פס"ד משלים בנוגע לסוגיית אימוץ סגור של קטינה

בעניין הקטינה: פלמונית (קטינה) 2007

א. השאלה:האם יש לשנות מהוראות פסק דיני שניתן ביום 29/12/16, בו קבעתי כי אימוץ הקטינה יהיה אימוץ סגור ומהם השיקולים המכריעים בהקשר זה?
ב. רקע בתמצית:הקטינה שבכותרת ננטשה על ידי אמה ביום אחד בהיר (15/5/14). אֵם זו ויתרה על הקטינה ולא התעניינה בגורלה משך חודשים ארוכים והוגש נגדה כתב אישום בעילה של נטישת קטין ובמקביל נפתחו הליכי הכרזה על הקטינה כבת אימוץ ואף נמצאה משפחה מתאימה לאמצה. בית משפט זה קיבל את עמדת ב"כ היועמ"ש וקבע, כי האם נעדרת מסוגלות הורית, ללא אופק של אפשרות לשינוי משמעותי בעת הקרובה וכי טובת הקטינה מצדיקה ואולי אף מחייבת להכריז עליה כבת אימוץ ללא צמצום של תוצאות האימוץ לפחות בשש השנים לאחר פסק הדין (שניתן כאמור ביום 29/12/16). האם ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת אך הסכימה להמלצתו ולפיה הקביעה, כי הקטינה תוכרז כבת אימוץ לא תשונה, ברם הקביעה כי מדובר יהיה באימוץ סגור תבוטל והעניין יושב לערכאה הדיונית לשם בחינת שאלת צמצום תוצאות האימוץ – קרי האם אימוץ פתוח או סגור, כאשר שאלה זו תיבחן על ידי אותה מומחית שמונתה על ידי בית משפט זה בהליך הראשון.בית המשפט אכן מינה המומחית מחדש לבחינת שאלת צמצום תוצאות האימוץ וזו קבעה בחוות דעתה באופן חד משמעי, כי אין מקום  להורות על אימוץ פתוח. היא נחקרה על חוות דעתה, הוגשו סיכומי הצדדים וכעת הגיעה שעת ההכרעה.
ג. חוות דעת המומחית:
המומחית שעמדתה נתקבלה במלואה על ידי בית המשפט בהליך הקודם בו הכריז על הקטינה כבת אימוץ כלפי האם הביולוגית נתבקשה לחוות בשנית עמדתה לעניין צמצום תוצאות האימוץ. המומחית הסבירה, כי מדובר במפגש של טראומה מול טראומה. הקטינה שחוותה טראומה של נטישה והתעללות במהלך כל ילדותה וכן הטראומה של הנטישה הסופית על ידי האם הביולוגית, מול הטראומה האישית שסוחבת עמה האם הביולוגית (טענות לאונס, עיסוק בזנות, סחר בגופה, שינוי זהותה, טראומות ילדות ועוד). המפגש הזה מצריך יכולות נפשיות ותעצומות נפש אשר אין אותן לאם. במצב דברים זה, מפגש שכזה (קרי צמצום תוצאות אימוץ וקיום קשר בין הקטינה לבין האם הביולוגית) עלול להזיק במידה חמורה לנפשה של הקטינה ולהכשיל העיבוד הרגשי של החוויות הקשות שחוותה. טעם זה הוא הבריח התיכון בעמדתה של המומחית כי אין לאפשר "אימוץ פתוח" בתיק זה ועמדה זו מקובלת עלי במלואה.
בפני המומחית עמדו חומרי הגלם של האבחון הפסיכו-דיאגנוסטי שנערך לקטינה במרכז החירום "אהבה" במהלך יולי ואוגוסט 2014, היא שוחחה עם ההורים המאמצים של הקטינה ופגשה בקטינה לראיון קליני ביום 18/4/17.הדיון שערכה המומחית (בכתב) בסיכום חוות דעתה משלב ועורך אינטגרציה של מקורות המידע השונים שעמדו לרשותה כמו גם התרשמותה הבלתי אמצעית מהקטינה, מהוריה המאמצים והקשר ביניהם. המומחית קובעת בסיכום חוות דעתה את מה שכל המעורבים כבר לבטח יודעים בעקבות פסק הדין מיום 29/12/16 והוא שהקטינה הינה ילדה שעברה הזנחה קשה ביותר וסימני השבר הראשוני והטראומטיזציה שוכנים בנפשה. עוד קודם הנטישה של האם הביולוגית באופן סופי עלו מהאבחון של הקטינה ממצאים המעידים על חוויות קשות של פחד ובדידות, כאשר הנטישה של האם הופיעה "כדפוס בשגרת היוםיום" ועם זאת הקטינה הצליחה לשקם עצמה בצורה מרשימה ביותר עד כדי תפקוד המותאם לגילה. המומחית קובעת, כי מהתרשמותה מהקטינה במפגש עמה עולה שהיא "נוגעת – לא נוגעת" בסיפור שלה. ביודעין אינה רוצה להיכנס כיום לסיפור עברה, אם כי ניתן לראות שהזכרונות אינם לגמרי מורחקים ממנה והיא מרמזת עליהם דרך עולם הפנטזיה. אפשר לומר בבירור שהיא מנסה לגונן על עצמה מהחומרים הללו והיא עדיין לא מוכנה להתעמת אתם ולחשוב עליהם ולעבדם (עמ' 3-4 לחוות הדעת). המחשה לכך עלתה כאשר פרצה בבכי מול אחת התמונות ולא הבינה מדוע בוכה. המומחית משערת כי לא זו בלבד שהתגובה היא טראומתית לתמונה אלא  שמלמדת היא על הקושי העצום של הקטינה לפגוש  תכנים קשים ולהבין מה מרגישה ומדוע. הרגש שיוצא ממנה מופיע באופן בלתי נשלט ואינו בבעלותה – כך נרשם (עמ' 4 פסקה ראשונה).המומחית קובעת בחוות דעתה, כי רק בהמשך כאשר הבית והמשפחה המאמצת יתנו לה השרשה ויהפכו לבית הפנימי שלה, רק אז תוכל הקטינה לערוך אינטגרציה בין חלקיה השונים ולעמוד במפגש עם טראומות העבר ולבנות גשר מעל השבר (שם, פסקה 3) – אך כיום היא לא מסוגלת כלל להתמודד עם מפגש עם העבר וכל מפגש שכזה יעורר רה-טראומטיזציה שתטלטל אותה מחדש ותרחיב השבר שבקרבה. טלטלה זו אינה נכונה לקטינה בשלב זה והיא אינה יכולה להכילה, מה עוד שדמות האם הביולוגית כפי שידוע מהחומרים הדיאגנוסטיים לא תוכל לסייע לה. בהקשר זה מצביעה המומחית על 3 מוקדי קושי מכריעים:1. לאם הביולוגית בעיה בקיום מסגרת יציבה וקבועה – היעלמויות הן סיפור חוזר בחייה.2. מנגנון הימנעות מתקיים אצלה כדפוס מאסיבי וגורף – לכן אין לה יכולת להתקרב לחומרים רגשיים ונפשיים ולא כל שכן להתאושש ולתקן. קשה לדמיין שעם קו אישיותי שכזה היא תוכל לחזור ולפגוש את הקטינה ולעבד עמה את מה שקרה תוך הצטרפות חיובית לתהליך הבנייה והשיקום שלה.3. הסיטואציה האימהית בקרבה של האם הביולוגית גורמת לה לירידה בבוחן מציאות ושיפוט לקוי לא כאפיון סיטואציוני אלא כאפיון מבני ותשתיתי.
מכל אלה נובע סיכון כפול לגישתה של המומחית: לא זו בלבד שלא ניתן להסתמך על האם שתגיע באופן יציב, עקבי וסדיר ותקיים מסגרת מפגשים, אלא שבמפגש היא לא תוכל להיות חוליה מחברת ומגבשת עבור הקטינה. האם מזדהה עם עמדת הקרבן ולכן תתקשה לקחת אחריות על העבר ואולי אף תעוות את מציאות נטישתה של הקטינה. חוויית הקרבנות עלולה להופיע גם מול וביחס לאנשים העוסקים בשיקומה של הקטינה, כלומר לא רק שהאם לא תוכל להכיר באחריותה שהוא ציון דרך חיוני עבור האפשרות שהקטינה תעבד את העבר, אלא שהיא עלולה להכניס את הקטינה לקונפליקט משמעותי שיהפוך את עולמה (עמ' 4 לחוות דעת).

ד. עדות המומחית בבית המשפט:
עדותה של המומחית בבית המשפט וחקירתה רק חיזקו את ממצאי האבחון שלה ואת מסקנותיה המקצועיות. אבקש לציין כעת בשתי מובאות את עיקרי הדברים שנאמרו על ידי המומחית ולא נסתרו כלל על ידי האם הביולוגית ובא כוחה:
... "אני חוזרת ואומרת שיקול דעתי המקצועית המבוסס על הבנה של מידת הטראומה מבוסס על הבנה מה נדרש לאימוץ פתוח, זה יותר מורכב גם לילדה. באימוץ פתוח בעצם מדברת באופן כללי, באימוץ פתוח ההורה צריך להיות שם בשביל לתמוך בתהליך שעושה הילד, כל מידה אמביוולנטית, תחרות, האשמות שאי אפשר להתמודד איתם כמו שההורה מרגיש אשם, ברגע שהורה לא מסוגל לקחת אחריות להורה שהילד נותק ממנו, לקחת אחריות במה שקרה ולעזור לילד, את דרכו החדשה, הילד רק מקבל עוד  אבני ריחיים על צווארו. עכשיו למקרה זה, הטראומה נוצרה על ידי האם זה מפגש מכאיב, כמובן נורא מבלבל, זה במידה מסוימת הקורבן פוגש את התוקפן. הוא פוגש את מי שפגע בו, זה דורש משאבים נפשיים אדירים, הילדה צריכה להיות פנויה להשתקם, מאם אשר לדרוש את זה אבל אין לה את המשאבים האלה. זאת סיטואציה מכאיבה וקשה. מה עוד בעוד כמה שנים שהילדה תהיה בשלה זה, אפשר ליצר מפגש אבל לא עכשיו.ש. מתי?ת. בעוד כמה שנים. ש. כמה.ת. בגיל 16 אפשר לשקול את זה. רק כמובן בתנאי שבאמת האם תוכל לעמוד בזה. העלית השערות לבדוק את הילדה, צריך לבדוק את האם לא רק את הילדה.לשאלת בית משפטש. יש ילדים עם טראומה שעדיין יכולים ויש ילדים עם טראומה שלא יכולים. מה את יודעת על הילדה? על החוזק הנפשי שלה. יש ילדים עם כוחות ויש עם פחות.ת. מה שמאוד מכריע ומה ששמעתי שהיא מספרת, שהיא לא רצתה לפגוש את האם, הדבר השני זה שהיה ברור שהיא לא רוצה לדבר על זה, ההורים המאמצים אמרו שהיא לא מדברת על זה והיה אירוע שכתבתי עליו מפגש עם אפוטרופוס לדין שהכניס אותה לרגרסיה חריפה, במשך 3 ימים היא נשברה. אז כל הנתונים האלה אמרו לי שזה לא הזמן" ((ראו: עמ' 12 שורה 12 עד עמ' 13 שורה 5 לפרוטוקול).
יצויין, כי המומחית לא שללה על הסף את האפשרות שהאם תמצא כוחות בסופו של יום ותעבור הטיפולים הנדרשים כדי שתוכל לאפשר לקטינה עיבוד הטראומות והסיפור האישי  הטרגי שלה ככל שבעתיד יישקל צמצום תוצאות האימוץ. הדבר מלמד, על כך שהמומחית לא הייתה נעולה בעמדתה, כי הדבר אינו אפשרי. עם זאת, אין ספק כי הסיכויים במקרה הנוכחי קטנים מאוד, מה גם שכבר בחוות הדעת בהליך המקורי נרשם לגבי האם כי היא "זקוקה למסגרת ולמשהו מבחוץ שיחזיק אותה ובו זמנית אינה מתמסרת להחזקה ואפילו מתנגדת לה, אישיותה אינה בנויה, נמנעת, מנותקת מיחסים ומעצמה, מוותרת, משטיחה, אינה אשה של תהליכים. דברים נקטעים או מתפוגגים אצלה. מונעת מהצורך לשרוד ומנסה להשתמש בסביבה לפי צורך מיידי ורגעי, מזדהה עם היותה קורבן ונמנעת מכל מעורבות רגשית" (עמ' 5 לחוות דעת המומחית מיום 30/1/16). ובהמשך "תיקון ושיקום מאיימים ומפריעים לה. באמונתה הפנימית, תיקון אינו מטרה חיובית בחיים ומביא דווקא לשיבוש ולא להטבה". על רקע דברים אלה,  "תפקודה אינו ניתן לניבוי לאורך זמן" (שם עמ' 6) "חזותה השקטה אינה מראה את נוקשותה ועוצמת ההתנגדות שלה לשינוי" (שם).
בדיון בפניי חיזקה המומחית דברים אלה והסבירה חששותיה מפני מפגש של הקטינה למודת הטראומות עם אמה חסרת היכולת לשינוי ממשי בחייה ובאישיותה, תוך עמידה על הצורך בטיפול פסיכודינמי של האם ככלי בו תוכל להסתייע לשינוי אמיתי בחייה: ..."ת. כשאני עברתי על המבחנים, השערה דינמית שלי, היתה כזו, משהו בחודשי החיים הראשוניים שלה היה יותר יציב, בערך באיזור גיל שנה שנה וחצי  אולי שנתיים החלה התדרדרות, ואני חושבת ששם החלה הזנחה יותר גדולה, וסימנים לטראומה מינית, להרבה פחדים וחרדות וחוויה שלא מוחזקת, של נפילה התמוטטות, משהו בהתחלה כן זה אף פעם אי אפשר לדעת מה גורם לזה, ויש משהו בהתחלה שכן נותן לה איזשהו חיות כי היא לא ילדה עם טראומה ראשונית. היא ילדה עם הזנחה עמוקה טראומה חרדות, והנפש שלה לא באמת תפורה ביחד.ש. אמרת לעניין אימוץ פתוח יש פה קושי יותר גדול כי זה מפגש של טראומה אצל הילדה ואצל האם. זאת אומרת שאם לא היתה טראומה אצל הילדה זה היה עם יותר סיכוי? זה משהו שפוגע בסיכוי שזה יצליח? ילד שמאומץ בגיל צעיר בלי טראומה אמור לפגוש בהורה עם טראומה זה שונה? לעומת המקרה שיש פה שתי טראומות אז הסיכוי זה יצליח יותר קטן.ת. אני צריכה לעבד את זה בראש. יכול להיות שיש בזה פחות סיכון אבל עדיין הדינמיקה שאני רואה שיש הורה עם טראומה זה ממש קלאסי, זה גיל השואה, הילד צריך לסחוב את ההורה ואז הוא צריך להיות  עם ההורה ולשמח את הורה או להצטיין כי יש בזה מחיר.ש. מה הטיפול בטראומה שהאם צריכה לעשות? כי עוד כמה שנים יהיו כוחות.ת. טיפול פסיכודינמי מעמיק זה דורש להיכנס לכאבים נפשיים עמוקים והבעיה היא שמי שיש לו טראומה, חייו היה להתעלם מהטראומה ולהיות במינונים אחרים, לוותר על ההגנה הזאת ולדרוש טיפול נכון, כדי שישתלם לו נפשית לוותר על מנגנונים שהחזיקו אותו כל חייו כאילו הוא מוותר על הגוף שלו, זה לוקח המון זמן. ש. עם המסמכים יש אינדיקציה שהאם מטופלת?ת. לא יודעת.  אולי כן. אני יכולה לדמיין שהמקומות האלה המקלט לקורבנות סחר בנשים מטפלים בטראומה. אבל יכולה לראות פה ספציפי לא רשום. אבל אני אולי יכולה לדמיין לעצמי שמי שמגיע למקומות כאלה רובם קורבנות שעברו טראומות ושאני יכולה בהחלט ולוקחת את זה בחשבון, אבל אני אוכל להגיד שוב שזאת עבודה נפשית נורא קשה. ש. טיפול פסיכודינאמי הוא פרטני?ת. כן.ש. זה לא טפול קבוצתי זה אחד על אחד.ת. כן.ש. בעוד שש שנים מה בית משפט אמור לראות אצל האם כדי להבין שעברה את זה?ת. לראות שהיא יכולה.ש. איך בית משפט יכול לעשות את זה? לעשות אבחון נוסף לאם?ת. כן. אני חושבת. בהחלט. "(עמ' 18 שורה 19 עד עמ' 19 שורה 20 לפרוטוקול)
נערך ניסיון על ידי ב"כ האם הביולוגית לתקוף את המומחית על כך שלא ערכה אבחון חדש לקטינה והסתמכה על ממצאי אבחונים קודמים משנת 2014. ניסיון זה כשל מהטעמים הבאים:ראשית, עיקר הרלבנטיות הוא לאבחון של אישיות האם הביולוגית ולא הקטינה.שנית, הקטינה אובחנה כסובלת מטראומה ומהתעללות בילדותה – ממצאים אלה אינם צריכים אישוש מחדש באמצעות אבחון נוסף.שלישית, המחקר בפסיכולוגיה אודות פוסט טראומה, התאוששות וטיפול בטראומה הוא מקיף ויסודי וכך גם הערכת הזמנים לעיבוד טראומה אף אם החולה מטופל. הילדה שבפניי אינה בעלת כוחות על. הטראומות שחוותה לא ייעלמו תוך שנה או שנתיים וגם הכוחות להתמודד עמן לא יצוצו בעוצמות שאין לילדה אחרת בת גילה.רביעית, לא ניתן לערוך לקטינה אבחון נוסף כעת ללא שמספרים לה את הסיבה או תוך הולכתה שולל אחר מטרת האבחון והרי כל המפגש של המומחית עם הקטינה נעשה בעדינות רבה. אילו היינו מספרים לקטינה שכעת עליה לעבור אבחון שמטרתו לראות האם היא תוכל לעמוד באיחוד מחדש עם אמה אם לאו – הדבר היה קורע אותה לגזרים.המומחית עצמה השיבה על כך לב"כ האם מספר פעמים:
ת. לא התבקשתי להעריך את מצב הילדה אלא לתת חוות דעת אם האימוץ צריך להיות  פתוח או סגור.ש. תנסי להתמקד בשאלה, איך יתכן שאת מתבססת בחוות דעתך על אבחון שנערך לפני למעלה משלש שנים בנקודת זמן ובמקום ספציפי ואת לא מוצאת לנכון לעשות אבחון עדכני.ת. השאלה לא הצריכה את האבחון. כי לא הילדה עומדת לדיון אלא יכולתה של האם הביולוגית לעשות, לקיים, לעמוד באימוץ פתוח או סגור.ש. לא הילדה עומדת לדיון?ת. לא. כמובן שגם התחשבתי בזה שהאבחון נעשה בנקודת זמן מסוימת  עם זאת הידע שלנו לגבי אבחון הוא שישנם נתונים שהם לא מצביים אלא נתונים שהם מדברים על תשתית, אני הסתכלתי על האבחון, הוא לא היה הדבר הכי שהשפיע עלי, חשבתי על עוד דברים, אפשר לראות, לנכון דברים שיותר פשוטים, אפשר לפרטש. למה לא ערכת לילדה אבחונים עדכניים כדי שניתן יהיה ללמוד על עולמה הפנימי היום ואפשר להשוות אותו על בסיס המבחנים היום לעומת מצבה לפני שלוש שנים. לא מעניין אותך?ת. טובת הילדה עמד לנגד עיני, התבקשתי על ידי בית המשפט לא לחכות אלא לעשות לא אבחון, אני לא יכולה לשקר לה ולהגיד לה, את הדברים הלא נכונים אני חוזרת ואומרת, ולא מסבירה עצמי טוב, אולי השאלה שנשאלתי על ידי בית משפט לא היה מה מצבה הרגשי של הילדה ומה עולמה הפנימי, נשאלתי לגבי עדיף אימוץ פתוח או סגור. המרכיב המרכזי, קרדינאלי מגורי הוא האבחון שהאם עברה, שאין לה מה מסוגלות לא רק שאין מסוגלות אלא שיש סיבות סבירות להניח שהמפגש ביניהן בזמן הזה, שבנקודת הזאת הזאת לא יכולה לדמיין לעצמי מבחינה פסיכולוגית שהילדה בשלה לפגוש את מישהי שיצרה את הטראומה בשבילה, כמו כן האם מוכנה לעשות את התהליכים המאוד מעמיקים ויסודים שנדרשו לא רק לשיקום תפקודי אלא שיקום האמהות שלה, של האפשרות שתיבנה בתוכם אימהות מספיק טובהש. את לא מפסיקה לדבר על האם. אנו מתייחסים לבדיקה של הילדה, על האם אמרת מה שאמרת, את אומרת שלא רואה חשיבות לעשות אבחון לילדה?ת. כן.ש. יחד עם זאת בחוות דעתך מתבססת על אבחון שנערך לפני שלוש שנים.ת. אני מתבססת חלקית על דברים אחרים שראיתי ושקלתי ועשיתי אינטגרציה ביניהם וניסיתי. ש. למה לא לעשות אבחון עדכני?ת. שוב אומר לך, אי אפשר להביא את הילדה בטענה כוזבת אי אפשר להביא את הילדה. לעשות אבחון ולהמציא סיבה. זה דבר ראשון. דבר שני,  אמרתי אנו מתבססים על חומר שנעשה בעבר, השאלה ששקלתי ועליה נתתי תשובה לא מצב הילדה, ואני אמרתי את זה שוב.  למה זה לא מובן?" (עמ' 2 עד עמ' 3 שורה 7 לפרוטוקול).

"...לשאלת בית משפט. לצורך הקביעה שעברה פוסט טראומה, האם היה צריך לעשות אבחון נוסף מעבר למה שעשית?ת. בנקודת הזמן הזאת לא כי כמו מי שעבר טראומה צריך תקופת החלמה שבה שני דברים יהיו, זה מתוך מחקרים, דבר אחד שהוא ירגיש שמציאות חייו הנוכחית יציבה, דבר שני שהוא ירגיש שהוא יכול בחזרה לקחת שליטה על חייו. כי הטראומה שקורעת את הנפש היא דבר חווית חוסר אונים כמו שהיה אפשר לראות באבחון הטראומה של הילדה היתה גם הפגישה של האם וגם לפני כן הטראומה יותר מוקדמת. נתון נוסף שחשוב בו, שטראומה של הורים אם היא לא מעובדת מספיק טוב, היא משודרת בצורות נפשיות מאוד חזקות, זאת אומרת לדמיין שהאם והבת ששתיהן טראומתיות מסיבות אחרות, כבר עשו את הליך ההחלמה ויכלו להיפגש ביחד לצורך פיתרון חיובי לילדה, כמובן, דרך אימוץ הפתוח או בלתי סביר. מה עוד, שבמקרה שלנו הילדה יודעת מי זאת אמה, יש לה זכרונות כאלה ואחרים של 6.5 שנים, משהו כזה, זה לא שהדמות של האם נסתרת. זה לא שיש משהו שאנו קרואים לו העדר מוחלט של אובייקט אימהי, יש אובייקט אימהי. והיא צריכה להסתדר איתו. גם אם המפגש יתאים עוד כמה שנים כפי שיקבע על ידיהן, זה יהיה מספיק טוב זה לא שהיא נמצאת כמו ילדים מאומצים בחשיכה מוחלטת לגבי ההורים, היא יודעת מי אמה. לכן הזמן שדרוש להחלמה הוא קריטי. " (עמ' 4 לפרוטוקול).
עמדת המומחית מקובלת עלי במלואה, מה גם שהאם הביולוגית לא עתרה בשום שלב של ההתדיינות (ואף לא בסיכומיה או במהלך הדיון שקדם לכך) לערוך אבחון מחדש לקטינה (ובדיעבד ברי, שלא הייתי מתיר זאת בנסיבות העניין – אך הדבר מלמד כי גם האם ובא כוחה לא סברו שזה מה שישנה התוצאה או ההתייחסות). מכל מקום, וכפי שהעידה המומחית, עיקר המשקל צריך להיות לפתחה של היכולות הרגשיות והאישיותיות של האם הביולוגית ובהקשר זה אין ספק שעמדת המומחית לא נסתרה. אין כל מקום להעמיד את הקטינה בניסוי שתוצאותיו ידועות מראש (מפגש עם עברה ועם האם הביולוגית). יש צורך לאפשר לקטינה להתאושש, להשתקם, להשתייך למשפחה ולבית, לקבל הטיפול הרגשי שהיא זקוקה לו ולטפח יציבות שלא חוותה כל חייה. כל הממצאים אודות אישיותיה ויכולותיה של האם מלמדים במידה של למעלה ממאזן הסתברויות, כי צמצום האימוץ וקיום קשר של הקטינה עם אמה הביולוגית לא יוכל לאפשר זאת ויחמיר מצבה של הקטינה אולי אף באופן בלתי הפיך.ה. סיכומי הצדדים:בסיכומי ב"כ היועמ"ש, הוא ביקש לקבל חוות דעת המומחית במלואה, תוך שהביא מובאות רבות מהפסיקה לעניין השיקולים לכאן ולכאן בדיון בצמצום תוצאות האימוץ (סעיפים 31-36 לסיכומים). לדבריה, העובדות כפי שנתבררו אינן מצדיקות את צמצום תוצאות האימוץ מעבר למה שכבר נקבע בפסק דינו של בית המשפט מיום 29/12/16 (סעיף 37 לסיכומים). עוד נרשם, כי מוגבלויותיה של האם הביולוגית הן בגדר קביעה שיפוטית חלוטה ואין לה מסוגלות לגדל הקטינה. קביעה זו באה על רקע קביעות נוספות אודות המשאבים הדלים שלה להתמודדות, צמצום רגשי, אי יכולת ליצור קשר עמוק עם האחר, גילוי דאגה אמפתיה או אכפתיות כלפי האחר ולהגיב באופן מותאם לסיטואציות מורכבות. הגם שחל לכאורה שיפור תפקודי במצבה כעולה ממסמך שהציגה מהמקלט בו שוהה, היא לא הביאה כל מסמך המלמד על שינוי עמוק במצבה הרגשי והאישיותי. ב"כ היועמ"ש הפנתה הזרקור לעמדת המומחית ביחס להיעדר כמעט מוחלט של יכולת שיקום פנימי של האם הביולוגית כפי שעלה מחוות דעתה המקורית ומתשובותיה לשאלות ההבהרה (סעיפים 38-41 לסיכומים). לפיכך ועל יסוד טענות נוספות ביקשה להותיר פסק הדין המקורי על כנו במלואו לרבות ההוראות שניתנו בגדרו לעניין מנגנון לבחינת צמצום תוצאות האימוץ כעבור 6 שנים מיום נתינתו.
בסיכומי האפוט' לדין מצאתי עמדה זהה וחיזוק לדברים, שעה שהאפוט' לדין פנתה למטפלת הרגשית של הקטינה להתעדכן אודות מצבה הרגשי. המטפלת נתבקשה להשיב לשתי שאלות שהפנתה אליה האפוט' לדין:א. האם הקטינה עסקה בסיפור חייה ובחוויות הטראומטיות שעברה או בדמות אמה ככל שהתקדם הטיפול?ב. לאור מצבה הרגשי והנפשי של הקטינה, האם יש לה כוחות נפש להיפגש עם אימה או להתמודד עם הצעה לפגוש בה כבר כעת.
המענה של המטפלת הרגשית של הקטינה  היה שלילי באומרה שלאור גילה של הקטינה והיעדר יכולת התמודדות עם המשבר והכאב (כל זיקה לקשר עם העבר והאם נתקל בחומת הגנה נוקשות ובהלה), אין זה מתאים לפגוש באם הביולוגית. הקטינה זקוקה לזמן נוסף כדי להתחזק ולעבד את החוויות הטראומטיות שעברה. המפגש עלול לעורר בה דאגה גדולה לגבי המקום שלה, פחד וחוסר יכולת לווסת עצמה בסיטואציה כה מלחיצה – דבר שעלול לערער את עולמה". מענה זה של המטפלת דומה מאוד לקביעות המומחית באשר להתרשמותה מהקטינה כעולה מהמפגש ביניהן ולדבריה של האפוט' לדין זהות קביעות 2 נשות מקצוע מתחום הפסיכולוגיה – האחת מומחית מטעם בית המשפט שפגשה בקטינה פעם אחת והאחרת מטפלת רגשית של הקטינה המכירה אותה היטב  במשך זמן רב מחזקת את מהימנות קביעות המומחית והמשקל שיש לשוות להן.על כן, סברה האפוט' לדין כפי בקשת ב"כ היועמ"ש, שיש להותיר פסק הדין המקורי על כנו.
ב"כ האם הביולוגית ביקש לתקוף ממצאי המומחית ועתר, כי בית המשפט יצמצם תוצאות האימוץ בכל דרך שבית המשפט ימצא לנכון או לכל הפחות יבחן הדבר בתהליך בקרה אחת לחצי שנה או שנה.לגישתו, היעדר אבחון פסיכו-דיאגנוסטי לקטינה על ידי המומחית עומד לרועץ למשקל חוות הדעת. לדבריו, המומחית התמקדה אך ורק ביכולות של האם ולא במצבה של הקטינה ובכך החמיצה הזדמנות לקבל תמונת מצב עדכנית על עולמה הרגשי של הקטינה והיא אף נמנעה מפנייה למטפלת הרגשית של הקטינה כדי להתעדכן. כן נטען, כי המומחית הסתמכה על עמדת ההורים המאמצים ברם התעלמה מכך שיש להם אינטרס בעניין והוא שלא יהיה קשר בין הילדה לבין אמה. לבסוף נטען, כי המומחית נעולה בדעתה לגבי היעדר היכולות של האם לשקם עצמה והתעלמה ממכתב של המקלט בו שוהה האם והמעיד על שיקום מתמיד בן 3 שנים ולכן מסוגלותה ההורית משתפרת. לפיכך ביקש ב"כ האם לטעון, כי אין בעדות ובחוות דעת המומחית כדי לתמוך או לבסס אימוץ סגור ולמעשה קיים סיכוי לשינוי חיובי במסוגלות ההורית של האם בעתיד הנראה לעין.כאמור, דנתי לעיל בעדות המומחית ובמענה שמסרה לתשובות ב"כ האם ולא מצאתי בסיכומיו טענות המפחיתות ממשקל העדות שלה או המשמיטות המסד תחת חוות הדעת ואבאר עוד קמעא בהקשר זה:לעניין מצבה של הקטינה לא היה כל צורך באבחון נוסף כפי שפורט לעיל והנה מסיכומי האפוט' לדין עלה באופן ברור כי התרשמות המטפלת הרגשית של הקטינה הינה כי אין מקום לשקול כלל הפגשה של הקטינה עם אמה או עם עברה והקטינה טרם התחזקה דיה ו/או מסוגלת לגשת לתכנים קשים אלה. כאמור, זהות קביעות המטפלת של הקטינה וקביעות המומחית משוות משנה תוקף ומשקל לעמדת המומחית גם ללא עריכת אבחון עדכני לקטינה. דברים אלה משליכים על היבט נוסף והוא עמדת ההורים המאמצים. נעשה ניסיון על ידי ב"כ האם להציגם כבעלי אינטרס זר לאינטרס הקטינה וניסיון זה כשל. ההורים המאמצים רוצים בטובתם בתם המאומצת. אם הם מדווחים על התפרצות קשה של הקטינה בעקבות המפגש עם האפוט' לדין ערב הדיון בערעור דיווח זה הוא דיווח אמת ולא דיווח מגמתי ומסולף שנועד להביא לתוצאות מסויימות. הורים הלוקחים על עצמם מטלה של אימוץ ילד, מודעים לאפשרות שתוצאות אימוץ יצומצמו, כי שאלות של הילד עצמו על הוריו יצוצו והם יצטרכו ליתן מענה בזמן אמת. הם הורים שעוברים בדיקות יסודיות של התאמה על ידי השירות למען הילד. לא מדובר באנשים שמטרתם לפגוע בקטינה רק כדי להבטיח שהאימוץ לא יתערער (ולא הוסבר על ידי ב"כ האם איזה אינטרס זר מדובר). מדובר על הורים הדואגים לטובת בתם הקטינה ומתבססים על ידע מקצועי ועצה של גורמי הטיפול. על כן קביעת המטפלת הרגשית של הקטינה אף מתיישבת עם דיווחי ההורים המאמצים והאינטגרציה של כל ההתרשמויות לעיל מדברת בעד עצמה ביחס לשאלה עד כמה הקטינה כלל לא מוכנה לדיון בשאלת צמצום תוצאות האימוץ.בכל הנוגע ליכולותיה של האם, לא הובא ולו מסמך אחד המעיד על טיפול פסיכודינמי ועל התקדמות כלשהיא ביכולתה לנגוע בעברה, בטראומות, בכאב. היו לאם כשנה וחצי מאז פסק הדין וכשלוש שנים מאז היא בהליכי שיקום להציג ממצא או מכתב או חוות דעת שיכולים ללמד, כי עברה כברת דרך טיפולית. כזאת לא עשתה. תחת זאת הציגה "מכתב חלבי" ביותר המלמד על השתלבות בהליך שיקומי, תפקודי ותעסוקתי אך לא אישיותי ורגשי. חשובים לענייננו לא רק הדברים הרשומים באותו מכתב אלא גם אלה שלא נרשמו בו. עיקר ההתייחסות של המכתב הוא בשיקום תעסוקתי ותפקוד במקלט. מעט מאוד נרשם ולמעשה לא נרשם מה התכנים העולים בקשר הטיפולי וניכר כי ההתקדמות אם בכלל הינה איטית ביותר (כך למשל נרשם, כי נמנעה מלדבר על רגשותיה במפגשים קבוצתיים אך כעבור זמן מה הצליחה להיחשף באמצעות ציורים ושירה. דברים אלה מלמדים על קושי עצום של האם עצמה לנגוע בתכנים החבויים בקרבה, בטראומות, בכאב והדרך הטיפולית מבחינתה ארוכה ביותר. האם עדיין שוהה במקלט שהוא מסגרת מוגנת מזה 3 שנים. היא עדיין לא עצמאית בתפקוד שלה. לא ברור איזה טיפול רגשי מקבלת באותו מקלט ועד כמה הוא מסייע לה בפיתוח תובנה למצבה של בתה הקטינה וצרכיה. לא הוברר האם כלל נוטלת אחריות על נטישת הקטינה וכיצד שיפרה יכולותיה להתמודד עם סיטואציה קשה זו. מבחינת בית משפט זה אין כל אינדיקציה לעניין שיפור ביכולות של האם, נהפוך הוא. הדברים מלמדים על היעדר יכולת שינוי של ממש בטווח הזמן הקרוב חרף עזרה מגורמי רווחה וטיפול. משכך, עמדות המומחית בעניין זה מקובלות על בית המשפט ביתר שאת.
לאחר הגשת הסיכומים ביקש ב"כ האם לפסול הגשת מסמך שצורף לסיכומי האפוט' לדין בשל השלב בו הוגש (סיכומים), ברם דין בקשה זו להידחות. נכון הוא שראוי היה להביא המסמך האמור במסגרת ישיבת ההוכחות או מבעוד מעוד, עם זאת ניתן לראות בכך מסמך שבא להזים טענות האם. זאת ועוד, כאשר מדובר בטיעון פרוצדורלי בלבד (ואף לא נתבקש לחקור את עורכת המסמך ולא נאמר כי מדובר במסמך שאינו אותנטי או מדוייק), ובשים לב לסמכות בית המשפט לסטות מסדרי הדין ודיני הראיות לשם עשיית צדק (סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995) אני רואה לנכון לאשר הגשת המסמך כחלק מסיכומי האפוט' לדין.בשולי הדברים אציין, כי לאורך כל ההתדיינות נהג בית המשפט לאפשר דחיות, ארכות, הגשת מסמכים תוך כדי דיון ולאחר דיון מטעם האם הביולוגית ובא כוחה. הכל לשם עשיית דין צדק ומתן אפשרות מלאה לאם הביולוגית לבוא יומה בבית המשפט באופן מלא וממצה. באותה מידה כאשר מוגש מסמך בעל חשיבות כה רבה מטעם גורם אובייקטיבי ומקצועי בדמות המטפלת של הקטינה – יש לאפשר זאת וראוי כי הבקשה כלל לא הייתה מוגשת.
ו. המתווה הנורמטיבי לבחינת שאלת צמצום תוצאות אימוץ ויישום:
פסק דין המכריז על קטינה כבת אימוץ כלפי הוריו כולל בתוכו שני חלקים: עילה להכרזה על האימוץ וקביעת תוצאות האימוץ כלפי המשפחה הביולוגית של הקטין. הכלל הוא אימוץ סגור, למעט במקרים חריגים שאז החוק מכיר באפשרות לקיים "אימוץ פתוח" (בע"מ 1675/13 פלוני נ' היועמ"ש (ניתן ביום 30/4/13 ופורסם במאגרים)).  בראש השיקולים עומדת "טובת הקטין" (סעיף 1(ב) לחוק האימוץ) ויש לזכור כי על פי רוב מדובר בנסיבות חריגות וכבדות משקל שצריכות להתקיים כדי שיותר לצמצם תוצאות אימוץ (רע"א 9192/12 פלוני נ' היועמ"ש, 17/2/13, פורסם במאגרים, רע"א 7535/11 פלונית נ' היועמ"ש, ניתן ביום 29/1/12 ופורסם במאגרים)).לפי הפסיקה יש לבחון את שאלת צמצום תוצאות האימוץ בשלושה הקשרים או מעגלים שיש יחסי גומלין ביניהם ואלו הם:מעגל השיקולים הקשורים בקטין ; מעגל השיקולים הקשורים בהורים הביולוגיים ;ומעגל השיקולים הקשורים במשפחה המאמצת (בע"מ 778/09 היועמ"ש נ' פלוני, פ"ד סג(1) 111, בעמ' 166).
במקום אחר מצאתי התייחסות יותר ממוקדת ולפיה בית משפט יסטה מהכלל של אימוץ סגור לאחר בחינת 3 שיקולים מנחים שראיתי לנכון להביאם כעת בתוספת משלי:• אופי הקשר בין הקטינה לבין הוריה הביולוגיים והאם הקשר מיטיב ומשמעותי עבורה? בהקשר זה הייתי רואה לנכון להוסיף גם את האפשרות לחזות בעתיד האם הקשר יטיב עם הקטינה ולא להסתפק במבט על העבר.• עמדת המשפחה המאמצת;• מסוגלות ההורה הביולוגי לכבד את מערכת האימוץ (רע"א 7535/11 פלונית נ' ב"כ היועמ"ש (29/1/12 פורסם במאגרים). בהקשר זה הייתי מוסיף את המסוגלות של ההורה הביולוגי לאפשר לקטין להתפתח באופן רגשי תקין במסגרת של אימוץ.
בכל הנוגע לשאלה הראשונה, אין ספק, כי הקשר של הקטינה עם אמה לא היה קשר מיטיב. די לי בקביעות החלוטות לעניין הטראומות שהותירו חותם מצלק בנפשה של הקטינה בעת שחיה עם אמה כדי לקבוע זאת בשנית. הקטינה ננטשה על ידי האם באופן סופי ללא שהאם חיפשה אחריה או ביקשה קשר עמה ולא בוקרה על ידה כאשר הייתה במעון מיוחד. בעקבות הטראומה הקשה שחוותה הילדה הן בנטישה והן בנסיבות גידולה על ידי האם, אין לי כל ספק שהקשר בינה לבין אמה הביולוגית הוא אמנם קשר משמעותי אך נכון לשעה זו ולעתיד הנראה לעין הוא לא קשר שמיטיב או מסייע לקטינה. עד כאן המבט על העבר. ומה לגבי העתיד? כאן מגיעה תרומת חוות דעתה ועדותה של המומחית כפי שפורטו בהרחבה ומהן עולה, כי בנסיבות הטראומה של הקטינה, ואי שיפור ביכולות האישיותיות של האם, הרי שקיום קשר בין הקטינה לבין האם הביולוגית יזיק להתפתחותה הרגשית התקינה של הקטינה ויכולתה לשקם עצמה ולהתמודד עם טראומות הילדות הקשות שחוותה בהצלחה. על כן גם נכונה הייתה התמקדות המומחית בהיעדר היכולות של האם יותר מאשר במצבה של הקטינה.בכל הנוגע לשאלה השנייה (עמדת המשפחה המאמצת), התרשמתי, כי אין מדובר בעמדה נחרצת לכיוון זה או אחר אלא בעמדה שעוקבת אחר המלצות גורמי הטיפול. נכון לשלב הנוכחי ולאור מצבה של הקטינה המשפחה בוודאי לא תתמוך בקשר של הקטינה עם אמה. גם הדיווח של ההורים המאמצים במהלך ההליכים המשפטיים על התפרקות הקטינה בעקבות העלאת הסוגייה בפניה מלמד כי הם אינם תומכים בכך, אך זאת לא כמדיניות או תפיסה גורפת אלא בשל ההשפעה השלילית האפשרית של מפגש עם האם על חייה של בתם המאומצת. משוכנע אני, כי אילו גורמי הטיפול היו מודיעים לבית המשפט ולמשפחה המאמצת, כי טובת הילדה היא להיפגש עם אמה או לקיים הסדר של אימוץ פתוח המשפחה המאמצת לא הייתה מונעת זו או מתנגדת לכך. לא אלה הם פני הדברים. גם בהקשר זה שוכנעתי מדברי המומחית אשר התרשמה כי המשפחה המאמצת פועלת באמת ובתמים לטובת בתם המאומצת ולא מתוך אינטרסים זרים שביקש ב"כ האם הביולוגית להצביע עליהם (ללא פירוט מהם והרי ההחלטה לפי הקטינה תאומץ כבר לא תשתנה והאם הסכימה לה...).בעניין השלישי, סבורני כי יש להרחיבו ; כאשר מדובר על מסוגלות ההורה הביולוגי לכבד את מערכת האימוץ, יש לקרוא לתוך כך את המסוגלות של ההורה הביולוגי, במקרים של טראומה, לסייע לאותה קטינה לעבד את הטראומה ולא להקשות עליה עוד יותר את ההתמודדות עמה או להכשיל את התפתחותה התקינה (לעניין חשיבות הזכות להתפתחות תקינה גם בקרב המשפחה המאמצת ראו: רע"א 9192/12 פלוני נ' היועמ"ש (17/2/13, פורסם במאגרים) ועוד ראו: ר. שוז "זכות הילד לגדול אצל הוריו הביולוגיים: לקחים מפרשת "תינוק המריבה" " משפחה במשפט א' 163, 213 (2007)). רוצה לומר, כי לא מדובר רק בבחינת מסוגלות הורית לגדל ילד (כפי שנבחנים הדברים בשאלת קיומה של עילת אימוץ), אלא בבחינת מסוגלות הורית לאפשר התפתחות תקינה של הילד שנמסר לאימוץ בניגוד לרצון ההורה הביולוגי, בחיק המשפחה המאמצת ובשים לב לנסיבות אימוצו וחייו.כאמור, עסקינן בקטינה למודת טראומות ילדות קשות והזנחה שגודלה בידי אם שלדבריה שלה עסקה בזנות, צרכה אלכוהול והייתה קרבן לסחר בבני אדם תוך שינוי זהות. אם אלה לא הספיקו הרי באה הטראומה האחרונה של נטישת הילדה בלילה אחד, ללא דאגה לשלומה ולמצבה ואי הבעת נכונות לבקרה או לקבלה חודשים ארוכים לאחר מכן כאשר שהתה במוסד. בפסק הדין הראשון המכריז על הקטינה כבת אימוץ קבעתי, כי לאם הביולוגית אין מסוגלות הורית לגדל את בתה הקטינה לאור התנהלותה כהורה במהלך גידול הקטינה בכלל ובשים לב להתנהלותה כהורה שנטש את בתו בלילה אחד, בפרט כאשר הדברים נסמכו על יסוד חוות דעת המומחית. כעת אני חוזר ומוסיף, כי אין לה לאם הביולוגית את המסוגלות ההורית לאפשר לבתה הקטינה את הליך האימוץ "כאימוץ פתוח". קשר שלה עם הקטינה עלול להכשיל התפתחותה התקינה או השתקמותה של הקטינה מתוך הריסות הטראומה שהאם חוללה לה. אוסיף בהקשר זה, כי עיקר דאגת בית המשפט אינה מהסתה של הקטינה על ידי האם הביולוגית אם יהיה קשר בין השתיים. עיקר הדאגה הינו מעצם האפשרות של קיום קשר והתוצרים והממצאים של קיומו של קשר כזה על הקטינה. הרי הקטינה סובלת מפוסט טראומה קשה, ראינו כי היא "נוגעת-לא נוגעת" באירוע העבר ובורחת מכל התמודדות עם עברה, עם קיומה של אמה או עם אפשרות המפגש עמה. הקטינה נמנעת ממפגש מחשבתי עם אמה. קל וחומר מפגש פיזי או קשר פיזי עמה. זו הקטינה ומה באשר לאם? בהקשר זה עדות המומחית נחרצת ועולה ממנה (ללא שנעשה כלל ניסיון לשלול קביעות אלו), כי מנגנון הימנעות מתקיים אצלה כדפוס מאסיבי וגורף – לכן, אין לה יכולת להתקרב לחומרים רגשיים ונפשיים ולא כל שכן להתאושש ולתקן. המומחית קבעה, כי קשה לדמיין שעם קו אישיותי שכזה היא תוכל לחזור ולפגוש את הקטינה ולעבד עמה את מה שקרה תוך הצטרפות חיובית לתהליך הבנייה והשיקום שלה. בנוסף, הסיטואציה האימהית בקרבה של האם הביולוגית גורמת לה לירידה בבוחן מציאות ושיפוט לקוי לא כאפיון סיטואציוני אלא כאפיון מבני ותשתיתי. שילוב של שני מאפיינים אישיותיים אלה של האם, היעדר כל הוכחה לטיפול פסיכודינמי ושיפור יכולות אלו משך 3 שנים מאז החל ההליכים המשפטיים והאם פנתה לשיקום באמצעות מוסדות מתאימים בצירוף הקשיים של הקטינה לגעת בתכנים רגישים אלה ובהלתה מהם – מביאים את בית המשפט (בשנית יש לומר) למסקנה הבלתי נמנעת ולפיה אין מסוגלות הורית לאם בתור הורה ביולוגי בנסיבות הייחודיות של מקרה זה לסייע לקטינה לעבד את הטראומה ולהתפתח באופן תקין יותר בתוך מבנה האימוץ ולא לקרוס לחלוטין. כידוע, ייתכן שלמונח מסוגלות הורית היבטים לא מוחלטים ואין ספק שהמונח אינו נקי מביקורות מקצועיות, אך לצורך זה של הקביעה השיפוטית אין מנוס מקביעה בינארית.
ז. הערה לפני סיום לעניין שיתוף הקטינה בהליך:בית המשפט אינו יכול לחתום פסק דינו ללא מתן התייחסות לסוגיית שיתוף הקטינה בהליך שלפניו.עם תחילתו של ההליך ובשים לב לגילה של הקטינה, שקל ביהמ"ש לנקוט הליך של שיתוף ילדים באמצעות שמיעתה בפניו באופן בלתי אמצעי. עם זאת ולאור רגישות העניין, כאשר לא היה ידוע כלל לבית המשפט האם הקטינה יודעת אם אמה נמצאה אם לאו ולא ברור מצבה הרגשי, הרי שעוד בטרם ניתנה החלטה בעניין נתבקשה עמדת האפוטרופא לדין. העמדה הוגשה ביום 15/12/2015 ובה נמסר, כי עמדתה היא שאין זה נכון עבור הקטינה לקיים שיחה על אמה הביולוגית בשלב זה של חייה.לעמדתה צורפה עמדת המטפלת הרגשית לפיה: "...אני סבורה כי שיח ישיר מולה עתה על אמה הביולוגית מהווה פגיעה מסוג זה שפלמונית איננה בשלה לו עדיין".בהתאם לאמור, ניתנה החלטתי עוד באותו יום, לפיה, לא יתקיים הליך שיתוף ילדים בתיק, נוכח הנזק שעלול להיגרם לקטינה כתוצאה מחשיפתה להליך.בהמשך, הוגשה הודעת העו"ס לחוק האימוץ, הגב' מירה לחיאני, בעניין קיום תצפית אינטרקציה בין הקטינה לאמה, ולפיה: "קיום אינטרקציה בין האם לקטינה בנקודת זמן זו של חייה עלול לעורר חוויות רגשיות קשות ולגרום לרגרסיה במצבה ולדלל את משאביה הרגשיים".בהתאם לאמור, ניתנה החלטתי ולפיה אף לא תתקיים תצפית על פגישת אינטרקציה על מנת לא לפגוע במצבה הרגיש של הקטינה.בעדכון נוסף של המטפלת הרגשית של הקטינה מיום 22/1/16 כתבה: " ....התנהלותה במרחב החדר בשלב זה של הטיפול הינה נורמטיבית, והעלאת הטראומה ביוזמתי תחבל כעת ביחסים ביננו ".המומחית שהגישה חוו"ד בגלגולו הראשון של התיק וגם כעת, סברה אז וסוברת גם כעת, כי הליך שיערב וישתף את הקטינה בהליך המתנהל וחשיפתה לעניינים הקשורים לאמה הביולוגית, פתיחת הטראומות שחוותה - יגרמו לה נזק גדול. כך העידה בפניי: " שוב אומר לך, אי אפשר להביא את הילדה בטענה כוזבת אי אפשר להביא את הילדה. לעשות אבחון ולהמציא סיבה. זה דבר ראשון. דבר שני,  אמרתי אנו מתבססים על חומר שנעשה בעבר, השאלה ששקלתי ועליה נתתי תשובה לא מצב הילדה, ואני אמרתי את זה שוב.  למה זה לא מובן?"ובהמשך (ההדגשה שלי ואינה במקור א.ז): " בנקודת הזמן הזאת לא כי כמו מי שעבר טראומה צריך תקופת החלמה שבה שני דברים יהיו, זה מתוך מחקרים, דבר אחד שהוא ירגיש שמציאות חייו הנוכחית יציבה, דבר שני שהוא ירגיש שהוא יכול בחזרה לקחת שליטה על חייו. כי הטראומה שקורעת את הנפש היא דבר חווית חוסר אונים כמו שהיה אפשר לראות באבחון הטראומה של הילדה היתה גם הפגישה של האם וגם לפני כן הטראומה יותר מוקדמת. נתון נוסף שחשוב בו, שטראומה של הורים אם היא לא מעובדת מספיק טוב, היא משדורת בצורות נפשיות מאוד חזקות, זאת אומרת לדמיין שהאם והבת ששתיהן טראומתיות מסיבות אחרות, כבר עשו את הליך ההחלמה ויכלו להיפגש ביחד לצורך פיתרון חיובי לילדה, כמובן, דרך אימוץ הפתוח או בלתי סביר. מה עוד, שבמקרה שלנו הילדה יודעת מי זאת אמה, יש לה זכרונות כאלה ואחרים של 6.5 שנים, משהו כזה, זה לא שהדמות של האם נסתרת. זה לא שיש משהו שאנו קרואים לו העדר מוחלט של אובייקט אימהי, יש אובייקט אימהי. והיא צריכה להסתדר איתו. גם אם המפגש יתאים עוד כמה שנים כפי שיקבע על ידיהן, זה יהיה מספיק טוב זה לא שהיא נמצאת כמו ילדים מאומצים בחשיכה מוחלטת לגבי ההורים, היא יודעת מי אמה. לכן הזמן שדרוש להחלמה הוא קריטי".
הנה כי כן, בעוד בית המשפט, המומחית עצמה וכל גורם הנוגע לקטינה נזהר מאוד לפגוע בה ולהחמיר מצבה באמצעות שיח סביב אמה הביולוגית, התברר כי ערב דיון בערעור על פסק הדין הראשון בהליכים שבפניי ביקרה האפוט' לדין את הקטינה וניהלה איתה שיח לרבות בנוגע לאמה הביולוגית, "ללא שנראה היה כי הדבר גורם לקטינה לשינויים ברגשות", ומה קרה לאחר מכן:
"בזמן המפגש ספונטנית הקטינה סיפרה לי כששאלתי אותה מה סדר היום שלה היא סיפרה שחלק מסדר היום שהיא הולכת לרחלי המטפלת הרגשית, שאלתי על מה היא מדברת והיא ענתה על פלונית. שאלתי ומי זו פלונית, והיא השיבה פלונית זו האמא שהולידה אותי. לא האימא, האישה שהולידה אותי. ואז המשכנו לדבר, שאלתי אותה מה היא זוכרת על פלונית, ...... אני מספרת את זה כי נפרדנו מאוד נעים ויפה ובערב התקשרה אליי האם המיועדת לאמץ אמרה שלא ידעה מה היה בשיחה ביננו אבל הילדה לא מפסיקה לבכות, היא בהתקף חרדה וסיפרתי לה מה היה בקטנה. למחרת זה המשיך, היה עוד יום של בכי רצוף, אני לא פסיכולוגית אבל אין לי ספק שמדובר בתגובה שלה לפתיחת הנושא....." (ההדגשה שלי ואינה במקור)
להתרשמות בית המשפט, מהלך של שיתוף ילדים שחוו טראומה קשה בכלל וטראומה הנובעת מנטישה על ידי הורה ביולוגי, בפרט, מחייב התמודדות רגישה ביותר של כל עולם המבוגרים, המערכות, גורמי הטיפול וגם האפוטרופא לדין. נכון יותר לתכנן מהלך שכזה באופן מדוקדק ולקבל ייעוץ מקצועי מתאים ולא לגשת אליו "ולזרום עמו" ללא תכנון מקדים. סבורני, כי להבא ראוי שטרם פתיחת הפצע סביב היעלמות אמה הביולוגית, נכון הוא כי האפוט' לדין תקבל ייעוץ מגורם מקצועי. ייעוץ שכזה יכול היה מן הסתם לתעל ולהביא לניהול השיחה באופן שונה ולא לפצוע מחדש את הקטינה ולגרום לה להתקף חרדה.ה"גשר" לשיקום (מעל תהום העבר) עליו צועדת הקטינה הוא צר ויש לייחס חשיבות מירבית ליציבותו, טלטלה ולו הקלה ביותר יכולה לשמוט הקרקע תחת רגליה ולבטל במחי יד את כל העבודה והמאמצים שהושקעו להביאה למקום בו היא נמצאת היום.בית המשפט משוכנע, כי האפוט' לדין פעלה בתם לב ולא סברה אף בזמן אמת כי עלול להיגרם נזק של ממש מאופן ניהול השיחה, אך בדיעבד מדובר בטעות שיש להיזהר מהישנותה בהמשך (ראה גם עדות המומחית בעניין זה (עמ' 19 שורה 31 לפרוטוקול).
ח. סיכום ותוצאה:
סבורני, כי לא עלה כלל בידי האם להראות שישנם שיקולים הנוגעים לטובת בתה הקטינה והמצדיקים צמצום תוצאות האימוץ וקביעת אימוץ פתוח, לא בהווה ולא בעתיד. נראה כי התמקדותה של האם היה בה בעצמה, בכאבה, בצערה וברצונה לקשר עם הקטינה, קשר שישומר ולו בדרך כלשהי. כל אלה מובנים לי היטב אך לא אלה השיקולים שעלי לשקול. השאלה היא שאלת התועלת שעשויה לצמוח לקטינה המאומצת מקיום קשר עם אמה הביולוגית או להבדיל, הנזקים שייגרמו מכך. בהקשר אחרון זה, סבורני כי קיימים הרבה יותר נזקים אם הרבה יותר הסתברות להתרחשותם מאשר תועלות (עם סיכוי קטן להתקיימותן). יודגש עוד, כי בניגוד אולי למקרים אחרים בה ההתלבטות בשאלת צמצום תוצאות האימוץ נוגעת לשאלות כמו בלבול זהות בקרבו של המאומץ, כאן השאלות קרדינליות עוד יותר להתפתחות הנפשית של הילדה שלא בטוח כלל ועיקר אם תצליח אי פעם להתגבר על הטראומות שחוותה בילדותה. כאן מדובר בשאלות של הישרדות רגשית מבחינת הקטינה וקיומו של קשר עם האם בנסיבות שפורטו לעיל מקטין את סיכויי ההישרדות. ושוב, לא מדובר, להבדיל ממקרים דומים אחרים, ביכולת האם להתאים עצמה למוסד האימוץ או לרעיון האימוץ של בתה. מדובר על החשש האימננטי ממפגש של טראומה מול טראומה (טראומת האם מול טראומת הבת) והתוצרים ההרסניים של מפגש שכזה עבור הקטינה.אשר על כן, לאחר שקילה זהירה של כל המידע שהובא בפניי בעניינה של הקטינה ובעניינה של אמה הביולוגית, ולאחר בחינת עדות המומחית, שוכנעתי, כי אין מקום לצמצם תוצאות האימוץ בשש השנים הקרובות, ברם לאחריהן וככל שהעו"ס לחוק אימוץ שתעמוד בקשר עם המשפחה המאמצת תסבור, כי טובת הקטינה היא לבחון צמצום תוצאות האימוץ, היא תהא רשאית לעתור בהתאם לבית המשפט.

המזכירות תסגור התיק ותמציא לצדדים.
ניתן לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.ניתן היום, ‏יום רביעי ‏כ"ו ניסן תשע"ח, 11 באפריל, 2018, בהיעדר הצדדים.
                

  אסף זגורי, שופט סגן נשיא לענייני משפחה