פס"ד בתביעה של קטינה להכיר בה כנפגעת בתאונת דרכים אף שלא היה מגע בינה ובין הרכב המעורב

פסק דין זה עניינו בשאלה האם התובעת מהווה נפגעת ישירה בתאונת דרכים, שעה שלא היה מגע בינה ובין הרכב המעורב.

התאונה

1. עניינו של הליך זה בתאונת דרכים שארעה בתאריך 2/2/15. התובעת-2 (להלן: "התובעת"), ילידת 4/5/2007 (בת 7 שנים ו-9 חודשים במועד האירוע), ירדה עם שני אחיה הקטנים ממנה – התובעת-1, ילידת 28/9/09 (בת חמש שנים וארבעה חודשים במועד האירוע), והתובע-3 – יליד 14/3/2013 (בן שנה ו-11 חודשים בעת האירוע). בהיותם על המדרכה, נפגעו הילדים מרכב חולף. הנתבע-1 הוא נהג הרכב הפוגע והנתבעת-2, היא מבטחת הרכב.

התובעים הגישו תביעתם לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו להם לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

2. לגבי התובעים 1 ו-3, שנפגעו פיזית בתאונה והיה מגע בינם לבין הרכב הפוגע, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים שהמדובר בנפגעים ישירים בתאונה ולפיכך הצדדים הגיעו לכדי פשרה. המחלוקת נותרה לגבי התובעת, שלא נפגעה פיזית בתאונה ולא היה מגע בינה ובין הרכב הפוגע.
3. מומחית בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר רחל בלומנזון, שמונתה מטעם בית המשפט לבדיקתה של התובעת, קבעה שנותרה לה נכות זמנית בשיעור של 10% למשך שנה ולאחר מכן נכות נפשית צמיתה בשיעור של 5%.

הצדדים חלוקים בשאלה האם התובעת היא נפגעת ישירה בתאונה. אין מחלוקת של ממש, נוכח שיעור הנכות שנקבעה, שהתובעת אינה עומדת בתנאי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אבו סרחאן עארף מקאבל מונהאר אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל (30/7/90) להלן: "הלכת אלסוחה") ומשכך, ככל שיקבע שאינה נפגעת ישירה, הרי שדינה של התביעה להידחות.

הצדדים הגיעו להסכמה בשיעור הנזק, בהתאם להצעת בית המשפט והוסיפו והסכימו שלא תשמענה עדויות בהליך ובית המשפט יכריע בשאלה שבמחלוקת על פי תשתית עובדתית שהינה מוסכמת על הצדדים.

הצדדים סיכמו בכתב טענותיהם בהתאם לתשתית העובדתית המוסכמת, ומשכך לא נותר אלא להכריע במחלוקת.

התאונה

4. בהתאם להסכמת הצדדים, נסיבות התאונה הינן כמבואר בחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, ובמכתב הפסיכותרפיסט שהוגש לתיק בית המשפט.

בחוות דעת המומחית תואר כדלקמן (מהציטוטים הושמטו שמות הקטינים – א' מ'):

"התאונה

אירעה ב- 2/2/15 בהיותה כבת 8 שנים. ירדה למטה לשחק עם 2 מאחיה הקטנים [פלונית] בת 5 ו[פלוני] בן שנתיים. הילדים שיחקו על המדרכה מתחת לבית, עם תלת אופן. בשלב מסויים שני האחים נשכבו על הרצפה ורכב שיצא מהחניה הסמוכה לא ראה אותם ופגע בהם. עלה על רגלה ואגנה של [פלונית] ופגע קלות גם ב[פלוני]. [התובעת] שראתה את האירוע מהצד ניסתה לחלץ את [פלונית] מתחת לגלגלי הרכב תוך כדי שהיא צועקת להורים מה קרה. שלושת הילדים הופנו לטיפול נפשי בעקבות התאונה. [התובעת] חוותה רגשי אשמה לפיהן לא שמרה על אחיה היטב ולכן קרתה התאונה".

במכתב הפסיכותרפיסט תואר כדלקמן:

 "בתאריך 2/2/15 [התובעת] ירדה עם שני אחיה הצעירים לרחוב, שם נסעו בתלת אופן על המדרכה. תוך כדי כך הגיחה מכונית מחניית הבניין ופגעה בשני אחיה. [התובעת] מיד התעשתה וניסה למשוך את אחיה מתחת למכונית. משלא הצליחה, דפקה לנהג בחלון וסימנה לו לנסוע לאחור, מיד אחר כך עלתה לביתה דווחה לאם ונשארה בבית תוך שהאם רצה למקום התאונה".

יש אם כן להכריע בהינתן תשתית עובדתית זו, האם התובעת הינה נפגעת ישירה בתאונה או שמא מדובר בעדת ראיה שאינה זכאית לפיצוי על הנזקים שנגרמו לה.

טענות הצדדים

5. הצדדים העלו טענותיהם באופן תמציתי וענייני והפנו כל אחד לפסיקה התומכת לשיטתם בעמדתם, זה בכה וזה בכה.
6. התובעת טוענת שבהתאם לחוות דעת המומחית, נגרם לה נזק נפשי בעקבות טראומה ונזק זה מצוי בתחום הסיכון שבגינו מעניק חוק הפיצויים את הסעדים כאשר השימוש ברכב הוא הגורם הממשי לנזק הגוף ובגינו מוענק הפיצוי לפי הוראות החוק.

התובעת מדגישה שלא יכול להיות חולק שהייתה מעורבת באירוע מזעזע, שעה שסנטימטרים ממנה אחיה הקטנים נפגעו מרכב שעלה על אחותה הקטנה שנשארה לכודה מתחתיו וכאשר היא מנסה לחלץ אותם מן הגלגלים ללא הצלחה. התובעת טוענת שבנסיבות אלה מדובר במעורבות ישירה בזירת התאונה בה בעת שזו מתרחשת.

התובעת מוסיפה ומדגישה שמגע הוא לא תנאי להכרה בנפגע כנפגע ישיר בתאונת דרכים, לדוגמא כאשר רוכב אופניים נפגע מצפירה של רכב אפילו בלי לראות אותו. הדברים הם בבחינת קל וחומר כאשר מאן דהוא דורס את אחותה סנטימטרים ממנה.

התובעת מציינת אף את תחושות האשם שחשה לאחר התאונה, כאשר כשלה בהשגחה על אחיה, כאשר מעורבותה בתאונה, ניסיונה שלא צלח למנוע את התרחשותה, תחושת האחריות והאשמה, הלחץ שנבע כתוצאה מן התאונה, המראות הקשים להם נחשפה, ותחושות האשמה, כל אלו הביאו לצלקות שהתובעת סוחבת עד היום מהאירוע.

לשיטת התובעת, גם אם יועמד כל התיק רק על תחושות הבהלה של התובעת כתוצאה מחילוץ אחותה מתחת לגלגלי הרכב, היה קל להכיר בה כנפגעת ישירה, שעה שהוכרו בפסיקה נזקים פיזיים שאירעו למחלצים כתוצאה מפעולות חילוץ ואין כל הבדל בין נזק פיזי לנפשי.

7. הנתבעים טוענים מנגד, שבנסיבות בהן התובעת לא נפגעה מהרכב, עמדה מהצד, לא הייתה בכל שלב בסכנת פגיעה שלה מהרכב, יש לסווגה כעדת ראייה. לשיטת הנתבעים הנכות נקבעה בשל רגשי אשמה שלא שמרה על אחיה. בנסיבות אלה, ובהעדר איום של הרכב על התובעת, ושעה שהנכות נגרמה מרגשי אשם וייסורי מצפון, הרי שלא ניתן לסווגה כנפגעת ישירה. הנתבעים אינם חולקים שנזק נפשי הוא בר פיצוי אך טוענים שעליו להיות נזק שאירע לנפגע בתאונה להבדיל מהיותו צופה בה שרק הזדעזע ממה שראה וגם אם עמד במרחק קצר ממקום התאונה. לשיטת הנתבעים, התובעת שלא הייתה חשופה לפגיעה בה, שכן עמדה בצד ואכן לא נפגעה, הגיבה נפשית לפגיעה של אחיה עליהם הייתה אמורה לשמור. הנתבעים סבורים שבמקרה זה מדובר במעגל חיצון למעורבות בתאונה שאמור להבחן בהתאם לתנאי הלכת אלסוחה שלא מתקיימים בענייננו ומכך עם כל הצער על פגיעתה של התובעת למרות התושיה שגילתה יש לדחות את תביעתה.
8. אדון בטענות הצדדים, דבר דבור על אופניו ואולם קודם לכן ראוי לעמוד על מצבה הרפואי של התובעת לאחר התאונה וקביעת המומחית מטעם בית המשפט וזאת בשים לב לטענת הנתבעים שהנכות נקבעה אך בשל רגשות האשם מהן סבלה התובעת לאחר התאונה וייסורי המצפון שנגרמו לה.

מצבה הרפואי של התובעת לאחר התאונה

9. ד"ר בלומנזון תארה בחוות דעתה את קורותיה של התובעת לאחר התאונה, כאשר חלו שינויים בהתנהגותה של התובעת, היא חששה לרדת עם אחיה למטה ולשמור עליהם, הפכה להיות רגזנית, סבלה מכאבי ראש וסיוטים בלילה, התקשתה להירדם, קינאה באחותה הפצועה שישבה בכיסא גלגלים, התפרצה כלפי מורים והראתה חוסר מוטיבציה לעזור במטלות הבית. עוד תואר שהתובעת מרבה לשהות במיטה בחוסר מעש נועלת את עצמה באמבטיה.

המומחית התרשמה שהתובעת משתפת פעולה בבדיקה אך לקונית מאוד בתשובותיה, זוכרת היטב את האירוע, לאחריו התקשתה להירדם וחלמה על התאונה. עוד צוין שלפני הטיפול הנפשי חששה לנסוע באוטובוס ולחצות כבישים, כיום חוצה כבישים עם חשש ונוסעת באוטובוס עם חשש, מסבירה שהיא מבלה במיטה ומסתגרת באמבטיה משום ששם אפשר לחשוב בשקט על כל מיני דברים בשקט. התובעת תארה שהיא דאגנית, כשמישהו מבני המשפחה מאחר היא מייד חוששת לשלומו.

במסגרת הסיכום והדיון עמדה על המומחית על כך שהתובעת נחשפה לתאונת דרכים בה נפגעו אחותה ואחיה הקטנים בעת שהייתה אחראית עליהם "לאחר התאונה התפתחה תסמונת פוסט-טראומטית שהתבטאה בסיוטים על התאונה ועל נושאים אחרים, פלשבקים על התאונה במשך היום וקשיי הירדמות. בנוסף, סף התסכול ירד והדבר מתבטא בבית הספר ובבית אם כי לא באופן חמור". עברה טיפול נפשי כחצי שנה. לאחר כשנה, חלפו רוב הסימפטומים הפוסט-טראומטיים אך נותר סף תסכול ירוד יותר מקודם, מוטיבציה נמוכה יותר להשקיע בלימודים ובמטלות הבית מאשר בעבר, קשיי הרדמות כמו גם דאגנות יתר לבני המשפחה. עם זאת נותרה תלמידה טובה ויש לה הרבה חברות.

בנסיבות אלה, המליצה המומחית על נכות זמנית של 10% לשנה ונכות צמיתה בשיעור של 5% על פי סעיף 34 ב 1-2 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

10. הצדדים בחרו שלא לשלוח למומחית שאלות הבהרה, ומשכך, הבסיס לדיון בטענות הצדדים הוא קביעות המומחית, המתיישבות עם החומר הרפואי ועם בדיקת התובעת, לפיהם לאחר התאונה סבלה התובעת מרגשות אשם, ושורת סימפטומים כמתואר והתפתחה אצלה תסמונת פוסט-טראומטית, שעם חלוף הזמן הוטבה אך הותירה נכות צמיתה. משהוגדר ונקבע מצבה של התובעת לאחר התאונה, יש להכריע במחלוקת בין הצדדים.

התובעת – נפגעת ישירה בתאונה?

11. לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין באתי לידי מסקנה ברורה שבנסיבות העניין יש לקבוע שהתובעת הינה נפגעת ישירה בתאונה.

מן המסכת העובדתית עליה הסכימו הצדדים עולה שהתובעת הייתה מעורבת בתאונה בכך ששהתה עם אחיה בשעה שהתרחשה התאונה, במרחק קצר הימנה, וכן הגיבה לתאונה בעודה מתרחשת שעה שאחותה נלכדה מתחת לגלגלי הרכב. התובעת ניסתה לחלץ את אחותה וכשהדבר לא צלח, סימנה לנהג לנסוע לאחור וחילצה את אחותה מתחת לגלגלי הרכב. לו הייתה התובעת נפגעת פיזית במהלך פעולות אלה אין שמץ של ספק שנקבע היה שהיא נפגעת ישירה בתאונה, כך גם כאשר פגיעתה היא פגיעה נפשית.

מתוך חוות הדעת הרפואית עולה שלאחר התאונה התפתחה תסמונת פוסט-טראומטית שהתבטאה בסיוטים על התאונה ועל נושאים אחרים, פלשבקים על התאונה במשך היום וקשיי הירדמות. בנוסף, סף התסכול ירד והדבר מתבטא בבית הספר ובבית אם כי לא באופן חמור. המומחית אמנם מציינת את עובדת היות התובעת אחראית על אחיה ואת תחושות האשם של התובעת ואולם לא קושרת אותם, לפחות לא באופן בלעדי, להתפתחות התסמונת הפוסט-טראומטית, שהתפתחה כתוצאה מן התאונה. תסמונת פוסט-טראומטית כשמה, נגרמת כתוצאה מטראומה ולאו דווקא מרגשות אשם.

מן המסכת העובדתית ניכר שהתובעת חוותה את התאונה על בשרה, להבדיל מנוסע ברכב או צופה מהצד שאין לו שליטה ושלא נקט פעולות במהלך התאונה. התובעת, שהייתה ילדה בת 7 באותה עת, נאלצה לנסות לחלץ את אחותה ולהורות לנהג לנסוע לאחור על מנת שתוכל לחלץ את אחותה. כתוצאה מהחוויה הטראומטית האמורה, נגרם לה נזק נפשי. נזקה הנפשי נגרם, אם כן, בשל החוויה הקשה בה הייתה מעורבת באופן אישי כמי שנמצאה עם אחיה בעת הרלוונטית ותוך כדי ביצוע פעולות שביצעה באופן אישי וישיר ולא בשל התרשמות בלבד מאירוע בו נפגעו אחרים.

קביעה זו מתיישבת ומתבקשת מהוראות חוק הפיצויים ומהפסיקה העדכנית של בתי המשפט.

12. זכותו של נפגע בתאונת דרכים לקבל פיצוי בגין נזק נפשי שנגרם לו וגם אם הנזק הנפשי הוא הנזק היחיד שנגרם בתאונה, אינה יכולה להיות במחלוקת. נדמה שאין צורך להאריך בכך שהתובעת הייתה הולכת רגל בעת התאונה וכי המחוקק כלל נזק נפשי בגדר "נזק גוף" שנגרם בתאונה בקובעו: ""נזק גוף" - מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים".

אין גם מחלוקת בין הצדדים שלא קיימת דרישת סף בחוק הפיצויים לקיומו של מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב המעורב כתנאי לזכאותו של הנפגע לפיצוי ובלבד שיתמלאו כל התנאים הנדרשים (רע"א 5738/97 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח' (3/8/99), פסקה 16; ראו גם: ע"א 554/89 מדינת ישראל נ' עיסא אלראהב (28/02/91)).

ההלכה בעניין אלסוחה באה להרחיב ולדון אימתי יש לפסוק פיצוי ל"ניזוק משני" שספג נזק נפשי שנגרם כתוצאה מפגיעה פיזית שנגרמה לאחר בתאונת דרכים. תחילתה של ההלכה במקרים שנדונו בעניין אלסוחה עצמו והדיון הראשוני בה היה לגבי מי שלא היו מעורבים פיזית בתאונה. כך פסק דין אלסוחה עצמו דן בשני מקרים, האחד עניינם של הוריו של ילד בן 6 שנפטר ביסורים לאחר תאונת דרכים, שלא היו עמו בעת התאונה; המקרה שני היה עניינה של בת שלא נכחה בתאונה קשה בה נפגעה אמה שלבסוף נפטרה. כמובן שאין זה המקרה שלפנינו בו התובעת הייתה הולכת רגל, אחראית על אחיה, שנדרשה לנקוט פעולות אקטיביות בעוד התאונה מתרחשת. ודוק. התאונה לא הסתיימה עם הפגיעה באחיה של התובעת, אלא המשיכה להתרחש לנגד עיני התובעת שנאלצה לנסות לחלץ את אחותה ולדפוק לנהג על חלון הרכב ולבקש ממנו לנסוע לאחור על מנת שניתן יהא לחלצה. בין אם נראה בנסיעת הנהג לאחור חלק מן התאונה ובין אם נראה בכך תאונה נוספת (שעה שהנהג היה צריך לשחרר את גוף אחותה של התובעת מגלגלי הרכב דבר שללא ספק יכל להעצים את הפגיעה הפיזית באחות), או המשך נסיעה, אין ספק שנסיעת הנהג לאחור מהווה שימוש ברכב לצרכי תחבורה והתובעת שעומדת במקום ונאלצת לנצח על הסיטואציה מהווה הולכת רגל שנפגעה.

13. הנתבעת הפנתה בסיכומיה לפסיקה ישנה יחסית לפיה נדחו תביעות של קרובי משפחה שהיו עדים לתאונות בהם נפגעו קרוביהם ובכולם דחה בית המשפט את הטענה שמדובר בנפגעים ישירים בתאונה (ת"א 1869/07 עזבון המנוח ביסאן עפו ז"ל נ' ביסאן עפו ואח' (3/3/2011); ע"א 4446/90‏ ברנע‎ ‎נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (8.3.1995); ע"א 2935/98 דריז נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (4/3/1999)) והוסיפה וטענה שבהתאם לפסיקה החברה לא ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה נפשית קלה לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים שתשלום פיצוי להם הוא מלכתחילה הרחבת מעגל הזכאים לפיצוי (ע"א 754/05 לוי נ' בית חולים שערי צדק (5/6/07), לא למותר לציין שבפסק דין זה אליו הפנתה הנתבעת דווקא הרחיב בית המשפט את הלכת אלסוחה, גם למקרים חריגים בהם לא מתקיים התנאי של שיעור הנכות הנפשית ואולם שעה שלא זה הדיון כאן אין מקום להתעמק בכך).

אכן בפסיקה ישנה הייתה מגמה שלא להכיר במקרים בהם מדובר בקרוב משפחה שחזה בתאונה כנפגע ישיר בתאונה, ואולם לימים התפתח דיון בפסיקה בשאלה אם הדרישות שנקבעו בהלכת אלסוחה יחולו על אדם שהיה מעורב בעצמו בתאונה, אך הנזק הנפשי שנגרם לו נגרם לו כתוצאה מפגיעה בקרוב משפחה שהיה מעורב בה. נשאלה בפסיקה השאלה, האם ניזוק כזה, שהוגדר כ"קרוב נוכח" להבדיל מ"קרוב נעדר", יסווג כניזוק עיקרי או כניזוק משני הכפוף לתנאי הלכת אלסוחה.

באותה פסיקה ישנה, בחלק מן המקרים ערך בית המשפט את ההבחנה בין נזק שנגרם למי שהיה מעורב בתאונה בניזוק עיקרי לבין נזק שנגרם לו מהיותו ניזוק משני, כך לדוגמא, במקרה בו דובר באם שנהגה במכונית וביצעה עצירה פתאומית, ובתה שישבה במושב האחורי נהדפה קדימה בין המושבים ונפגעה בעינה, דחה בית המשפט את תביעת האם שנפגעה פגיעה נפשית קלה בקובעו שאינה עומדת בתנאי הרביעי בהלכת אלסוחה (עניין ברנע, לעיל); במקרה אחר, התובעים שהיו נוכחים ברכב ומעורבים בתאונה, צפו בפגיעת המנוחה (רעיה ואם) שהובילה למותה וספגו נזק נפשי. בית המשפט קבע במישור העובדתי, שהנזקים נגרמו להם מהיחשפותם למות המנוחה ולא כתוצאה מהתאונה עצמה. בית המשפט העליון מפי השופט אור קבע שגם מי שהיה נוכח בעת קרות התאונה לקרובו צריך לעמוד ביתר התנאים של הילכת אלסוחה, כדי שתעמוד לו עילה לתבוע את נזקיו הנפשיים. באותו מקרה לא נקבע שחלק מן הנזקים הנפשיים נבעו מן התאונה עצמה, ובית המשפט עצמו סייג וקבע שיכול היה להתעורר קושי לו הנכות הנפשית אשר נגרמה לניזוקים הייתה בחלקה תוצאה של התאונה, מבלי שניתן יהא להפריד ולקבוע איזה חלק של הנכות נגרם כתוצאה מכל אחד מן הגורמים (רע"א 3798/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חטיב (11/4/1996)). בפסיקה נוספת חזר בית המשפט על כך, שהלכת אלסוחה חלה הן על קרוב נוכח שנכח בתאונה עצמה ואף היה מעורב בה והן על קרוב נעדר שלא היה נוכח בתאונה עצמה (ראו לדוגמא רע"א 5803/95 ציון נ' צח (18/3/1997)).

פסיקה זו יושמה במקרים בהם נקבע עובדתית שהגורם הסיבתי לנזק הנפשי הוא חשיפה לפגיעה בניזוק להבדיל ממעורבות בתאונה עצמה (ראו לדוגמא, הפסיקה אליה הפנה השופט טל חבקין בתא (ת"א) 31826-05-16 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (18/3/19) (להלן: "עניין פלוני") ובין היתר ת"א (שלום י-ם) 1148/98 גונן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ  (29.3.2002); ת"א (שלום ת"א) 72253/01 אמיני נ' עזרא (7.8.2005)). כך גם בעניין ע"א 4615/96 משה וקנין נ' סהר חברה לביטוח (5/2/98), מדובר היה במי שדרס את אחיו, דא עקא שבאותו מקרה המומחה שמונה מטעם בית המשפט קבע שלמערער שם יש נכות בשיעור 20% שרק את מחציתה יש לזקוף לזעזוע הנפשי שנגרם בשל הפגיעה שנגרמה לאחיו בתאונה. בנסיבות אלה, אישר בית  משפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיו יש לפסוק פיצוי אך לתקופת הנכות הזמנית וקבע שלא מתקיימים תנאי הלכת אלסוחה. כך גם במקרים נוספים.

אני מצטרפת לדעתו של השופט חבקין בעניין פלוני שפסיקה שצוטטה לעיל החמירה עם הניזוק הנוכח, שכן לכאורה בהתאם להוראות החוק והפסיקה הקודמת, אדם שנפגע בתאונה באופן ישיר ונגרם לו נזק נפשי כתוצאה ממנה זכאי לפיצוי ללא תלות בשאלה אם מקורו של הנזק בחשיפה לפגיעה של אחר או בחוויה שהתאונה עצמה עוררה בו. כך לדוגמא במקרה בו ספגה אלמנה שבעלה נפטר נזק נפשי כתוצאה מכך שהייתה נוכחת בתאונה בה נהרג בעלה, קבעה כב' השופטת בן פורת: "הטענה, שאין לפצות את האלמנה בגין סבלה הנפשי כתוצאה ממות בעלה, דינה, לדעתי, להידחות. היא הייתה נוכחת ברכב בעת האירוע, ואובדן הכרתה נבע גם הוא מאירוע זה ולא במנותק ממנו. בנסיבות אלה די, לדעתי, בהלכה הפסוקה בישראל כדי להעניק לה עילה לפיצויים על סבלה מחמת מות בעלה [...]. עובדה היא, שהאלמנה קיבלה הלם מעצם האירוע, שהיה משותף לה ולבעלה. לפיכך יהא זה מלאכותי לפצל בין סבלה, הנובע מהלם זה מחמת האירוע גופו, לבין סבלה מחמת מות בעלה בשעת האירוע". (ראו לדוגמא: ע"א 813/81 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון בוסקילה (12/2/1985)).

במקביל לפסיקה המצמצמת, כבר באותה תקופה, נטו בתי המשפט במקרים שבהם הניזוק עצמו היה מעורב בתאונה ולא ניתן היה להפריד בין הסיבות לנזק הנפשי, לראות בו ניזוק ישיר ולקבוע שהנזק בר פיצוי (ראו למשל ת"א (שלום י-ם) 5203/96 בנימין נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (27.6.2002); ת"א (מחוזי י-ם) 4217/02 קלפון נ' "הכשרת היישוב" חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 (24.7.2005); הערת בית המשפט (השופט נ' הנדל) בבר"ע (מחוזי ב"ש) 631/06 אבו סיאם נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ  (5.3.2007); ת"א (שלום נצ') 4203/06 לוי נ' רכבת ישראל (6.5.2009); ת"א (שלום הר') 9308-10-09 טרנוב נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (22.2.2012); וראו גם רינת פילטר, "זכויות הניזוק העקיף לפיצויי נזיקין -הרהורים בעקבות יישומה של הלכת אלסוחה בדין הישראלי", משפט רפואי וביו-אתיקה, 4 (2011) 170 בעמ' 218, ה"ש 156) (להלן: "פילטר")).

בהתאם לפסיקה עדכנית זו, בשנים האחרונות, ניכרת מגמה של צמצום ההלכות שהחמירו עם הניזוק הנוכח וסיוגן אך למקרים בהם קיימת קביעה עובדתית ברורה שהנזק הנפשי קשור כולו לצפייה בתוצאות הנזק שנגרם לאחרים. פסק דין מנחה בעניין זה הוא פסק דין של בית משפט מחוזי בו דובר על נהג רכבת שסבל מנזק נפשי  כתוצאה משתי תאונות דרכים: בראשונה הרכבת התנגשה במיניבוס ונהרגו שבעה בני אדם; בשנייה הנהג בלם בלימת חירום בניסיון למנוע פגיעה בהולכת רגל שנשכבה על פסי הרכבת כפי הנראה כדי לשים קץ לחייה, אך לא הצליח לבלום. הנתבעת טענה שיש לראות בנהג ניזוק משני לפני הלכת אלסוחה משום שמקורו של הנזק בחשיפה לפגיעות של האחרים ותו לא. בית משפט השלום קיבל את הטענה, אך בית המשפט המחוזי הפך את הקערה על פיה. הוטעם שהנזק שנגרם לתובע בתור מי שהיה מעורב בתאונה מקיים את מבחן הסיכון, ולכן יש לראות בו נפגע ישיר. בית המשפט עמד על הקושי להפריד בין הסיבות לנזק הנפשי, הפרדה שעלולה להיות מלאכותית (ע"א (מחוזי חי') 10023-05-15 וייס נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (20.12.2015) (להלן: "עניין וייס")).

פסקי דין נוספים פסעו בדרך זו (ראו למשל ת"א (שלום קר') 11662-04-10 פלונית נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (4.12.2016); ת"א (שלום ת"א) 38129-03-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2.12.2018)). פילטר, במאמרה שאוזכר לעיל, עומדת על הקושי ועל המלאכותיות שבהפרדה בין מקורות הנכות כשמדובר בנפגע שהיה נוכח פיזית בעת תאונה ואף נפגע בה. היא מצביעה על כך שבאנגליה, באוסטרליה ובארצות הברית דרישות מסוג אלו שהוטלו בהלכת אלסוחה אינן חלות על "הקרוב הנוכח", וקוראת להחיל דין דומה בישראל (שם, בעמ' 219 ואילך).

14. כזכור בענייננו טענת הנתבעת הינה ששעה שהתובעת לא נפגעה בתאונה באופן שהותיר בה נכות פיזית, יש לקבוע שנכותה הנפשית נגרמה כולה כתוצאה מכך שאחיה עליהם הייתה אחראית נפגעו בתאונה ומכאן שעליה לעמוד בתנאי הלכת אלסוחה.

דין טענה זו להידחות הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי. במישור העובדתי ענייננו במי שהייתה מעורבת בהתרחשות עצמה ונטלה בה חלק בכך שסייעה לחלץ את אחותה הפעוטה מתחת לגלגלי הרכב. מחוות דעת המומחית, עליה לא חלקו הצדדים, עולה שלאחר התאונה התובעת שבה ומשחזרת את התאונה, מתקשה להירדם ולתפקד, נאלצת להתמודד עם פציעת אחותה וחשה רגשות אשם כבדים. התובעת נאלצה להתמודד עם מכלול התוצאות והרגשות שנגרמו כתוצאה מן האירוע בכללותו. המומחית אמנם מציינת את רגשות האשם שנגרמו לתובעת ואולם לא קושרת את הנזק שנגרם באופן בלעדי לרגשות אלה.

עניינה של התובעת שונה ממקרה בו דובר בנוסע ברכבת שנחשף לפגיעות נוסעים אחרים ונגרם לו נזק נפשי (מת"א (חד') 1126-04-13  המוסד לביטוח לאומי נ' דהן חנן (11/5/15)). התובעת לא רק נחשפה לפגיעה באחיה, היא הייתה אחראית עליהם ועל מיקומם טרם התאונה, היא הייתה מעורבת בסיוע לאחותה לאחר התאונה, דבר שדרש את הזזת הרכב, ואין הנדון דומה לראיה.  

מצבה של התובעת בעקבות התאונה הוגדר על ידי המומחית כמצב שגרם לתסמונת פוסט-טראומטית. התובעת נאלצה להתמודד עם רגשות אשם, עם סימפטומים של שחזור התאונה, קושי בהירדמות, קושי להשלים עם מעמדה ומצבה בבית ומחוויית סימפטומים של אשמה, ייסורי מצפון ותגובת הסתגלות למצבה ואישיותה שלאחר התאונה. המומחית לא עשתה הבחנה בין התסמינים הנפשיים שקשורים למעורבותה בתאונה (כמי שאחראית על אחיה, וכמי שפעלה להזיז את הרכב על מנת להציל את אחותה) ובין אלה שקשורים למראות שראתה ולא התבקשה לעשות הבחנה כזו. ניכר שהמדובר במכלול נתונים שהביאו למצב הנפשי של התובעת לאחר התאונה, כאשר עצם היותה, לתפיסתה, הגורם האחראי לכך שלא הצליחה לשמור על אחיה ולאחר מכן לחילוץ אחותה הוא אחד המרכזיים שבהם. מדובר באירוע שהוא טראומטי כשלעצמו, אשר עונה כשלעצמו על מבחן הסיכון שחולש על הקשר הסיבתי המשפטי בתביעות שעילתן בחוק הפיצויים – יפים בהקשר זה דבריו של בית המשפט המחוזי בעניין וייס -

"במקרה שבפנינו הנזק הנפשי שנגרם למערער בכל אחת משתי התאונות מצוי במתחם הסיכון שבגינו מעניק חוק הפלת"ד את הסעדים הנדרשים, הואיל והשימוש בכלי רכב הוא הגורם הממשי לנזק הגוף, אשר מצוי בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר, ובגינו מוענק הפיצוי לפי הוראות חוק הפלת"ד.

באופן ספציפי ניתן לומר, שהנזק הנפשי ממנו סובל המערער הוא במסגרת מתחם הסיכון שנוצר עקב היות המערער נהג הקטר, כשבתאונה הראשונה התרחשה התנגשות חזיתית בין הרכבת לבין המיניבוס ובמקרה השני, הפגיעה בהולכת הרגל, שנשכבה על מסילת הברזל, כשבהתרחשויות אלה יש להביא בחשבון את אפקט בלימת החרום של הרכבת בניסיון למנוע את הפגיעות, ניסיון, שבסופו של דבר, לא צלח."

לא למותר לציין, שמבחן הסיכון שנקבע בפסיקה עומד בעינו ומנחה את בית המשפט גם בימינו בעת בחינת השאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק.

בעניין וייס מזכיר בית המשפט את ת"א (שלום הרצליה) 9308-10-09 טרנוב נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (מיום 22.2.12) (להלן: "עניין טרנוב"). באותו מקרה היה הרכב בו נהג התובע מעורב בתאונת דרכים בה נהרג אדם כשהמנוח הוטח לעבר חזית רכבו של התובע. לטענת התובע שם גרמו לו נסיבות התאונה פגיעה נפשית קשה. אחת השאלות שנבחנה על ידי בית המשפט בעניין טרנוב הייתה האם התובע הוא ניזוק משני או ניזוק ישיר, ובהקשר זה השיב בית המשפט בחיוב על השאלה, שעה שקבע שנפגע עיקרי משמעו נפגע שהיה מצוי בתחום הסכנה הפיזית שנוצרה עקב האירוע הנזיקי, הבחנה שנעשתה גם בפסק הדין בעניין אלסוחה עצמו שם מדבר הנשיא שמגר על מנת ש"נהג, נפצע או הועמד בסכנה" (פיסקה 20 ד' לפסק הדין, פיסקה שנייה; השוו גם: ת"א 44148-06-18 פלונית נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (30/3/20)).

קביעות אלה יפות בשינויים המחויבים גם לענייננו. אמנם התובעת לא נהגה ברכב בעת התאונה, אולם היא הייתה על המדרכה צמודה לאחיה, כאשר אלו נפגעו פגיעה פיזית כתוצאה מרכב שנסע לאחור והייתה גם היא במתחם הפגיעה הפיזית בתאונה וכן הייתה אחראית להימצאותם של אחיה על המדרכה ולחילוצם.

מדיניות הפסיקה לגבי מי שהיה במתחם הפגיעה בתאונה ומתקיים לגביו מבחן הסיכון, הודגמה לאחרונה בפסק דין נוסף. באותו מקרה, בעוד התובעת מתקלחת בביתה, פגע רכב בשער הבית, הפיל את עמוד תמרור הנכה, פגע ברכב שהיה בחצר הבית ופגע בבית. התובעת יצאה מן המקלחת ופרצה בבכי. לקח זמן עד שניתן היה לחלץ את התובעת מביתה עקב חסימת היציאה. התובעת טענה לנזק נפשי עקב התאונה והמחלוקת הייתה האם מדובר בנפגעת ישירה בתאונה. הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף, בית המשפט דחה את הבקשה וקבע שמדובר באירוע העולה כדי תאונת דרכים, שעה שמתקיימים קשר סיבתי עובדתי וקשר משפטי בין פגיעת הרכב בביתה של התובעת לבין הבהלה שחוותה התובעת והשפעתה על מצבה הנפשי (תא (ב"י) 56585-10-21 אנט שפס נ' לאה יעל דיין (1/3/22)).

בית המשפט הוסיף, שעל מנת לקבוע קיומה של סיבתיות עובדתית ומשפטית במקרים של העדר מגע פיסי בין הרכב בו נעשה ״שימוש״ לבין הניזוק יש להוכיח שקיימת זיקה מידית וישירה בין השימוש ברכב לבין גרימת הנזק. מצבים בהם הסיבתיות היא חלשה יותר, רחוקה או עמומה, אינם מהווים תאונת דרכים. בנסיבות בהן, בהלה, הלם ותגובה טראומטית מפעולה שמבצע רכב, כגון פגיעה של רכב בחצר ביתה של התובעת, יכולה להיות, בנסיבות מסוימות, סיבה מספיקה לקיומה של זיקה מידית וישירה בין השימוש ברכב לבין גרימת הנזק ותאונת הדרכים. (ראו והשוו: ת"א (שלום י-ם) 5013-07 יהנה בת ציון נ' שמעון דהן (4.03.2012)), שם התובעת ישנה בעת שרכב הדרדר ופגע בעוצמה בחצר ביתה. התובעת התעוררה בבהלה ורצה לחצר ביתה על מנת לראות את שאירע. בשל בהלה והמחזה שראתה בחצר ביתה נגרמה לה טראומה נפשית ונקבע שמדובר בתאונת דרכים).

הנתבעת טוענת שפסק דין זה מתיישב עם הפסיקה לפיה בהלה מרכב יכולה להוות תאונת דרכים ואולם אין הדבר דומה למקרה של התובעת, שעה שבאותו מקרה נפגע ביתה של התובעת ומדובר בבהלה של אדם מרכב שהתקרב אליו ואיים לפגוע בו. טענה זו אינה עומדת, הרי אם פגיעה בביתה של התובעת שלא ראתה את התאונה ואולם חוותה אותה בחושיה מהווה תאונת דרכים, קל וחומר שפגיעה באחיה של התובעת שהיו בהשגחתה, לנגד עיניה, במרחק קצר הימנה, שעה שאחותה נלכדה מתחת לרכב והצריכה את פעולת התובעת לצורך הזזת הרכב עונה על קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי לטראומה שנגרמה לתובעת כתוצאה מן התאונה והתובעת היא נפגעת ישירה כתוצאה מ-"תאונת דרכים".

15. מוסיפה התובעת וטוענת שגם אם יועמד כל התיק אך על פעולות התובעת בחילוץ אחותה ועל הנזק הנפשי שנגרם לה כתוצאה מכך, הרי שיש להכיר באירוע כתאונת דרכים, שכן פעולות חילוץ הוכרו כמהוות תאונת דרכים ונזקי גוף שנגרמו למחלצים ברי פיצוי.

כך לדוגמא, כאשר דובר בכבאי שחילץ אדם מרכב ונפגע כתוצאה משימוש במכשור החילוץ, קבע בית המשפט שבנסיבות אותו מקרה, נזק הגוף שנגרם למערער מצוי בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. בית המשפט הוסיף שלשימוש העיקרי ברכב מנועי מתלוות תאונות ובהן תאונות שהנפגעים בהן נלכדים בתוך כלי הרכב, וחילוצם מחייב פעולות חילוץ. במקרים כאלה, יש לראות עקרונית תאונה למחלץ בעת החילוץ כפעולה נלווית ל'שימוש ברכב" באופן שהפגיעה בו תהווה גם היא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים. בית המשפט הוסיף שהשכל הישר וההיגיון המשפטי מחייבים לראות בתאונה שארעה כתאונת דרכים, מה גם שבאותו מקרה מדובר היה גם בכניסה לרכב (עא (חי') 407/94 אלי דהאן נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ ואח' (31/12/94); באופן דומה במקרה אחר בו אדם ניפץ חלון זכוכית של רכב במטרה לחלץ תינוק נקבע שהמדובר בתאונת דרכים, שכן מדובר בכניסה לרכב (עא (חי') 1404/05 אילן ברונקש נ' זוהר מרקו קרן (5/9/2006)).

בית המשפט חזר על העקרון, שיש לראות במחלץ שנרתם לעזרה והושיט לאדם הלכוד ברכב עזרה שתסייע לו ביציאה מהירה מן הרכב כשלוח לביצועה של פעולת היציאה, במקרה בו רכב התהפך והנהגת נלכדה ברכב. בית המשפט קבע שמתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי הרואה את המחלץ כנפגע ישיר בתאונת דרכים. בית המשפט גם קובע ששעה שהרכב עומד על גגו והנהגת לא יצאה הימנו, הרי שלא תם השימוש בו (תא (חד') 57634-11-14 שריף זידאן נ' נורית קופרמן (30/5/16) (להלן: "עניין שריף")).

במקרה דנן, אחותה של התובעת נלכדה תחת הרכב ולא יכלה להחלץ בכוחות עצמה. התובעת לא רק הייתה עדה לתאונה בה הרכב פגע באחיה אלא סייעה לאחות להחלץ ונפגעה נפשית. בפעולתה זו מהווה התובעת שלוח לביצוע פעולת החילוץ ויש להכיר במעורבותה כמעורבות של נפגע ישיר בתאונה. פגיעתה של התובעת ארעה מתוך זיקה הדוקה לסיכון התחבורתי שיצר הרכב, בטרם תם השימוש התעבורתי בו ותוך עשיית דבר שנועד לממש את חילוצה של האחות מן הרכב. כפי שקבע בית המשפט בעניין שריף שיקולי מדיניות מצדדים אף הם בתוצאה זו, שעה שיש בכך לעודד צדדים שלישיים להושיט עזרה למאן דהוא שנפגע בתאונה. בית המשפט הוסיף עוד שאלמלא פעולות החילוץ הייתה הנהגת שנלכדה ברכב שם (כמו גם אחותה של התובעת כאן), נתונה בסכנה ממשית. בפעולת החילוץ התובעת לא רק פעלה באופן אנושי ומוסרי אלא גם עשתה להקטנת הנזק של האחות ושל המבטחת ובכך יש זיקה לאינטרס הביטוחי של המבטחת.

דברים דומים קבע בית המשפט במקרה בו נוסע שהיה מעורב בתאונת דרכים סייע לחלץ את חבריו ונפגע בפעולת החילוץ. מבטחת הרכב שם טענה שהואיל והתובע נפגע כשחילץ את הפצועים ולא בתאונה עצמה אין הוא זכאי לפיצוי. בית המשפט דחה מכל וכל טענות אלה וקבע שעמדה זו אינה מתיישבת עם הוראות החוק ועם התנהלות מוסרית בסיסית. בית המשפט הוסיף שהסיכון של מעורבות הרכב בתאונה הוא חלק אינהרנטי של השימוש התחבורתי והתממשות הסיכון גרמה לפצועים שהיה צורך לחלצם. פעולות המחלץ הם המשך ישיר של הנסיעה והשימוש ומכאן שהנהיגה, התאונה וחילוץ בשטח – מהוות חלק אינטגרלי מן השימוש ברכב. בנסיבות אלו יש לראות במחלץ כנפגע ישיר בתאונה גם אם פגיעתו ארעה במהלך חילוץ הפצועים מיד לאחר התאונה (תא (ת"א) 53782-06-15 אהרון מילר  נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (7/12/17)).

כך גם בענייננו, התובעת שפעלה לחלץ את אחותה תחת גלגלי הרכב, בעודו במהלך נסיעה שלא נפסקה, נפגעה נפשית. התובעת מהווה נפגעת ישירה בתאונה שעה שלא ניתן ולא ראוי להפריד בין חלקי התאונה. התובעת חרף גילה הצעיר, פעלה בתושיה ובאופן אינסטינקטיבי ומיידי לחילוץ אחותה מתחת לרכב. פעולה זו היא חלק מן התאונה ומן השימוש ברכב. הנסיון לשלול הימנה את הפיצוי מנוגדת ללשון חוק הפיצויים ולתכליתו וכן מנוגדת למדיניות ציבורית וחברתית ראויה שאמורה לעודד חילוץ פצועים מרכב פגוע.

16. אכן מגמת הפסיקה בשנים האחרונות הינה לצמצם את גדר המקרים שיוכרו כ"תאונת דרכים" ואולם למגמה זו אין דבר וחצי דבר עם ענייננו בו פעולות התובעת בעת התאונה היו בליבת השימוש ברכב ובהקשר למקרים אלה, בית המשפט העליון לא סבר שיש לנקוט פרשנות מצמצמת כלשהי.

במקרה דנן, מחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט עולה, שכתוצאה מן התאונה סבלה התובעת מתסמונת פוסט-טראומטית, דהיינו מתגובה נפשית לטראומה = לתאונה. ניכר בעליל שמצבה של התובעת לאחר התאונה כרוך בפעולות שעשתה לפני התאונה ועד לסיום האירועים, לרבות הצורך להתמודד עם תוצאות מעשיה. פעולות ותוצאות אלה מבוטחות בביטוח החובה שרכש נהג הרכב הפוגע, לצורך כיסוי נזק גוף כתוצאה מתאונת דרכים. 

17. פועל יוצא מן האמור הוא שיש לראות בתובעת ניזוקה ישירה שנפגעה בתאונה, והנזק הנפשי שנגרם לה ממנה הוא נזק בר פיצוי.

סוף דבר

18. התובעת היא נפגעת ישירה בתאונה, שכן הייתה מעורבת בתאונה לאורך כל התרחשותה ולמצער בפעולות החילוץ שביצעה. תוצאה זו מתחייבת גם משורת ההיגיון והשכל הישר ומתיישבת עם עקרונות אנושיים ומוסריים המתחייבים בדיון בתיק זה ובכלל. שלילת הפיצוי מן התובעת בנסיבות שתוארו תביא לתוצאה בלתי מידתית ולא צודקת.
19. בהתאם להסכמת הצדדים, מקום שהתביעה מתקבלת תשלם הנתבעת לתובעת סך של 107,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך-דין בשיעור של 14.4%. בשים לב לנסיבות העניין, למסמכים הרפואיים לחוות הדעת הרפואית ולמצבה של התובעת, אני קובעת, שההסכמה שהושגה ברוח הצעת בית משפט, משקפת את טובת התובעת, משכך מאשרת אותה ונותנת לה תוקף של פסק דין.

הכספים, בניכוי שכר טרחה והוצאות, יופקדו בחשבון או בהשקעה סולידית על שם התובעת, בהתאם להוראות תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (דרכים להשקעת כספי חסוי), תש"ס-2000, ובהתאם להחלטת אפוטרופסי התובעת, ישמשו לטובתה עד לבגרותה והיתרה תועבר לחזקתה עם הגיעה לבגרות.

התשלום יבוצע בתוך 30 יום שאם לא כן יישא ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.

20. בהעדר פרטים מזהים של התובעת, פסק הדין מותר בפרסום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.

ניתן היום,  כ"ז סיוון תשפ"ב, 26 יוני 2022, בהעדר הצדדים.