השופט נפתלי שילה:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 30.3.23 (כב' השופטת מירה דהן בת"ע 45265-02-19) שקיבל את התנגדות המשיבה לקיום צוואת אמם המנוחה של הצדדים משנת 2003 ונתן צו ירושה אחר המנוחה.
א.רקע עובדתי
1.המנוחה מ' ז"ל (להלן: המנוחה) נפטרה ביום 22.11.13 בגיל 109.
2.למנוחה היו שמונה ילדים, כשהמערער הוא אחד מבניה והמשיבה היא אחת מבנותיה. המערער התגורר בביתה של המנוחה משנת 1995 ועד לפטירתה.
3.אחת מבנות המנוחה, הגב' ד', הגישה בקשה לקיום צוואה של המנוחה מיום 3.5.04 (להלן: צוואת 2004) והמערער הגיש התנגדות לקיום צוואה זו. ביום 12.7.18 התקבלה התנגדות המערער ובית המשפט קמא פסק שיש לבטל את צוואת 2004 לאור קיומה של השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בהכנת הצוואה (להלן: ההליך הראשון).
4.לאחר מתן פסק הדין בהליך הראשון, הגיש המערער לקיום צוואה קודמת של המנוחה משנת 2003 (להלן: הצוואה), ולפיה המערער הוא הנהנה היחיד מעיזבונה של המנוחה.
5.המשיבה הגישה התנגדות לקיום הצוואה. המשיבה טענה שקיימים פגמים בצוואה. לדבריה, חתימתו של עו"ד אוסטין שנטען כי אימת את חתימת המנוחה על הצוואה אינה מופיעה על הצוואה. לטענתה, רק ביום 10.2.15, שנים רבות לאחר מכן, צורף תצהיר מטעם עו"ד אוסטין שאישר שהוא אימת את חתימת המנוחה על הצוואה. בנוסף, בעוד שבצוואה נאמר שהמנוחה חתמה על הצוואה ביום 8.8.03, חתימות העדים היו ביום 20.8.03. לדבריה, תצהירי העדים לצוואה לוקים בחסר מאחר שלא מצוינים בהם פרטי ת.ז. שלהם. בנוסף טענה המשיבה, שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בעברית ואין בצוואה כל אזכור לכך שהצוואה הוקראה לה או תורגמה לה ושהיא הבינה את משמעות המסמך שעליו היא חתמה בטביעת אצבע. כמו כן, המשיבה טענה שהצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד המערער, מאחר שהמנוחה נזקקה לסיועו בהיותה באותה עת כבת 98 שנים והמערער התגורר עמה בשמונה עשרה השנים האחרונות לחייה והשפיע עליה. לדברי המשיבה, המערער אף היה מעורב בהכנת הצוואה ונטל חלק בעריכתה.
6.המערער טען מנגד, שלא היה מעורב בעריכת הצוואה ונודע לו אודותיה מאמו רק לאחר עריכתה. לטענתו, במהלך שנת 2002 אמו פנתה אליו וביקשה ממנו להתלוות אליה לעו"ד אוסטין על מנת שיערוך עבורה צוואה. לדבריו, הוא סירב בתחילה ואולם לאחר שאמו אמרה לו שהיא דואגת לו ורוצה להעניק לו את דירתה, הוא נאות לסייע לה ואולם הוא לא היה מעורב בהכנת הצוואה וקיבל עותק מהצוואה רק לאחר שאמו חתמה עליה. לדבריו, העובדה שאמו רצתה להוריש לו את דירתה הייתה ידועה לכל אחיו והאם דיברה על כך. המערער טען גם שאחד העדים לצוואה מר מ' (להלן: מ') אמר לו שהצוואה הוקראה לאם בעברית ותורגמה על ידו לכורדית, שהייתה השפה המדוברת ע"י המנוחה. לדבריו, למרות שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בעברית, משהצוואה הוקראה לה, היא הבינה אותה. המערער טען שהצוואה נערכה מרצונה החופשי של המנוחה ומשקפת את רצונה ויש לקיים את הצוואה.
7.בית המשפט קמא קיבל את התנגדות המשיבה, דחה את בקשת המערער לקיום הצוואה ונתן צו ירושה על פי דין (להלן: פסק הדין).
8.המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש את הערעור שלפנינו.
ב.תמצית פסק הדין
1.בצוואה יש שני פגמים צורניים בולטים: הפגם הראשון הוא שבאישור העדים לא נכתב שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה, כנדרש בסיפא של סעיף 20 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה). העדר הצהרה של העדים הוכר בפסיקה כפגם צורני המעביר את נטל השכנוע למבקש הקיום.
2.הפגם הצורני השני הוא שבצוואה נאמר שהמנוחה חתמה עליה ביום 8.8.03 ואילו העדים חתמו על הצוואה ביום 20.8.03. מכאן, שנראה שהמנוחה לא חתמה בפני העדים על הצוואה כנדרש ואף פגם צורני זה מעביר את נטל השכנוע למערער להוכיח שאכן המנוחה הביאה בפני העדים את צוואתה.
3.עו"ד אוסטין הצהיר שהצוואה נערכה במשרדו ורק המנוחה והעדים נכחו במעמד זה. עו"ד אוסטין לא זכר את פרטי עריכת הצוואה ואולם לדבריו, ככלל, הוא לא מחתים על צוואה אלא אם הוא נוכח שהמצווה ידע על מה הוא חתם ועשה זאת בדעה צלולה וללא השפעה בלתי הוגנת. בכל הנוגע לאי ההתאמה בתאריכים – עו"ד אוסטין ציין שהצוואה נערכה ביום 20.8.03 ולא ביום 8.8.03 שהוא יום שישי שבו הוא אינו עובד ולטענתו השגגה נבעה מכך שהוא כתב במקום את היום, את החודש - אוגוסט. לדבריו, באותו יום, 20.8.03, כשהמנוחה שהתה במשרדו, חתמה המנוחה בפניו גם על ייפוי כוח נוטריוני לטובת המערער.
4.העד לצוואה מר ח' (להלן: ח') העיד שהוא חבר של המערער והמנוחה חתמה על הצוואה בפניו ובפני העד הנוסף מ', שאף הוא חבר של המערער. מ' העיד שהמנוחה חתמה על הצוואה בפניו וכשהוא הגיע למשרדו של עו"ד אוסטין, א' והמנוחה כבר היו שם.
5.למרות הפגמים בצוואה, התקיימו מרכיבי היסוד שבצוואה ואולם במקרה דנן יש ספק האם היא משקפת את רצון המנוחה ולכן לא ניתן לקיימה בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה.
6.המערער אישר בתצהירו שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בעברית והיא דיברה בכורדית. עו"ד אוסטין העיד שכשהמנוחה הגיעה למשרדו, הצוואה כבר הוכנה מראש ולמיטב זכרונו המערער הוא זה שאמר לו מה לכתוב בצוואה. גם ח' העיד שכשהוא הגיע למשרדו של עו"ד אוסטין הצוואה כבר הייתה מוכנה. באותו מעמד חתמה המנוחה גם על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת המערער ואולם תוכנו של ייפוי הכוח לא תורגם לה ורק הוסבר לה שבאמצעותו היא מעניקה למערער סמכויות. עו"ד אוסטין העיד שמ' תרגם למנוחה את הצוואה מאחר שהמנוחה לא דיברה עברית "באופן סדור". אולם, משמ' נשאל בחקירתו האם הוא תרגם את הצוואה למנוחה, הוא השיב בשלילה וטען שלמיטב זכרונו עו"ד אוסטין הסביר לה את הצוואה. מ' העיד שהוא לא זוכר שתרגם למנוחה את הצוואה מילה במילה ולדבריו: "פניתי אליה ואמרתי לה תגידי, את רוצה להוריש את הכול לא' [המערער]? את יודעת מה המשמעות? ואמרה כן". לכן, משמ' העיד שהוא לא תרגם את הצוואה למנוחה וח' ועוה"ד לא יודעים כורדית, המסקנה היא שהצוואה לא תורגמה למנוחה.
7.יש להבחין בין העדר רישום דבר תרגום הצוואה למצווה על גבי הצוואה לבין העדר עצם תרגום הצוואה לשפה המובנת למצווה. העדר תרגום הצוואה הוא "פגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה ומשכך, אף בגמירות דעתו ביחס אליה". פגם מהותי כזה לא ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה.
8.משבצוואה נפלו פגמים צורניים והוכח שהצוואה הוכנה בהתאם לסיכום עם אדם שאינו המנוחה, והצוואה לא תורגמה ללשונה ולא הוסברו לה משמעויות הצוואה והדרת ילדיה האחרים "איני יכולה לומר כי הוכח שלשון הצוואה שבפני משקפת רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה כדרישת סעיף 25 לחוק הירושה". לכן, ההתנגדות מתקבלת, הבקשה לקיום הצוואה נדחית וניתן צו ירושה אחר המנוחה.
ג.תמצית טענות המערער
1.המערער מסכים שנפלו פגמים צורניים בצוואה ואולם התקיימו מרכיבי היסוד של צוואה בעדים. ברם, טעה ביהמ"ש קמא כשקבע שקיים ספק האם הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה, מאחר שהמערער עמד בנטל להוכיח זאת.
2.בהליך הראשון המשיבה לא הגישה כל התנגדות לקיום צוואת 2004. צוואת 2004 לא בוטלה בשל טענה שהמנוחה לא הבינה את האמור בצוואה מאחר שהיא לא תורגמה לה. הצוואה נפסלה לאור העובדה שהוכחה השפעה בלתי הוגנת ונטילת חלק בעריכתה. המשיבה תמכה בשתיקה בצוואת 2004 ולא טענה שיש לבטלה מאחר שהמנוחה לא הבינה עברית והצוואה לא תורגמה לה. לכן, קיים השתק שיפוטי כנגד המשיבה.
3.המשיבה מצד אחד לא התנגדה לקיום צוואת 2004 שהיא נהנית ממנה ולא סברה שיש פגם בכך שהצוואה לא תורגמה למנוחה ומאידך, כאשר היא לא נהנית מהצוואה מושא הליך דנן, היא טוענת שהמנוחה לא הבינה אותה מאחר שהצוואה לא תורגמה לה ולכן אין לקיימה. על פי הפסיקה, בעל דין לא יכול לטעון טענה סותרת לטענה שהוא טען בהליך אחר. למרות שהמשיבה לא הגישה לקיום את צוואת 2004, מאחר שהיא הייתה אחת מהנהנות על פיה, דינה כדין המבקש לקיימה לעניין החלת השתק שיפוטי.
4.הצוואה פשוטה ביותר והיא קובעת שכל העיזבון מוענק למערער. מ' העיד שהוא הסביר למנוחה שבצוואה כתוב שכל העיזבון עובר למערער והמנוחה אישרה שזה רצונה. מכאן, שליבת הצוואה הוסברה לה ותורגמה לה. גם עו"ד אוסטין העיד שהצוואה תורגמה למנוחה ע"י מ'. מאחר שביהמ"ש קמא לא הטיל דופי באמינותו של עו"ד אוסטין, היה עליו לקבוע שהמנוחה הבינה על מה היא חתמה.
5.טעה ביהמ"ש קמא שלא ייחס חשיבות לעובדה שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים שהמנוחה הבינה את צוואת 2004 למרות שלא הייתה כל ראייה שצוואה זו תורגמה לה. לא הייתה גם מחלוקת שהמנוחה רצתה שלמערער תהיה קורת גג בביתה לכל חייו מאחר שלא הייתה לו דירה. בפסק הדין ביהמ"ש ביטל צוואה המשקפת את רצונה המוכח של המנוחה וביטול הצוואה הביא לתוצאה הפוכה מרצונה המוכח והמוסכם של המנוחה וזאת רק מהטעם שלא הוכח שכל תוכן הצוואה הוסבר למנוחה אלא רק ליבתה.
6.מאחר שקיים השתק שיפוטי לאור עמדת המשיבה ביחס לצוואת 2004, מאחר שליבת הצוואה הוסברה למנוחה ותורגמה לה ע"י אחד מהעדים לצוואה, ומאחר שברור לחלוטין שרצונה של המנוחה היה לדאוג לקורת גג עבור המערער, היה על ביהמ"ש קמא לקיים את הצוואה ופסק הדין שביטל את הצוואה הביא לתוצאה הפוכה מרצון המנוחה. לכן, יש לקבל את הערעור, לקיים את הצוואה ולחייב את המשיבה בהוצאות.
ד.תמצית טענות המשיבה
1.הוכח שהמנוחה מעולם לא פנתה מיוזמתה לעו"ד אוסטין על מנת שיכין עבורה צוואה, המנוחה לא הכירה את עו"ד אוסטין ולא הורתה לו מה תוכן הצוואה שעליו להכין עבורה, שני העדים לצוואה הם חברים קרובים של המערער, הצוואה לא תורגמה למנוחה ולכל היותר בוצע תרגום באופן כללי ביותר והצוואה הוכנה מראש עבור המנוחה, ככל הנראה על פי הוראות המערער.
2.בפסק הדין בהליך הראשון נקבע שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בעברית, הבינה מעט מאוד עברית ותקשרה עם סביבתה בכורדית כשהיא "נזקקת תדיר לתיווך", דהיינו למתורגמן. המערער עצמו טען בהליך הראשון שאמו "לא ידעה כלל קרוא וכתוב ולא ידעה דבר". המשיבה לא הייתה צד להליך הראשון והיא לא טענה כל טענה הסותרת את טענותיה בהליך זה. לכן, לא קיים כל השתק שיפוטי.
3.קיימת סתירה מהותית בעדות מ'. בתצהירו הוא ציין שעו"ד אוסטין ערך את הצוואה בנוכחותו ובנוכחות המנוחה והוא תרגם את הצוואה לכורדית. אולם, בעדותו שינה מ' את גרסתו וטען שהוא כלל לא תרגם את הצוואה למנוחה אלא עו"ד אוסטין הסביר לה את הצוואה.
4.אין בסיס לטענת המערער לפיה היה ברור לכולם שרצונה של המנוחה להוריש למערער את כל רכושה. לא הובאה כל ראייה לכך וטענה זו הופרכה. ח' העיד בחקירתו שכלל לא שוחח עם ילדי המנוחה על נושא זה וגם העד מ' העיד כך.
5.התברר שהמנוחה שהייתה כבת 99 בעת שחתמה על הצוואה, הונחתה להתלוות לשניים מחבריו של המערער על מנת לחתום על צוואה שהמערער מסר את תוכנה לעו"ד אוסטין והיא חתמה על הצוואה ועל ייפוי כוח בלתי חוזר מבלי שאלו תורגמו לה. ברור אם כן שהחתימה על הצוואה נעשתה שלא מרצונה החופשי והאמיתי. לכן, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות.
ה.דיון והכרעה
1.המערער לא חולק על העובדה שנפלו פגמים בצוואה וערעורו מתמקד בקביעת בית המשפט קמא לפיה לא ניתן לקיים את הצוואה בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק הירושה, מאחר שלא עלה בידו להוכיח במידה הנדרשת בסעיף זה כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.
2.סעיף 25 (א) לחוק הירושה קובע כי: "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים...".
3.הפסיקה פירשה את המילים "ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה" כרמת וודאות גבוהה. הפסיקה משתמשת במונחים של "בטחון מלא", "וודאות מוחלטת", "ללא שום ספק", כשהיא מפרשת את הדרישה הקבועה בסעיף 25 לחוק. היו שסברו אף שנדרשת דרגת שכנוע גבוהה יותר מהנדרש במשפט פלילי– "למעלה מכל ספק". לדוגמא: בע"א 564/71 אדלר נ' נשר, פ"ד כו (2), 745 בעמ' 747 נקבע שמדובר ב: "ודאות מוחלטת, ללא שום ספק, באמיתותה של הצוואה... וכל ספק בעניין זה פועל לרעתו ומונע את קיום המסמך כצוואה".בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני (5.7.12) קבע כב' השופט מלצר כי: "מוטל להוכיח ברמת הסתברות גבוהה מאוד".
ראו גם: פרופ' שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, כרך א' עמ' 232; ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה (3), 837 שבו קבע כב' השופט ריבלין כי: "הפעלת סעיף 25 לחוק מותנית בכך שלבית המשפט לא יהיה כל ספק באמיתות הצוואה".
4.בעמ"ש 38139-09-11 א.ש. נ' א.מ. (14.4.13) דן חברי אב"ד השופט שוחט בשאלת העברת נטל השכנוע במקרה של פגם צורני וברמת השכנוע הנדרשת לפי סעיף 25 לחוק. לדבריו:
"אם דעתי תשמע, ראוי שבתי המשפט יאמצו מגמה זו עת מפעילים הם את שיקול הדעת שנמסר להם בסעיף 25(א) לחוק הירושה חרף פגם או חסר צורני שנפל בה... פרשנות לפיה יש להבדיל בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו הרעה תוך בחינת חומרתה בהתייחס לסוג הצוואה בה נפל אותו פגם – בכל הנוגע למידת השכנוע הנדרשת בסעיף 25 לחוק... – הינה פרשנות ראויה ומתונה יותר, המתאימה עצמה לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון".
דהיינו, כשקיים פגם צורני ואפילו קל, עובר נטל השכנוע למבקש הקיום. אולם, ככל שהפגם קל יותר, תהיה נדרשת מידה פחותה יותר של שכנוע להוכחת אמיתות הצוואה.
5.במקרה דנן, אף אם נפעל בהתאם לעמדתו הנ"ל של השופט שוחט ונדרוש במקרה דנן רמה נמוכה יותר של וודאות ביחס לאמיתות רצון המצווה, המערער לא עמד בנטל זה. בענייננו מדובר בשני פגמים צורניים משמעותיים. הראשון – באישור הצוואה של העדים לא נכתב שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה כנדרש בסיפא של סעיף 20 לחוק הירושה. השני – קיימת סתירה בתאריך. בעוד שהמנוחה חתמה על הצוואה ביום 8.8.03, אישור העדים הוא מתאריך 20.8.03. לשני פגמים צורניים אלו יש לצרף את התמיהות שעולות מתצהיר אישור העדים שבו מופיע פעמיים שמו של מ' בלבד ומעליו מופיע שמו של ח', כשבאישור עו"ד אוסטין מוזכר רק שמו של מ' כששמו של ח' לא מוזכר בנוסח אישור עורך הדין ושמו של ח' מופיע מתחת למלל האישור. בנוסף, חתימתו של מ' מופיעה מעל לקו החתימה ואילו חתימתו של ח' מופיעה מתחת לקו. עו"ד אוסטין אישר בחקירתו שהדבר "לא תקין" (עמ' 14 שורות 2-5). תצהיר אישור חתימת העדים מעלה חשד משמעותי ששמו של ח' הוסף לאחר מכן ואימות התצהיר ע"י עו"ד אוסטין בוצע רק ביחס למ'. תמיהה נוספת היא, שלא מצוינים בתצהיר זה מספרי תעודת הזהות של שני העדים המצהירים מ' וח'.
6.בית המשפט קמא קבע בצדק, שהמערער לא עמד בנטל הנדרש להוכיח שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המצווה ולהלן אפרט את הנימוקים לכך.
7.(א) העדר תרגום של הצוואה לכורדית - כפי שקבע כב' השופט קדמי בע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברוך וין, פ"ד מט(2) 77, 86 (1995) בנוגע לדרישת תרגום הצוואה למי שאינו שולט בשפתה: "במצב דברים כזה חייב המצווה להיעזר, לצורך עמידה בחובת ההצהרה האמורה, באדם מהימן המסוגל לקרוא באוזניו את הכתוב במסמך ולהסביר לו את תוכנו במידת הצורך". (ראו גם: שאול שוחט פגמים בצוואות 122-124).
8.על מנת לקיים את הצוואה "בחינת פשיטא שבפשיטא שעל בית המשפט להשתכנע כי המצווה הבין את הצוואה והיא משקפת את רצונו" (דברי כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 6309/14 פלונית נ' פלונית (10.11.14). כפי שנקבע בבע"מ 3779/10 עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' פלוני (28.9.10):
"העדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה ומשכך, אף בגמירות דעתו ביחס אליה. פגם מהותי מסוג זה ממילא אינו ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה העוסק בפגמים צורניים שנפלו בצוואה. במקרה זה, עובר נטל ההוכחה – המוטל, במקרה שהצוואה נחזית על פניה להיות תקינה, על המבקש לבטלה – אל המבקש לקיים את הצוואה, המחויב להוכיח כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי".
9.במקרה דנן, קיימת קביעה חלוטה של בית המשפט בהליך הראשון לפיה: "הוכח שהמנוחה לא ידעה לקרוא בעברית... ומכאן שנזקקה באופן תדיר ל"תיווך" – היינו מי שיתרגם לה" (סעיף 21.1 לפסק הדין בהליך הראשון). גם המערער מודה שהמנוחה דיברה והבינה עברית פשוטה ובסיסית ואולם אין ספק שהיא לא הבינה עברית ברמה גבוהה שנדרשת לצורך הבנת כל סעיפי הצוואה שנוסחה בנוסח משפטי. גם עו"ד אוסטין העיד ש"היה לה קשיים בעברית" ומ' תרגם לה את הצוואה (עמ' 10 שורות 21-26). אולם, בחקירתו, הכחיש מ' שתרגם את הצוואה למנוחה ואמר שעו"ד אוסטין הוא זה שהסביר לה את הצוואה (עמ' 15 שורות 24-27). מכאן, שלא הוכח כלל שבוצע תרגום של הצוואה למנוחה. מ' העיד ששאל את המנוחה "תגידי, את רוצה להוריש את הכול לא' [המערער]? את יודעת מה המשמעות? ואמרה כן". ברם, מעבר לכך שמדובר בשאלה מדריכה, אין ספק שלא מדובר בתרגום של הוראות הצוואה אלא בהסבר כללי ביותר שלא עומד כלל בדרישת התרגום.
10.כפי שציינתי בעמ"ש 60706-05-21 פלונית נ' פלוני (1.7.22): "על עורך דין העורך צוואה לאדם שלא יכול לקרוא את השפה שבה נכתבה הצוואה, לוודא שהמתורגמן שולט בשתי השפות על בוריין. יש לוודא שהיבטים משפטיים או סעיפים מורכבים יוסברו בשפה ברורה למתורגמן על מנת שיוכל לתרגם למצווה את הצוואה כראוי. יש לוודא גם שהמתורגמן הוא אדם אובייקטיבי שאינו "נוגע בדבר" וניתן לסמוך עליו שיתרגם את הצוואה כראוי. שהרי, אם עורך הדין אינו יודע את שפת המצווה, הוא חייב לוודא שהמתרגם יהא אמין וניתן יהיה לסמוך עליו שיתרגם כראוי את הצוואה (ראו: בע"מ 8484/10 אלמוני נ' פלוני (12.7.2011))". דבר מכל המפורט לעיל, לא בוצע במקרה דנן.
11.טענת המערער לפיה ניתן להסתפק בהסבר "ליבת הצוואה" בכל הכבוד אין לקבל. יש לתרגם את כל הוראות הצוואה ובמיוחד במקרה דנן, בו הובאו עדויות לפיהן המנוחה רצתה להעניק למערער זכות מגורים בדירה, ייתכן שהמנוחה כלל לא הבינה שלא רק שהצוואה מעניקה את הדירה בלעדית למערער ולא מדובר רק בהענקת זכות שימוש בדירה למערער, אלא שהצוואה מתייחסת לכל עיזבונה ולא רק לביתה והיא מעניקה את כל רכושה למערער בלבד. גם ח' העיד שידע שהמנוחה "רוצה לתת את הבית לא' [המערער]" (עמ' 18 שורה 17) דהיינו אף הוא סבר שרצון המנוחה היה להוריש למערער את הבית בלבד ולא את כל רכושה. קיים אם כן ספק גדול האם המנוחה ידעה בכלל מה משמעות הצוואה שעליה היא חתמה ומה נאמר בה.
12.(ב) הסתירה בעדותו של עו"ד אוסטין בשאלה מתי נחתמה הצוואה - בסעיף 7 לתצהיר העדות הראשית מטעמו מיום 18.11.20 הסביר עו"ד אוסטין את הסתירה בתאריכים הכתובים בצוואה ששניהם הם בכתב ידו. מעל חתימת המנוחה בטביעת אצבע כתוב שהצוואה נחתמה ביום 8.8.03 בעוד שבעמוד הבא שעליו חתמו העדים, מצוין יום 20.8.03. לטענתו, "ככל הנראה מדובר בטעות סופר, שכן במקום הכתוב "יום", במקום לציין את מספר ה"יום" בו נחתמה הצוואה – 20 ציינתי את מספר החודש "08" שהינו חודש אוגוסט, תוך שמובהר כי הצוואה נחתמה ואומתה על ידי העדים ועל ידי בתאריך 20.8.2003 ולא ב – 8.08.2003 אשר הינו יום שישי, בו איני עובד".
13.ברם, בתצהיר קודם של עו"ד אוסטין מיום 10.2.15, שנחתם בפני עו"ד נ' שהיא בתו של המערער (עמ' 13 שורות 3-7) ושניתן לאור בקשת האפוטרופוס הכללי לצורך הבהרת סתירה זו בתאריכים, הצהיר עו"ד אוסטין כי: "הנני מצהיר ומאשר כי אני עורך הדין אשר אימת את הצוואה מיום 8.8.2003 ביום בו נחתמה הצוואה ע"י המנוחה נכחו העדים וחתמו על הצוואה. בהיסח הדעת ביום בו אימתתי את הצוואה רשמתי את יום האימות במקום את המועד בו חתמו המנוחה והעדים על הצוואה". משנשאל עו"ד אוסטין בחקירתו אודות הסתירה בין התצהירים, לא הייתה בפיו תשובה והוא טען שהוא אינו זוכר את תצהירו משנת 2015. קיימת אם כן סתירה חזיתית בין שתי גרסאותיו של עו"ד אוסטין - האם הצוואה נחתמה ביום 8.8.03 או ביום 20.8.03.
14.(ג) הסתירה בין עדותו של עו"ד אוסטין לבין עדותו של מ' בשאלה האם הצוואה תורגמה למנוחה והסתירה בין גרסאותיו של מ' בעצמו – עו"ד אוסטין העיד שמ' תרגם את הצוואה למנוחה (עמ' 10 שורות 25-26), בעוד מ' הכחיש שתרגם את הצוואה וטען שעו"ד אוסטין הוא שהסביר למנוחה את הצוואה (עמ' 15 שורות 24-27). ברם, עדותו זו של מ' סותרת חזיתית את דבריו בתצהירו שלו (סעיף 11) ששם כתב כי "לאחר שעורך דין אוסטין הדפיס את הצוואה בעברית, אני הקראתי למנוחה בכורדית את הדברים שנכתבו...". ח' העיד שהזמן שלקח לתרגם הוא "אולי דקה שתיים" (עמ' 19 שורות 4-5) וברור שלא ניתן היה לתרגם את הצוואה במלואה בפרק זמן כה קצר.
15.(ד) הסתירה בין עדותו של עו"ד אוסטין לבין עדותו של מ' בשאלה האם כשהמנוחה הגיעה לחתום על הצוואה, הצוואה כבר הייתה מוכנה – מ' העיד בתצהירו (סעיפים 10-11) כי: "עורך דין אוסטין ערך את הצוואה בנוכחותנו, תוך שאני סייעתי למנוחה לתרגם את דבריה לעורך דין אוסטין מכורדית לעברית... לאחר שעו"ד אוסטין הדפיס את הצוואה בעברית, אני הקראתי למנוחה בכורדית את הדברים שנכתבו...". ברם, עו"ד אוסטין העיד שהצוואה "הוכנה מראש" עוד לפני שהמנוחה הגיעה למשרדו (עמ' 10 שורות 27-29) וגם ח' העיד שהצוואה הייתה מוכנה (עמ' 18 שורות 29-30). מדובר בסתירה מהותית ביותר המטילה צל כבד על אמינותו של מ'.
16.(ה) מעורבותו של המערער בהכנת הצוואה – בעוד שהמערער טען בתצהירו שלא לקח כל חלק בהכנת הצוואה והצוואה נערכה "בעקבות פנייתה האישית אליו" (סעיף 25 לתצהירו), עו"ד אוסטין העיד שהוא לא שוחח עם המנוחה כלל לצורך הכנת הצוואה ולמיטב זכרונו מי שאמר לו מה לכתוב בצוואה היה המערער בעצמו (עמ' 10 שורות 32-33 ועמ' 11 שורות 16-17). מכאן, שקיימת מעורבות פעילה של המערער בהכנת הצוואה. בעוד שהמערער טוען שהמנוחה פנתה ישירות לעו"ד אוסטין, עו"ד אוסטין העיד שהוא כנראה כלל לא הכיר את המנוחה לפני שהגיעה אליו לחתום על הצוואה (עמ' 10 שורה 5) והוא הכיר רק את המערער (עמ' 9 שורות 23-24). הדבר מעלה חשש שמי שלמעשה "הפיק" את הצוואה ותכנן אותה, היה המערער שמסר לעו"ד אוסטין את תוכן הצוואה וכשהמנוחה הגיעה למשרדו, הצוואה הייתה מוכנה מבלי שעו"ד אוסטין דיבר איתה לפני כן אפילו מילה אחת.
17.סעיף 35 לחוק הירושה קובע כי: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".
"...החוק יוצר הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על-פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם 'לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר' אין תוקף להוראה המזכה אותו – אפילו הייתה זו הוראת אמת" (ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו פ"ד נד(1) 19, 30).
בע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב פ"ד נט(3) 1 בסעיף 18 נקבע כי: "בסופו של יום עולה אפוא כי הבחינה אם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה באשר לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה... השכל הישר מורנו גם כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, בהיקבצם יחד ב"מבט-על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול. לא הרי טלפון בלבד אל עורך-הדין לקביעת פגישה כהרי העברת תוכן הצוואה אליו על-ידי הנהנה לשם הכנתה, ולא הרי תשלום שכרו של עורך-הדין על-ידי הנהנה בעומדו לבדו כהרי הצטרפו לנושאים אחרים."
18.במקרה דנן, סביר מאוד שהמערער הוא זה שיצר קשר עם עו"ד אוסטין והורה לו להכין צוואה לאמו כשהוא מסר לו את תוכנה. עו"ד אוסטין העיד שהוא כלל לא שוחח עם המנוחה בקשר להכנת הצוואה (עמ' 10 שורות 30-31) ולכן קרוב לוודאי שהמערער שאף התגורר עם המנוחה, הוא זה שפנה לעו"ד אוסטין ומסר לו את תוכן הצוואה. העדים לצוואה אישרו שהם חברים וותיקים של המערער (עמ' 14 שורות 21-24 ועמ' 17 שורות 13-18) וח' הסיע את המנוחה במכוניתו למשרדו של עו"ד אוסטין (עמ' 17 שורות 33-34). ח' העיד כי: "ידעתי במה מדובר שהיא רוצה לתת את הבית לא'" (עמ' 18 שורה 17). מאחר שעו"ד אוסטין העיד שמעולם לא דיבר עם המנוחה ולא פגש אותה לפני שהגיעה למשרדו לצורך חתימה על הצוואה, יש קושי לקבל את גרסת המערער ועדיו לפיה המנוחה היא זו שביקשה מיוזמתה לנסוע לעו"ד אוסטין ועולה חשש שמי שיזם והביא לעריכת הצוואה היה המערער ולא מדובר ביוזמה של המנוחה. יש לציין שבאותו מעמד חתמה המנוחה גם על ייפוי כוח בלתי חוזר המסמיך את המערער לעשות פעולות ועו"ד אוסטין העיד שאף ייפוי כוח זה לא תורגם למנוחה (עמ' 11 שורות 4-5) והמערער בעצמו העיד שהוא "לא יודע למה היא עשתה את זה" (עמ' 48 שורות 32-33). אף עובדה זו מעוררת תהיות בדבר הבנתה של המנוחה את המסמכים שעליהם היא חתמה.
19.(ו) חוסר אמינותו של המערער – המערער הכחיש את עדותו של עו"ד אוסטין שהוא זה שפנה אליו למסור את פרטי הצוואה ולא המנוחה וטען שעדותו של עו"ד אוסטין היא "שקר מוחלט. לא אמרתי לו. אני גם לא מכיר את עו"ד אוסטין" (עמ' 50 שורה 27). לאחר מכן, הודה המערער שהוא מכיר את עו"ד אוסטין וראה אותו עשרות פעמים (שם שורה 29). המערער גם הכחיש שהעדים הם חברים שלו (עמ' 53 שורה 8) בעוד העדים העידו שהם חברים וותיקים שלו והיו בני בית בבית המנוחה. לפיכך, קיים קושי רב לתת אמון בגרסתו של המערער.
20.להשלמת הדיון אציין שאין יסוד לטענת המערער שקיים השתק שיפוטי מאחר שהמשיבה לא טענה שצוואת 2004 אינה תקיפה היות שהיא לא תורגמה למנוחה. זאת, מאחר שהמשיבה כלל לא הייתה צד לאותו הליך ולא טענה בו דבר ולפיכך, לא קיים השתק שיפוטי כנגדה. כפי שנקבע ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005): "הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים...".
21.בנוסף, "הלקוח" של בית המשפט הוא המצווה. תפקידו של בית המשפט הוא לברר האם הצוואה משקפת את רצון המנוח. לפיכך, אף אם המשיבה לא טענה בהליך הקודם שהמנוחה לא הבינה היטב עברית, ניתן ואף חובה לברר טענה זו כשהיא מועלית ביחס לצוואה בהליך זה. כפי שציין חברי אב"ד השופט שוחט בעמ"ש 5512-11-19 ח.ט. נ' נ.א. (19.8.20): "ברם, בעל הדין האמתי הוא המנוח, אותו נוכח נפקד, שעל דבריו אנו אמונים ואותם אנו מצווים לקיים. הוא הלקוח של בית המשפט. רצונו הוא הרצון היחיד שיש להתחשב בו. לכל האחרים אין אינטרס הסתמכות. הם בעלי אינטרס אלא שאינטרס זה אינו מעניינו של בית המשפט. אם בקיום צוואה חופש הרצון של המנוח הוא עמוד האש שמנחה אותנו, אומד דעתו של המנוח הוא הקו המנחה בפרשנותה".
22.סיכומו של דבר: אין להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא שקבע שהמערער לא הרים את הנטל הנדרש להוכיח שהצוואה משקפת את רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה. אדרבא, עלו ספקות ממשיים ומהותיים בדבר היות הצוואה משקפת את רצון המנוחה ואף עלה חשש כבד שהמערער נטל חלק בעריכתה והוא זה שעומד מאחוריה. לפיכך, אציע לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות המשיבה בסך של 40,000 ₪. הערובה על פירותיה, תועבר למשיבה באמצעות ב"כ על חשבון ההוצאות.
______________
נפתלי שילה, שופט
השופט שאול שוחט, שגן הנשיא – אב"ד:
אני מסכים.
______________
שאול שוחט, שופט
סגן הנשיא, אב"ד
השופטת עינת רביד:
אני מסכימה.
______________
עינת רביד, שופטת
הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט נפתלי שילה.
פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, י"ג אדר ב' תשפ"ד, 23 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
שאול שוחט, שופט, סגן הנשיא
אב"ד
|
|
עינת רביד, שופטת
|
|
נפתלי שילה, שופט
|