פס"ד בתובענה להפחתת מזונות ילדיהם הקטינים של הצדדים

בפניי תובענה להפחתת מזונות ילדיהם הקטינים של הצדדים שהוגשה על ידי התובע.

1. רקע ועובדות שאינן במחלוקת

    

   • הצדדים, שניהם יהודים, נשאו כדמו"י בשנת 2006 והתגרשו ב- 2016.

      

   • מנישואיהם נולדו שני ילדיהם הקטינים, ילידי 2008 ו- 2011.

      

   • באפריל 2016 הגישה הנתבעת תביעות כנגד התובע. בין הצדדים נחתם הסכם ביניים אשר קיבל תוקף של החלטה ביום 04/07/16 ובו הוסכם שכל עוד הצדדים מתגוררים יחד הקטינים ישהו בימים ראשון וחמישי עם האב ובימים שני ורביעי עם האם. בימי שלישי האב ייקח הקטינים למסגרת החינוכית והאם תחזיר אותם ממנה. הקטינים ישהו עם ההורים בסופי שבוע לסירוגין.

      

   • בסופו של יום, נחתם הסכם גירושין בין הצדדים וביום 22/11/2016 ניתן על ידי תוקף של פסק דין להסכם הגירושין.

      

   • במסגרת הסכם הגירושין הסכימו בין היתר, הצדדים כדלקמן:

      

     1. הקטינים יהיו באחריות הורית משותפת של שני הצדדים.

     2. זמני השהות של ההורים עם הקטינים יהיו בהתאם לטבלה שצורפה כנספח א' להסכם ולפיה במשך שבועיים הקטינים ישהו אצל האב בימים שני, חמישי, שבת ראשון, שלישי ושישי. במשך השבועיים שלאחריהם, ישהו הקטינים עם האב בימים ראשון, רביעי, שישי שבת, שני וחמישי.

     3. הוסכם על חלוקת זמני שהות שיוויוניים בחגים על פי טבלה שצורפה, ולפיה יוחלפו זמני השהות כל שנה בין ההורים לסירוגין.

     4. במהלך החופש הגדול ירשמו הקטינים לשני מחזורי קייטנה ובמהלכם יתקיימו זמני שהות רגילים. לאחר תום הקייטנה, יחלקו ההורים באופן שיוויוני בזמן שנותר עד תום החופש הגדול.

     5. מזונות, מדור ואחזקת מדור הקטינים יועמדו על סך של 1,850 ₪ לכל אחד מהקטינים עד הגיעם לגיל 18 או סיום לימודיהם התיכוניים או עד גיוסם לצה"ל לפי המאוחר מבין השלושה. ממועד זה, יישא האב בשליש מסכום המזונות.

     6. הצדדים יחלקו בחלקים שווים בהוצאות חינוכיות של הקטינים.

     7. הצדדים יחלקו בחלקים שווים בהוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות על ידי הביטוח הממלכתי.

         

        יתר הוראות ההסכם אינן רלוונטיות להליך שבפני.

         

   • נכון להיום מתנהלים בין הצדדים הליכים נוספים בנוגע לענייני הרכוש שאף הם, אינם רלוונטים להליך דנן.

      

   • התובע הגיש ביום 03/12/2020 תביעה למשמורת משותפת וסעדים נוספים. ביום 13/12/2021 ניתן פסק דין בתביעה ובמסגרתה נקבע כי:

      

     "לאחר שעיינתי בתסקיר ולאחר ששמעתי את עמדת ב"כ הצדדים, ניתן בזאת פסק דין לפיו תהא לשני הצדדים אחריות הורית משותפת על הקטינים ... יליד 2008 ו...יליד 2011.

      

     בכל הנוגע לחלוקת זמני שהות, אני קובעת שבשבוע הראשון הקטינים ישהו בבית האב בימים ראשון ורביעי ובסוף שבוע. ובשבוע השני הקטינים ישהו בבית האב בימי שני , שלישי וחמישי ויתר הימים וסוף שבוע בבית האם.

     סוף השבוע יחול כאמור לסירוגין עד ליום ראשון בבוקר כאשר ההורה יביא את הקטינים למסגרת הלימודית בבוקר ובהעדר מסגרת חינוכית, ההורה יאסוף את הקטינים בשעה 17:00 מבית ההורה האחר או לחילופין בתום יום הלימודים במוסד החינוכי.

      

     בכל הנוגע לזמני שהות בחגים , אני קובעת שהצדדים יפעלו בהתאם להסכם שנערך ביניהם ואושר ביום 22.11.2016.

     עוד אני קובעת שזמני השהות במהלך החופשות יתקיימו לפי סעיף 5.6 להסכם והקטינים ישהו מחצית מזמן החופשה אצל כל אחד מההורים".

      

   • התובע הגיש תובענה זו ביום 03/12/2020 ובמסגרתה טען כי יש להורות על ביטול המזונות שנפסקו ולחילופין, על הפחתתם.

      

2. טענות התובע

    

   • הקטינים נמצאים אצלו 43% מהזמן כאשר בחגים ובחופשים נמצאים אצלו מחצית מהזמן וטובת הקטינים מחייבת שיישארו אצלו מחצית מהזמן. מה גם שהוסיף וטען כי הוא מעורב עד מאד בחיי הקטינים.

      

     בסיכומיו הוסיף וטען כי זמני השהות הורחבו ממועד ההסכם, כך שכיום זמני השהות בין ההורים שווים.

      

   • בעת חתימת ההסכם השתכר כ- 24,000 ₪ ברוטו, הרוויח כ- 12,680 ₪ נטו וקיבל רכב על חשבון המעביד, הטבה ששוויה כ- 3,500 ₪ נטו.

      

     כיום, הוא עובד כמהנדס בדיקות, מרוויח כ- 15,000 ₪ נטו ושכרו ברוטו עומד על כ- 21,860 ₪ ואינו מקבל רכב ממקום עבודתו.

      

     משכך, שכרו ירד בכ- 3,000 ₪, מה גם שבעבר קיבל כ- 1,200 ₪ שווי ארוחות וכיום מקבל רק כ- 600 ₪.

      

   • התובע נאלץ למשוך חסכונותיו על מנת לעמוד בהתחייבויותיו ואף נאלץ ליטול הלוואות, לרבות הלוואה בסך של 122,000 ₪ על מנת לקנות רכבו ואף נאלץ להתגורר בבית אמו, אשר אף היא נאלצה ליטול משכנתא הפוכה על מנת שישרוד. הוא משלם לאמו 2,500 ₪ לחודש. יש לו חובות בגובה של מאות אלפי שקלים בניגוד לנתבעת שיש לה חסכונות, קרן השתלמות, נוסעת לחו"ל וקנתה דירה בסך של 2,313,000 ₪.

      

   • הכנסות הנתבעת גדלו. בכתב תביעתו טען כי הנתבעת משתכרת כ- 13,000 ₪ ומקבלת קצבה מהמוסד לביטוח לאומי בסך 2,500 ₪ וקצבאות ילדים. בסיכומיו הוסיף וטען כי כיום שכרה 13,800 ₪ והיתה לה הכנסה נוספת בסך של 1,700 ₪ בגין דירה שרכשה והשכירה בדימונה. עוד הוסיף כי בתביעתה הראשונה טענה הנתבעת כי מרוויחה 7,000 ₪, מקבלת הנחות בארנונה ולמעשה, כיום הכנסותיה גדלו.

   • בהתאם לבע"מ 919/15 הואיל והילדים מעל גיל 6 וזמני השהות שיוויוניים, הרי שיש לבטל המזונות.

      

3. טענות הנתבעת

    

   • דין התביעה להידחות שכן הסכם הגירושין אושר בבית המשפט לאחר חודשים ארוכים של משא ומתן ושינוי גובה המזונות יעשה רק במקרים חריגים ובמשורה, שאינם חלים במקרה דנן.

      

   • טענות התובע ביחס לשינוי הנסיבות מתייחסות לשלוש טענות עיקריות- הרעה בהכנסתו, הרעה במצבו הכלכלי באופן כללי והטבה במצבה של הנתבעת, טענות שאין להן שחר ולפיכך, דין התביעה להידחות.

      

   • לא חל שינוי מהותי בהכנסתו של התובע והשינוי היחיד הינו השינוי בהטבת הרכב שאינו מקבל כעת כאשר מנגד רכש רכב יוקרתי ולאחר שיסיים לשלם ההלוואה, יהיה ברשותו רכב בשווי של כ- 120,000 ₪. בשנת 2016 עמד שכר הנטו של התובע על סך של 12,579 ₪. בשנת 2020 עמד על סך של 16,410 ₪ וכיום שכרו נטו עומד על סך של 18,658 ₪, בפועל המדובר בגידול של כ- 6,000 ₪ מאז שנת 2016. זאת ועוד, בסיכומיה הוסיפה וטענה כי התובע נמנע מלצרף את הסכם שכרו הנוכחי ומכאן המסקנה כי תנאי העסקתו כיום טובים יותר. הוא נהנה ממימון תלושי אוכל בסכום משמעותי, יש לו קרן השתלמות, זכאי לבונוסים משמעותיים בגובה של כ- 25,000 ₪ כפי שקיבל לאחרונה.

      

   • בתביעתה בשנת 2016 צרפה תלושי שכר מהם עולה כי שכרה נטו עמד על כ- 10,000 ₪ שגדלו לכ- 13,000 ₪, שינוי סביר והגיוני במהלך השנים אצל אדם המתמיד בעבודתו.

      

     בהתייחס לסוגיית קצבת הנכות, הרי שהנתבעת עברה תאונה בשנת 2011. התובע ידע כי נהלה הליכים מול המל"ל לצורך הכרה באחוזי נכות, ידע על כל תשלום שנכנס לחשבון המשותף במסגרת הפיצויים שניתנו ואף ידע כי נכותה הסופית נקבעה כחודש לאחר הגשת התביעה המקורית.

      

     אשר לדירה שרכשה לצורך השקעה, הרי שמדובר בכספים שמקורם בכספי מכר דירתם המשותפת של הצדדים.

      

   • בהתייחס למצבו הכלכלי של התובע, טענה הנתבעת כי מצב זה נובע מהתנהגותו הפזרנית והבלתי אחראית. התובע שכר לאחר גירושי הצדדים דירה יוקרתית, ניהל אורח חיים פזרני. הוצאותיו החודשיות הגיעו לכדי 20,000-30,000 ₪ לחודש.

   • התובע קיבל ממכירת הדירה המשותפת כ- 500,000 ₪, 400,000 ₪ מאמו וכ- 320,000 ₪ מחסכונות שמשך. לתובע אין הסבר לאן נעלמו כ- 820,000 ₪ שנותרו לאחר סילוק חובותיו.

      

   • הוספת יום אחד לזמני השהות היא שינוי מינורי והחמרת מצבו הכלכלי מקורה כאמור בהתנהלותו בלבד.

      

   • משכך, ובהיעדר שינוי נסיבות דין התביעה להידחות.

      

      

4. דיון והכרעה

    

   • הלכה פסוקה היא כי פסקי דין למזונות הינם בגדר החריג לעיקרון סופיות הדיון ובמקרים בהם יוכח שינוי נסיבות מהותי ביחס למצב שהיה בעבר, תתאפשר התדיינות חוזרת בענייני המזונות.

      

   • בבע"מ 7670/18 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים משפטיים) (להלן: "הלכת פלונית") נקבע כי הלכת בע"מ 919/15 כשלעצמה אין בה עילה לפתיחת פסקי דין חלוטים בענייני מזונות ויש להותיר על כנו את המבחן המחמיר שהוחל ערב פסיקתו של בע"מ 919/15 ולפיו, יש להוכיח שינוי נסיבות מהותי לשם דיון מחודש בענייני מזונות קטינים. כן נקבע כי : "אין בהלכת בע"מ 919/15 כדי לשנות, לרכך או להשפיע על מבחן שינוי הנסיבות המהותי בתביעה להפחתת מזונות שנקבעו...".

      

   • עוד נקבע בהלכת פלונית, שגם כאשר יוכח כי חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק דיון מחודש במזונות, הרי שעל בית משפט לשקול בזהירות את היקף הפתיחה של הרכיב בו חל שינוי נסיבות מהותי וביחס אליו בלבד, יש לפסוק בהתאם לתנאים שנקבעו בהלכת בע"מ 919/15.

      

   • בעניין הנדון, עסקינן בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין טרם תחולתו של בע"מ 919/15 וככל שייקבע כי קיים שינוי נסיבות מהותי, הרי שאין להתעלם מההלכה שנקבעה בו ובכל מקרה, על התובע להוכיח שינוי מהותי שחל בנסיבות לצורך קבלת טענותיו ובחינה מחודשת של מזונות הקטינים.

      

      

      

   • מה ייחשב אם כן כשינוי נסיבות מהותי?

      

     בהתאם לפסיקה , הצורך "בשינוי נסיבות מהותי", חל הן כאשר מדובר בפסק דין שניתן לאחר הליך משפטי והן במקרה שמדובר בפסק דין שאישר את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים ואין להבחין ביניהם, ראו הלכת פלונית לעיל.

      

   • אם כן, על התובע הפחתת מזונות להוכיח שינוי נסיבות מהותי שלא ניתן היה לצפותו מראש בעת שניתן פסק הדין למזונות. הנסיבות החדשות צריכות להצביע על שינוי מהותי היורד לשורשו של פסק הדין שניתן ואין די בשינוי כשלעצמו (ראו למשל: ע"א 177/81 גלעדי נ' גלעדי, פ"ד לו (3) 179; ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו (3) 187; בג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד סו (1) 369).

      

   • בית משפט יידרש לשינוי שיעור המזונות בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: אין זה צודק להותיר את פסק הדין על כנו לאור שינוי הנסיבות המהותי שחל; הצדדים הותירו מראש פתח לשנות את פסק הדין ככל שיחול שינוי נסיבות מהותי, אם במפורש ואם מכללא; על מבקש שינוי הנסיבות לפעול בתום לב ובניקיון כפיים (ראו ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח (1) 767.

      

5. מן הכלל אל הפרט

    

   • בעניין הנדון, תביעת האב להפחתת מזונות הקטינים בוססה על מספר טענות: ירידה בהכנסות התובע, עלייה בהכנסות הנתבעת, חובותיו הרבים לעומת מצבה הכלכלי של הנתבעת, בע"מ 919/15 ושינוי בזמני השהות עם הקטינים.

      

     אם כן, אדרש לטענות התובע אחת לאחת.

      

   • שינוי זמני השהות עם הקטינים

      

     עיון בהסכם שנערך בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין ביום 22/11/2016 מלמד כי הצדדים הסכימו שהקטינים יהיו באחריות הורית משותפת וכי האפוטרופסות עליהם תיוותר לשני הצדדים (ראו סעיף 3.1 להסכם הגירושין).

      

      

      

     עוד הוסכם כי זמני השהות יהיו בהתאם לטבלה שצורפה להסכם כנספח א' וכי במקרה בו לא תתקיים פעילות במוסד החינוכי מכל סיבה שהיא, ישהו הקטינים אצל ההורה שאצלו לנו, עד השעה 17:00 וכי בהסכמה יוכלו הצדדים להחליף המפגשים ו/או להרחיבם ו/או לצמצמם.

      

     עיון בנספח א' אשר צורף להסכם הגירושין מלמד כי הוסכם בו שהקטינים ילונו במהלך ארבעה שבועות (28 ימים) 12 לילות אצל האב ו- 16 אצל האם. כן הוסכם כי החלוקה בחגים בין הצדדים תהא שיוויונית וכך גם בחופש הגדול (ראו סעיפים 5.3 ו- 5.6 להסכם הגירושין) וחלוקת זמני השהות עמדה על כ- 43% לאיש וכ- 57% לאשה.

      

     בפסק הדין שניתן על ידי ביום 13/12/2021 הורחבו זמני השהות של האב עם הקטינים ואלו הועמדו על 14 לילות מתוך 28 ולמעשה חלוקת זמני השהות כיום שיוויונית בין הצדדים, דהיינו הקטינים נמצאים 50% מזמני השהות אצל כל אחד מהצדדים ולמעשה מדובר בשינוי זמני השהות בתוספת של לילה אחד בשבוע, שכן ממילא הקטינים לנו קודם אצל האב 6 לילות בשבועיים וכעת לנים שבעה לילות.

      

     המדובר כאמור בתוספת של לילה אחד בשבוע בזמן שהאב ממילא ערוך ללינת הקטינים, שכן אלו לנו אצלו בממוצע של שלושה לילות בשבוע על פי הסכם הגירושין.

      

     בפסיקה נקבע זה מכבר כי לא כל שינוי בזמני השהות של הקטינים מהווה שינוי נסיבות מהותי המצדיק פתיחת הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים ויש לבחון האם מדובר בשינוי בלתי צפוי ומה היקפו, ראו למשל תמ"ש 18941-03-16 א.כ נ' ל.ב, פורסם במאגרים משפטיים ביום 23/01/2019; תלה"מ 19775-08-17 שם נקבע למשל כי שינוי בזמני שהות מ- 40% ל- 50% בזמני השהות, הוא שינוי מינורי בלתי משמעותי שאמור להיספג על ידי הצדדים ובתלה"מ 26075-01-20 (פורסם ביום 20/10/2022) אשר חזר על ההלכה לעיל.

      

     בנסיבות העניין שעה שמדובר בתוספת של לילה אחד בשבועיים והואיל וממילא הקטינים לנו עד למועד פסק הדין לשינוי זמני השהות שלושה לילות בשבוע, הרי שמדובר בשינוי מינורי שאין בו להוות שינוי נסיבות מהותי המצדיק שינוי פסק הדין. האב אינו נדרש לשנות סדרים בביתו ולדאוג לציוד לקטינים שכן אלו לנים מזה תקופה ארוכה בממוצע שלושה לילות בשבוע בהתאם להוראות ההסכם.

      

     זאת ועוד, עיון בהסכם המזונות עליו חתמו הצדדים מלמד כי הצדדים צפו שיכול ויחול שינוי בזמני השהות של הצדדים עם הקטינים שכן הסכימו כי ינהגו בגמישות אחד כלפי השני ויוכלו בין היתר אף להרחיב את זמני השהות. לפיכך, אין מדובר בשינוי מהותי, היורד לשורשו של הליך ואשר בלתי ניתן היה לצפותו בעת עריכת הסכם הגירושין ובמיוחד כאשר הצדדים נערכו בהסכם אף למקרה בו יורחבו זמני השהות. עוד יוער כי עיון בתסקיר שנערך בעניינם של הצדדים מלמד כי האם לא התנגדה מהותית להרחבת זמני השהות בכפוף לכך שלא יהא בכך בכדי לפגוע במזונות הקטינים. משכך, ובשים לב להוראות סעיף 5.3 להסכם ושעה שממילא זמני השהות בחגים ובחופשות מהמוסד החינוכי היו זהים, כאמור, לא מצאתי כי מדובר בשינוי מהותי של זמני השהות באופן שמצדיק פתיחת הסכם המזונות ובמיוחד משניתן היה לצפותו מבעוד מועד ובהתאם להוראות הסכם הגירושין שנערך בין הצדדים ודין הטענה להידחות.

      

   • שינוי בהכנסות התובע

      

     כאמור לעיל, טען התובע כי חל שינוי מהותי בהכנסותיו.

      

     בכתב תביעתו טען כי בעת חתימת הסכם הגירושין שכרו עמד על כ- 24,000 ₪ ברוטו וכ-12,680 ₪ נטו. עוד טען כי בעבר קיבל רכב חברה השווה להטבה בנטו בסך של כ- 3,500 ₪ והטבות בדמות שווי ארוחות בסך של 1,200 ₪ וכי בעבר קיבל מרכיב של מניות ובונוס שנתי שאינו מקבל כיום. עוד טען כי שכרו אינו קבוע וכי בתקופת הקורונה שכרו ירד בכ- 20%.

      

     בסיכומיו טען כי משתכר כיום כ- 12,400 ₪ נטו.

      

     מנגד, טענה הנתבעת בסיכומיה כי טענה זו של התובע הופרכה. עיון בתלושי השכר שלו מלמד כי בשנת 2016 שכרו נטו עמד על כ- 12,579 ₪. בשנת 2020 שכרו עמד על סך של כ- 16,410 ₪ ואילו כיום, שכרו עומד על סך של כ- 18,658 ₪, דהיינו גידול של כ- 6,000 ₪ בשכרו. עוד הוסיפה כי התובע לא ידע להסביר השינוי, נתן תשובה מתחמקת בחקירתו. נמנע מלצרף הסכם שכר במקום עבודתו, דבר המלמד על שיפור בתנאי שכרו והוא זכאי לבונוסים משמעותיים, כך לאחרונה קיבל בונוס של 25,000 ₪.

      

     עיון בתלושי השכר של התובע מלמד כי טענותיו ביחס לירידה בשכרו אינן מדויקות בלשון המעטה.

      

     מבדיקת תלושי השכר בשנה שקדמה להסכם מתברר כי הכנסתו נטו של התובע עמדה על סך של כ- 12,680 ₪, כפי שטען בא כוחו.

      

     עם זאת, לא כך הם פני הדברים ביחס לשכרו נטו נכון להיום העומד על סך של 16,760 ₪. זאת ועוד, עיון בתלושי השכר מלמד כי בניגוד לטענות התובע לפיהן הפסיק לקבל בונוס, הרי שבחודש מאי 2022 קיבל בונוס בשכרו בסך של 25,000 ₪. כך גם עיון בתלושי השכר שלו, מלמד כי החל מחודש מאי 2022 עלה שכרו ברוטו של התובע מסך של כ- 24,300 ₪ לסך של כ- 27,000 ₪ ברוטו ולכן נראה כי בציפייה לעתיד, שכרו הממוצע עתיד לגדול.

      

     כמו כן, התובע בחר מסיבה לא ברורה שלא לצרף את הסכם שכרו בחברה הנוכחית בה עובד כמהנדס בדיקות וזאת על אף שמצא לנכון לצרף את שני הסכמי השכר של החברות הקודמות בהן עבד. בהתאם לפסיקה, ניסיון החיים והשכל הישר, צד שבוחר שלא לצרף מסמך רלוונטי, חזקה שפועל לרעתו.

      

     משכך, איני מקבלת כל טענה של התובע ביחס להרעה בתנאי השכר ונראה תנאי שכרו במקום עבודתו הנוכחי עולים על אלו שהיו בחברות בהן הועסק בעבר. בנסיבות אלו, נדחות טענותיו בנוגע להרעה בשווי אוכל, בונוס (אשר הוכח כי קיבל גם במהלך השנה האחרונה) וביחס ליתר תנאי ההעסקה הנילווים.

      

     אף אם אקבל את טענת התובע בנוגע לירידה בשכרו ביחס לתקופת הקורונה, הרי שמדובר בירידה זמנית בלבד כפי שעולה מהתלושים שהוצגו. המדובר היה בתקופה חריגה בארץ ובעולם וטיעון זה אינו רלוונטי עוד, מה גם שהירידה הזמנית שהיתה בשכרו, אינה קיימת עוד.

      

     זאת ועוד, מעיון בתלושי השכר שהוצגו על ידי התובע לשנה האחרונה, מתברר כי שכרו ברוטו בעת עריכת ההסכם עמד על כ- 23,200 ש"ח ואילו כיום עומד על סך של כ- 27,300 ₪, עלייה של כ- 4,000 ₪ בשכרו ברוטו של התובע.

      

     שכרו נטו של התובע כאמור, עלה מ- 12,680 ₪ במועד עריכת ההסכם לסך של כ- 16,760 ₪, דהיינו, שכרו עלה בסך של 4,080 ₪. המדובר בגידול של כ- 30% בשכרו של התובע. בנסיבות אלו, נדחית טענת התובע לירידה בשכרו.

      

     עוד אציין כי לא מצאתי מקום ליתן משקל לטענת התובע בדבר הפסד שווי רכב בסך של כ- 3,500 ₪. המדובר בחלק מרכיב בשכרו הקודם אותו בחר התובע ככל הנראה שלא לקבל כיום. אף אם הייתי מקבלת הטענה, הרי שהתובע קנה במועד הגשת התביעה רכב בשווי של כ- 120,000 ₪ ושילם עליו כ- 1,600 ₪ בגין ההלוואה. מאז, החליף הרכב ורכש רכב חדש אשר משלם בגינו החזר הלוואה של כ- 1,400 ₪ ויתרה שנותרה לתשלום עומדת על סך של כ- 99,000 ₪.

     משכך, אף אם אקח סכום זה בחשבון, הרי שעדיין מדובר בגידול של כ- 2,700 ₪ נטו בשכרו. מה גם שבסופו של יום הרכב יוותר בבעלותו, דבר שלא היה קיים בעת שהחזיק ברשותו רכב של המעביד.

      

     בנסיבות אלו, דין הטענה לפיה היתה הרעה בהכנסותיו שכן אלו קטנו, להידחות.

      

   • שינוי בהכנסות הנתבעת

      

     התובע טען בכתב תביעתו כי הכנסות הנתבעת גדלו. לטענתו בכתב תביעתה הראשון טענה הנתבעת כי מרוויחה 12,000 ₪ ברוטו ו- 7,000 ₪ נטו. כיום ככל הידוע לו, שכרה עומד על כ- 13,000 ₪ ועוד מקבלת סך של כ- 2,500 ₪ קצבת נכות אותה לא קבלה בעת עריכת הסכם הגירושין וכן קצבת ילדים ו/או קצבאות נוספות.

      

     בתצהירו טען כי הכנסת הנתבעת מורכבת משכרה בסך של 12,320 ₪, בתוספת קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 2,376 ₪ ובתוספת קצבת ילדים בסך של 353 ₪ ומזונות הקטינים בסך של 3,700 ₪ ובסך הכל, עומדת הכנסתה על סך של כ- 19,000 ₪ נטו.

      

     מנגד, טענה הנתבעת כי הכנסתה נטו עמדה על סך של כ- 10,100 ₪ לחודש בעת עריכת ההסכם ואילו כיום עומדת על סך של כ- 13,000 ₪ נטו והמדובר בגידול סביר לאדם המתמיד במקום עבודתו.

      

     בכל הנוגע לקצבת הנכות טענה הנתבעת כי עקב פגיעה בעבודה הוכרה כנכה בגובה של 28% החל מיום 29/08/2011ומקבלת קצבה בגובה של 2,435 ₪.

      

     עוד הוסיפה כי אין לראות בקצבה זו כהכנסה אלא כפיצוי על רקע הפגיעה שנגרמה לה. עוד הוסיפה כי לאחר הפגיעה קבלה פיצוי משמעותי שנבלע בחשבון המשפחתי, כי התובע ידע על ההליכים בהם פתחה כנגד המל"ל וכי הוכרה כזכאית לקצבה בחודש מאי 2016 בתקופה בה נהלו הצדדים משא ומתן על ההסכם שערכו.

      

     לטענתה, היא גרה בדירה שכורה, משלמת כ- 4,700 ₪. רכשה דירה בסך של כ- 2,313,000 ₪ במימון של כ- 70% משכנתא ותיאלץ לשלם משכנתא בגובה של כ- 7,200 ₪.

      

     כמו כן, נטען כי ההון העצמי לרכישת הדירה מקורו בכספי דירה שמכרה לאחר שקבלה כספים כתוצאת ממכר הדירה המשותפת של הצדדים.

      

     עיון בתלושי שכר לשנת 2016 מלמד כי הכנסתה ברוטו של התובעת דאז עמדה על סך של כ- 12,000 ₪ ואילו הכנסתה נטו עמדה על סך של סך של כ- 10,000 ₪ (יוער כי עיון בתלושי השכר של התובעת בשנת 2016 מלמד כי התובעת שלמה שתי הלוואות. האחת לבנק יהב בגובה של 996 ₪ והלוואה נוספת על סך של 929 ₪. עוד שלמה בחלק מהחודשים סך של כ- 500 ₪ לשלמה חברה לביטוח ומתלושי שכרה, נוכו הורדות נוספות).

      

     נכון לתלושי השכר לשנה האחרונה שצורפו לתיק מתברר כי שכרה ברוטו של הנתבעת עומד על כ- 16,480 ₪ ואילו שכרה נטו כיום עומד על סך של כ- 13,800 ₪.

      

     המדובר אם כן בגידול של כ- 3,800 ₪ לשכרה נטו במשך 7 שנים ובסך הכל, גידול של כ- 550 ₪ נטו לשנה. אכן, המדובר בגידול של 38% בשכרה של הנתבעת.

      

     עם זאת, איני סבורה שמדובר בשינוי משמעותי נוכח העלייה בשכרו של התובע שבפועל שכרו עלה בסכום גבוה יותר מזה שעלה שכר הנתבעת ובנסיבות אלו, אין לי אלא לקבוע כי מדובר בגידול סביר והגיוני בשכרה במשך תקופה של כשבע שנים, כאשר מדובר בעובדת ותיקה העובדת כ- 15 שנה באותו מקום עבודה כעולה מתלושי השכר שלה.

      

     התובע טען בנוסף כי יש לקחת בחשבון העובדה שהנתבעת מקבלת מהמל"ל קצבה בסך של 2,490 ₪. יוער כי מדובר בקצבה אותה מקבלת הנתבעת עבור נכות רפואית בגובה של 28% אחוזים. אין לראות בקצבה זו כהכנסה שעה שזו מיועדת לצרכיה הרפואיים של הנתבעת בגין נכותה.

      

     זאת ועוד, עיון בנספח ג' לתצהיר הנתבעת מלמד כי נכותה של הנתבעת נקבעה בגין פגיעה בעבודה מיום 28/08/2011, כארבע וחצי שנים לפני תחילת ההליכים ביניהם. אף בעדותה העידה הנתבעת כי החלה לקבל הכספים מאת המל"ל בטרם נערך הסכם הגירושין בין הצדדים וכי עוד במהלך חייהם המשותפים קבלה פיצוי ראשוני בגין פגיעתה (ראו עמוד 14 לפרוטוקול מיום 26/12/2023, שורות 25-27).

      

     אומנם התובע טען כי לא ידע על זכאותה של הנתבעת לקצבה וכי החלה לקבל אותה לאחר פרידתם, איני מקבלת טענה זו. המדובר בפגיעה שארעה כארבע וחצי שנים טרם הפרידה.

      

     משכך ובשים לב למשך הזמן שחלף ממועד הפגיעה ועד מועד עריכת הסכם הגירושין בין הצדדים, למעלה מחמש שנים לאחר הפציעה, הרי שאך סביר כי התובע ידע על ההליכים שהתנהלו כנגד המוסד לביטוח לאומי. אשר על כן ושעה שבוודאי שידע על פתיעתה של הנתבעת בעבודתה, היה עליו לצפות כי היא עשויה לקבל קצבה בגין פציעתה בעבודה ובוודאי שאין מדובר בשינוי בלתי צפוי שלא היה ידוע לצדדים.

      

     בנסיבות אלו, לא מצאתי ליתן כל משקל לקצבה זו ואין בה בכדי להוות שינוי נסיבות.

      

   • חובות התובע

      

     בכתב תביעתו טען התובע כי חשבונו ביתרת חובה של כ- 4,460 ₪, הוא נטל הלוואות מהבנק בסך של כ- 170,000 ₪ ומכרטיסי אשראי חוץ בנקאיים בסך של כ- 23,000 ₪ מכרטיס ויזה וסך נוסף של כ- 12,000 ₪ מכרטיס חוץ בנקאי מקס. עוד טען כי מאחר ואין בחזקתו רכב ממקום עבודתו, נטל הלוואה בסך של 122,000 ₪, לצורך רכישת רכב ובמועד הגשת התביעה החזר ההלוואה עמד על כ- 67,000 ₪ ואף נאלץ ליטול הלוואה מקופת גמל בסך של כ- 30,000 ₪.

      

     בתצהירו טען כי חשבון הבנק שלו בזכות של 24,885 ₪. הוא נאלץ ליטול הלוואות רבות. אמו נאלצה ליטול עבורו הלוואה במשכנתא הפוכה בסך של 400,000 ₪ עבורה משלם כ- 1,640 ₪, ההלוואה נועדה לכסות חובות עבר אולם נוכח חובות העבר לא היה די בכך ואף נטל הלוואה נוספת בסך של 100,000 ₪, עבורה משלם כ- 1,900 ₪ לחודש.

      

     התובע גם רכש רכב חדש שעבורו משלם הלוואה של כ- 114,900 ₪, עשה "טרייד אין" והחליף הרכב שברשותו וכיום משלם עבורו כ- 1,400 ₪ לחודש.

      

     אם כן, במועד הגשת התביעה עמדו הלוואותיו של התובע על סך של כ- 302,000 ₪ ואילו נכון למועד הדיון, כשנה לאחר מכן, על אף שהכנסותיו גדלו, נטל הלוואה נוספת וההלוואות אותן נטל עומדות כעת על כ- 400,000 ₪. עוד התברר כי במועד הגירושין קיבל התובע כ- 500,000 ₪ עבור מכירת ביתו.

      

     לתובע לא היה כל הסבר סביר על גובה ההלוואות אותן נטל. כך לא היה לו הסבר סביר לאן נעלמו הכספים אותם קיבל ממכירת ביתו ומה נעשה עמם. בעניין זה אציין כי איני מקבלת הטענה לפיה נשא בכל הוצאות הבית בתקופה שבין הסכם הביניים להסכם הגירושין, שעה שגם לגרסתו, בעת הרלוונטית, הוא אומנם נשא בכלל חשבונות הבית, אולם מנגד, הנתבעת נשאה בכלל הוצאות המזון של הבית. כך גם לגרסתו שילם מחצית המשכנתא בלבד עד למועד הפרידה בפועל ומכאן שהנתבעת נשאה במחצית השנייה.

      

     עיון בתדפיסי חשבון העו"ש של התובע וכרטיסי האשראי מלמד כי התובע מוציא מזומנים בסכומים גבוהים כל חודש, משלם סכומים גבוהים כל חודש בכרטיסי האשראי ללא הסבר מניח הדעת, רוכש אופניים יקרים, מחשב בסכום העולה על 10,000 ₪ ולכאורה, נראה כי מנהל אורח חיים שאינו מתאים להתחייבויותיו הכספיות והכנסותיו.

      

     זאת ועוד, מעיון בכתב התביעה עולה כי אין כל התייחסות למצבו הכלכלי של התובע בעת עריכת ההסכם בין הצדדים ובאם היה בכך הרעה במצבו. יוער בעניין זה כי התובע עצמו ציין כי נותר עם חובות רבים לאחר פרידת הצדדים ולא ברור מה היה מצב חובותיו בעת הפרידה ומה השינוי לרעה מאז ועד עתה, שכן זה לא הוכח כלל וכלל.

      

     כמו כן, מנגד, הנתבעת בעצמה נטלה הלוואות. כך מחזירה הלוואה של כ- 49,000 ₪ בסכומים של כ- 1,853 ₪; הלוואה בגין רכבה בסך של 69,000 ₪ בגינה מחזירה סך של כ- 1,400 והלוואה מעבודתה שיתרתה כיום עומדת על סך של כ- 20,400 ₪ ועבורה משלמת כ- 887 ₪.

      

     בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום לקבוע כי יש בהלוואות שנטל התובע לאור התנהלותו הכלכלית בכדי להוות שינוי נסיבות המצדיק פתיחת הסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים.

      

     עוד יוער כי לא מצאתי מקום ליתן משקל לעובדה שהנתבעת רכשה דירה, שעה שלטענתה נטלה משכנתא של כ- 70% ועשתה שימוש בתמורת כספי מכר דירת הצדדים. הנתבעת אף הציגה לתצהירה את לוח הסילוקין לתשלומי המשכנתא עבור רכישת הדירה ממנו עולה כי נטלה משכנתא של כ- 1,600,000 ₪ ותשלם משכנתא של מעל ל- 7,000 ₪.

      

     מעבר לכך, במכלול חובות הצדדים, נראה כי חובותיה של הנתבעת גבוהים יותר נוכח רכישת דירתה.

      

6. סוף דבר 

    

   בנסיבות אלו, ושעה שלא התרשמתי שיש בטענות התובע בכדי להוות שינוי נסיבות מהותי המצדיק פתיחת הסכם הגירושין, אין מקום להידרש לבע"מ 919/15. אני סבורה כי לא עלה בידי התובע להוכיח תביעתו, לא הוכח כי היתה ירידה בשכרו, נהפוך הוא, שכר התובע עלה וירידה זמנית בשכרו בתקופת הקורונה כפי שחווה רוב המשק בישראל, אין בה בכדי להוות שינוי נסיבות.

    

   זאת ועוד, עיון בתלושי השכר של התובע מלמד כי שכרו עלה באלפי שקלים בשכר נטו מאז עריכת ההסכם. אוסיף כי אומנם היתה עלייה בשכר הנתבעת, אלא שעלייה זו, הגם שסבירה היא בעיני בחלוף שבע שנים מעת עריכת ההסכם ושעה שהיא עובדת במקום עבודה קבוע מזה כ- 15 שנה, מתקזזת עם עליית השכר של התובע ובוודאי שאינה מצדיקה פתיחת ההסכם.

    

   השינוי בזמני השהות הוא מינורי וצפוי נוכח הוראות ההסכם ואין בחובות שיצר התובע בכדי להצדיק פתיחת ההסכם ובוודאי שאין בעובדה שהנתבעת רכשה דירה בכדי להיעתר לסעד המבוקש ובמיוחד לאור ההון המצומצם שעמד לרשותה ובשים לב לעובדה שאף היא נטלה משכנתא גבוהה.

    

   יתר טענות התובע לא מצאתי בהן ממש ומשכך, איני נדרשת להן.

    

   במצב דברים זה, אני קובעת שהואיל ולא הוצג בפניי כל שינוי נסיבות מהותי ובלתי צפוי ממועד עריכת ההסכם ועד היום, היורד לשורשו של הליך, דין התביעה להידחות וכך הינני מורה.

    

   בשולי הדברים אציין כי בשים לב להוראות בע"מ בבע"מ 7670/18 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים משפטיים) (להלן: "הלכת פלונית") הרי שהלכת בע"מ 919/15 כשלעצמה אין בה עילה לפתיחת פסקי דין חלוטים בענייני מזונות ויש להותיר על כנו את המבחן המחמיר שהוחל ערב פסיקתו של בע"מ 919/15 ולפיו, יש להוכיח שינוי נסיבות מהותי לשם דיון מחודש בענייני מזונות קטינים, מה שלא הוכח בעניין הנדון.

    

   משכך, התביעה נדחית כאמור לעיל.

    

   המזכירות תמציא העתק פסק הדין לעיון הצדדים.

   התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪.

   ההוצאות ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו ריבית והצמדה כחוק.

    

   מותר לפרסום ללא פרטים מזהים בשינוי הגהה ונוסח בלבד.

    

   ניתן היום, כ"ה ניסן תשפ"ג, 16 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.