של הצדדים, קיימת יחידת דיור נוספת .
לשיטת התובעת, יחידת דיור זו מושכרת בסך של 3,000 ₪, היא הגישה במסגרת התביעה הרכושית, בקשה לחייב את הנתבע לשלם לה סך של 1,500 ₪ מחצית מדמי שכירות בגין יחידת הדיור. הנתבע הגיש תגובה וטען כי החזר החיוב החודשי של המשכנתא הינו ע"ס 10,000 ₪ , כאשר דמי השכירות אשר מתקבלים משמשים להחזר חיוב המשכנתא.
בית משפט הורה בהחלטתו בתאריך 23/10/18 כי, דמי השכירות יופקדו לחשבון המשכנתא וישולמו על חשבון חוב זה.
- התובעת הצהירה כי הנתבע לוקח לעצמו את דמי השכירות, משתמש בהם לצרכי העסק שלו, אינו מעביר לה מחצית משכירות ואינו מפקיד את דמי השכירות לטובת החזרי המשכנתא בהתאם להחלטת ביהמ"ש, וגם בשל כך נוצר חוב פיגורים.
הנתבע נחקר לעניין זה , לדבריו הוא כן העביר דמי שכירות לטובת תשלומי המשכנתא אך לא מדי חודש בחודשו , הוא העביר אף יותר מדמי השכירות לטובת המשכנתא ,אך יחידת הדיור אינה מושכרת מזה 3 חודשים שכן יש החלטה של ההוצאה לפועל במסגרת תיק מימוש המשכנתא לא להשכיר הנכס ( עמ' 23 שורות 12-29).
- מאחר וקבעתי כי דירת המגורים משותפת, הרי גם ההכנסות מיחידת הדיור המושכרת הינן משותפות.
אשר על כן אני קובעת כי לתובעת מגיע מחצית מדמי השכירות של יחידת הדיור אשר נגבו מאז המועד הקובע ועד למועד פירוק השיתוף בפועל.
חלקה של התובעת בדמי השכירות יקוזזו מחלקה בהחזר חיוב המשכנתא, במסגרת האיזון בין בני הזוג ו/או פירוק השיתוף וחלוקת התמורה.
פירוק שיתוף בבית המגורים-
- התובעת עותרת לפרק השיתוף של בית המגורים ולמכרו בשוק החופשי לכל המרבה במחיר ע"י כונס נכסים.
הנתבע טוען כי , הוא מעונין לרכוש את בית המגורים. לשיטתו התובעת עושה כל מאמץ שהבית יימכר ע"י כינוס נכסים ע"י הבנק הממשכן ומסכלת ניסיונות הנתבע להגיע הסדר עם הבנק , אך כב' רשמת ההוצל"פ מקבלת טענות הנתבע ואינה מאפשרת מכירת הבית.
- מדובר בבית מגורים משותף .לפי סעיף 37 לחוק המקרקעין , זכותו של כל שותף לדרוש פירוק השיתוף בו בכל עת, כאשר לפי סעיף 101 לחוק המקרקעין, יש זכות קדימה בין בני הזוג . העובדה שהתובעת עומדת על זכותה לפרק השיתוף בבית, אינה פועלת לחובתה ואינה פוגעת בזכותו של הנתבע לרכוש את חלקה. ובפרט שהנתבע הוא זה אשר עושה שימוש בלעדי בבית המגורים והוא אף לא הכיר בזכותה המלאה של התובעת במחצית שווי בית המגורים.
- בנסיבות אלה אני סבורה כי, יהיה יעיל וצודק יותר להורות על פירוק השיתוף על דרך מכירה לכל המרבה המחיר בשוק החופשי, כאשר נשמרת לכל אחד מהצדדים זכות קדימה לרכוש את חלקו של האחר בבית המגורים ,במידה וישווה הצעתו להצעה הגבוהה ביותר; והכל בכפוף לאמור בסעיף 41 שיפורט להלן.
היתרה המתקבלת בגין מכירת בית מגורים, לאחר סילוק הוצאות מכר וחוב המשכנתא והוצאות הכינוס ,תתחלק בין הצדדים באופן שווה בשיעור של 1/2 לכל אחד.
- מאחר והבנק הממשכן כבר נקט בהליכים למימוש המשכנתא ,על הבנק להודיע לתיק תוך 30 ימים באם הוא מעוניין בהמשך הליכי הכינוס, ובאם כן המשך הפירוק ייעשה ע"י כונס הבנק ובמידה ולא ,ימונה כונס נכסים מטעם ביהמ"ש.
העסק של הנתבע-
- כפי שעולה מהסכם הממון( סעיפי5.1 ,5.2, 3.3) לבעל יש/היה זכות דיירות מוגנת בחנות ב X והוא הפעיל עסק של ממכר X ( להלן : העסק) . הצדדים הסכימו כי כל הזכויות בחנות ובעסק הם של הנתבע בלבד ונכס זה לא ייכנס למסת הנכסים ברי האיזון.
- בהמשך , בהתאם לטיעוני הצדדים והמסמכים אשר הוגשו עולה כי בשנת 2014 או בסמוך לכך הנתבע רשם העסק כחברה X בע"מ" והוא נרשם כבעל המניות היחידי ( נספח ג' לתביעה) ( עדותו של הנתבע עמ'21ש 4-7 ), והוא הפעיל חנות שכורה בקניון X לממכר פיצוחים וטובין .
- מטענות שני הצדדים עולה כי, לעסק יש הרבה חובות אולם לא הובאו ראיות מוצקות ומלאות לעניין גובה חובות אלה . עיקר המחלקות כאן היא בשאלת עצם חיוב התובעת בחובות העסק יחד עם הנתבע.
- לשיטת התובעת, בהתאם להסכם יחסי הממון, הזכויות והחובות של העסק , שייכים לנתבע בלבד. ומשכך על הנתבע לשאת לבדו בחובות של העסק/חברה. התובעת הוסיפה כי במידה והיא תתבע ע"י צדד ג' בכל הקשור בעסקו של הנתבע ו/או ערבויות אשר חתמה לנתבע לצורך תפעול העסק, על הנתבע לשפות אותה בגין כל נזק שייגרם כתוצאה מכך.
- מנגד לשיטת הנתבע, העסק הוא שלו, אך על הנתבעת לשאת בחלקים שווים בכל חובות העסק שנצברו בתקופה המשותפת, או בכל חלוקה אחרת שתיקבע ע"י ביהמ" ש. אכן הסכם יחסי ממון, קובע כי העסק הוא בבעלות הנתבע ואכן לתובעת אין זכות בעסק אך ההסכם לא קבע כי הנתבע יישא לבדו בחובות העסק שנצברו בתקופה המשותפת, ולא לחינם ,שכן העסק נועד במפורש לכלכל את שני הצדדים ואת המשפחה. ולראיה הסכם ההמון קובע כי ההכנסות מהעסק ישמשו את שני הצדדים. השתתפות התובעת בחובות העסק הינה הוגנת שכן הכנסות העסק כלכלו את המשפחה לאורך שנים כפי שהצהירה התובעת עצמה בכתב טענותיה. התובעת אף חתמה על ערבות לקניון בגין השכרת החנות , דבר המעיד על השתתפותה במחויבויות לעסק, ועל כן יש לדחות טענת השיפוי של התובעת.
- לאחר שבחנתי את טענות וראיות הצדדים אני קובעת כי, עסקו של הנתבע עם כל הזכויות והחובות אינו נכנס למסת הנכסים ברי האיזון ועל כן התובעת אינה חייבת בחובות העסק הרשומים על שם הנתבע או החברה שלו.
א. בהתאם להסכם הממון הוסכם מפורש כי העסק אינו בר איזון.
פרשנות רגילה וסבירה להוראה זו הינה כי העסק על כל זכויותיו או חובותיו.
אמנם בהסכם אין התייחסות מפורשת לשאלת חובות העסק, אך אין ללמוד מכך כי התובעת שאין לה זכות בעסק, תהיה שותפה בחובותיו כמו הנתבע . אין כל בסיס או היגיון לכך. להפך, אם הייתה כוונה כזאת לשתף את התובעת בחובות העסק , סביר להניח, שעניין מהותי כזה יקבל ביטוי מפורש בגוף ההסכם .
ב. הנתבע לא הביא כל ראיה כי בשלב מסוים בתקופת הנישואין הסכימו הצדדים שהעסק יהיה נכס משותף וייכנס במסת הנכסים ברי האיזון.
אמנם מעדויות הצדדים עולה כי ההכנסות מהעסק שימשו לפרנסת המשפחה ( עדות הנתבע (עמ20ש15 ו21-22, ועמ21ש13, ועדות התובעת , עמ13ש21-23).אך הדבר הוסכם מפורשות בסעיף 5.2 סיפא להסכם עת נקבע:, " עד לנסיבות של פירוד בין בני הזוג כאמור, יוקנו כל הזכויות בעסק לבעל, אך ההכנסות מהעסק, ככל שיהיו , ישמשו את שני הצדדים בחלקים שווים".
ג. גם טענת הנתבע כי, החובות נגרמו בעקבות ניהול שוטף של העסק אשר ממן את התא המשפחתי ולא בעקבות הימור עסקי ,אין בה לעזור לנתבע; ראשית לא הובאו ראיות מוצקות בעניין הסיבה ליצירת חובות אלה.
שנית, העסק נוהל ע"י הנתבע עצמו ועל כן אינו יכול לבוא בטענות לאחריות לחובות לתובעת.
ד. בתקופת הנישואין העסק נרשם כחברה והנתבע בעל מניות יחידי, דבר המעיד על
גילוי דעת מפורש עקבי של הנתבע כי, מדובר בעסק שלו בלבד ואין לתובעת כל זכות בו.
ה. אמנם הנתבע בעדותו בפניי ניסה להראות כי מבחינתו העסק, על אף שרשום על שמו, הוא גם של התובעת כמו שלו ( עמ' 21 שורות 11-13) אך עדות זו אינה משכנעת ואינה מקובלת עליי .התרשמתי כי הדברים נאמרו במטרה לחייב התובעת לשאת בחובות העסק, בפרט נוכח עמדתו הנחרצת בכתב הגנה ותצהירו כי העסק הוא שלו ולא של התובעת.
ו. אמנם התובעת בעדותה מסרה כי חתמה על ערביות לצד ג' לטובת העסק (ראה עמ12ש22-36 ) אך אין בכך בכדי להביא למסקנה שהיא חייבת בכל החובות של העסק , כפי שמנסה הנתבע לטעון.
בית המשפט אינו דן בעניין אחריות התובעת מול צד ג' בהתאם לכתבי ערבות שחתמה עליהם וטענות אלה יתבררו מול צד ג' עצמו. גם טענות התובעת לשיפוי נגד הנתבע יתבררו בתביעה מתאימה ואין מקום להכריע בהן בשלב זה.
- לסיכום, אני קובעת כי התובעת אינה שותפה לחובות העסק /החברה של הנתבע.
רכבים-
- הסכם יחסי הממון הסדיר את חלקות הרכבים בין הצדדים שהיו ברשותם במועד עריכתו.
לפי סעיף 3.1 להסכם יחסי הממון , בעת עריכתו, התובעת היא הבעלים הרשום לרכב מסוג X, ורכב זה הנו שלה בלבד ואין לנתבע זכויות בו ; רכב זה עדיין ברשות התובעת.
לפי סעיף 3.2 להסכם יחסי ממון, בעת עריכתו, הבעלים הרשום ברכב Xהוא של הנתבע , ורכב זה הנו שלו בלבד ולתובעת אין זכויות בו; רכב זה הוחלף וכיום לנתבע יש רכב אחר.
- התובעת מבקשת לקבוע כי רכב X הנו שלה בהתאם להסכם יחסי ממון, אך לה כן מגיע זכות ברכב הנתבע ; הנתבע מצדו טוען כי על פי הסכם יחסי ממון כל אחד מהצדדים יישאר עם רכב שבבעלותו .
- לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני קובעת כי, רכבי הצדדים לא יאוזנו ביניהם וכל צד יישאר עם הרכב הנמצא בחזקתו ובבעלותו.
א. הסכם הממון קובע מפורש כי הרכבים של הצדדים אינם נכסים ברי איזון.
ב. אמנם מטיעוני שני הצדדים עולה כי הנתבע החליף את רכבו והוא רכש במהלך הנישואין רכב אחר ובהמשך החליף לעוד רכב ,אך שני הצדדים לא הביאו ראיות לעניין פרטי הרכב הנמצא כיום בחזקת הנתבע או שוויו, או מקורות המימון שלו, והתובעת לא הוכיחה כי "רכב שהוחלף" של הנתבע, הנו רכב בר איזון.
ג. התובעת אישרה בעדותה כי רכב Xשל הנתבע נרכש באמצעות הלוואות של העסק. ( עמ' 15 שורות 11-12) , ורכב סו נרכש מכספי המכירה של רכב X( עמ' 14 שורות 21-26). מאחר והעסק הינו של הנתבע והתובעת אינה חייבת בחובות העסק ,לא ניתן לקבוע כי מדובר ברכב בר איזון.
- לסיכום-רכבי הצדדים לא ייכנסו במסת הנכסים ברי האיזון.
פנסיה וזכויות סוציאליות-
- לשיטת התובעת במהלך החיים המשותפים , נצברו על שמו של הנתבע זכויות סוציאליות ו/או פנסיה ו/או כל זכות אחרת מתוקף היותו בעל עסק ו/או היה עליו לצבור אותו בהתאם לחוק; משכך על הנתבע לשלם לה מחצית מכלל הזכויות הסוציאליות וכיו"ב אשר הופרשו על שמו ו/או היה עליו להפריש על שמו; התובעת טענה גם כי במהלך עבודתה אצל הנתבע ובחברה שבבעלותו, לא הופרשו זכויות סוציאליות על שמה בניגוד לחוק. התובעת עותרת לחייב את הנתבע במחצית מהפרשות אשר היה על הנתבע/החברה שלו להפריש; התובעת מבקשת למנות אקטואר לצורך בירור וחלוקת זכויות אלה .
- הנתבע הכחיש באופן כללי טענות התובעת והוסיף כי , אם בכלל, מדובר בחוב של החברה מה גם שהתובעת מעולם לא עבדה בחברה בבעלותו אלא סייעה מדי פעם בפעם כפי שאישה מסייעת לבעלה.
- הסכם יחסי ממון קבע בסעיף 6.2 כי :
"הצדדים מסכימים כי כל צד יהיה הבעלים הבלעדי של כל נכס ו/או זכות כספית בפוליסות ביטוח, זכויות סוציאליות , קרנות כלשהן, ........אשר רכשו ו/או ירכשו הצדדים לפני חתימת הסכם זה ו/או נובעים מכספים שנרכשו לפני חתימת הסכם זה ו/או הנובעים מכספים המוקנים לאותו צד בלבד על פי שאר הוראות הסכם זה".
סעיף 7 להסכם הממון קובע כי, בכפוף להוראות הסכם זה יחולו הוראות הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק.
בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי הממון בין בני הזוג התשל"ג 1973 ,בן הזוג זכאי לשווים של מחצית מהנכסים אשר נצברו בתקופת הנישואין, לרבות זכויות פנסיה, פיצויי פרישה או קרנות השתלמות וכו'.
אם כן, יוצא כי הצדדים זכאים לאיזון שווי זכויות פנסיה וסוציאליות אשר נצברו על שם מי מבני הזוג ,בתקופת הנישואין ועד המועד הקובע.
טענת התובעת כי היא זכאית למחצית מכספי הפנסיה שהיה על הנתבע להפריש עבור עצמו ולא הפריש, דינה להידחות ,מאחר ואין לה שום בסיס משפטי , שכן חוק יחסי הממון מתייחס לכספים שנצברו בפועל.
- באשר לכל טענות התובעת כי, הנתבע לא הפריש תשלומים/זכויות סוציאליות עת עבדה אצלו ו/או בחברה שלו, אין לבית משפט לענייני משפחה סמכות לדון בטענות אלה וטענות אלה מיקומן להתברר , אם בכלל, בהליך בבית דין לעבודה.
כבר נקבע בהלכה הפסוקה כי, לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה בין בני זוג שעילתה ביחסי עובד- מעביד (בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית).
- לסיכום- כל הזכויות הסוציאליות שנצברו על שם מי מהצדדים, מיום הנישואין ועד למועד הקובע, הם נכס בר איזון בחלקים שווים ביניהם , וזאת בהתאם למשטר איזון המשאבים בחוק יחסי ממון ,שכן ענין זה לא הוסדר בהסכם יחסי ממון.
כספים בחשבונות-
- הסכם יחסי ממון קובע בסעיף6.1 :" הצדדים מסכימים כי הזכויות בחשבונות בנק הרשומים על שם אחד מהצדדים בלבד, והנובעים מכספים אשר הופקדו בחשבון לפני מועד חתימת הסכם זה ואו כספים המוקנים לאותו צד בלבד לפי שאר הוראות הסכם זה, יוקנו לאותו צד בלבד בכלא כל זכות או תביעה לצד שכנגד"
- לשיטת התובעת במהלך הנישואין, ניהלו הצדדים חשבונות בנק אישיים ומשותפים, ובית משפט מתבקש להורות על איזון החשבונות ולצורך כך למנות אקטואר לעניין זה.
מנגד לשיטת הנתבע , ככל שהתובעת מבקשת איזון זכויות ברי כי יש להורות על איזון כלל הזכויות הכספיות של הצדדים לרבות חובותיהם וחובות העסק ששימש את הצדדים
- כאמור לעיל, הגעתי למסקנה כי מאחר ועסקו של הנתבע אינו בר איזון, התובעת אינה חייבת בחובות העסק.
באשר לשאר הכספים/יתרות בחשבונות הפרטיים והמשותפים מיום הנישואין ועד למועד הקובע, ובהעדר קביעה אחרת בהסכם הממון , ובהעדר כל ראיה כי בחשבונות אלה היו כספים או זכויות שנצברו בטרם הנישואין, הרי חל משטר איזון משאבים בחוק יחסי ממון לפיו, כל הכספים , בזכות/יתרה, שנצברו בחשבונות אלה מיום הנישואין ועד למודע הקבוע, הם בגדר נכסים ברי איזון בין הצדדים בחלקים שווים.
- התובעת טענה כי הנתבע הבריח כספים במזומן מתוך העסק. טענה זו הועלתה באופן כללי, ללא פירוט ראוי, וללא אסמכתאות. גם בחקירתה ,(עמ14ש27-36) לא ידעה התובעת לספק הסברים בעניין זה . אני דוחה טענה זו .
- חלקו של הנתבע בשכ"ט השמאי-
בהחלטת בית משפט מתאריך 14/2/2019, אישר בית משפט לתובעת, לשלם חלקו של הנתבע בשכ"ט השמאי; כשסכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק יקוזז מהתמורה המגיעה לנתבע במסגרת איזון המשאבים ו/או מהתמורה בעת מכירת בית המגורים .התובעת צירפה לתצהירה שתי קבלות, אחת מתאריך 13/11/18 בסך של 2340 ₪ והשנייה מתאריך 21/2/19 בסך 2340 ₪. (ראה גם סעיפים 31-32 לסיכומיה)
בנסיבות אלה אני קובעת כי, מחלקו של הנתבע בתמורת בית המגורים או באיזון המשאבים הכולל יקוזז סך של 2,340 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 21/2/2019 ,לטובת התובעת..
מיטלטלין/תכולה של בית-
- סעיף 4 להסכם יחסי הממון קובע :
" הצדדים מסכימים כי הבעלות המלאה והבלעדית בכל המיטלטלין המפורטים בנספח א הרצ"ב, שייכת ותשתייך לבעל בלבד, ולאישה לא יהיו כל זכות או תביעה במיטלטלין הנ"ל". להסכם צורף נספח' א בו פירוט המיטלטלין.
- לשיטת התובעת , המיטלטלין שהביא הנתבע עמו ועדיין קיימים ולא הוחלפו, על פי המופיע בהסכם הממון, כן שייכים לנתבע; אך המיטלטלין שנרכשו בתקופה המשותפת ו/או המיטלטלין שהוחלפו ושודרגו, שייכים לשני הצדדים בחלקים שווים, יש לשום שווי המיטלטלין ולחייב את הנתבע בתשלום מחצית ערכם לתובעת שכן הנתבע סרב לתת לתובעת כל מיטלטלין ולחלוק עם התובעת עם עזיבתה את בית הצדדים.
- מנגד טוען הנתבע כי, במסגרת הסכם הממון ישנה רשימה –נספח א, של מיטלטלין שהינם בבעלותו הבלעדית של הנתבע, ואין כל מקום לחלוקה של מיטלטלין אלה. התובעת ניצלה את הרחקת הנתבע מהבית והוציאה מיטלטלין רבים ללא צו ביהמ"ש והיא למעשה רוקנה את הבית כמעט לחלוטין; הנתבע פירט בתצהירו רשימה של חפצים שהוציאה התובעת מן הבית ועוד לא השיבה, הגם שחלקם הינם בבעלותו הבלעדית של הנתבע
הנתבע מבקש להורות לתובעת להשיב לאלתר את הרכוש שהוציאה מבית הצדדים ללא רשות, במיוחד חפצים אישיים של הנתבע (טבעות, מברגה, כלי עבודה, דיסקים) והרכוש השייך לנתבע על פי הסכם הממון (מקרן ,רסיבר) כן הנתבע מבקש מבית המשפט ליתן הוראות בדבר המיטלטלין שניתן לחלק, תוך התחשבות במיטלטלין שנלקחו על יד התובעת.
- לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכלל חומר הראיות שהובאו בפני אני קובעת כי, רשימת המיטלטלין שצורפה כנספח א' להסכם יחסי ממון, הינה של הנתבע בלבד ואינם ברי איזון, למעט סלון, מקרר, מדיח ותנור שכן הובאו קבלות על החלפת ורכישת פריטים חדשים במסגרת החיים המשותפים. (-חשבונית מס, מתאריך 14/1/2013 , על סך של 23,640 ₪ עבור רכישת סלון . –חשבונית מס מתאריך 16/5/2013 על סך של 6,950 ₪, ( בעניין רכישת מדיח ותנור )-חשבונית מתאריך 22/6/09 ,על סך של 16,800 ₪, בעניין רכישת מקרר}.
כל המיטלטלין הנוספים מעבר לאמור לעיל הינם משותפים ונכנסים במסת הנכסים ברי האיזון.
- הנתבע לא הוכיח את טענתו כי, התובעת הוציאה מיטלטלין מבית המגורים ולא הביא כל ראיה לכך, מלבד עצם העלאת הטענה.
התובעת בחקירתה מסרה כי, היא לקחה מבית המגורים חפצים אישיים שלה, בגדים , נעליים וחוץ מזה לא לקחה שום דבר, היא לא העבירה כלום לבית ששכרה , היא קנתה הכל ביד שנייה ( עמ' 16 ש' 14-19, ש24-27)
- סעיף 10 (ב) לחוק המיטלטלין קובע "פירוק השיתוף יהיה על פי הסכם בין השותפים, ובאין הסכם – על פי צו בית המשפט, ורשאי בית המשפט לצוות על חלוקת המיטלטלין בעין, או על מכירתם וחלוקת הפדיון, או על דרך אחרת של פירוק השיתוף הנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין".
במקרה דנן , ולאור המחלוקת בין הצדדים בעניין חלוקת המיטלטלין, לטעמי, הדרך הצודקת והיעילה לצורך הפירוק היא על ידי חלוקה בעין.
הנתבע יעביר תוך 14 ימים, שתי רשימות של מיטלטלין , הנמצאים בבית למעט המפורט בסעיף 67 לעיל , והתובעת תבחר אחת מבין הרשימות והמיטלטלין ברשימה שבחרה , יועברו אליה תוך 30 ימים.
מסקנה -
- לאור האמור לעיל אני מורה כדלקמן :
א. בית המגורים בX הינו משותף בין הצדדים בחלקים שווים.
ב. מורה על פירוק השיתוף בבית המגורים בהתאם לאמור בסעיף 40 ו-41 לעיל.
ג. דמי השכירות בגין יחידת דיור מיום המועד הקובע ועד לפירוק השיתוף הינם נכס בר איזון בחלקים שווים.
ד. מורה על פירוק השיתוף במיטלטלין כמפורט בסעיפים 67, 69 הנ"ל.
ה. כל הזכויות והחובות בחשבונות הבנק הפרטיים והמשותפים של הצדדים או מי מהם נכון למועד הקובע הינם ברי איזון בחלקים שווים. לא כולל חובות ל העסק או החברה של הנתבע.
ו. זכויות פנסיה וזכויות סוציאליות אשר נצברו ע"י הצדדים או מי מהם מיום הנישואין ועד למועד הקובע הינם זכויות ברי איזון בחלקים שווים.
ז. הרכבים אינם נכסים ברי איזון-כל צד נשאר עם הרכב הרשום על שמו או בבעלותו.
ח. העסק של הנתבע או זכויותיו בחברה ס, אינם נכס בר איזון .והם של הנתבע בלבד על כל הזכויות והחובות.
תביעה לדמי שכירות תלה"מ 26142-10-18
- התובעת עזבה את בית המגורים בחודש 8/2018 לדירה שכורה בX, והיא משלמת שכירות בעלות של 4,000 ₪ לחודש.
הנתבע והקטינים המשיכו להתגורר בבית המגורים עד היום.
- השמאי מטעם ביהמ"ש העריך את שווי דמי השימוש הראויים על הסך של 8,500 ₪.
- כאמור לעיל, בבית המגורים קיימת יחידת דיור אשר הושכרה בסך של 3,000 ש"ח.
- התובעת עותרת לחייב את הנתבע לשלם לה דמי שימוש על סך של 4,250 ₪ לחודש, מהמועד הקובע או ממועד עזיבתה את הבית עד לפירוק השיתוף ,בניכוי סך של 1,500 ₪ בגין דמי שכירות של יחידת הדיור אשר הועברו לטובת תשלום דמי המשכנתא.
- הנתבע מבקש לדחות את התביעה לדמי שימוש. לשיטתו, התובעת היא שהחליטה לנטוש את הבית ואת הקטינים מרצונה ושכרה דירה לעצמה ,הנתבע לא מנע מהתובעת המשך מגורים בבית, הנתבע הפך בעל כורחו לשוכר של מלוא הבית, ולא סילק אותה מהבית . נטישת התובעת נעשתה על מנת שתוכל לשהות עם בן זוגה החדש ולא מכל סיבה אחרת, מדובר בתובעת ש"מאסה" בבעלה ואף הגישה תביעת לגירושין לבית דין רבני ב3/19 .
מצב משפטי-
- הבסיס המשפטי לחיוב בעלים משותפים בתשלום דמי שימוש בדירת מגורים נמצא בסעיף 33 לחוק המקרקעין הקובע לאמור :"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". הרציונל של סעיף זה , מניעת עשיית עושר ולא במשפט.
- סוגיית דמי שימוש נדונה בפסיקה; בעא 1492/90 נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן פארס . הלכת זרקא קובעת, כי ניתן לחייב בדמי שימוש ראויים רק כאשר השותף אשר שוהה בנכס עשה בו שימוש בלעדי באופן בו נמנע מיתר השותפים לעשות כן.
- בפסיקה נקבע כי ככלל, מיום הגירושין ואילך, מאחר שהצדדים מנועים מלגור יחד תחת קורת גג אחת, יש לפסוק לבן הזוג שאינו גר בדירה, דמי שימוש ראויים, אלא אם הוכיח הצד הנתבע ויתור מפורש על דמי שימוש מצד התובע (ראה בעם 5357/06 פלוני נ' פלוני).
- מניעה משימוש פורשה בפסיקה לא רק כמצב בו בן הזוג המתגורר בדירה המשותפת מונע
פיזית את כניסת בן הזוג האחר לדירה, אלא אף כאשר קיימת מניעה אמתית מצדו של הנוטש להתגורר עם בן זוגו בשל התנהגותו של בן הזוג ההופכת את החיים המשותפים בדירה לבלתי נסבלים וזאת גם אם הגורם למניעה לגור יחדיו הוא שילוב התנהגות של שני בני הזוג, ולאו דווקא רק בן הזוג הממשיך להתגורר בדירה. (בעמ (י-ם) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל,תמש (ת"א) 73931/98 ש. ק. נ' מ. ק.).
- לסיכום-סוגיית חיוב בדמי שימוש נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט לענייני משפחה , על פי הנסיבות שלפניו , כפי שנקבע בבעמ 9126/05 פלונית נ' פלוני :
"מקובלת עלי ככלל קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי אין בעובדה שאחד מבני הזוג עוזב את בית המגורים המשותף בתקופה הקשה של פירוק הקשר, כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו "מעתה ועד עולם", המועד שממנו ואילך יהיה זכאי המשיב לדמי שימוש ראויים נתון לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה"
ראה גם בעמ 9881/05 פלוני נ' פלונית, עמש (ת"א) 1971-12-16 פלוני נ' פלונית
הכרעה
- לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכלל חומר הראיות שהובא בפני ,מצאתי לקבל את תביעת דמי השימוש באופן חלקי ולחייב את הנתבע לשלם דמי שימוש ראויים לתובעת החל מיום הגשת התביעה לגירושין מחודש 3/2019.אפרט.
- מערכת היחסים בין הצדדים התערערה ועלתה על שרטון, כאשר כל אחד מאשים את השני בפירוק התא המשפחתי. לשיטת התובעת, במשך שנים רבות סבלה מעלבונות, מאלימות וטרור כלכלי מצד הנתבע ועל כן היא מאסה בחיים אלה; מול זאת, העלה הנתבע הרבה טרוניות וטען כי התובעת היא זו שיזמה את הפירוד ביניהם, היא פרקה כל עול והחלה להתנהג בבית כאורחת לכל דבר, כשהיא נעלמת ובאה מתי שבא לה; מעולם לא הפעיל כל סוג של אלימות כלפי התובעת, לא מילולית, לא פיזית ולא כלכלית, להפך התייחס אליה כדבר היקר לו .
- התובעת נקטה בהליכים משפטיים כנגד הנתבע החל מחודש 5/2018, מועד הקרע נקבע לחודש 12/7/2018.
ביום 2/8/2018 ולפי בקשת התובעת ניתן צו הגנה במעמד צד אחד המורה על הרחקת הנתבע מבית המגורים, אך לאחר שמיעת הצדדים וביום 8/8/2018 , צו הרחקה של הנתבע בוטל ,הנתבע חזר להתגורר לביתו וניתן צו למניעת הטרדה הדדי.
בעקבות כך, קמה התובעת ועזבה את בית המגורים ביום 19/8/2018 או בסמוך לכך.
- לא הוכח בפני כי , הנתבע נקט באלימות נגד התובעת או מנע ממנה המשך שימוש או מגורים בבית, והתרשמתי כי עזיבתה באה בעקבות משבר היחסים ביניהם .ועל כן לא מצאתי לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים לתובעת, כבר מיום עזיבתה.
- התובעת הגישה בתאריך 10/3/2019 תביעת גירושין בבית הדין הרבני ( צורפה לסיכומי הנתבע).
בהחלטת בית הדין הרבני מתאריך 25/6/19 (צורפה כסיכומי התובעת ) צוין :
" ביה"ד התרשם מנחישות האישה ברצונה לגט. האשה אף מוותרת על דמי כתובתה בכפוף לסידור הגט.
מאידך הבעל מבקש לנסות שלום בית . אך גם מתוכן דבריו נראה, וכפי איך שנשמע בדיון, כי אם תינתן החלטה מגורם שלישי כי אין מקום לשלו"ב, יסכים ליתן גט.
האשה אף אינה מסכימה לשום נסיון לשלו"ב.
יש לציין כי הפירוד בין הצדדים ממושך וקשה.
ביה"ד מחליט כי הצדדים יופנו ליח"ס ביה"ד ,וזאת על מנת לסייע בין הצדדים להגיע להסכמות בכל הנוגע לענין הגירושין".
מהחלטת בית הדין עולה במפורש רצונה העז של התובעת בגט.
גם התובעת מסרה בעדותה כי, היא גילתה את רצונה בגט עוד לפני שנפרדו פיזית, הם לא קיימו מערכת יחסים כבעל ואישה למשך כשנתיים ,הלכו לטיפול זוגי שלא צלח והתובעת הודיעה לנתבע סופית שהיא רוצה להתגרש( עמ' 11 שורות 15-18).
ובהמשך :
"ש. הוא דרש ממך לעזוב את הבית?
ת לא דרש במילים מפורשות אבל בכל רגע נתון שהודעתי שאני רוצה להתגרש הוא לא הפסיק להשמיץ אותי ולרדת עלי מול הילדים " ( עמ' 22 שורות 15-17).
- בנסיבות כמפורט לעיל , כאשר הצדדים נפרדו עוד בחודש 8/2018, התובעת הגישה תביעה לפירוק שיתוף וכן תביעה לגירושין ונחושה בעמדתה להתגרש, הרי ברור שאין דרך חזרה ואין עוד תקומה לחיי זוגיות או משפחה בין הצדדים, ובפרט שהנתבע עצמו טוען בסיכומיו כי התובעת נטשה בית המגורים בכדי להתגורר עם בן זוגה החדש.
בהינתן כי, הנתבע מבקש לנסות שלום בית ,בנסיבות לעיל, הרי הוא בכך מעכב את סידור הגט ; ועל כן מוצדק במקרה זה להקדים את הזכאות לדמי שימוש בטרם סידור הגט הפורמאלי , ולחייב את הנתבע בתשלום זה החל מהמועד שהוגשה התביעה לגירושין.
- אוסיף כי, הנתבע הוא זה אשר עיכב הליכי פירוק השיתוף, הוא לא הסכים למכירת הבית וחלוקת התמורה בחלקים שווים ביניהם , וזאת על אף שהבית רשום על שמם בחלקים שווים ;עובדה המצדיקה גם הקדמת הזכאות לדמי שימוש לפני סידור הגט בפועל.
- גובה דמי השימוש הינם בהתאם לשווי אשר קבע השמאי ע"ס 8,500 ₪. מסכום זה יש לקזז את סכום דמי השכירות שנגבו .
- אשר על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לידי התובעת דמי שימוש ראויים בסך של 4,250 ₪ החל מחודש 3/2019 ועד לפירוק השיתוף בפועל.. מסכום זה יש לקזז את חלקה של התובעת בדמי השכירות של יחידת הדיור ע"ס 1,500 ש"ח ואשר נגבו או שולמו ע"ח המשכנתא לאחר המועד הקובע.
סוף דבר-
- לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן :
א.. התביעה הרכושית מתקבלת חלקית , כמפורט בסעיף 70 לעיל .
ב. התביעה לדמי שימוש מתקבלת חלקית ,כמפורט בסעיף 89 לעיל.
ג. אני מחייבת את הנתבע לשלם לידי התובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את שני התיקים בכותרת.
ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים ופרטים מזהים.
ניתן היום, כ"א שבט תשפ"א, 03 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.