פס"ד בתביעת רכוש ומזונות

בפניי תביעתה של התובעת מיום 10.7.2013 למתן דמי מזונות משקמים ומדור בסכום 18,000 ₪ לחודש, החל מיום הגשת התביעה למשך תקופה אשר תיקבע על פי שיקול דעתו של בית המשפט (תלה"מ 21452-07-23), כמזונות משקמים.

בנוסף לכך, הגישה התובעת תובענה נוספת בתאריך 12.7.2023 (תלה"מ 26091-07-23), במסגרתה הינה עותרת למתן סעד הצהרתי כי מוקנות לה מחצית מהזכויות בדירת מגוריה המשותפת עם הנתבע בשדרות XXX בעיר חיפה (גוש XXX חלקה XXX), וכן גם מחצית משוויים של ניירות ערך המצויים בחזקתו של הנתבע ומחצית מהמיטלטלין אשר מצויים בתוך הדירה. בנוסף לכך, עותרת התובעת/האשה גם למתן סעד הצהרתי אשר מורה על בטלותה של הלוואה אשר ניטלה מחברת "סעד ביטוח ופיננסים" בתאריך 4.4.2022.

מנגד, תלויה ועומדת בפני בית המשפט תביעה למתן סעד הצהרתי מטעם הנתבע מיום 10.1.2024 שלפיו על התובעת לחלוק עימו בכל החובות והחסכונות אשר הצטברו במהלך תקופת חייהם המשותפים (תלה"מ 24312-01-24).

רקע עובדתי :

התובעת הינה אשה בת 84 שנים, אשר סובלת מבעיות בריאות חמורות ואף מוכרת כניצולת שואה החל מיום 1.6.1998. הנתבע, שהינו בן 85 ומוכר כניצול שואה אף הוא, עבד עד לאחרונה לפרנסתו כקבלן עצמאי בענף הבנייה (אינסטלציה), ובמשך תקופה של כ - 33 שנה היה בן זוגה לחיים של התובעת.

הצדדים, אשר נפרדו זמ"ז במהלך חודש ינואר 2023, רכשו דירה משותפת ברחוב XXXבעיר חיפה במהלך שנת 1995, ואף התגוררו בדירה זו יחדיו עד לשנת 2014.

במהלך שנת 2014 מכרו הצדדים את דירת המגורים המשותפת שאותה רכשו ברחוב XXX, וחלקו ביניהם את תמורת המכירה, ולאחר מכן עברו להתגורר יחדיו בדירה אחרת אשר ממוקמת ברחוב XXXבחיפה (גוש XXXחלקה XXX תת חלקה XXX), אשר נרשמה על שם הנתבע בלבד בתאריך 20.11.2014, לאחר שרכש אותה מבעליה הקודמים בתאריך 13.4.2014.

בתאריך 4.11.2014, כשבועיים ימים לפני רישום הדירה על שם הנתבע בלשכת רישום המקרקעין, חתם הנתבע על גבי המסמך המשפטי הבא אשר אומת על ידי עוה"ד והנוטריון יוחנן טייך :

" התחייבות בלתי חוזרת

אני הח"מ, XXXX משד' XXX חיפה, הנני הבעלים של הדירה, שרכשתי לאחרונה, בכתובת הנ"ל (להלן "הדירה") ושבה הנני מתגורר יחד עם הגב' XXXX (להלן "XXX").

הנני מתחייב בזה להרשות לXXX להתגורר בדירה, ללא תשלום דמי שכירות, במשך כל ימי חייה.

זכות זו ניתנת לXXX באופן אישי ואינה ניתנת להעברה ואו לשיעבוד ו/או להורשה בשם דרך.

הנני נותן הסכמתי לרשום הערת אזהרה בדבר התחייבותי זו, במשרדי החברה בה מתנהל רישום הזכויות ו/או בלשכת רשם המקרקעין.

התחייבותי היא בלתי חוזרת והיא תחייב אותי ואת יורשיי הבאים אחרי, במקומי ומכוחי.

באם, לאחר פטירתי, XXX תמשיך להתגורר בדירה, יהיה עליה לשאת בהוצאות הכרוכות באחזקת הדירה, אולם תהיה פטורה מתשלום דמי שכירות ליורשי.

התחייבות זאת וההערות הנלוות לה תתבטלנה עם פטירתה, חס וחלילה, של XXX

תאריך 04 בנובמבר 2014 XXXX

הנני מאשר החתימה הנ"ל יוחנן טייך, עורך ונוטריון "

לאחר שעסקו הפרטי של הנתבע נקלע לקשיים כלכליים במהלך שנת 2022 (לטענתו), אשר נכון ליום 31.12.2022 הגיעו לסכום של 961,142 ₪, נטל הנתבע מחברת "כלל חברה לביטוח בע"מ" בתאריך 4.4.2022 הלוואה כספית בסכום של 800,000 ₪ תמורת שעבוד דירת המגורים בשדרות XXXבחיפה (הלוואת "משכנתא הפוכה").

במסגרת הנספח להסכם ההלוואה חתמה התובעת בתאריך 4.4.2022 על גבי המסמך המשפטי הבא אשר אומת על ידי עוה"ד אברהם רוזיצקי :

" נספח להסכם הלוואה מספר XXXX

אישור העברת כספי משכנתא לחשבון בנק

הנני, XXXX , שבעלי, XXX הינו בעל הזכויות הבלעדי בדירת מגורים ברח' שד' XXX/12 חיפה, הידועה כגוש XXXX חלקה XXXX אשר חתמנו על הסכם הלוואת משכנתא הפוכה עם כלל חברה לביטוח בע"מ, מאשרת בזאת ומבקשת כי כספי ההלוואה הנ"ל יועברו לחשבונו ו/או לפקודת בעלי, מר XXX, בלבד.

ידוע לי על סמך הצהרתי דלעיל, כלל חברה לביטוח בע"מ תנפיק שיק או תבצע העברה בנקאית לבעלי, מר XXX בלבד, ואין בכך כדי לבטל את התחייבויותיי מכוח הסכם ההלוואה שחתמתי כלפיכם ו/או כלפי מי מטעמכם.

אישור זה יהווה אישור למתן כספי ההלוואה לפקודת בעלי בלבד

ולראיה באתי על החתום, היום : 4/4/22

XXX

אישור עו"ד

אני הח"מ עו"ד אברהם רוזיצקי – עו"ד מ.ר. 54117 מאשר בזה כי ביום 4/4/22 ניצבה בפני ה"ה XXXX וחתמה בפני על המסמך הנ"ל לאחר שהזדהתה בפני ולאחר שהסברתי לה את מהות המסמך ואת נפקויותיו המשפטיות ולאחר ששוכנעתי כי הדבר הובן לה כראוי.

4/4/22 אברהם רוזיצקי – עו"ד

מ.ר. 54117 "

בעקבות החמרה במצבה הבריאותי של התובעת, ובעיקר לאחר שנפצעה בתוך הדירה בתחילת שנת 2023, התדרדרה מערכת היחסים בין בניה"ז, ובעקבות כך עזבה התובעת את דירת המגורים המשותפת, ועברה להתגורר בדירה שכורה בעיר גבעתיים אשר נמצאת בסמיכות מקום למקום מגוריהם של ילדיה.

החלטות הביניים אשר ניתנו על ידי בית המשפט :

בתאריך 9.8.2023 קבע בית המשפט כי על הנתבע לשאת בתשלום דמי מזונות משקמים זמניים בשיעור של 2000 ₪ לחודש החל מיום 10.8.2023 עד למועד הדיון אשר ייקבע לאחר הגשת כתב ההגנה.

הרציונל אשר עמד בבסיס קביעת תשלום "מזונות משקמים זמניים" ע"ס 2,000 ₪ לחודש התבסס בעיקרו על הכנסותיהם של שני הצדדים – מצד אחד, הכנסותיה של התובעת מקצבאות, מגמלאות ומתגמולים אשר עמדו על סך של כ- 17,500 ₪ לחודש אל מול הכנסותיו של הנתבע אשר עמדו על סך של כ- 10,500 ₪ לחודש ומצד שני צרכיה המיוחדים של התובעת, עצם היותה של התובעת נכה הרתוקה לכסא גלגלים והוצאות שכירת דירת המגורים בגבעתיים, גילה של התובעת וספקות אשר עלו בנוגע לדו"חות עסקו ולתיק ההשקעות בניירות הערך של הנתבע.

לאחר שהתקיים דיון מקדמי בבית המשפט קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 20.9.2023 כי גובה דמי המזונות אשר נקבע במסגרת החלטתו הקודמת ייוותר על מכונו, לאחר שהנתבע הציג בפני בית המשפט נתונים אשר מצביעים על קריסה כלכלית של עסקו הפרטי, ולמרות שהדו"חות שאותם הציג הצביעו על הפסדים בשיעור של 108,000 ₪ בתום שנת 2021, על הפסדים בשיעור של 187,000 ₪ בשנת 2022 ועל הפסדים בשיעור של 134,000 ₪ בשנת 2023.

בית המשפט הוסיף והבהיר בהחלטתו מיום 20.9.2023 כי בהינתן גילם המבוגר של הצדדים ובכך שעברו את גיל הפרישה, ואף בכך שהכנסות התובעת מגמלאות ומקצבאות עולות על הכנסות הנתבע מגמלאות, הרי שאין מדובר ב"תקופת שיקום" לצרכים תעסוקתיים או לצורך התארגנות ראשונית לאחר פירוק הקשר הזוגי, ובפרט משמדובר בפערי הכנסות שהינם לרעת הנתבע.

בתאריך 24.5.2023 קיבל בית המשפט לענייני משפחה (כב' הרשמת הבכירה (כתוארה דאז) אילנה הדר) את בקשתה של התובעת למתן צווי עיקול זמניים על זכויותיו של הנתבע בדירת המגורים בשדרות XXX בחיפה, על כלי רכבו של הנתבע וכן גם על חשבונות הבנק שלו.

במהלך ההתדיינות בעניין בקשתה של התובעת למתן צו עיקול זמני הודיע "בנק לאומי לישראל בע"מ" כי נרשם עיקול על מחצית משויי תיק ניירות הערך הרשום על שמו של הנתבע בסך של 110,947 ₪.

תוך כדי דיון נוסף אשר התקיים בפני כב' הרשמת הבכירה בתאריך 29.6.2023 הגיעו הצדדים להסכמה הדדית שלפיה העיקול על דירת המגורים ייוותר על מכונו תוך ששמורה למשיב הזכות להגיש בקשה לביטולו בכל עת, בעוד שהעיקולים על כלי הרכב ועל חשבונות הבנק יבוטלו.

בתאריך 8.1.2024 דחתה כב' הרשמת הבכירה את בקשתו של הנתבע לביטול צו העיקול, בנימוק שמאזן הנוחות נוטה באופן משמעותי לטובת התובעת משום שככל ויוסר העיקול על הדירה וזו תימכר בעוד שהתובעת תזכה בתביעתה הרי שבמצב דברים שכזה קיימת התכנות לכך שתמצא את עצמה אל מול שוקת שבורה.

דיון והכרעה :

תמ"ש 21452-07-23 האם התובעת זכאית לדמי הסתגלות (הוצאות מדור ומזונות משקמים) ? התובעת עותרת בסיכומיה לקביעת דמי מזונות משקמים (כולל דמי מדור) בסכום של 18,000 ₪ לחודש החל מיום הגשת התביעה במכפלת מספר החודשים על פי שיקול דעתו של בית המשפט.

לטענת התובעת, זכותה למזונות משקמים נובעת משיקולי צדק, תום לב ושוויון ובעיקר מהתחייבותו של הנתבע משנת 2014 להעניק לה קורת גג עד לכל ימי חייה, וכן גם מכך שהשניים ניהלו בעבר משק בית משותף, עד למועד שבו סר חינה בעיניו, ובו החליט לאלצה לעזוב את דירתם המשותפת.

בנוסף לכך, טוענת התובעת כי זכותה לקבלת דמי מזונות משקמים נובעת מחובתו של הנתבע לזון אותה, ובעיקר במקרה שבו מתקיימים פערים כלכליים משמעותיים בין בניה"ז כאשר בן הזוג אשר אחראי על הניתוק בין בניה"ז נדרש לשאת בעול תשלומי דמי המזונות המשקמים מטעמי צדק.

לטענת התובעת, היא לא הייתה עוזבת את דירת מגוריהם של הצדדים לאחר תקופה של 35 שנים, אולם סירובו של הנתבע להתאים את הדירה לצרכיה אילצו אותה בעל כורחה לעזוב את דירת מגוריהם המשותפת, חרף הקושי הרב אשר כרוך במעבר פתאומי שכזה בגיל כה מבוגר.

במענה לטענותיה של התובעת טוען הנתבע כי היא אינה זכאית לדמי מזונות משקמים, משום שעול פרנסת ואחזקת הבית ואף הטיפול בה על שכמו בלבד ומשום שהתובעת הייתה מודעת היטב לכך שחתמה על גבי מסמך משפטי שלפיו הינה מתגוררת בביתו הפרטי וכי הינה זכאית להתגורר בדירה עד לתום חייה, למרות שבסופו של יום מצאה לנכון לעזוב את הדירה על דעת עצמה.

התובעת טוענת בכתב התביעה כי סכום דמי ההסתגלות (מזונות משקמים +מדור), שלו הינו עותרת הן בכתב התביעה והן בסיכומיה, ע"ס 18,000 ₪ לחודש מורכב מתשלומי ההוצאות הבאים (ראה סעיף 66(ח) בעמודים 8 ו – 9 לכתב התביעה) :

הוצאות שכירת הדירה של דירת מגוריה בעיר גבעתיים אשר מותאמת למגורי נכה – 7000 ₪ לחודש ;

הוצאות ועד הבית בגבעתיים – 400 ₪ לחודש ;

הוצאות חשמל, ארנונה, גז, טלפון סלולרי, תקשורת ומים – 1200 ₪ לחודש ; הוצאות כלכלה, מזון, טואלטיקה וחומרי ניקוי – 4000 ₪ לחודש ;

הוצאות היגיינה – 1500 ₪ לחודש ;

הוצאות נסיעה באמצעות רכב מיוחד בסך של 500 ₪ לחודש ;

הוצאות נסיעה מחוץ לגבעתיים – 800 ₪ לחודש ;

הוצאות ביגוד והנעלה – 2000 ₪ לחודש ;

הוצאות שוטפת (תשלומי ביטוח חודשיים למטפלת וביטוח רפואי כמעסיקה של מטפלת אישית זרה) – 1000 ₪ ; הוצאות מטפלת זרה – 9000 ₪.

הנתבע מוסיף וטוען גם כי מהמסמכים אשר הוגשו לבית המשפט, עולה שאין זה מן הנמנע כי התובעת מחזיקה בסכומי כסף משמעותיים גם בחשבונות בנק אשר לא נחשפו במהלך ההתדיינות בבית המשפט, ובעיקר בסכומי כסף בשיעור של כ – 800,000 ₪ שאותם קיבלה לאחר שבוטחה בחמישה ביטוחים סיעודיים שונים.

זאת ועוד, לפי טענת הנתבע הוא חדל לעבוד לפרנסתו במהלך חודש אוגוסט 2023 ומשתכר כ – 10,500 ₪ ₪ לחודש מקבלת פיצויים מגרמניה וכן גם מקצבת מל"ל, בעוד שהתובעת משתכרת כ- 20,000 ₪ ממספר מקורות (פיצויים מגרמניה, קצבאות מל"ח ופנסיה אשר מועברת באמצעות קרן הפנסיה "מקפת").

לדבריו, החלטתה לעזוב את ביתו ולהתגורר בגבעתיים קשורה אך ורק להתדרדרות החמורה במצבו הכלכלי ולחובות המשמעותיים שאותם צבר, ובפרט משהוצע לה לבצע שיפוצים בדירתו לצורך התאמתה לצרכיה הרפואיים.

מטרתם של ה"מזונות משקמים" הינה השגת תכלית שיקומית, של השתלבות בשוק העבודה לתקופה זמנית וקצובה לאחר הפירוד, לצורך קיום בכבוד במהלך תקופת ה"השתקמות" מההסתמכות על הקשר הזוגי, ועד להתגבשותה של זכאות אחרת להתפרנס.

הזכאות למזונות משקמים רלוונטית בעיקר בכל אותם מקרים שבהם ישנו הבדל משמעותי בין בן זוג שלא עבד כלל, לבין בן הזוג המפרנס, ובמיוחד בעת שהפרידה נעשית בשלב כה מאוחר של החיים הזוגיים, כאשר אפשרות הפרנסה של בן הזוג אשר נשאר בבית הינה מינורית.

שיעורם של דמי המזונות המשקמים צריך להיקבע בהתאם לקיומם של מקורות פרנסה חלופיים ובעיקר לאחר בחינת ההכשרה המקצועית והניסיון התעסוקתי של בן הזוג "הביתי", גילו וקרבתו לגיל הפרישה ובהתאם לשוויו של הרכוש אשר מצוי בידי שני בני הזוג והאם כבר חולק.

עם זאת, במסגרת קביעת דמי המזונות השיקומיים אין מקום להביא בחשבון שיקולי אשם אשר עניינם האחריות לפירוק הקשר ביחס להסדרת הפן הרכושי-כלכלי, על מנת שלא לפגוע בתמריץ של בן הזוג אשר ננטש להשתקם באמצעות השתלבות בשוק העבודה (ראה : בע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני מיום 5.11.2015).

הזכות למזונות משקמים אינה זהה לזכות למזונות על פי הדין האישי. מדובר במזונות אזרחיים, אשר יקבעו על פי תוכן החוזה הספציפי שנכרת בין הצדדים, ונועדו למלא אחר התמיכה הכספית של בן זוג אחד באחר, להבטיח את רמת חייו של בן הזוג ולאפשר את שיקומו לאחר הפרידה הפיזית.

שיעור המזונות, משך תקופת החיוב בהם וכן גם עילות השוללות את המזונות הן שאלות אשר נקבעות על פי תום הלב, על בסיס נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה ונגזרות מהערכת התנהגות הצדדים, מצבם הכלכלי, ויתר הנסיבות.

חיוב במזונות משקמים מתבסס על הסכם מכללא אשר נוצר בין בני זוג אשר חיים במתכונת משותפת של בני משפחה לתמוך זה בזה, ותכליתם הינה להבטיח את רמת חייו של בן הזוג הנעזב, ולאפשר את שיקומו לאחר הפרידה הפיזית בין הצדדים, על מנת לאפשר בידו להסתגל למצב, ולהביאו לידי כך שיוכל לתמוך בעצמו כאשר משך תקופת הזכאות תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה באופן אשר מאפשר לפסוק מזונות בסכום חד פעמי או בתשלומים עיתיים (ראה : תלה"מ (ראשון לציון) 42285-12-20 א.ל. נ' א.ל. מיום 22.8.203).

התכלית העיקרית בעת פסיקת דמי מזונות משקמים הינה לגשר בין נכסי קריירה אשר אחד מבני הזוג רכש על חשבון יכולתו של בן הזוג האחר (בד"כ בן הזוג ה"ביתי") לצבור נכסי קריירה, אשר לא היה מורגל בעבודה תובענית או בעבודה בכלל, בכדי שיוכל להתאים את עצמו כלכלית למצב החדש שנוצר בעת הפירוד.

במסגרת קביעת גובה הפיצוי על בית המשפט לבחון כל מקרה לנסיבותיו בהתייחס למשך תקופת הקשר הזוגי, לנסיבות היווצרות הקשר, למערך היחסים הכלכלי בין בני הזוג, להבטחות מפורשות או מכללא, ככל שניתנו כאשר משך תקופת דמי המזונות המשקמים עשוי לנוע בין תקופה של מספר חודשים ועד מספר שנים (ראה : עמ"ש (מחוזי תל-אביב) 7519-11-16 פלוני נ' פלונית מיום 7.1.2018 ; פרופ' שחר ליפשיץ, השיתוף הזוגי, הוצאת "נבו", 2016, עמ' 323,343).

זאת ועוד, בפסיקת בתי המשפט הוכרה גם האפשרות לפיצוי בן הזוג הנעזב בגין הוצאות מדור ודמי מזונות אזרחיים (דמי הסתגלות), בכל אותם מקרים שבהם לא נחתם הסכם מזונות מפורש כך שעל מנת לאפשר את שיקומו של בן הזוג האחר לאחר הפרידה הרי שהזכות למזונות אזרחיים תיקבע על פי דיני החוזים הכלליים, מכח עיקרון תום הלב וכן גם מכח הסכמתם של הצדדים לקיום קשר מסוג של "ידועים בציבור" (ראה : תלה"מ (משפחה תל-אביב) 46821-09-19 ד.ל. נ' ח.י. מיום 19.4.2021; תלה"מ (משפחה אילת) 37317-02-18 ד.ד. נ' מ.ד. מיום 28.8.2022; תמ"ש (משפחה פתח-תקוה) 53292-01-13 פלונית נ' פלוני מיום 6.2.2018).

כפי שצוין בהחלטות בית המשפט מיום 9.8.2023 ומיום 20.9.2023, גובה דמי המזונות המשקמים הזמניים אשר נפסקו לטובת התובעת משקף בעיקר את הצורך בהשתתפות הנתבע במימון הוצאות דמי המדור של התובעת לאחר שלא נשאה בפועל בהוצאות מדור משמעותיות במהלך תקופת חייה המשותפים עם הנתבע, ובשל ההוצאות הגבוהות אשר נובעות כתוצאה ממצבה הבריאותי החמור והסתמכותה על הנתבע במשך שנים רבות.

מאחר ואליבא דעמדת התובעת, על הנתבע לשאת במימון מלא של הוצאות מגוריה וצרכיה האישיים בגבעתיים, הרי שבראש ובראשונה יש לבחון מהי הזכות אשר נשללה ממנו עקב הפירוד. עיון בלשון מסמך ההתחייבות מלמד על כך שהתובעת אמורה להיות פטורה מתשלומי דירה שכירות מוסכמים או ראויים לטובת הנתבע עד ליום פטירתה, דא עקא, שהמסמך אינו מתייחס לתרחיש אפשרי שלפיו הצדדים ייפרדו זמ"ז על רקע קרע חמור במערכת היחסים.

ככלל, יש להבחין בין פירוש חוזה לבין השלמתו, שכן פירושו של חוזה הינו קביעת מובנו באמצעות התחקות אחר רצון הצדדים, בעוד שהשלמתו כרוכה בבחינת ההוספה, ולכן ככל שהחוזה מסדיר את הנושא הנדון, הרי שסוגיית ההשלמה אינה עולה, משום שתהליך ההשלמה מבוסס על ההנחה כי הצדדים לא גיבשו בעניין מסוים רצון משותף ולא הסכימו לגביו, בין אם במודע או שלא במודע, כך שבית המשפט נדרש לבחון את ערוצי ההשלמה הקבועים בחוק.

אין לראות בהשלמה פעולה אשר מנוגדת לחלוטין לרצון הצדדים, משום שההשלמה עשויה לעלות בקנה אחד עם רצונם ועם כוונתם של הצדדים, משום שניתן לראותה ככזו אשר משקפת את ההסדר אשר היו מסכימים לו, אילו נתנו דעתם לפרט החסר או שהיו מצפים לו כצדדים סבירים, הוגנים ותמי לב.

לאחר מיצוי הליך הפירוש לפי אומד דעת הצדדים, מתקבלת המסקנה שקיים חסר בחוזה, ובשלב זה ניתן לפנות למעגלי ההשלמה אשר קבועים במסגרת הוראת סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, לאחר בחינת הנוהג הפרטי אשר התגבש בין הצדדים או לחילופין לאחר בחינת הנוהג הכללי אשר מקובל בחוזים מאותו סוג. העדפת הנוהג הפרטי על פני הנוהג הכללי נעוצה אף היא בהנחה שהוא קרוב יותר לבסיס הסכמתם של הצדדים.

ככל שלא ניתן מענה בעניין הנוהג ניתן לבחון אפשרויות השלמה באמצעות הוראות השלמה חקיקתיות דיספוזיטיביות אשר חלות כאשר לא משתמעת כוונה אחרת מן ההסכם לאחר בחינת הוראות ההשלמה אשר קבועות במסגרת דיני החוזים המיוחדים (כגון: חוק המכר,תשכ"ח – 1968, חוק השכירות והשאילה, תשל"א – 1971 וכו') ולאחריהם הוראות ההשלמה אשר קבועות במסגרת דיני החוזים הכלליים (בעיקר סעיפים 41-46 לחוק).

התנאי להפעלת סמכות ההשלמה לפי הוראת סעיף 26 לחוק החוזים הינו שהפרטים הרלוונטיים לא נקבעו בחוזה או על פיו ולאחר שנקבע כי קיים פער אשר טעון השלמה ,כאשר לשם השלמתו של חוזה נדרשת קביעה כי קיים בו חסר וכי שתיקת הצדדים בנושא אכן טעונה השלמה ואינה מבטאת רצון להסדר שלילי ("שתיקה מדברת") (ראה : גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים, הוצאת נבו (2019), עמודים 485-490 ; עמ' 560-561 ; עופר גרוסקופף ויפעת נפתלי בו ציון, "תכליות דיני פרשנות החוזים" באיזו דרך עלינו ללכת כשחבו לנו לאן להגיע", ספר גבריאלה שלו – עיונים בתורת החוזה (בעריכת יהודה אדר, אהרון ברק ואפי צמח) הוצאת "נבו", שנת 2021, עמ' 537 (ה"ש 55)).

מעדויותיהם של הצדדים בבית המשפט עולה כי השניים אינם חלוקים על כך שניתנה לתובעת זכות מגורים בדירה במעמד של "ברת רשות" לכל אורך ימי חייה תוך מתן התחייבות מפורשת מצד הנתבע שלא לגבות ממנה תשלום עבור המגורים בדירה עד לתום ימי חייה, ובמידת הצורך לבצע את ההתאמות המבניות הנדרשות לצורך מגוריה בדירה (ראה : סעיף 10 לתצהיר התובעת ; עדות התובעת בעמוד 13 שורות 1-8 ; בעמוד 33 שורות 15-29 ובעמוד 34 שורות 10-12 לפרוטוקול מיום 15.1.2024 ; סעיף 49 לכתב ההגנה בתיק תלה"מ 26091-07-23 ; סעיפים 45 ו - 48 לתצהיר הנתבע).

בנוסף לכך, אין גם מחלוקת כי במהלך תקופת מגוריהם המשותפים הנתבע דאג לכל מחסורה של התובעת מתוך רצונו הטוב, למרות שהתובעת לא דרשה זאת ממנו (ראה: סעיף 7 לתצהיר התובעת ; עמוד 34 שורות 16-24 ; עדות הנתבע בעמוד 88 שורה 27 – עמוד 89 שורה 2 ובעמוד 98 שורות 21-31 ; עמוד 99 שורות 8-11 לפרוטוקול).

ודוק, למרות שהצדדים לא התייחסו במסגרת ההסכם משנת 2014 לאפשרות של מימון דיור חלופי בהינתן מקרה של פירוד, הרי שאין לקבל את עמדת התובעת כי הנתבע נדרש לממן את מלוא צרכיה ואת מלוא עלות המדור החלופי בגבעתיים.

לאור תכלית דמי המזונות המשקמים, אשר נועדה בעיקר לפצות את בן הזוג הנפגע להסתגל למצבו החדש בעיקר על רקע פערי השתכרות אל מול בן הזוג האחר, ולאור עדותיהם של הצדדים בבית המשפט, עולה כי הצדדים יצאו מתוך נקודת כי החל משנת 2014 ואילך על הנתבע להבטיח את מקום מגוריה של התובעת, אולם אך ורק בתוך הדירה אשר שימשה אותם למגורים משותפים, ובמידת הצורך אף לבצע את ההתאמות המבניות הנדרשות לצורך מגוריה בדירה הזו בהתאם למצבה הפיזי והבריאותי.

בעניינו, מדובר באנשים מבוגרים, לאחר גיל פרישה, כאשר הנתבע לא התחייב לפצות את התובעת בגין מעבר לדירה חלופית ולממן את כלל הוצאותיה.

יתירה מכך, בין בניה"ז התנהלה הפרדה רכושית מוחלטת בכספים אשר מוחזקים חשבונות הבנק, ולראייה הקשיים הכלכליים שאליהם נקלע הנתבע אל מול החסכונות הבנקאיים אשר הצטברו לזכות התובעת בסכומים של כ – 300,000 ₪ ו– 790,000 ₪ מחברות הביטוח (ראה : עדות התובעת בעמוד 45 שורות 19-35 ובעמוד 17 שורות 11-20 לפרוטוקול).

בנסיבות עניין זה היה על התובעת לעתור למינויו של שמאי מקרקעין על מנת שיעריך את שווי התאמת הדירה לצרכיה ואת שווי שכירות הדירה או לכל הפחות להציג הערכות של עלויות השכירות במבנים בגדלים דומים באזור דירת המגורים, וזאת משום שמחירי נדל"ן, עלויות דיור ודמי שכירות ראויים אינם בגדר "מן המפורסמות שאינן צריכות הוכחה".

עם זאת, מאחר ועל פי פסיקת בית המשפט העליון אשר ניתנה לאחר הגשת סיכומי הצדדים, שופטי בתי המשפט לענייני משפחה מנועים לקבוע את שווי עלות המגורים ללא הערכה מקצועית מבוססת (ראה : בע"מ 1061/24 פלוני נ' פלונית מיום 22.5.2024), הרי שלאור ייחודיות המקרה ובהינתן גילם של הצדדים הנני מוצא לנכון להעמיד את גובה דמי ההסתגלות הכוללים על דרך האומדן בסך של 4,000 ₪ לחודש למשך תקופה של 18 חודשים אשר תחילתם ביום 10.8.2023 (ראה : סעיף 13 להחלטה מיום 9.8.2023) ובסה"כ 72,000 ₪.

אשר על כן, על הנתבע לפצות את התובעת בגין דמי הסתגלות בסך של 72,000 ₪. (בניכוי סכומים אשר שולמו עד כה)

תביעת התובעת למתן סעדים הצהרתיים (תלה"מ 26091-07-23) :

תביעת התובעת למתן סעד הצהרתי שלפיו הינה זכאית למחצית מהזכויות הקנייניות בדירה הנ"ל : כאמור מעלה, התובעת טוענת בכתב התביעה כי על בית המשפט ליתן סעד הצהרתי שלפיו הינה זכאית למחצית מהזכויות הקנייניות בדירת המגורים, וכי בנוסף לכך יש מקום ליתן סעד המורה על רישום מחצית מהזכויות הקנייניות בדירה על שמה.

כמו כן, עותרת התובעת למתן סעד הצהרתי המורה על בטלות הסכם הלוואת "המשכנתא ההפוכה" מיום 4.4.2022, ולמתן סעד הצהרתי שלפיו הינה זכאית למחצית משווי ניירות הערך אשר רשומים על שם הנתבע.

עם זאת, מאחר והתובעת אינה מתייחסת בסיכומיה לסעדים אשר מתייחסים לחלוקת שווי ניירות הערך ולביטול הסכם ההלוואה אשר נחתם בתאריך 4.4.2022 (ראה : סעיפים 73-78 לסיכומים אל מול סעיפים 89 ו – 91 לכתב התביעה) הרי שמדובר בטענות אשר נזנחו ומכאן שאין מקום לדון בהן בין אם היעדר ההתייחסות נעשה במכוון או בטעות (ראה : ע"א 3432/17 שי טופז (יוכט) נ' חיים יוכט מיום 16.4.2020 ; ע"א 447/92רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ''ד מט(2) 102(.

לטענת התובעת, לאור עקרונות הלכת השיתוף יש ליתן סעד הצהרתי אשר מורה על רישום מחצית מהזכויות הקנייניות בדירה על שמה, בשל היותה הידועה בציבור של הנתבע במשך שנים רבות, ובנוסף לכך יש גם לרשום הערת אזהרה לטובתה בהתאם ללשון ההתחייבות מיום 4.11.2014.

התובעת מציינת בסיכומיה כי זכותה הקניינית בדירה נובעת גם מעקרונות היושר, השוויון והצדק ומכך שהסתמכה על הבטחותיו של הנתבע לדאוג לה לכל ימי חייה, וכן גם מפסיקת בית המשפט העליון אשר החילה את חזקת השיתוף גם על נכסים אשר נרכשו טרם תחילת הקשר הזוגי, וכן גם על נכסים אשר לא נרכשו במאמץ משותף.

במענה לטענותיה של התובעת טוען הנתבע בסיכומיו כי מימון רכישת הדירה ברחוב XXXנעשה באמצעות שימוש בכספי מכירת ביתו הקודם בקרית-חיים, שבו התגורר ביחד עם רעייתו המנוחה, ולכן מדובר בנכס חיצוני אשר נרכש באמצעות כספים אשר לא נצברו במהלך תקופת חייו המשותפים עם התובעת, ובפרט משהתובעת לא נדרשה להשתתף ברכישתה של הדירה או בתשלומי אחזקתה.

לעומת זאת, לדידו של הנתבע כל שניתנה לתובעת הייתה זכות מגורים בדירת המגורים הנ"ל, ולא זכות קניינית, וכי הסכמה זו עולה בעיקר מהאמור בנספחי הסכם המשכנתא, וכן גם מטענותיה שלפיהן הלכה למעשה התנהלה הפרדה רכושית מוחלטת בין השניים.

לפיכך, בכל אותם מקרים שבהם בני הזוג חיים יחד ומקיימים משק בית משותף, הרי שהרכוש אשר נצבר במהלך חייהם המשותפים הינו רכושם המשותף אשר שייך לשניהם בחלקים שווים.

בנסיבות מסוימות, גם נכסים אשר לא נצברו במהלך הנישואין עשויים להיכלל בגדר הרכוש המשותף, ולכן בן הזוג אשר מבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים הרשומה על שמו של בן הזוג האחר נדרש להוכיח מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, גם קיומו של "דבר מה נוסף" אשר יעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי (ראה : בע"מ 1983/23 פלוני נ' פלונית מיום 10.8.2023).

בכל הנוגע לדירות מגורים נקבע כי יש להקל במשקל הראיות החיצוניות אשר מוכיחות את כוונת השיתוף, ובכלל זאת נכסים אחרים אשר הובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג.

כוונה זאת נבחנת בהתאם למבחנים שאותם התווה בית המשפט העליון שבכללם סוג הנכס (האם מדובר בדירת מגורי בני הזוג או נכס אחר), האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין, האם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו, אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג, מספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה, אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין, האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף, האם בוצע שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג, התנהגות הצדדים אשר מתבטאת באווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף ונסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני (ראה: עמ"ש (מחוזי מרכז) 14561-07-23‏ מ. פ נ' א.ס.‏ מיום 18.4.2024 והאסמכתאות דשם ; פרופ' יצחק כהן, דיני המשפחה בישראל, הוצאת בורסי, 2022, עמ' 48-51).

במקרה דנן התובעת אינה חולקת על כך כי הדירה ברחוב XXXבחיפה נרכשה מכספיו של הנתבע בלבד, לאחר מכירת דירת מגורים אשר הייתה מצויה בבעלותו (ראה : בסעיף 31 לתצהירו), וכי כוונת הסכם ההתחייבות שעליו חתם הנתבע משנת 2014 לא הייתה להעניק לה זכות קניינית בדירה אלא אך ורק זכות מגורים בלבד במעמד של ברת רשות בלבד (ראה : עדות התובעת בעמוד 32 שורה 34 – עמוד 33 שורה 27 ; עמוד 34 שורות 10-11 ; עמוד 37 שורות 21-34 לפרוטוקול).

התובעת ציינה בעדותה בבית המשפט כי הינה זכאית למתן סעד הצהרתי שלפיו הינה זכאית למחצית מהזכויות הקנייניות בדירה. משום שלפי הידוע לה קיימת הוראת חוק אשר קובעת כי אשה אשר מנהלת אורח חיים משותף עם גבר למשך תקופה של בין חמש לשש שנים זכאית למחצית מהזכויות הקנייניות בדירת מגוריהם המשותפת, ולכן במקרה זה אין מחלוקת שלפיה הינה זכאית לסעד המבוקש, משום שמערכת יחסיהם משתרעת על פני תקופה של 33 שנה (ראה : עמוד 38 שורות 1-25 לפרוטוקול מיום 15.1.2024).

במקרה דנן, טענותיה של התובעת בכתב התביעה ובסיכומיה שלפיהן הינה זכאית למחצית מהזכויות הקנייניות לא רק שעומדות בסתירה מוחלטת למסמך שעליו חתמה בתאריך 4.4.2022, שבו מצוין באופן מפורש כי הנתבע הינו בעל הזכויות הבלעדי בדירה בשדרות XXX/12 בעיר חיפה, אלא שמעדותה עלה כי היא הבינה את משמעות המסמך המשפטי שעליו חתמה, ולכן בחרה שלא לברר עם הנתבע מדוע היא לא נרשמה כבעלת מחצית מהזכויות הקנייניות בדירה (עמוד 30 שורות 34-36 ; עמוד 43 שורה 21 - עמוד 44 שורה 3 לפרוטוקול).

זאת ועוד, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון חזקה כי חתימה של אדם על גבי הסכם/חוזה בנקאי בנוסח "רגיל" או בנוסח "אחיד" שלא בשעת לחץ או בנסיבות פסולות, לא יישמע בדרך כלל בטענה כי חתם על המסמך מבלי להבין את תוכנו, או כי אין די בחתימתו לבטא את הסכמתו לתנאיו, ולכן על המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה (ראה : ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה מיום 18.2.2010).

כמו כן, עולה מסיכומי התובעת כי היא חזרה בה מתביעתה למתן סעד הצהרתי בנוגע לחוסר נפקותו המשפטית של מסמך המשכנתא של חברת "כלל" המפורטות בכתב התביעה בכל הנוגע לתוקפה המשפטי של הלוואת המשכנתא, וכן גם בנוגע לטענותיה כלפי התנהלותו המקצועית של עוה"ד אשר לדבריה החתים אותה בצורה לא ראויה על גבי המסמך הבנקאי, כאשר בנוסף לכך יש לזקוף לחובתה את הימנעותה מזימונו למתן עדות בבית המשפט. 

בשולי הדברים אציין כי העובדה שחברת הביטוח אשר העניקה "משכנתא הפוכה" לנתבע כלווה, דרשה את חתימת הנתבעת (אשר כאמור, הייתה לה זכות חוזית להתגורר בדירה עד אחרית ימיה כברת רשות), כמסכימה למתן ההלוואה ולתנאיה, הינה סבירה בנסיבות העניין, אך באותה המידה, אינה יוצרת כל זכות קניינית לתובעת.

מעבר לכך שהתובעת לא נאלצה להשתתף בעלות רכישת הדירה, הרי שגם לא פורטו על ידה בכתב התביעה, בתצהירה ובעדותה בבית המשפט היקפן של ההשקעות כספיות שאותן ביצעה בדירת המגורים המשותפת, ובפרט משהודתה בכך שכלל לא נדרשה לשלם מאום עבור הוצאות אחזקת הדירה ושיפוצה, למעט הוצאות מינוריות בלבד אשר התבטאו בתשלום עבור טלוויזיה בכבלים (ראה : עדות התובעת עמוד 3 שורה 29 – עמוד 4 שורה 3 ; עמוד 4 שורות 1-15 לפרוטוקול מיום 29.6.2023 ; עמוד 30 שורה 38 – עמוד 39 שורה 19 לפרוטוקול מיום 15.1.2024 עדות הנתבע מיום 2.1.204 שורות 2-3 לפרוטוקול מיום 2.1.2024).

מכלל הטעמים המפורטים לעיל אינני מוצא לנכון לקבל את תביעתה של התובעת למתן סעד הצהרתי שלפיו הינה זכאית למחצית הזכויות הקנייניות בדירת המגורים ובנוסף לכך הנני מורה גם על ביטול צו העיקול מיום 8.1.2024.

תביעת התובעת למתן סעד הצהרתי לרישום הערת אזהרה למתן זכות מגורים קבועה לטובתה בדירה הנ"ל בהתאם להתחייבות הנתבע מיום 4.11.2014 : כאמור מעלה, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהנתבע התחייב בתאריך 4.11.2014 לאפשר לתובעת להתגורר בדירה עד ליום פטירתה ברם התחייבות זו אינה נותנת מענה לסיטואציה של פרידה זמנית או מוחלטת. 

מעדותו של הנתבע בבית המשפט עולה כי משמעותם של הדברים הינה על פניו ברורה לחלוטין, דהיינו, מתן רשות בלתי הדירה להעניק לתובעת זכות מגורים בדירה כל אורך ימי חייה, ובמידת הצורך אף לבצע שיפוצים והתאמות מבניות לאור מצבה הרפואי (ראה : סעיפים 24-26 לתצהיר הנתבע ; עדות הנתבע מיום 2.1.2024 שורות 4-7 לפרוטוקול). 

על פניו, במקרה זה קיימת הצדקה של ממש לרישום הערת האזהרה על שמה של התובעת מכח הוראת סעיף 130 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 הן בשל התחייבותו הכתובה של התובע משנת 2014, שהינה גם התחייבות בלתי הדירה בעלת מאפיינים קנייניים, אשר תכליתה לעגן את זכות המגורים של התובעת בדירה עד לתום ימי חייה ובנוסף לכך להגן על זכותה להתגורר בדירה אל מול חליפיו (ראה גם : ה"פ (מחוזי תל-אביב) 69849-01-19 ארז ונטורה ואח' נ' נועם דן ואח' מיום 19.8.2022). 

עם זאת, לבית המשפט מוקנה שיקול דעת שלא להיעתר לבקשה למתן סעד הצהרתי, ככל שהסעד המבוקש הינו תיאורטי או אקדמי למרות שהמגמה הכללית הינה לעשות שימוש רב ככל הניתן במתן סעד הצהרתי, שהינו התרופה המקובלת ליישוב סכסוכים, והאם הסעד המבוקש ישרת מטרה שיש בה תועלת (ראה : ע"א 6291/95 בן יקר חברה להנדסה ובניין בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ובנייה מודיעין ואח', פ"ד נא(2),825).

במקרה נשוא ענייננו עולה כי מתן סעד מעין זה אינו ישים, בשל מערכת היחסים העכורה אשר התגלעה בין הצדדים וחוסר האמון התהומי שנוצר בין השניים במהלך הליך הפירוד המתמשך, בשל החלטתה של התובעת לשכור דירה אשר מותאמת לצרכיה באזור מרכז הארץ ובשל רצונו של הנתבע למכור את ביתו לאור התדרדרות מצבו הכלכלי. 

בשל מכלול השיקולים הללו, ואי הכללת עובדה זו כאחד מרכיבי התובענה ההצהרתית הרי שאינני מוצא לנכון להורות על רישום הערכת האזהרה לטובת התובעת. 

תביעת התובעת לחלוקת שווי המטלטלין וכלי הרכב: התובעת טוענת בכתב התביעה ובתצהירה כי הנתבע איפשר לבנה להוציא מהדירה אך ורק את בגדיה, את מסמכיה האישיים וכן גם שלוש תמונות משפחתיות-אישיות, אולם סירב להחזיר לה כלים וחפצים שאותם רכשה במהלך השנים, בטענה שכל הרכוש אשר מצוי בדירתם נמצא בבעלותו הפרטית ולפי טענתה היא נאלצה לרכוש לעצמה ציוד אישי בעלות של 80,000 ₪.

יש לציין, כי התובעת עותרת בסיכומיה גם למתן סעד הצהרתי אשר מורה על זכאותה לקבלת מחצית משווי הרכב שבו התובע עושה שימוש בהתאם לערכו בסמוך ליום עזיבתה את ביתם המשותף (30.4.2023), בעוד שהנתבע טוען בתצהירו כי התובעת נטלה מדירתו מטלטלין אשר היו שייכים לו עוד מהתקופה שבה התגורר בקרית-חיים (ראה : סעיף 55 לתצהיר).

במענה לטענותיה של התובעת טוען הנתבע בסיכומיו כי מסר לבנה של התובעת את כל הציוד שאותו דרש, וכן גם שלוש תמונות שאותן רכש מכספו הפרטי, וכי שוויו של רכבו הפרטי (שנת ייצור 2018), אשר משמש אותו לצרכיו האישיים, הינו עשרות אלפי שקלים בודדים בלבד. 

במקרה דנן לא זו אף זו שבנה של התובעת לא זומן להעיד בבית המשפט על מנת לסתור את טענות הנתבע, אלא שהתובעת גם לא עתרה בכתב התביעה למתן סעד הצהרתי בנוגע לקבלת מחצית שוויו המוערך של כלי הרכב, ומשכך הינה מנועה מלעשות כן במסגרת סיכומיה למעט במקרים חריגים בלבד (ראה : ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו - ישראל בע"מ ואח' מיום 8.11.2009), אלא שגם לא צירפה לכתב התביעה וכן גם למסמך "הרצאת הפרטים" מסמך אשר מפרט את הערכת השווי המעודכנת של המכונית (דוגמת מחירון "יצחק לוי"), וכן גם רשימה מדויקת של המטלטלין הרלוונטיים בצירוף הערכת שוויים כך שרק מטעם זה יש לדחות את הטענות אשר מפורטות במסגרת הסיכומים. 

בנוסף לכך, התובעת לא פנתה לבית המשפט בבקשה למינוי מומחה בתחום השמאות אשר יאמוד את שווי הרכב וכן גם את שווי המטלטלין אשר לדבריה מוחזקים בדירתו של הנתבע, ולכן מכלל הטעמים הללו יש לדחות את כלל טענות התובעת בנוגע לראש פרק זה.

תביעת הנתבע למתן צו הצהרתי לחלוקה שוויונית עם התובעת בחסכונותיה ובחובות אשר הצטברו לחובתו (תלה"מ 24312-01-24) : הנתבע טוען בתביעתו ובסיכומיו כי על התובעת לחלוק עימו בחובות אשר הצטברו לחובתו במהלך תקופת חייהם המשותפת, ובנוסף לחלוק ביחד עימו בחסכונות השונים במהלך תקופה זאת (לרבות זכויות שאותן קיבלה מהביטוחים הסיעודיים), למעט תמורת הכספים שאותם קיבלו הצדדים ממכירת הדירה ברחוב XXX בחיפה ולמעט השווי המוערך של דירת הנתבע ברחוב XXXבחיפה (ראה : סעיף 58-59 לסיכומים). 

במענה לטענות הללו מציינת התובעת כי נכון להיום צבור בחשבון הבנק שלה סך של כ – 230,000 ₪ וכי הינה מסכימה עם טענת הנתבע שלפיה יש לבצע חלוקה שוויונית של רכושם וכספם של בניה"ז (ראה : סעיפים 10 ו – 12 לסיכומי התשובה מיום 22.5.2024). 

ודוק, במקרים שבהם יש להחיל את הלכת השיתוף, יש לבדוק כל מקרה ומקרה לגופו תוך בחינת נכסים אשר נרכשו לפני תקופת המשותפים ובמהלכם כאשר במקרים שבהם שני בני הזוג מנהלים חשבונות בנק נפרדים או עסקים נפרדים, הרי שיש לבחון האם הכספים אשר צבורים בחשבונות הבנק נועדו לשמש מטרות משותפות של משק הבית או לחילופין לצרכים אישיים של כל אחד מבני הזוג לצורך האדרת חשבון הבנק המשותף (כהן, שם, עמ' 47, 51). 

כפי שצוין מעלה, הלכת השיתוף, אשר מוחלת על ידועים בציבור ועל בני"ז אשר נישאו עד לפני התאריך 1.1.1974, חלה אך ורק במקרים שבהם מוכחת כוונת שיתוף בין הצדדים, כאשר השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף בנכס ספציפי הינה שאלה אשר ההכרעה בה נבחנת בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת והמשתמעת) ובהתאם לנסיבות חייהם בכלל וכן גם בנוגע לנסיבות אשר נוגעות לנכסים שעליהם מבוקש להחיל את השיתוף בפרט. 

נטל ההוכחה לקיומה של כוונה שיתוף מוטל על הטוען לקיומה, לצורך זה עליו להצביע על נסיבות עובדתיות קונקרטיות, מעבר לזוגיות ולמגורים המשותפים, שמהן ניתן ללמוד על כוונת שיתוף (ראה : ת"א (מחוזי באר-שבע) 26338-12-21 אלברט רביב נ' יוסף בוימגארטעאן ואח' מיום 19.2.2023 ; תלה"מ (משפחה אשדוד) 11642-07-19 האיש נ' האשה מיום 20.9.2023).

בניגוד לטענות הצדדים בסיכומיהם הרי שבמקרה זה התקיימה בין הצדדים הפרדה רכושית מוחלטת בכל ענייניהם הכספיים (ראה : עדות התובעת בעמוד 3 שורות 16-19 ובעמוד שורות 12-15 לפרוטוקול מיום 29.6.2023 ; עדות התובעת בעמוד 4 שורות 13-15 לפרוטוקול מיום 29.6.2023 ; עדות התובעת בעמוד 7 שורה 33 – עמוד 8 שורה 3 לפרוטוקול מיום 2.1.2024; עדות התובעת מיום 15.1.2024 בעמוד 16 שורה 25 – עמוד 17 שורה 24 ; עמוד 24 שורות עמוד 26 שורות 20-22 ; עמוד 45 שורות 11-38 לפרוטוקול מיום 15.1.2024 ; סעיפים 3, 8, 13 ו – 21 לתצהיר הנתבע) ; עדות הנתבע בעמוד 102 שורות 11-14 לפרוטוקול מיום 15.1.2024 ; עדות העד קלאוזנר בעמוד 47 שורה 10 – עמוד 48 שורה 2 לפרוטוקול מיום 15.1.2024). 

יתירה מכך, התובעת עצמה ציינה באופן מפורש במסגרת בקשתה להוספת ראייה חדשה טרם הגשת הסיכומים (בקשה מיום 28.2.2024 שבה) כי לכל אורך הדרך התקיימה הפרדה רכושית מוחלטת בין בניה"ז בהדגישה כך: 

"1. בתאריך ה – 15.1.224 הוגשה תביעה ע"י הנתבע, בה הוא תובע מחצית מכל כספיה (רכושה היחיד) על כל השנים בהם היו יחד מלבד 300,000 ₪ שאיתם הגיעה התובעת למערכת היחסים. (כולל ביטוחים אישיים)

2. טענותיו אלו מלמדות כי הנתבע חושב שמגיע לו מחצית מכל זכויותיו ורכושה, טענות סותרות בעליל את עדותו, שהעיד כי "לא חשב לחלוק איתה את רכושה"

3. כבודו ניהל הוכחות, שמע את עדותו של הנתבע, שאינו מעוניין לשלם מאומה לתובעת "כי לא מגיע לה. 

4. מעבר לחוסר תום הלב המשווע בהגשת תביעה זו, דרישת הנתבע לחלוקת הרכוש הינה ברורה, ומכך שיש לפסול את עדותו הסותרת ב – 180 מעלות את בקשתו זו...

6. תקנה 27 לתקנות הסדר האזרחי, תשע"ט – 2018, אוסרת על בעל דין להעלות בכתבי הטענות טענה שבעודה סותרת או חלופית, זולת אם אימת בתצהיר, כי העובדות כהווייתן אין ידיעות לו. משלא נטען לטעון טענות עובדתיות סותרות באותו הליך, ברור, כי לא ניתן לטעון טענות עובדתיות בהליכים שונים באותו עניין...

9. אין זה מתקבל על הדעת שהנתבע יעיד, ובאותו מעמד יגיש תביעה לדרישת חצי מהרכוש. תוך דרישה שהתובעת תשלם מחצית מחובותיו – ע"פ הדין דרישה זו הינה ראייה ברורה לחלוקה רכושית, ולא להפרדה רכושית....

11. בית המשפט הנכבד מתבקש לקבל את הראייה החדשה ולקבוע ע"פ דין כי בין השניים צריכה להתקיים הפרדה רכושית ".

טיעוניהם הסותרים של הצדדים שלפיהם קיימת מחד הפרדה רכושית מוחלטת וברורה אל מול האמור בסיכומיהם בנוגע מהווה השתק שיפוטי (ראה: רע"א 4224/04בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 634) ומכאן שאין מקום לקבלה.

אשר על כן, התובענה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר :

תביעת התובעת בתיק תלה"מ 21452-07-23 – התובענה מתקבלת ועל הנתבע לשלם לתובעת דמי הסתגלות בשיעור של 72,000 ₪, בניכוי סכומים ששולמו ע"ח כמזונות משקמים זמניים.

תביעת התובעת בתיק תלה"מ 26091-07-23 – התובענה נדחית על כלל ראשיה.

תביעת הנתבע בתיק תלה"מ 24312-01-24 – התובענה נדחית.

בנסיבות העניין, לאור התוצאה המעורבת, אין צו להוצאות.

פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים

ניתן היום, ב' תמוז תשפ"ד, 08 יולי 2024, בהעדר הצדדים.