פס"ד העוסק בנסיבות של שימוש בדירה על-ידי דייר מוגן לביצוע עבירות מין, והאם בגין כך יש להורות על פינויו מהדירה

השופטת עינת רביד:

1. ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת ל' ביבי) בת"א 53501-01-15 מיום 7.9.17 בגדרו נדחתה תביעת המערערת לפינוי המשיב, המרצה כיום עונש מאסר בגין עבירות מין בקטינים, מדירה המושכרת לו כדייר מוגן (להלן: הדירה), כאשר חלק מהעבירות בוצעו בדירה. עוד נפסק סך של 10,000 ₪ הוצאות לזכות המשיב.

תמצית פסק הדין

2. הדירה בבעלות המערערת מצויה ברחוב ....... ....., והמשיב (בשנות ה-... לחייו) מחזיק בה כדייר מוגן. המערערת מחזיקה בדירה כ- 30 שנה והבעלים הנוכחי (....) רכש את מניות המערערת בשנת 1993 (עמוד 8 שורה 26 לפרוטוקול מיום 5.4.17). המשיב מחזיק בדירה מכוח היותו דייר נגזר כבנו של הדייר המוגן, אשר נפטר בשיבה טובה לפני כשבע-שמונה שנים.
3. כנגד המשיב ננקטו הליכים פליליים במסגרת ת"פ 42343-01-13 והוא הורשע על פי הודאתו בביצוע המעשים הבאים שחלקם בוצעו בדירה כמפורט להלן:

"בביצוע מעשים מגונים בקטינים...

(ההמשך חסוי)

4. כתוצאה מההרשעה הגישה המערערת תביעת פינוי בעילות שונות. המערערת חזרה בה מכל העילות, למעט העילות הקשורות בהרשעה הפלילית כדלקמן: עילה לפי סעיף 131(4) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב – 1972 (להלן: החוק). לאור השימוש בדירה למטרה פלילית, בלתי חוקית ובלתי מוסרית בעליל; עילה לפי סעיף 131 (2) לחוק הואיל והנתבע לא קיים ואינו מקיים תנאי מתנאי השכירות, ובכלל זה עשה שימוש בדירה למטרה פלילית ובלתי חוקית; עילה לפי סעיף 131(5) ו – (6) לחוק בהינתן שמעשיו החמורים והפליליים של הנתבע גרמו מטרד ו/או יצרו מפח נפש ורוגז לשכניו.
5. במסגרת בירור ההליך נשמעו העדים הבאים: ...., בעלים ומנהל המערערת. גב' ... ומר ...., אחיו של המשיב. המשיב לא העיד.
6. בית משפט השלום קבע כי עילת הפינוי על פי סעיף 131(4) לחוק אינה מתקיימת כיוון שמתוך כתב האישום, ניתן ללמוד כי השימוש בדירה לא היה שימוש קבוע ומתמשך לצורך ביצוע עבירות פליליות, אלא מדובר בשימוש שאירע פעמיים ואשר ניתן להגדירו כאקראי או מזדמן. כמו כן אין מדובר במקרה בו העבירה הפלילית לא הייתה מתבצעת ללא השימוש במושכר.
7. עוד קבע בית המשפט כי טענת המערערת ולפיה המשיב עשוי לשוב על העבירות אשר בהן הורשע הינה בסברה ומשכך, טעונה חוות דעת, אשר לא הוצגה; כי האמור בהכרעת הדין הינו נכון לשנת 2013 ומשכך, אין בו בכדי להוות הרמת הנטל למועד התביעה ובנוסף, ספק באם הינו רלוונטי; וכי בכל הנוגע למסוכנות המשיב לשכניו הרי שלא הוצגה כל ראייה המלמדת על קיומם של קטינים בבניין או באזור.
8. כך גם לא מתקיימת העילה לפי סעיף 131(5) לחוק מכיוון שאין מחלוקת כי המערערת אינה בגדר "שכנו" של המשיב. וכן לא הוכח כי המשיב מהווה הכבדה לשכניו באופן קבוע ולא הובא שכן להעיד על כך.
9. אשר לעילה של אי קיום תנאי מתנאי השכירות, אשר אי קיומו מעניק את הזכות לפינוי - סעיף 131 (2) לחוק התמקדה המערערת בטענה כי הפרת הסכם השכירות מצאה ביטויה בהענקת רשות לצדדים שלישיים ו/או קרובי משפחתו של המשיב לבצע שימוש קבוע ובלתי מורשה בדירה, נקבע כי לא הוצג הסכם השכירות המוגן ועל כן לא הוכח כי קיים תנאי מפורש בחוזה השכירות אשר אוסר או מחייב פעולות מסוימות. כמו כן, הוכח, כי בעבר נהגה משפחת המשיב להיכנס לדירה על מנת לתחזקה וכי אזכרת האב, לאחר פטירתו, התקיימה בדירה, ולא יותר מכך.

 תמצית טענות המערערת

10. מחלת הפדופיליה בה לוקה המשיב, שהוא עבריין מין מורשע שאף לא טרח להשתתף בהליך המשפטי, אינה אירוע "מזדמן" או "אקראי", כי אם ליקוי נפשי מסוכן המסכן דרך קבע קטינים וגזר הדין בעניין המשיב קובע ממצאים קשים בעניין זה ועל פי התסקיר, המשיב אינו מגלה תובנה לעומק הבעיה ולסיכון. עוד מצוין כי למשיב עבר בנושא הואיל וכבר הורשע בעבירות דומות כלפי שני קטינים.
11. המערערת טוענת כי כל עניינה במסוכנות, בשיטתיות, בדפוס ההתנהגות הערמומי שמאפיין את המשיב וישוב להתקיים לאחר שובו למושכר ותוך ניצול המושכר כדי לבצע זממו בסתר בבחינת "דרכו להשתמש במושכר". וכן כי אין להשוות זאת לקיום עסק בלתי חוקי במושכר שאותו ניתן להפסיק בכל רגע בעוד שבמקרה זה מדובר במחלה שתגרום למשיב לשוב ולפעול.

תמצית טענות המשיב

12. המשיב תומך בקביעותיו של בית משפט השלום.
13. המשיב טוען כי בית המשפט צדק בקביעותיו העובדתיות בכך שמצא כי אין לייחס למחדל המשיב בהגשת תצהיר משקל משמעותי, כאשר המערערת עצמה לא הרימה נטל בהבאת שכנים מוטרדים או ראיות לשימוש קבוע בדירה מאז מאסרו של המערער.
14. על פי סעיף 131(4) לחוק לא די בשימוש בלבד אלא יש צורך בשימוש שיטתי, קבוע ומתמשך. ומתוך כתב האישום עלה שמדובר בשימוש פעמיים ואשר ניתן להגדירו כאקראי ומזדמן. ואין מדובר במקרה בו העבירה הפלילית הייתה מתבצעת ללא השימוש במושכר. וכן שמסוכנות המשיב והאופי החמור של העבירות אינן רלוונטיות להקמת עילת פינוי.

דיון והכרעה

15. לאחר עיון בטענות הצדדים אני מציעה לחברי לקבל את הערעור במובן זה שיש לפנות את המשיב מכוח סעיף 131(4) לחוק וכאשר אציע לחברי, כי התיק יוחזר לבית משפט השלום על מנת שידון בסוגיית הפיצוי למשיב.
16. סעיפים 131(4) ו- 131(5) לחוק קובעים כדלהלן:

"(4) הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להשתמש במושכר למטרה בלתי חוקית; אולם שימוש במושכר ללא רשיון הדרוש לכך על פי דין אין בו, כשלעצמו, משום שימוש למטרה בלתי חוקית;

(5)    הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו;"

17. מקובל היה כי לפי סעיף 131(4) לחוק הנטל המוטל על בעל הבית להוכיח שהדייר או אדם אחר ברשותו, דרכו להשתמש במושכר לצורך מטרה בלתי חוקית וכך לפי סעיף 131(5) לחוק בעל בית המבקש פינויו של דייר מוגן, על פי עילה זו, חייב להוכיח התנהגות מטרידה ומרגיזה הנושאת אופי מתמיד וקבוע שמכביד באופן ניכר על קיומם של יחסי שכנות תקינים [ראו ספרו של בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר", מהדורה שנייה, אוגוסט 2018, פרלשטיין- גיונוסר בע"מ, עמוד 92(2) ועמוד 95]. בר אופיר מציין כי "סעיפים 131(4) ו- 131(5) לחוק אינם קרובים רק במיקומם הפיזי אלא גם, ואולי בעיקר, בעניין המהותי המשותף להם. שניהם מהווים חלק מאותו חיקוק עצמו ומגלמים עילות פינוי שביסודן התנהגות מתמשכת, ולשניהם מבנה לשוני דומה, קרבה עניינית ולשונית זו שביניהם היוצרת בסיס לפרשנות זהה של הניבים הלשוניים המופעים בהם."
18. כבר במרץ 1949 דן בית המשפט העליון מפי כב' השופט זילברג בשאלת הפגיעה וההטרדה כלפי שכנים של דייר מוגן כעילת פינוי. באותו מקרה מסביר בית המשפט העליון כי אין די במעשים בפני עצמם כדי להוות עילת פינוי ולהסיר את הגנת המחוקק, אלא ככל שיש במעשים אלה כדי לפגוע באינטרס של בעל הבית. ולכן משבעל הבית הודה ששני המקרים שאירעו בחודש אחד הם שמפריעים לו הרי ששני מקרים בודדים אינם בגדר "התנהגות". ומסביר בית המשפט כך: "הוטל כאן הדגש על המילה "התנהגות", כי רק התנהגות כללית המעידה על טבע או קבע, היא הרת סכנות לעתיד, ומשמשת בעיני המחוקק עילה מצדיקה ומוצדקת להסרת חסותו מעליו." (ראו ע"א 162/47 זלדמן נ' שרייבמן, פ"ד ב 231 (1949), עמוד 234 מול האות "ד"). בע"א 65/53 המל נ' אנג'ל פ"ד ט' 817 (1955) קבע כב' השופט ברנזון במקרה של יציאת פיח ממקום עסקו של הדייר המוגן, שהיווה הטרדה לשכנים, כי מטרד לשכנים מהווה ברגיל ומטבע הדברים מפגע גם לבעל הבית ואישר את הפינוי. בע"א 243/53 אושרוביץ נ' בן חור פ"ד י' 816 (1956), קבע בית המשפט העליון בקצרה כי שימוש במושכר לצורך ניהול מכבסה ללא רישיון כשאין סיכוי מתקבל על הדעת להשגת הרישיון רואים אותו כמשתמש במושכר באורח בלתי חוקי וניתן לפנות. בע"א 415/54 שור נ' מאיר פ"ד ט'  773 (1955), קבע בית המשפט העליון כי התנהגותה של הדיירת הטרידה ללא נשוא ובאופן תמידי גם את המשכיר וגם דיירים אחרים בבניין ולכן מן הראוי לפנותה. עוד יש להביא להשלמת התמונה את ע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש, פ"ד לא(2) 113 (1977) שבו דייר שריצה מאסר עולם בגין רצח לא נלקחה ממנו הדיירות המוגנת בעילת נטישה.
19. שני פסקי הדין מן העת האחרונה, יחסית, בנושא זה הם עניין מדני [רע"א 7910/06 מסיקה נ' מדני (2006); ע"א (ת"א) 3309/04 מדני נ' מסיקה (13.7.06)] ועניין יניב [ע"א 39210-10-11 יניב נ' פז (5.5.13); רע"א 4020/13 יניב נ' פז (28.10.13)] ונראה כי הם מהווים שינוי מה בהלכה ממה שהיה מקובל עד אליהם.
20. בעניין מדני תקפו בנה של הדיירת המוגנת ובעלה את בנה של בעלת הבית, שהיא שכנה של הדיירת המוגנת. בית משפט השלום מצא שאין בכך עילת פינוי. בית המשפט המחוזי קבע כי התקיפה הקימה עילת פינוי לפי סעיף 131(5) לחוק, וזאת לנוכח מערכת היחסים העכורה בין שתי המשפחות, כאשר נוכחות הדיירת המוגנת בשכנות לביתה של בעלת הבית, מכבידה במידה משמעותית על אורח חייה של זו האחרונה. עסקינן במקרה חריג, שבו תקפו בעלה ובנה של הדיירת המוגנת את בנה של בעלת הבית, דקרו אותו בסכין וגרמו לו פצעים קשים. בנה של הדיירת הודה במעשיו ואף הורשע. בית המשפט המחוזי בערעור קיבל כי יש באירועים הללו כדי להקים חשש אמיתי בליבה של בעלת הבית, העולה כדי הטרדה המכבידה במידה משמעותית על אורח חייה.

בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח קיומה של עילה לפינוי, קיים הכרח להפריד בין הנצים, ולהורות על פינויה של הדיירת מן המושכר, אך עם זאת, לקח בית המשפט בחשבון כי האחראים בפועל להטרדה המכבידה על אורח חייה של בעלת הבית היו בעלה ובנה של הדיירת, להבדיל מהדיירת המוגנת. לכן כדי למנוע פגיעה בלתי מידתית בדיירת סברו שופטי בית המשפט המחוזי, כי הפתרון הצודק, במקרה מיוחד זה, הוא להתנות את הפינוי בתשלום. כן קבעו כי שיעורו של התשלום במקרים מעין אלה, יקבע בכל מקרה ומקרה בהתאם למכלול נסיבותיו, כאשר בית המשפט ישקול בהקשר זה, בין היתר, את התנהגות הדייר המוגן ומי מטעמו, את עילת הפינוי וחומרת ההפרה, את השאלה אם שולמו דמי מפתח ואת שיעורם, ואת משך התקופה שבה זכה הדייר להגנת החוק.

בית המשפט העליון דחה את הבר"ע שהוגשה על פסק דינו של בית משפט המחוזי. כלומר בית המשפט המחוזי וכך גם בית משפט העליון היו מוכנים לקבוע כי מקרה בודד של אלימות קשה של בני משפחה של הדייר המוגן (ואף לא הדייר עצמו) די בו כדי להוות הטרדה המצדיקה פינוי הדייר תוך פיצוי, ואין צורך בהכרח כי המעשה יהיה "כדרכו" של הדייר.

21. בעניין יניב נדון מקרה שבו דייר מוגן תקף באלימות את בעל הנכס שבו הוא מתגורר. בית המשפט העליון בחן את השאלה האם תקיפה מסוג זה מקימה עילה לפינויו של הדייר המוגן מביתו? וביתר פירוט – האם ניתן לומר שאירוע התקיפה מניח בסיס לעילת הפינוי הסטטוטורית הנסבה על דייר "שדרכו להטריד"? התקיפה של בעל הבית על ידי הדייר הייתה חמורה והותירה בבעל הבית נכות בשיעור 10% עקב הפגיעה באפו ונכות בשיעור 10% עקב הפגיעה בפרקי הלסת. כבוד השופטת דפנה ברק-ארז מזכירה כי "המגמה בפסיקתו של בית משפט זה היא לנקוט בפרשנות מצמצמת לתחולתם של דיני הגנת הדייר ולזכויותיהם של דיירים מוגנים, בהתחשב בכך שחוקי הגנת הדייר (על גלגוליהם השונים) לא השיגו את מטרתם הסוציאלית, בשינויים שחלו בנסיבות שעמדו בבסיס חקיקתם, וכן לנוכח פגיעתם בבעלי הדירות..." יחד עם זאת "יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ואת האינטרסים של הצדדים הנוגעים בדבר לגופם". ההצדקה להגנה על זכויות הדייר מתחזקת באותם מקרים שבהם הדייר השקיע כספים ברכישת זכות ב"דמי מפתח", ובמקרים בהם בעל הבית רכש אותו בידיעה שמתגורר בו דייר מוגן, כך שניתן להניח כי המחיר ששילם תמורת רכישת הזכויות בו שיקף עובדה זו.

עוד נכתב בסעיף 26 לפסק הדין:

"מהיבט הפרשנות התכליתית, ניתן לפרש את התיבה "שדרכו להטריד" כמתייחסת למעין "מקבילית כוחות": אפשר כי הצטברות של אירועים רבים, אשר אינם רבי משמעות כשלעצמם, תוביל למסקנה כי מדובר בדייר שדרכו להטריד את שכניו; לעומת זאת, אפשר כי גם אירוע אחד, קיצוני וחריג במיוחד, יוביל לאותה מסקנה. ככל שמדובר במעשה קיצוני וחריג יותר, בדגש על מעשה של אלימות חמורה, תפחת הדרישה כי בעל הבית התובע את פינוי הדייר יוכיח כי מדובר באירועים חוזרים ונשנים. ניתן להוסיף, כי קריאת סעיף 131 בכללותו תומכת במסקנה שאף אירוע קיצוני בודד יכול לשמש בסיס לפינוי. כך למשל, סעיף 131(3) מכיר בעילת פינוי גם בנסיבות שבהן "המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר...". אם כן, אף פגיעה חד-פעמית ברכוש עשויה לשמש בסיס לפינוי. לא כל שכן – פגיעה בגוף. מעניין לציין, כי גם במשפט האנגלי, ששימש מקור השראה לדיני הגנת הדייר בישראל, לפחות בשלביהם המוקדמים, ניתן להצביע על התייחסות לאירוע יחיד של אלימות מצידו של דייר מוגן כאל יצירת "מטרד". לעניין זה, ראו: Manchester City Council v. Lawler (1999) 31 H.L.R. 119, 120.  (פסק הדין אמנם עסק בהקשר של דיור ציבורי, שעליו חל ה-Housing Act 1996. אולם, יש לו חשיבות לענייננו ככל שבית המשפט מתייחס לאיום בסכין על ילד של שכן כ-"case of serious neighborhood nuisance". יודגש בהקשר זה כי, כאמור לעיל, בדין האנגלי יצירת מטרד היא עילה לפינוי אף במקרה של דייר מוגן בדירה בבעלות פרטית, כמו בענייננו)." (ההדגשה הוספה- ע.ר.).

בפסק הדין יניב הצטרפו חברי ההרכב לדעתה של כבוד השופטת ברק-ארז תוך שכבוד השופט אליקים רובינשטיין (כתוארו אז) מביע דעתו כי:

"ראיתי לנכון לציין את המדיניות השיפוטית העקבית בבית משפט זה מכבר, הרואה ככלל את הגנת הדייר כמוסד ארכאי שדינו דעיכה. הדברים אמורים בראש וראשונה במי שלא שילמו דמי מפתח, ושילמו ומשלמים שכר דירה מגוחך, ולא אחת בעל הבית נאלץ, כדי לפנותם, לשלם סכומי עתק. אל נשכח כי החוק מקנה גם "המשכיות משפחתית" (ראו חלק ב' פרק א'), ולמשל סעיף 20 – לא רק לדייר ולבן זוגו (בתנאי של מגורי ששה חודשים), אלא גם לילדיו (ואף לעתים לקרובים אחרים), בתנאים של מגורי ששה חודשים והיעדר דירה אחרת. אך פשיטא, כאמור, שכל מקרה נבחן לגופו. הדעת נותנת כי תבוא שעה בה יידרש המחוקק לביטול החוק, כמובן תוך הוראות מעבר מתאימות."

וכבוד השופטת אסתר חיות (כתוארה אז) קובעת כי מדובר ב"שכל ישר" ו"הגיון בריא" ואף מכוח "קל וחומר" וכך היא כותבת :

"מסלול פרשני זה הנסמך על מבחנים של שכל ישר והגיון בריא אינו מצריך מאמץ פרשני מיוחד בניסיון "לדחוק" אל גדרי התיבה "שדרכו להטריד" אירוע אלים וחמור, כגון זה שאירע בעניינו. על פי מבחנים אלה, די אם נאמר שאם הטרדה והרגזה מתמשכות יש בהן כדי להקים עילת פינוי מכוח סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר, מקל וחומר קמה עילה כזו בעקבות אירוע אלים ופגיעה פיזית חמורה - הגם שהוא אירוע אחד בודד. יתרונו של מסלול פרשני זה הוא בכך שניתן להחילו גם על אותם המקרים שבהם מדובר במובהק באירוע בודד אחד וגם אם בעל הבית לא ימשיך אחרי קרות אותו האירוע לחיות "בצילה" של הפגיעה ולא יחווה הטרדה נמשכת. כך למשל ניתן לחשוב על מקרה שבו הדייר "או אדם אחר ברשות הדייר", קוטל את בעל הבית שהוא שכנו, רחמנא ליצלן. או על מקרה שבו בעל בית שהדייר פגע בו כאמור אינו ממשיך מסיבותיו שלו לגור בשכנות לדייר. במצבים כאלה בעל הבית שנפטר או שעבר להתגורר במקום אחר לא ימשיך אמנם לחיות "בצילה" של הפגיעה ולא יחווה הטרדה נמשכת, ולמרות זאת אין בעיניי ספק כי אירועים כאלו - אף שהינם במובהק אירוע אחד בודד- יצמיחו עילה לפינויו של הדייר מן הדירה בשל הפגיעה בבעל הבית." (ההדגשה הוספה- ע' ר').

ומן הכלל אל הפרט

22. בראש ובראשונה יש לציין כי פסקי הדין בעניין מדני ויניב לא הובאו בפני בית משפט קמא על ידי הצדדים ואף לא נדונו על ידו, אך הם הובאו בפנינו.

העילה לפי 131(5) לחוק

23. במקרה שבפנינו הילדים, שנפגעו מהמשיב פגיעה קשה וחמורה, לא היו ילדי השכנים, ואין מחלוקת, כי בעל הבית אינו שכן של המשיב ולא הוטרד על ידו באופן אלים. עוד חשוב לציין, כי ברור שיש להימנע מענישה כפולה פלילית ואזרחית, ובוודאי שלא זו צריכה להיות המטרה של דיני הגנת הדייר, למעט מקרים של התחשבות בזכויות הנפגע כפי שתואר בעניין יניב (סעיף 28).
24. מנגד גם אין מחלוקת כי העבירות שביצע המשיב בדירה הן מן העבירות החמורות ביותר במדרג העבירות, עבירות, אשר בוצעו פעמיים בדירה. כמו כן לא יכולה להיות מחלוקת כי המשיב הורשע בגין הפעולות הקשות שבוצעו בדירה, כאשר בגזר הדין מצוין כי הורשע כבר בעבר בעבירות מין כלפי קטינים עת עבד כמדריך .... יש לצין עוד כי בתסקיר שירות המבחן נכתב כי המשיב אינו מגלה תובנה לעומק הבעיה ולמצבי סיכון, כי ניכרים אצלו עיוותי חשיבה אופיניים לעברייני מין, כגון שהילד הוא המעוניין בקשר המיני עמו, המשמשים מסירי עכבות ומאפשרים התנהגות פוגענית, וכי הסתפק גם לפני המשפט במסגרת טיפולית של פעם שבוע, כאשר נדרשת לו מסגרת אינטנסיבית הרבה יותר, על מנת להפחית את מסוכנותו. כן נכתב כי רמת מסוכנותו בינונית – גבוהה, הוא לא רכש הישגים טיפוליים עד גזר הדין והוא מאובחן כפדופיל רגרסיבי, דהיינו שבעת מצבי לחץ הוא מוטה לרגרסיה ומסיט את עניינו המיני מגורם בוגר לילד ממין זכר. עוד הודגש כי דרך פעולתו של המשיב ששכנע קטינים, שהינם ......., לשהות במחיצתו בכך שהזמינם למקומות בילוי שונים ושילם עבורם בעד פעילויות שונות, תוך שניצל את קרבתו לקטינים ואת השפעתו הרבה עליהם, על מנת לבצע בהם מעשים מיניים ואף הורה להם לא לספר להוריהם, מעידה על מסוכנותו הרבה ללא טיפול ראוי ואינטנסיבי.
25. יחד עם זאת, ולמרות המסוכנות שבית המשפט המחוזי בתיק הפלילי נדרש לה ואף החמיר את עונשו של המשיב בשל כך, הרי שאנו נדרשים לדעת מה מצבו של המשיב לאחר מספר שנים בבית הסוהר, תוך שקיימת אפשרות שייתכן וקיבל טיפול במהלך תקופה זו, ולעניין זה לא הרימה המערערת את נטל הראיה. אסביר. המערערת הבינה שנדרשת לה חוות דעת לעניין מסוכנותו של המשיב גם לעתיד, ולכן ביקשה ואף קיבלה מבית המשפט קמא גילוי מסמכים רפואיים (תיק פסיכולוגי ופסיכיאטרי) ודומיהם מבית הסוהר ומשאר גורמים מטפלים לרבות מב"ן, בית החולים באר יעקב וכיו' (ראו פסיקתא מיום 21.12.17), וכן אורכה הנדרשת להגשת חוות דעת לעניין המסוכנות, אולם בפועל חוות הדעת לא הוגשה ולא ניתן הסבר מדוע לא הוגשה.
26. עוד יש לציין כי אין מחלוקת כי הקטינים שנפגעו לא היו שכנים לבניין ולכן לא מדובר בהטרדת שכנים כאמור בסעיף 131(5) ואף עולה מעדות מנהל המערערת, כי הבניין בו מצויה הדירה המוגנת, שהוא בניין ישן, שהיה תחת אזהרת הריסה, ובו קומת חנויות ומעליה שתי קומות וגג, היה מושכר במשך שנים לעובדים זרים, ולא נאמר על ידו כי קיימות משפחות וילדים קטנים בבניין (ראו עדות מנהל המערערת: "מאז שקיבלתי את הבניין הזה, היה מושכר לפחות 3-5 פעמים לאכסניה, עובדים זרים, חברות בניה שהעסיקו עובדים ושיכנו אותם שם.", עמוד 9 לפרוטוקול הדיון מיום 5.4.19). לפיכך, בהתחשב בדרישה שעולה מסעיף 131(5) במפורש דהיינו הטרדת השכנים, אשר איש מהם לא בא להעיד על הטרדה וכאשר אין כנראה, נכון למועד המדובר ילדים קטנים בבניין, הרי שאין כל ראייה להטרדה או חשש לשכנים. איני סבורה שבכך יש סוף פסוק, וכאשר יצא המשיב מן הכלא ואם יהיו ילדים קטנים בבניין, ניתן יהיה לשוב ולבדוק את העילה של 131(5) לחוק על פי מידת המסוכנות כפי שתוכח באותה עת ועל פי השכנים שיהיו באותה עת, ככל שיהיה בכך צורך. אולם לו דעתי תתקבל בכל הנוגע לעילה לפי סעיף 131(4) לחוק הרי שלא יהיה בכך צורך.

העילה לפי סעיף 131(4) לחוק

27. אשר לעילה של סעיף 131(4) לחוק, יש להשיב על השאלה האם שתי פעמים של ביצוע מעשים פליליים פדופיליים בדירה מהווים "דרכו להשתמש" למטרה בלתי חוקית והאם ניתן במקרה זה שמהווה פעולה חריגה וקיצונית באלימות ובסיכון שבה, להסתפק בשני מקרים.
28. לעניין זה למדים מפסקי הדין בעניין מדני ויניב, על כך ש"מקבילית הכוחות" מאפשרת כי גם אירוע אחד, קיצוני וחריג במיוחד, יוביל למסקנת הפינוי וככל שמדובר במעשה קיצוני וחריג יותר, בדגש על מעשה של אלימות חמורה, תפחת הדרישה כי בעל הבית התובע את פינוי הדייר יוכיח כי מדובר באירועים חוזרים ונשנים. אמנם שם מדובר במקרה של הטרדה לפי סעיף 131(5), אך בפירוש מדובר בסעיפים סמוכים ובלשון דיבור אחת "דרכו להשתמש".
29. לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר במעשה שהוא מן החמורים ביותר ולא יכולה להיות מחלוקת כי המשיב השתמש בדירה פעמיים (לא פעם אחת) לצורך ביצוע עבירות מין חמורות ביותר, ולכן בבחינת מקבילית הכוחות כפי שנקבע בפסק הדין יניב יש מקום לראות במקרה כמקרה חמור ביותר אשר חזר על עצמו פעמיים ומכאן שניתן לראות בכך משום שימוש בדירה למעשים אלימים ברמה שהיא מהגבוהות ביותר. מי שמבקש לחסות תחת הגנות החוק מן הדין שיקפיד שלא לעשות בדירה המוגנת מעשים שהם ברף הגבוה של פגיעה בגוף ובנפש, שאם לא כן עלול להפסיד את הדיירות המוגנת.
30. כאמור, כל מקרה יידון לגופו, אך כפי שציינה כבוד הנשיאה חיות בפסק הדין, מדובר גם בעניין של "שכל ישר". יש להניח כי העובדה שהייתה למשיב דירה משלו סייעה לו לבצע את זממו בקטינים גם אם ניתן היה לבצע זאת במקומות אחרים, כפי שגם בוצעו. אולם בוודאי שקל יותר לבצע פשעים כאלה בדירה שלך ולכן יש קשר בין זכות הדיירות המוגנת לבין ביצוע הפשע.

עוד שקלתי בדעתי מה דין דייר מוגן הרוצח את אשתו בדירה, האם זכותו כדייר מוגן תשמר לו לנוכח המעשה הקשה או אדם שאנס בדירה המוגנת? נראה שלנוכח המגמה שהצביע עליה בית המשפט עליון, במיוחד מפי המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, הרי שזכות הדיירות המוגנת צריכה להיסוג מפני פעולות אלימות במיוחד שנעשות בדירה המוגנת וניתן להקנות לבעל הבית זכות פינוי בגינן. כמובן שכל מקרה יש לדון לפי נסיבותיו. למשל, ניתן להעלות על הדעת מקרה של רצח אישה בידי בעלה בדירה המוגנת, כאשר יש לזוג ילדים ולכן האב כדייר מוגן יאבד את זכותו אך לא כך הילדים.

31. לכך יש להוסיף, כי במקרה שבפנינו אין ספק שהמשיב לא שלם דמי מפתח בגין הדירה, אלא הוא היה דייר נגזר, כאשר זכותו עברה אליו מאביו, שהוא היה הדייר המוגן המקורי, ושלא הובררה מקור זכותו של האב. מכאן שזכותו של המשיב אינה ברמה הגבוהה של זכויות כפי שהדבר במקרה של מי שהשקיע ממיטב כספו ורכש דיירות מוגנת בדמי מפתח. זאת ועוד, בעל המניות במערערת, בעלת הבניין, הוא בעליו מאז שנת 1993 ולכן לא מדובר במי שרכש את הדירה לאחרונה וממהר לפנות את הדייר המוגן, אלא נהפוך הוא, האב עוד היה דייר של המערערת שנים רבות, וכך גם המעבר של המשיב למעמד דייר מוגן עבר ללא הפרעה עד אשר המשיב ביצע בדירה את העבירות החמורות.
32. לפיכך לו דעתי תשמע הרי שמכוח סעיף 131(4) לחוק יש לפנות את המשיב.
33. אולם לטעמי, יש להפעיל לצד הפינוי גם סוג של פיצוי, כפי שנקבע בפסק הדין יניב וכן בפסק הדין מדני בדרך של "הגנה מן הצדק הפוכה", משום המורכבות של המקרה. היות ובית המשפט קמא לא דן בסוגיה זו, אשר לא הייתה מונחת לפתחו, הרי לו דעתי תשמע יוחזר התיק לבית משפט השלום אשר ייבחן את הטעון בדיקה והרכיבים הנדרשים וייקבע את הסכום שיינתן למשיב כ"סעד מן הצדק הפוך" על פי הנסיבות וברוח פסקי הדין מדני ויניב (יצוין כי בפסק הדין יניב נקבע פיצוי בגובה כ- 60 אחוז מדמי המפתח שזהו גובה הפיצוי שמקבל דייר יוצא על פי החוק).
34. למען הסר ספק, איני מוצאת כי טענות המערערת בדבר הפרות נוספות הוכחו ולכן אין מקום להתערב בהכרעת בית משפט השלום בגינן.

סוף דבר

35. לו דעתי תשמע, כי אז יתקבל הערעור, פסק דינו של בית משפט השלום יבוטל ויוצא צו פינוי כנגד המשיב.

יחד עם זאת צו הפינוי יעוכב עד אשר בית משפט השלום, שאליו יוחזר התיק, יידון ויפסוק בסוגיית הסכום שייפסק כ"סעד מן הצדק הפוך" ועד אשר הסכום שנפסק ישולם למשיב.

36. ההוצאות שנפסקו לטובת המשיב יושבו למערערת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד להשבתם. כמו כן המשיב ישלם למערערת הוצאות הערעור בסך של 10,000 ₪.
37. המזכירות תשיב למערערת את הפיקדון באמצעות בא כוחה.

השופט ישעיהו שנלר- סג"נ, אב"ד:

1. לאחר העיון בחוות דעתה המקיפה של חברתי כב' השופטת רביד, מסקנתי שונה וסבורני כי דין הערעור להידחות.
2. כמובן שאין באמור להקל ראש או להתעלם מהעבירות הקשות בהן הורשע המשיב במסגרת ההליך הפלילי, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעבירות מין בקטינים. אולם, השאלה שבפנינו, האם בגין האמור ובעיקר מעת שהדירה שימשה כמקום לביצוע עבירה, יש מקום לפנות את המשיב מהדירה.
3. כפי שפורט בפסק הדין מושא הערעור, תביעת הפינוי הוגשה בעילות שונות, אולם בסופו של יום חזרה בה המערערת מכל העילות למעט עילות הקשורות בהרשעה הפלילית, דהיינו עילה לפי סעיף 131(4) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן: החוק), שימוש בדירה למטרה פלילית, בלתי חוקית ובלתי מוסרית בעליל; עילה לפי סעיף 131(2) לחוק, הואיל והמשיב לא קיים ואינו מקיים תנאי מתנאי השכירות ובכלל זאת שימוש בדירה למטרה פלילית ובלתי חוקית; וכן בעילה לפי הסעיפים 131(5) ו-(6) לחוק בהינתן שמעשיו החמורים והפליליים של המשיב גרמו מטרד ו/או יצרו מפח נפש ורוגז לשכניו.

עוד נקבע בפסק הדין כי העילה בהתאם לסעיף 131(4) לחוק אינה מתקיימת כיוון שמתוך כתב האישום ניתן ללמוד כי לא מדובר על שימוש קבוע ומתמשך בביצוע העבירות הפליליות אלא בשימוש שארע פעמיים וכשניתן להגדירו כאקראי או מזדמן.

כך התייחס בית המשפט לשאלת המסוכנות, נטל הראיה וכך גם כי המערערת אינה בגדר "שכנו" של המשיב, ובנוסף כי לא הוכח הנטען אודות הפרת תנאי הסכם השכירות, מעת שלא הוצג שכזה.

4. חברתי נסמכת על הוראת סעיף 131(4) לחוק הקובעת:

"הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להשתמש במושכר למטרה בלתי חוקית; אולם שימוש במושכר ללא רישיון הדרוש לכך על פי דין אין בו, כשלעצמו, משום שימוש למטרה בלתי חוקית;" (להלן: סעיף השימוש).

בהמשך נקבע בס"ק (5):

"הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו;" (להלן: סעיף ההטרדה).

5. סעיף ההטרדה נדון ברע"א 7910/06 מסיקה נ' מדני (7.11.06) (להלן: מדני), כאשר נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ונקבע כי ניתן לפנות דייר מוגן בעילת סעיף זה, בעת שארעה קטטה בין בעלה של דיירת מוגנת ובנם לבין בנה של בעלת הבית, בקובעו כי נוכח אירוע הקטטה ובעת שבנה של בעלת הבית נדקר ונפצע קשות, ולאור מערכת היחסים העכורה בין הצדדים, יש צורך להפריד בין הניצים. בנוסף הודגש כי הנסיבות האמורות יש בהן להקים חשש אמיתי בלבה של בעלת הבית אשר מתגוררת סמוך למושכר, העולה כדי הטרדה מכבידה במידה משמעותית על אורח חייה.

6. כך גם ברע"א 4020/13 יניב נ' פז (28.10.13) (להלן: יניב) נדרש בית המשפט לעילת ההטרדה. באותו מקרה דייר מוגן תקף באלימות את הבעלים והשאלה שנצרכה האם אירוע שכזה מניח בסיס לעילת הפינוי הסטטוטורית שעניינה דייר "שדרכו להטריד". גם במקרה שם מדובר בסכסוך בין הבעלים לדייר אשר הגיע להתפרצות אלימה בעת שהדייר תקף את הבעלים באופן חמור והוסיף להכותו אף כאשר נשכב האחרון על הארץ וניסה להגן על עצמו, לרבות נטילת אבן על ידי הדייר שהיכה באמצעותה בראשו ובפניו של הבעלים ועוד ובאופן שנגרמו לבעלים שבר וחתך באפו, חבלות ונכות.

הדייר אף הורשע בפלילים במסגרת הסדר טיעון בעבירה של חבלה חמורה.

הבעלים הגיש תביעת פינוי כנגד הדייר בעילת סעיף ההטרדה ובית משפט השלום קיבל את התביעה, בקובעו כי די באירוע בודד כדי להקים עילת פינוי בהתאם לאותה עילה, ובלבד שמדובר באירוע שעוצמתו וחומרתו קשות במיוחד, עד כדי יצירת חשש להכבדה על מגורי הבעלים, ובהסתמכו על אשר נפסק בעניין מדני. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בקובעו כי מעת שהיה מדובר באירוע חד פעמי, חרף החומרה, הדבר אינו מקים עילת פינוי מכוח העילה האמורה, תוך אבחנה מעניין מדני כאשר שם מדובר על תקיפה חמורה בהרבה וכך גם מאחר והמחלוקת נסובה על בית עסק ועוד.

7. בית המשפט (כב' השופטת ברק-ארז) בחן את השאלה האם ניתן לומר שהדייר הוא מי ש"דרכו להטריד או להרגיז" את בעל הבית שהוא שכנו, היינו הבעלים, ומעת שמדובר על אירוע בודד, תוך שהפנה לעניין מדני בקובעו כי אכן ברגיל התנאי "דרכו" עניינו ברצף של אירועים, אך בהקשר החקיקתי הרחב אין מקום להדוף על הסף שגם אירוע בודד יניח תשתית עובדתית מספיקה לקביעה כי התקיימה העילה "...ובלבד שיהיה זה אירוע קיצוני, חריג ובעל עוצמה היוצר הטרדה נמשכת מהיבטו של המוטרד" (ההדגשה בקו אינה במקור אלא אם צוין אחרת).

כך נדרש בית המשפט לבחינת השיקולים השונים לפרשנות הראויה ובכלל האמור זכויות הקניין של כל אחד מהצדדים, הזכות לקורת גג בחינת הדייר מחד גיסא, ויכולתו של בעל הבית עצמו לממש את זכותו שלו לקורת גג בנכס שבבעלותו מאידך גיסא. בנוסף זכויות נפגעי עבירה תוך ציון כי באותו מקרה נודעת חשיבות להקלה עם נפגעי עבירה להמשיך את חייהם, תוך הפניה להסדרים הנוגעים לחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, תשס"ו-2006 (להלן: חוק ההגנה מפני עברייני מין) וכך גם חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה תשס"ה-2004 (להלן: חוק מגבלות חזרת עבריין מין), האמורים לאזן את הזכויות והאינטרסים השונים, בציינו כי בבוא בית המשפט לפרש הסדר חקיקתי, באיזון בין זכויות "...יש מקום לתת משקל גם להפעלתה של אלימות ולשאלה אם השניים יכולים לדור בכפיפה אחת – בעיקר כאשר החוק עצמו קובע עילת פינוי המבוססת על מצב של הטרדה ופגיעה ...". וכאשר העמדה מצדדת בהגנה על הנפגע (פסקה 24).

לאמור יש להוסיף את הקביעה, לפיה התשובה לשאלה הפרשנית אמורה להינתן תוך מתן משקל משמעותי לנקודות המבט של הנפגע וכי אין צורך להכריע אם אכן הדייר מאופיין כמי שדרכו להטריד או להרגיז, וכי גם אם אין הדברים כן, הרי חשיפתו של נפגע לאלימות בדרגה הגבוהה תוך פגיעות גוף קשות, אכן מעמידה את הנפגע במצב של הטרדה נמשכת ובמיוחד נוכח מקום מגוריו המחייבו לחזור ולפגוש בתוקף באופן יום יומי.

כך גם הדגיש בית המשפט כי בהתייחס לעילה זו הרי היא נוגעת "... אך לבעל הבית שהוא שכנו של הדייר המוגן, וזאת כאמור נוכח ההטרדה הנובעת מהקרבה הפיזית בין מקום המגורים של השניים..." (פסקה 25).

בהקשר לכך נקבע כי לא מדובר על ענישה כפולה, אלא השלכה אזרחית כמקרים אחרים. לבסוף קבע בית המשפט כי עוצמתה של הפגיעה בקורת הגג של הדייר, פחותה בעת שמדובר בפינוי המלווה בפיצוי כספי.

בסופם של דברים, קבע בית המשפט כי יש לקבל את הערעור ולהורות על פינוי הדייר, אולם תוך מתן סעד מן הצדק "הפוך", ובהדגשה כי מדובר בשניים הגרים בסמיכות ובנסיבות ראוי להעדיף את בעל הבית על פני הדייר.

8. כב' השופט רובינשטיין (כתוארו אז), הזכיר את המגמה בפרשנות מצמצמת לתחולתם של דיני הגנת הדייר וכך גם בזכויותיהם של דיירים מוגנים. כך גם ציין כי הגם שלשון הסעיף על פניו משמיעה התנהגות נמשכת "... אולם דעת לנבון נקל, כי הרואה כמעט יום יום את מי שפגע בו פגיעה קשה, גם אם חד פעמית, מוטרדות מנוחתו ושלוותו, והוא עלול להיתפס למתח ולחרדה מתמידים שמא ישוב הפוגע ויפגע בו...".

עוד הפנה לנושא של יחסי שכנות בנסיבות שם.

9. כב' השופטת חיות (כתוארה אז) אף היא הצטרפה לחוות דעתה של כב' השופטת ברק-ארז, לרבות כי על דרך הכלל "...אין לאמץ באופן גורף תפיסה המקנה בכורה לזכויותיו של בעל הבית אלא יש לבחון בכל מקרה ומקרה את הנסיבות ואת האינטרסים של הצדדים הנוגעים בדבר...". כך גם הוסיפה כי בנסיבות הנדונות המסקנה מתבקשת על פי מבחנים פשוטים של שכל ישר והגיון בריא ושוב תוך התייחסות ליחסי השכנות וכי לא מדובר רק בהטרדה אלא במי שפוגע פיזית בבעל הבית ומותיר בו נכות צמיתה. זאת בגדר קל וחומר, גם אם מדובר באירוע בודד אחד תוך הדגשה כי מסלול פרשני זה מאפשר החלתו גם על אותם מקרים בהם מדובר באירוע בודד אחד ואף אם "בעל הבית לא המשיך אחרי קרות אותו האירוע לחיות 'בצילה' של הפגיעה ולא יחווה הטרדה נמשכת..." וכדוגמא קטילת בעל הבית על ידי שכנו או אם הוא עבר לגור במקום אחר וכי אין ספק כי אותם אירועים יצמיחו את העילה לפינוי בשל הפגיעה בבעל הבית.

10. כפי שציינה השופטת רביד, במקרה דנן לא מתקיימת עילת הפינוי בגין הטרדה, אלא העילה בגין השימוש.

כך גם, על פני הדברים, יש ליישם את הפרשנות שניתנה בעניין יניב, ובהתייחס לעילת ההטרדה, גם בהתייחס לעילת השימוש ומעת שמדובר בסעיפים סמוכים וכאשר הן בעילת השימוש צויין "דרכו להשתמש במושכר למטרה בלתי חוקית" והן בעילת ההטרדה צויין "דרכו להטריד או להרגיז את שכניו", דהיינו כי יכול ודי יהיה בשימוש בלתי חוקי אחד החמור במיוחד על מנת לקבוע כי קמה עילה לפינוי בגין עילת השימוש.

11. לא בכדי ציינתי על פני הדברים, כאשר איני מתעלם מהאמור בספרו של בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר" (מהדורה שניה) אשר רואה מקום לפרשנות זהה והקשה מהעילה של סעיף ההטרדה לעילה של סעיף השימוש, עקב הקרבה הפיזית במיקום שני הסעיפים וכך גם העניין המהותי המשותף ואשר מגלמים עילות פינוי שיסודן התנהגות נמשכת ומבנה לשוני דומה [ראו עמ' 92(2) ו-92(3)].

לשיטתי, גם אם הסעיפים מצויים בסמוך וגם אם קיים מונח זהה, עדיין יש לבחון את תכלית שתי ההוראות, והאם אשר נקבע ביחס לעילת ההטרדה יפה גם ביחס לעילת השימוש.

כמובן, לא מדובר על כללים נוקשים, אלא על בחינת הנסיבות של המקרה הספציפי שבפנינו.

12. לשיטתי מדובר בעילות שונות, מהותית.

עניינה של עילת המטרד, הפגיעה של הדייר בשכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו. דהיינו, מדובר בהתנהלות כ"גברא" ואף זאת בהתייחסות דווקא ליחסי השכנות וכשגם בעת שמדובר בבעל בית, לא מדובר בהטרדתו ככלל, אלא בכפוף להיותו שכנו. בלשון אחרת, מדובר בהתנהגות נמשכת של הדייר עצמו כלפי שכניו ובכללם בעל בית שכן, אשר אכן במקרים קיצוניים גם מקרה חמור אחד יכול להקים את אותו מטרד או אותו חשש של השכנים לרבות בעל הבית, מהדייר והתנהגותו.

מנגד, בעילת השימוש, נושא השכנות וכך גם ההתנהלות של הדייר לא היא הגורם לעילה אלא ניתן לראות כי מדובר ב"חפצא", דהיינו השימוש בנכס המושכר למטרה בלתי חוקית. ודוק, לא בכדי סייג המחוקק וקבע כי שימוש במושכר ללא רישיון, אין בו לכשעצמו משום שימוש למטרה בלתי חוקית.

משכך, עילת השימוש הינה בגין הנכס עצמו והשימוש בו ולא התנהלות הדייר כלפי אחרים והעילה תחול גם אם הדייר עצמו אינו מצוי במקום.

13. הנה כי כן, לא בכדי בעת שבית המשפט דן בעילת ההטרדה בפרשת יניב התייחס בית המשפט לנושא השכנות הנדרשת וכך גם לתכלית שעניינה שאותו שכן, גם אם הינו בעל הבית, לא יוטרד ויחשוש מהדייר. משכך, אכן דרך כלל המעשים המביאים לאותו חשש של השכן, לרבות בעל הבית, אינם מתמצים באירוע חד פעמי אשר אינו חמור, אלא בהצטברות פעולות של הטרדה עד שמביאות הן לתוצאה האמורה.

משכך, אכן אם מדובר על אירוע חמור במיוחד, הרי יכול ויהיה די בו להקים את התוצאה אשר בגינה סבר המחוקק כי מתקיימת עילה לביטול זכות הדיירות המוגנת.

ודוק, לו יצוייר כי הדייר היה מכה את בעל הבית ואף בצורה חמורה, בעת שבעל הבית אינו שכנו, הרי לכאורה לא הייתה קמה עילת פינוי מחמת עילת המטרד, גם לפי הפרשנות כפי שנקבעה בענין יניב, להבדיל אולי מעילה אחרת.

ואכן, דומה כי אין מקום שדייר בשכירות מוגנת, יזיק לשכניו לרבות בעל הבית השכן, ובאופן שעלול לפגוע ביתר שאת בזכויותיו הקנייניות של בעל הבית, זאת הן אם הוא עצמו יאלץ להחליף את מקום מגוריו והן אם שכנים ימנעו מלהתגורר בסמוך לאותו דייר או שהשכנים ידרשו מבעל הבית שלא לאפשר את המשך מגורי הדייר בדירה.

לכל האמור יש להוסיף כי מדובר בעילת פינוי ספציפית מכוח החוק, הואיל ואם מדובר בתנאי שכזה בהסכם, הרי קמה וגם ניצבת עילת פינוי של הפרת תנאי ההסכם.

14. שונים הדברים בכל הקשור לעילת השימוש.

עילה זו מזכירה את אותן הוראות מקובלות אף בחוזים של שכירות חופשית, כאשר המשכיר דואג לציין מפורשות כי על השוכר להימנע משימוש במושכר למטרה לא חוקית, זאת בין אם כהגנה על בעל הבית שנעשה שימוש לא חוקי בדירתו (בחפצא) ובין מחשש לירידת ערך או תלונות שכנים וכיוצ"ב.

לכן ולא בכדי בגדר עילה זו, מיעט המחוקק ולא כלל, שימוש ללא רישיון הנדרש על פי דין כשימוש למטרה בלתי חוקית, לכשעצמו.

בלשון אחרת,  הפגיעה בעילה זו הינה פגיעה בנכס המושכר וללא קשר להתנהלות הדייר עצמו. ניתן להסיק זאת גם מאותה הוראה שהוזכרה לעיל כי השימוש לא יהא שימוש חד פעמי, אלא דרך השימוש במושכר למטרה בלתי חוקית וכשניתן לחשוב על ניהול מועדון הימורים במושכר או בית בושת, כאשר באותם מקרים השימוש הינו למטרה בלתי חוקית תוך הדגשה שנושא השימוש ובאופן שהשכירות נועדה בפועל לשימוש לאותה מטרה בלתי חוקית.

ודוק, מדובר על שימוש או בלשון  החוזים הנהוגים, מטרת השכירות וזאת בין בהגדרת מטרת השכירות בחוזה שכירות מוגנת ובין בשכירות חופשית, וכך גם אותו איסור על שינוי מטרת השכירות לרבות למטרה בלתי חוקית.

בכל אותם מקרים לא מדובר, וכך גם בדרך כלל, גם כוונת הצדדים אינה מתייחסת לפעולה בלתי חוקית הנעשית במושכר, אלא השימוש במושכר לאותה מטרה. דהיינו, אם כדוגמא יביא שוכר או דייר סם לשימושו, סבורני כי לא יהיה מקום לראות בכך כהתקיימות התנאי לפינוי מחמת עילת השימוש.

אין אני רואה לנכון להציב את השאלה אם בעל הבית היה נשאל אודות אירוע זה או אחר, אם היה מסכים להשכיר את המושכר, הואיל ולא זאת השאלה שאולי היה מקום לבחון אותה במסגרת הפרת תנאי השכירות, הואיל ועסקינן בעילת פינוי סטטוטורית.

15. בכך שונים שני הסעיפים ועל כן גם הפרשנות הראויה והנפרדת בהתייחס לכל אחד מהם.

מעת שעילת ההטרדה באה להגן על השכן, לרבות בעל הבית שהוא שכן, אכן בין בפרשנות מרחיבה של "דרכו להטריד" ובין בגדר קל וחומר והפעלת השכל הישר, בעת שארעה פגיעה חמורה באותו שכן, ובמיוחד בעת שמדובר בבעל הבית, בחינת תכלית החקיקה, יש לראות בהתנהלות חמורה שכזו, כממלאת אחר התנאי של עילת ההטרדה.

שונים הדברים בכל הקשור לעילת השימוש.

לא מדובר על פגיעה בבעל הבית או בשכן, אלא מדובר בפגיעה בנכס ובערכו תוך חשיפת בעל הבית לתביעות ואף מעבר לכך.  משכך, גם אם מדובר במעשה החמור ביותר שניתן לחשוב עליו, הרי מעשה שכזה יכול ויהווה עילת פינוי בגין עילה אחרת, אולם לא בגין עילת השימוש.

עילת השימוש כשמה כן היא דהיינו, המטרה הבלתי חוקית אשר משמש הנכס ועל כן באופן רציף ולא באירוע חד פעמי אף אם יהיה חמור כפי שיהיה שאזי לא מדובר במטרת השימוש.

16. ושוב יש מקום לחזור על אשר ציינתי בפתיחת הדברים שאין באמור להקל ראש במעשים החמורים והקשים גם אם מדובר באותם שני מקרים שארעו בדירה.

עוד יש להוסיף כי גם אם היה מדובר בשכירות חופשית, ללא צו שיפוטי, יכול והיה קושי למנוע מעבריין מין משוחרר לחזור ולהתגורר בדירה.

ודוק, המחוקק לא התעלם בכל הקשור להגנה על הציבור מעברייני מין משוחררים, לרבות במסגרת שני החוקים שהוזכרו לעיל דהיינו, חוק ההגנה מפני עברייני מין וכך גם חוק מגבלות חזרת עבריין מין וכאשר עם שחרורו של המשיב מהכלא, תבחן מסוכנותו לרבות בהקשר למקום מגוריו.

17. מן הראוי להפנות לע"א 715/76 דמתי נ' אליוש (9.1.77) שם נקבע כי גם אם מדובר במי שמרצה מאסר עולם בגין רצח, לא קמה כנגדו עילת פינוי מכח נטישה ולאחר שגם שם נדחו טענות לעילות פינוי מכוח שתי העילות שפורטו לעיל, ולא בכדי.

כך גם אין מקום לשיטתי לטיעון כאילו החשש מפינוי יימנע מדייר ביצוע עבירות וכאשר בכל מקרה לא נראה כי זו הייתה תכלית החקיקה השנויה במחלוקת.

18. הנה כי כן הגם שמדובר בעילות פינוי שהמחוקק מצא לנכון לציינן בסמיכות, מדובר בתכליות שונות של כל אחת מהעילות ואין להסיק מאחת על רעותה.

לא בכדי הן השופטת ברק ארז והן השופט רובינשטיין שמו את הדגש אודות יחסי השכנות והקשור לכך ובגדר אותו חשש, כפי שבא לידי ביטוי גם בחוות דעתה של כב' השופטת חיות, שעל כן אם אכן אותה תוצאה שהמחוקק ביקש להגן מפניה כלפי שכני הדייר, תיגרם כתוצאה מאירוע בודד וחמור, די בכך אכן להורות כי העילה התקיימה.

שונים הדברים מעת שמדובר בנכס עצמו והשימוש בו וכאשר קשה לקבל כי המילים "דרכו להשתמש במושכר למטרה בלתי חוקית" סובלות אירוע של שימוש, הגם שאינו חוקי, אולם לא זה השימוש כמטרת השכירות, על כל המשתמע מכך.

19. לאור האמור, עמדתי הינה כי אכן יש לדחות את הערעור, ובנסיבות ללא צו להוצאות.

השופט קובי ורדי, סג"נ:

1. לאחר שעיינתי בחוות דעתם המעמיקות של שני חברי להרכב, החלטתי להצטרף לחוות דעתה של חברתי השופטת רביד.
2. בהתאם לפרשנות שהייתה בעבר בהתחשב בכך שלא היה "עושר" בהלכות לגבי סעיפי החוק הרלוונטיים (סעיף 131(4) ו-131(5) לחוק), היה מקובל לראות שיש מקום לפרשנות זהה לשני הסעיפים ולכן יש להקיש מפרשנות הביטוי "דרכו להטריד ולהרגיז" שבסעיף 131(5) לחוק אל פרשנות הביטוי "דרכו להשתמש במושכר למטרה בלתי חוקית" שבסעיף 131 (4) לחוק.
3. פרשנות זו הייתה בעבר שיש צורך בהתנהגות קבועה ורצופה הנותנת ביטוי מתמשך לשימוש הבלתי חוקי שעושה הדייר במושכר (לסעיף 131(4) לחוק) כפי שיש צורך גם בהתנהגות מטרידה ומרגיזה הנושאת אופי מתמיד וקבוע (שזו הייתה הפרשנות המקובלת לסעיף 131(5) לחוק).
4. משהשתנתה הפרשנות לסעיף 131 (5) לחוק בפס"ד מדני ופז ונקבע שבעבירות אלימות חמורות מספיק מעשה אלימות בודד חריג וקיצוני למילוי המונח "בדרכו" ונוכח הבסיס לפרשנות זהה והרמונית של הסעיפים והמונחים הזהים ("בדרכו") והעניין המהותי המשותף יש מקום לטעמי לפרשנות דומה גם לסעיף 131(4) לחוק.
5. ודוק, ברי גם אם היה נשאל בעל הבית בבואו להשכיר את המושכר בדיירות מוגנת האם הוא ישכיר נכס למי שיעבור בו עבירות מין חמורות בקטינים היה אומר שלא ומדובר "בקו אדום" ו"במטרה בלתי חוקית" בעליל ואין זה משנה אם מדובר בשני מקרים או בחמישה.
6. אכן, ישנו חשש שבעל הבית ייאחז במעשים החמורים שנעשו בדירה כעילה וכתמריץ לפינוי הדייר המוגן מהמושכר, כדי להרוויח מבחינה כלכלית באופן שאינו דואג דווקא לאינטרס הציבורי ולהגנה על הציבור אלא לעניינו האישי והכלכלי, ברם האיזון לכך יימצא במסגרת פסיקת סעד הפוך מן הצדק (כמו בעניין פז שבו נפסק סכום הקרוב ל-60% מדמי המפתח שזהו חלקו של הדייר המוגן היוצא בדירה בהתאם לחוק הגנת הדייר), כאשר תשלום זה, כתנאי לפינוי ייתן מענה (ולו חלקי) למשיב המפונה מהדירה, למצוא לו סידור חלופי למגורים (גם אם נחות מהקודם).
7. ויודגש, מדובר כאמור במקרים חריגים וקיצונים בלבד כמו מעשי אלימות חמורים וקיצוניים הפוגעים פיזית ו/או נפשית בקורבן העבירה באינטרס הציבורי ובמוסר ולטעמי עבירות מין בקטינים (בוודאי על הרף הגבוה כמו כאן) ייכנסו לגדר מקרים אלו (כמו גם הדוגמא שהביאה חברתי השופטת רביד של רצח שבוצע בדירה).
8. לכן, לטעמי, בהתחשב בהיקש שניתן לעשות מסעיף 31 (5) לחוק והפרשנות שניתנה לו בעניין פז ומדני באופן שגם מעשה אלימות בודד חריג וקיצוני יכול לענות על המונח "דרכו" שהינו מונח זהה בסעיפים 131 (5) לחוק ו-131 (4) לחוק ובהתחשב בחומרת העבירות שנעשו בקטינים בשני מקרים בדירה ובכך שהדירה שימשה זירה לביצוע העבירות ואין ספק שתרמה לביצוען (גם אם נעשו מעשים חמורים דומים נוספים במקומות אחרים), יש מקום, במקרה כזה של עבירות מין חמורות שנעשו בדירה (גם אם מדובר ב-2 מקרים) לקבוע כי מדובר במי ש"דרכו להשתמש במושכר למטרה בלתי חוקית" ולהעמיד עילת פינוי כנגד הדייר המוגן תוך התחשבות בו באמצעות פסיקת פיצוי כספי בדמות סעד מן הצדק הפוך.
9. מי שיש לו מעמד של דייר מוגן בנכס צריך לדעת שאם יעבור עבירות חמורות בדירה, כמו עבירות מין או עבירת רצח (כדוגמא שציינה חברתי השופטת רביד) הוא עלול לאבד את זכות הדיירות המוגנת ואולי זה יתרום להרתעה מפני מעשים שכאלו, כאשר אין ספק שישנה זיקה לביצוע המעשים החמורים שנעשו לבין הדירה ששימשה כזירה לביצועים.
10. בכל מקרה, בהתחשב בכך שמדובר בדירת מגורים וקורת גג למשיב, בגילו ובמצבו, האיזון יימצא כאמור בדרך של פסיקת סעד מן הצדק למשיב (כפי שנעשה בעניין מדני ובעניין פז), בשיעור שיכול להיות לא מבוטל.
11. לכן, אני מצטרף לחוות דעתה של חברתי השופטת רביד שיש להורות במקרה זה על פינוי המשיב מן הדירה כעילה לפי סעיף 131 (4) לחוק וזאת בכפוף לפיצוי כספי של סעד מן הצדק הפוך בהתאם לקביעת בית משפט קמא שיקבע, בהתאם לאמור, את גובה הפיצוי הכספי.

הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור וכמפורט בפסק דינה של השופטת ע' רביד כנגד דעתו החולקת של סג"נ השופט י' שנלר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום,  כ"ח אייר  תשע"ט, 2 יוני  2019, בהעדר הצדדים.