פס"ד רישום זכויות במקרקעין בבעלות האם הקשישה בהעדר מסמך בכתב ועל יסוד זעקת ההגינות

עניינו של פסק דין זה בשאלת הזכויות בדירת מגורים, אשר נרכשה בכספי האם בצירוף כספי הבן.

האם טוענת כי הבן התחייב לרשום מחצית הדירה בבעלותה ורק במקרה התחוור לה כי לא עשה כן, בעוד הבן טוען כי מעולם לא התחייב לכך וזאת לבקשת אימו על מנת שלא לחשוף אותה ללחצים מצידם של שאר האחים. עם מי מהם הדין?

רקע והליכים

1. התובעת היא קשישה בשנות ה- 80 לחייה, אם לתשעה ילדים, כולם בגירים.

2. הנתבע הוא בנה הצעיר של התובעת, והנתבעת היא רעייתו של הבן (כלתה של התובעת).

3. עד לחודש מרץ 2017 התגוררה התובעת בדירה ישנה בקומה רביעית, ללא מעלית. לעת זקנה חפצה לעבור לדירה אשר ההגעה אליה תהיה קלה יותר.

4. ביום 30/3/17 נמכרה דירה זו תמורת סך של 1,125,000 ₪.

5. ביום 18/2/18 נרכשה דירת גן בקומת קרקע, תמורת 1,750,000 ₪. התשלום נעשה באמצעות הכספים שקיבלה התובעת תמורת דירתה הקודמת בגובה 1,125,000 ₪ ובאמצעות 575,000 ₪ נוספים בגינן נטלו הבן ורעייתו הלוואה מובטחת במשכנתא. יצויין כי סכום ההלוואה המקורי היה גבוה יותר ועמד על כ- 750,000 ₪, על מנת לאפשר גם את שיפוץ הדירה).

6. לאחר רכישת הדירה ושיפוצה, עברו התובעת והנתבעים להתגורר יחדיו באותה דירה.

7. ביום 13/8/19 הגיעו ילדיה הנוספים של התובעת לדירה זו, לטענתם לצורך ביקור, כאשר הנתבעים אינם נמצאים בדירה. כאשר חזרו הנתבעים לדירה ביקש הנתבע מאחיותיו ואחיו לצאת מהדירה, האחים אמרו לו כי מדובר בדירה השייכת גם לאם ובמקום פרצה מהומה. הנתבעת הזעיקה את המשטרה אשר ניסתה לברר של מי הדירה והרגיעה את הצדדים. בסמוך לכך, עתרו הבן ורעייתו לקבלת צו הגנה כלפי אחיותיו ואחיו (ילדיה של התובעת) בהליך ה"ט 28400-08-19. בדיון שהתקיים לפני כב' השופטת חדד מיום 19/8/19 לאחר דיון ממושך, הגיע הצדדים להסכמה לפיה האחים לא יגיעו לדירה משך 45 יום, להבדיל מהתובעת, הרשאית להמשיך ולהתגורר בדירה ולחלופין להגיע אליה כדי לקחת את חפציה.

8. במצב דברים זה, יצאה התובעת מהדירה האמורה ועברה להתגורר בדירה שכורה, לבדה.

9. ביום 9/12/19 הגישה התובעת כתב תביעה בו טענה כי כאשר נרכשה הדירה הבטיח לה הבן כי מחצית הדירה תירשם בבעלותה והיא היתה בטוחה כי כך נעשה. הבן ובעיקר רעייתו התייחסו אליה באופן משפיל ומזלזל ולכן הסתייעה בשאר ילדיה. אפילו את טיפול השיניים שהובטח לה לא ביצעו. כאשר אלה הגיעו על מנת לבקרה הבן ורעייתו ניסו לגרש אותם, למרות שמדובר בבית השייך גם לה. רק כאשר הגיעו לעורכת הדין אשר בדקה את מצב רישום הזכויות בדירה, התחוור לה לפתע כי הזכויות רשומות במלואן בבעלות הבן ורעייתו, ללא רישום מחצית הזכויות על שמה. לפיכך עותרת למתן פסק דין הצהרתי לפיו מחצית הזכויות בדירה שייכות לה וכך יש לרשום הזכויות.

10. ביום 31/1/20 הגישו הבן ורעייתו כתב הגנה, בו טענו כי לא היו דברים מעולם. הנתבעים אינם מכחישים את העניין הכספי, אך טוענים כי מעולם לא סוכם על רישום מחצית הזכויות בבעלותה. כל שסוכם היא כי היא תקבל חדר לשימושה ודאגה לכלל צרכיה. הדבר נעשה לבקשתה המפורשת, הואיל ולא רצתה כי שאר הילדים ינסו לנצל את העובדה שקיים רכוש על שמה כדי לשכנע אותה להעבירו אליהם.

11. ביום 12/7/20 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה, במהלכה הופנו הצדדים לגישור, בין השאר לאור גילה המתקדם של התובעת והקושי הרגשי הנלווה לבירור תביעה מעין זו, לצד הצורך להשכין שלום בין תשעת ילדיה. יצויין כי הואיל והתובעת אינה דוברת עברית, הדיונים תורגמו עבורה באמצעות מתורגמן לשפה המהרטית.

12. הליך הגישור לא עלה יפה ולכן נדרשו הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית.

ביום 15/11/20 הוגש תצהיר עדות התובעת וביום 30/11/20 תצהירי הנתבעים .

13. ביום 26/4/21 התקיימה ישיבת קדם משפט שניה ומורחבת, בה נעשה נסיון נוסף לקדם הסכמה. הדבר לא נסתייע ולכן נקבע מועד לשמיעת הראיות. ביום 10/1/22 הוגש תיק מוצגים מטעם התובעת וביום 6/1/22 הוגש מטעם הנתבעים. נוסף על כך ביקשו הנתבעים לזמן עדים זרים מטעמם.

14. ביום 15/6/22 התקיימה ישיבת הוכחות, בה נשמעו עדויות שלושת בעלי הדין. בתום עדויות אלה הודיע ב"כ הנתבעים כי אין עוד צורך בשמיעת העדים הזרים. גם בתום שמיעת העדויות הוצעה לצדדים דרך לסיום ההליך בהסכמה, ובהעדרה הוריתי על הגשת סיכומים.

ביום 16/6/23 ניתנה החלטה נוספת לפיה ראוי שהבן ידאג לטיפול השיניים של אימו. ביום 24/7/22 הוגשו סיכומי התובעת וביום 25/8/22 סיכומי הנתבעים. פסק הדין ניתן רק עתה בשל אילוצים משפחתיים בלתי צפויים, כמצויין בהחלטה שניתנה בעניין זה.

עיקרי טענות התובעת

15. התובעת טוענת כי מכרה דירתה הקודמת בקומה הרביעית על מנת לרכוש דירה נוחה יותר. במסגרת זו נעתרה להצעת בנה לרכוש יחד עימו דירה שתתאים גם לו ולמשפחתו. לשם כך, מכרה דירתה הישנה תמורת 1,125,000 ₪, הבן הוסיף כ- 575,000 ₪ באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא וכך רכשו יחדיו את הדירה החדשה.

16. טוענת כי הבן הבטיח לה מפורשות כי הדירה תירשם גם בבעלותם וגם בבעלותה ואף לקח אותה לעורך דין כדי לחתום על מסמכים בעניין הדירה. בדיעבד התברר כי חתמה על צוואה נוספת, בה צויינה דירה זו כנכס שאותו רצונה להוריש לבנה הצעיר, הוא הנתבע.

17. טוענת כי לאור גילה המתקדם והעובדה שדירתה הקודמת היתה בקומה הרביעית וללא מעלית, נענתה להצעת הנתבע למכירת הדירה ולרכישת דירה חלופית התואמת לצרכיה יחד עימו אשר תירשם בחלקים שווים ע"ש שניהם.

18. עוד טוענת כי הנתבעים הבטיחו לה שידאגו לה כל ימי חייה, יסייעו לה בטיפולים רפואיים ובאמצעות הכספים שהעבירה להם יממנו עבורה טיפול שיניים לו היא כה זקוקה ואשר עלותו כ- 50,000 ₪.

19. בנוסף טוענת כי הובטח לה שככל שלא יסתדרו המגורים המשותפים שלה עם הנתבעים עם התובעת, הדירה תימכר והיא תקבל חזרה את כספי השקעתה.

20. למרבה הצער, הבן ורעייתו לא טיפלו בה כנדרש, לא סייעו לה להגיע לרופא כאשר היתה זקוקה לכך ואף לא דאגו להותיר כספים לצורך טיפול השיניים הנדרש לה. לפיכך פנתה לבנותיה ולבניה האחרים ואלה סייעו לה.
21. כאשר הגיעו ילדיה הנוספים כדי לבקר אותה בבית לאחר שחשה לא בטוב, נכנסו אל הבית הבן ורעייתו וביקשו מילדיה שלה לצאת בטענה כי הבית אינו ביתם. התובעת הופתעה עד מאוד לשמוע דברים אלה, הואיל והיתה בטוחה כי מחצית הזכויות בדירה רשומות בבעלותה. רק כאשר הגיע לעורכת הדין אשר ייצגה את שאר ילדיה בהליך של הבקשה לצו הגנה, התחוור לה לפתע כי רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין אינו כולל את חלקה שלה, שכן הזכויות במלואן רשומות בבעלות הבן ורעייתו.

22. פגועה עד עמקי נשמתה, עזבה את הבית שמחציתו אמורה היתה להירשם בבעלותה ועברה לדירה שכורה. בדירה זו היא מתגוררת בגפה, שכנה מבשלת עבורה ומטפלת מטעם המוסד לביטוח לאומי מנקה את ביתה וסועדת אותה מספר פעמים בשבוע. עליה להתקיים מקצבת זקנה בגובה כ- 3,000 ₪ לחודש, חיה חיי דלות ועוני. ילדיה מארחים אותה בשבתות ובחגים ותו לא. לעת זקנה, מוצאת עצמה ללא כל רכוש, לאחר שבנה גזל ממנה את ממונה. גם את טיפול השיניים המובטח טרם ביצע, חרף ההחלטה שניתנה בעניין זה.

23. התובעת דוחה מכל וכל הטענה כי מדובר בקנוניה של ילדיה הנוספים. טוענת כי כאשר התגוררה את בנה הצעיר, הבן ורעייתו מנעו ממנה מפגשים עם שאר ילדיה בבית השייך גם לב. היא מעוניינת בקשר עם ילדיה ומעוניינת בקבלת רכושה.

24. בסיכומיה מציינת כי בתום עדותו הודה בנה כי מדובר בדירה השייכת גם לה ולכן יש מקום לקבל טענותיה ולרשום מחצית הזכויות בדירה על שמה.

25. חוזרת וטוענת כי רוקנה מכל נכסיה ונותרה ללא יכולת כלכלית להתקיים לעת זקנה . כל רצונה היה לדאוג למגורים ראויים לעצמה ולבנה אך בשום שלב לא התכוונה לוותר על רכושה הבלעדי , כפי שהובטח לה על ידי הנתבעים.

26. מוסיפה כי לא יעלה על הדעת שהיתה מסכימה לסיטואציה הנוכחית ובה במצבה הבריאותי הרעוע תמצא עצמה מתגוררת בגפה ללא עזרה וסיוע.

עיקרי טענות הנתבעים

27. הנתבעים מודים כי התשלום עבור הדירה נעשה באמצעות כספי מכירת דירת האם בגובה 1,125,000 ₪ בתוספת 575,000 ₪ מטעמם. עוד מציינת כי נטלו הלוואה מובטחת במשכנתא על סכום גבוה יותר, בגובה 750,000 ₪, על מנת לממן גם את השיפוצים שנדרשו בדירה.

28. טוענים כי הסיכום היחיד מול התובעת היה שתקבל חדר בלבד בדירת המגורים החדשה למשך כל ימיה ושנותיה, לצד התחייבותם לסעוד אותה, אך הדירה תירשם על שמם.
29. מוסיפים וטוענים כי מדובר בדרישה מפורשת של התובעת, אשר רצתה להימנע ממצב בו הילדים הנוספים מנסים להשתלט על רכושה ולכן העדיפה שלא יהיה רכוש הרשום בבעלותה. מוספים וטוענים כי היתה שותפה פעילה בתהליך הרכישה.

30. עוד טוענים כי התובעת ערכה שתי צוואות. האחת משנת 2013 לפיה הורישה הדירה הקודמת לנתבע והשניה מיום 18/4/17 לפיה הורישה כל כספי תמורת הדירה הקודמת לבנה. צוואות אלה מלמדות על רצונה האמיתי להעניק כלל רכושה לבנה הצעיר ולכן אין כל טעם בהליך המתנהל כעת בבית המשפט. הנתבע מוסיף וטוען כי עד למועד נישואיו בשנת 2011 התגורר עם אימו ודאג לכל צרכי הבית במסירות , אף לאחר נישואיו המשיך לדאוג לה ולסייע לה כלכלית. היה דמות משמעותית בחייה והיה חביב ליבה וזו הסיבה שבחרה בו לרשות מלוא רכושה.

31. הנתבעים אף שבים וטוענים כי ההליך כולו אינו אלא מזינה של האחיות והאחים הנוספים אשר מטרתם להשתלט על רכושה של האם לאחר שיינתן פסק הדין המיוחל, עניין שלא יקדם את טובתה בשום דרך.

32. באשר לטיפול השיניים, טוענים כי לא היה כל סיכום בעניין זה. דרישת התובעת להקצות סכום כסף לטובת טיפולי שיניים הועלתה בדיעבד רק לאחר שהדירה הישנה נמכרה בעוד הדירה החדשה היתה זקוקה לשיפוץ  יסודי. לפיכך סוכם כי ימתינו עם עניים טיפול השיניים עד שיסיימו את שיפוץ הבית והתובעת נתנה הסכמתה לכך.

33. בסיכומיהם מוסיפים טענה חדשה, שלא נטענה בכתב ההגנה, לפיה יש לראות בכל הכספים אשר השקיע במהלך השנים מגיל 16 בתחזוקת הבית כחלק מהשבחת הנכס ולצורך העניין יש לזקוף חלק מהותי בהשבחת הנכס לזכותו. מדובר בטענה שהיא בגדר הרחבת חזית ואסורה ודי בכך כדי שלא להידרש לה. למעלה מן הצורך יצויין כי אף לגופם של דברים מדובר בטענה משוללת יסוד מן הבחינה המשפטית.

34. נוכח דברים אלה טוען כי יש לדחות התביעה ולהותיר הרישום על כנו. מצויין כי אימו מוזמנת לשוב ולהתגורר איתו, עם רעייתו ועם ילדיהם.

המצב המשפטי:

35. השאלה העומדת על הפרק היא האם הוכיחה התובעת קיומו של הסכם בעל פה מול בנה ורעייתו. בעניין זה קובע סעיף 23 רישא לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973:

"חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים".

36. כאשר במקרקעין עסקינן, נדרש מסמך בכתב. ואולם גם בעניין זה נקבע כי במקרים חריגים, שעולה מהם "זעקת הגינות", עשויה הפרת חובת תום הלב להוביל לקביעה כי התחייבות לעשות עסקה במקרקעין תקפה על אף שלא נערך מסמך בכתב, וזאת על יסוד סעיף 12 לחוק החוזים. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון במסגרת ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ (פ"ד סד(3) 60 (2011)

"ב-1996, חלה קפיצת מדרגה. בע"א 986/93 (להלן: עניין קלמר), אף שלא היה מסמך כלשהו המעגן את ההתחייבות לעשיית העסקה, נפסק כי במקרים "מיוחדים ויוצאי דופן" ניתן להתגבר על "דרישת הכתב" מכח עקרון תום לב בשלב הטרום חוזי. מקרים "מיוחדים ויוצאי דופן" נקבע שם, הם מצבים "שעולה מהם 'זעקת ההגינות' המצדיקה סטייה מעקרון הכתב"...הודגש בעניין קלמר כי לא ניתן להציג רשימה סגורה של מצבים כאלה, המשתנים על פי נסיבות החיים אך אומצה שם גישתה של פרופ' נילי כהן לפיה, "ראוי להעניק תפקיד מרכזי לשני רכיבים: האחד, האם התחולל שינוי מצב בעקבות החוזה (הבלתי אכיף או הבלתי תקף), כגון שהוא קוים או שהיתה עליו הסתמכות; השני, מהי מידת אשמתו של הצד המתנער מביצוע החוזה. משקלם המצטבר של שני הרכיבים הוא שיכריע אם במקרה נתון ניתן לוותר על דרישת הכתב". בענייננו, סבר ביהמ"ש המחוזי בצדק, כי יש מקום ליישם את הלכת קלמר בציינו כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים מיוחדים ש"זעקת ההגינות" עולה בהם ומצדיקה מתן תוקף משפטי לעסקה חרף היעדר מסמך כתוב, כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין".

לאור דברים אלה, יש לבחון פני הדברים בעניין שלפנינו, כפי שיפורט להלן.

מן הכלל אל הפרט

37. בעניין שלפנינו, בחינת הנסיבות מלמדת כי אכן נכרת הסכם בעל פה בין התובעת לבנה לפיו הדירה תירשם בבעלות שניהם, אך בשל כך שאינה קוראת עברית, לא הבחינה כי הולכה שולל אחר בנה שלה, והכל כפי שיפורט להלן.

38. ראשית, הנתבע הודה מפורשות בחקירתו הנגדית (עמ' 27 ש' 22-21):

"סיכמנו שאנחנו קונים את הבית במשותף, קודם כל זה הייתה החלטה של אמא ואח שלה, לקנות בית במשותף, בית גדול יותר, בלי מדרגות,  והבית יהיה  שלנו, אני אשתי ואמא שלי". 

                         (ההדגשות הן שלי, ע.א.)

בהמשך ניסה לתקן עצמו והוסיף (שם, בשורות 29-28):

"דוד שלי אמר לי שאם  נרשום גם על שם אמא שלי האחים יאכלו לך את הבית.  האחים כולם ירצו את החצי שלה. הוא הסביר שיהיו מלא מריבות בין האחים ואמר לי תעשה את זה רק על השם שלך ושל אשתך. הבית הוא  גם של אמא אבל רשום על השם שלי ושל אשתי"

גם הסבר אחרון זה תומך במסקנה כי הלכה למעשה מדובר בבית המשותף לאם ולבן ולרעייתו. זאת, בדומה למצב בו בני זוג מחליטים לרשום נכס בבעלות מי מהם, אך ברור כי הנכס שייך לשניהם, גם על פי הוראות החוק.

נמצא, איפוא, כי הנתבעים ידעו מפורשות כי הבית יימצא בבעלות משותפת של התובעת ושלהם, אך בחרו שלא לבצע רישום מתאים, מטעמים השמורים עימם.

39. שנית, העובדה שהדירה נרכשה באמצעות סכום אשר חלקו הארי מקורו בכספי הדירה שמכרה התובעת, מדברת בעד עצמה. האם מימנה 1,125,000 ₪, בעוד הבן מימם 575,000 ₪ בלבד. גם אם ניקח בחשבון את העובדה שנטל הלוואה מובטחת במשכנתא בגובה 75,000 ₪, עדיין חלק הארי הוא של האם. הבן הודה בחקירתו הנגדית (עמ' 24 ש' 14 לפרוטוקול):

"היא נתנה יותר מ 60%, כמעט 65%"

עניין זה כשלעצמו תומך בטענת האם לפיה משעה שמימנה כ 2/3 מן הדירה, לכל הפחות 1/2 הדירה אמורה להיות רשומה בבעלותה.

40. שלישית, התובעת היא אשה מבוגרת, אשר שפת האם שלה היא מהרטית, מבינה מעט עברית, אך אינה קוראת עברית ואף לא למדה באולפן, כפי שהודה הנתבע (עמ' 18 ש' 21-12 לפרוטוקול). אפשר כי כאשר לקח אותה בנה לעורך הדין על מנת לערוך את הצוואה השניה, הדר גרם לה להבין כי מדובר בעריכת הסכם עם הבן לגבי זכויותיה בדירה. כך או אחרת, התובעת הסתמכה על ההסכם בעל פה מול בנה ושינתה מצבה לרעה בעצם העובדה שמסרה לו את כל הונה (תמורת דירתה שנמכרה) מתוך הנחה שרכשה נכס חלופי.

41. רביעית, הנתבעים הפרו ברגל גסה כל התחייבות מוסרית שהיתה להם כלפי התובעת הקשישה, כאשר העדיפו לשפץ את הבית במקום לטפל בשיניה תמורת 50,000 ₪ שביקשה להקצות לכך. צורמת במיוחד היתה תשובתו (עמ' 23 ש' 17) לפיה:

"הבטחתי לה שאני אטפל בשיניים אבל בינתיים הדברים התדרדרו וזה לא קרה.  אני עדיין מתחייב לטפל לה בשיניים אם הכל יהיה בסדר בינינו".

למרבה הצער, אדם אשר סולם הערכים שלו קובע כי מצבו הפיסי של הבית חשוב ממצבה הבריאותי של אימו, הוא אדם שלא יהסס להציג תמונת מצב שאינה משקפת את המציאות, אך מקדמת את השאיפות החומרניות שלו ושל רעייתו.

כך, למשל, התברר כי כאשר ילדיה של התובעת מבקרים אותה, התובעת אינה רשאית להפעיל את המזגן ללא רשות. הנתבע בחקירתו הנגדית ניסה להכחיש את הדבר, אך עיון בפרוטוקול הדיון בבקשה לצו הגנה מעלה כי שם מסרה הנתבעת עדות אחרת:

ש.  "הם (אחי הנתבע – השלמה שלי) צריכים רשות להדליק מזגן?

ת.   כן, את רשותי ולא מספיקה הרשות של האמא".

נמצא כי התובעת נקלעה למצב בלתי נסבל בו מכרה את דירתה הקודמת על מנת לשפר את מצב המגורים שלה ושל בנה ולבסוף מצאה עצמה מתגוררת בבית בו חשה זרה לחלוטין ללא כל סיוע. רצונה הבסיסי לפגוש בילדיה הנוספים הוא בסיסי ולגיטימי.

על כך נאמר: "אל תשליכיני לעת זקנה, ככלות כוחי את תעזבני" (תהילים ע"א, פסוק ט')

42. טענת הנתבע לפיה מאחורי התביעה עומדים שאר ילדיה של התובעת, היא אולי נכונה, אך אין בה כדי לדחות את התביעה אלא כדי לתמוך בקבלתה. מן הראיות עולה כי דווקא הבן שאצלו התגוררה האם הפנה לה עורף, בעוד שאר ילדיה דאגו ללוותה לבדיקות רפואיות, לארח אותם ביתם בשבתות ובחגים ולדאוג לרווחתה.
43. הטענה כי התובעת ממילא התכוונה להוריש לנתבע את כלל נכסיה על פי שתי הצוואות, לאו טענה היא. התובעת רשאית לצוות רכושה כרצונה, אינה מחוייבת בצוואות שכתבה עד כה ולכן אין בהן כדי לשמש אינדיקציה לדבר. עוד יצויין בהקשר זה כי הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי הוא זה שלקח את אימו לעורך הדין שהכין את הצוואה ואף שילם שכר טרחתו. מדובר באותו עורך דין שהכין עבורו את הסכם המכר (עמ' 20-19 לפרוטוקול).

44. נמצא, איפוא, כי מדובר במקרה חריג אשר בו "זעקת ההגינות" מצדיקה מתן תוקף להסכם בעל פה בין האם לבנה ולכלתה, חרף העדר מסמך בכתב. זאת, הן על יסוד הודאתו של הן לגבי מהותם של דברים, הן על יסוד הסתמכותה של האם הקשישה על כך שהעברת כספי דירתה הקודמת לטובת רכישת דירה חדשה תבטיח זכויותיה בדירה החדשה עד ארוכות ימיה ושנותיה ועל על יסוד התנהלותו הבלתי הוגנת של הבן, כפי שצויין לעיל. במצב דברים זה, יש לרשום מחצית הזכויות בדירה על שם התובעת, כפי שאמורים היו הנתבעים לעשות מלכתחילה.

לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן:

1. התביעה מתקבלת בזאת במלואה.
2. התובעת תירשם כבעלת 1/2 הזכויות בדירה שברח' XXX באשדוד, הידועה כחלקה XX בגוש XXX. פסיקתא ללשכת רישום המקרקעין ניתן להגיש תוך 30 יום.
3. הנתבעים ישלמו הוצאות התובעת בגובה 60,000 ₪, תוך 30 יום.
4. לצד דברים אלה יצויין כי טוב יעשו הנתבעים אם ישכילו להתנצל לפני האם הקשישה על הדרך שנהגו בה ובכך יספקו לילדיהם שיעור בכיבוד הורים.
5. המזכירות מתבקשת להמציא פסק הדין לב"כ הצדדים ולאחר מכן לסגור התיק.

פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים, על פי ההנחיות בעניין זה.

ניתן היום,  י"ז אב תשפ"ג, 3 באוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.