פס"ד שני בבקשה לקיום צוואת המנוח לאחר התנגדות הנתבעים

מבוא

1. זהו פסק דין שני בבקשה לקיום צוואת המנוח, פלוני ז"ל, (להלן: "המנוח", "המצווה" או "האב"), מיום 9.5.06. פסק הדין הראשון באותו עניין ניתן ביום 28.01.19 ובמסגרתו, התקבלה התנגדות הנתבעים לקיום הצוואה.

    

   לצורך פרסום פסק הדין שונו בנוסח זה שמות הצדדים של כל המעורבים.

    

2. הבקשה לקיום הצוואה הוגשה במקורה על ידי אלמנת המנוח, רחל ז"ל (להלן "רחל") והבן יוסף. בניו האחרים של המנוח, ראובן, שמעון, לוי, ויששכר , הגישו התנגדות לבקשה. למרבה הצער, לאחר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים, הלכה רחל ז"ל לבית עולמה ועל כן תובע הקיום הוא יוסף.

    

3. המדובר בצוואה בעדים, אשר נערכה על ידי עו"ד יהודה, שהיה גם אחד מעדי הצוואה.

    

4. בכתב התנגדות שהגישו העלו הנתבעים שלל טענות לסתירת כשרות הצוואה. כך טענו שקיימים פגמים צורניים בצוואה, בין היתר בכך שעל העמוד הראשון לצוואה לא נרשם תאריך ושמספרי תעודות הזהות של הנתבעים אינם מופיעים בצוואה. עוד נטען שחתימת המנוח על גבי הצוואה זויפה. לא מצאתי שיש לייחס משמעות לטענות אלה. עם זאת אציין שגם לאחר ששבתי ולמדתי ביסודיות את החומר עדיין נותרו בלבי ספקות רבים באשר לנסיבות חתימת הצוואה.

    

5. בפסק הדין הראשון נקבע שכף המאזניים נוטה לפסילת הצוואה, לאחר שנקבע שבעת חתימת הצוואה היה מצבו של המצווה קשה, הוא היה תלוי באשתו, אשר לא רק שלא סייעה לו במצבו אלא אף נהגה כלפיו ביחס לא אנושי ומבזה; והדברים נכונים אף לגבי יחסו של התובע לאביו. עובדות אלה העלו ספק באפשרות שהמצווה העדיף את התובע על פני בניו האחרים וחיזקו את המסקנה שרחל הפעילה על המצווה השפעה בלתי הוגנת. הוכחה גם מעורבותה הרבה של רחל בעריכת הצוואה והעובדה שהיא הייתה נוכחת במעמד חתימתה. על כל אלה נוספה המסקנה שעדי הצוואה נמצאו לא אמינים.

    

6. התובע הגיש ערעור על פסק הדין. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה הדיון יוחזר לבימ"ש זה למתן פסק דין חדש, כאשר תינתן חוות דעת מומחה בתחום הפסיכיאטריה והגריאטריה, בשאלת מצבו של המנוח במועד עריכת הצוואה.

    

7. בעקבות הסכמה זו מונה פרופסור ... כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). בחוות הדעת העריך המומחה כי סביר לקבוע שבמועד חתימת הצוואה הייתה למנוח כשירות קוגניטיבית לצוות. בהמשך אתייחס לחוות הדעת אך כבר עתה אדגיש שבפסק הדין הראשון לא נתקבלו טענות הנתבעים לפיהן המצווה לא היה כשיר לצוות (ראו סעיפים 74 ו-169 לפסק הדין) ופסק הדין לא התבסס על קביעה שכזאת.

    

8. עם פרישתי לגמלאות הועבר הטיפול בבקשה לכב' השופטת מיכל ברדנשטיין. בדיון מיום 26.5.20, נקבע שלא תשמענה ראיות מחדש ובית המשפט יסתמך על החומר הקיים בתיק. בשובי לכס השיפוט, כשופט עמית, הוחזר הטיפול בתיק לידי.

    

9. בהליך זה לא הובאו ראיות נוספות, פרט למסמכים מתיקיו הרפואיים של המצווה, אשר הוגשו לצורך הכנת חוות הדעת.

    

10. התובע התמקד בסיכומיו בעיקר בשאלת מצבו של המצווה וניסה להשליך ממסקנות המומחה על הקביעות שנקבעו בפסק הדין הראשון, בעיקר בשאלת ההשפעה הבלתי הוגנת. ב"כ הנתבעים לא חלקה בסיכומיה על מסקנות המומחה (ראו לדוגמה סעיף 17 לסיכומים).

     

11. התובע לא ביקש להתמודד עם הקביעות הן באשר למעורבות רחל בעריכת הצוואה, הן באשר לנוכחותה בשעת חתימת הצוואה והן באשר לפסילת עדי הצוואה. מתשובות המומחה לשאלות ההבהרה עולה גם שהמומחה לא עסק בחוות דעתו בשאלת ההשפעה הבלתי הוגנת בקבעו בצדק שהמדובר במושג משפטי ולא במושג רפואי (תשובה 8 ז' לשאלות ההבהרה).

     

    הואיל והוסכם שייכתב פסק דין חדש, אשוב ואדון בכל טענות הצדדים.

     

    חיי בני הזוג

12. רחל והמצווה היו נשואים כ- 53 שנים, ומנישואיהם נולדו להם 5 בנים, הם בעלי הדין בהליך זה. במהלך נישואיהם הייתה רחל עקרת בית והמנוח עסק ב... והיה בעלים של עסק בשכונת תלפיות.

     

13. בעסק הועסקו מספר עובדים, ובשלב מסוים גם הנתבעים 3-1 (עמ' 5 לתצהיר רחל). לוי עבד בעסק עד שנתיים לפני סגירתו, ועזב אותו בשל ההכנסות הנמוכות. יששכר המשיך לעבוד עם המנוח עד לפרישתו. ראובן עבד בעסק כשנה ולאחר מכן עזב את התחום ופתח .... לטענתו, אירוע זה גרם למתח בינו לבין הוריו. יוסף לא עבד בעסק מעולם (ראו תצהיר יוסף ועמ' 26, שורות 29-30). במהלך מספר שנים לאחר שחרורו מהצבא עבד יוסף כ... , ולאחר מכן חזר בתשובה והחל ללמוד בישיבה, כך שלא עבד במהלך שנים רבות.

     

14. העסק נסגר עם פרישת המנוח לגמלאות בשנת 2003, לאחר שצבר הפסדים, (עמוד 23, שורה 22).

     

15. בשנים שקדמו למות המנוח הגיעו שמעון, לוי ויששכר לבית ההורים פעם או פעמיים בשבוע, לביקורים קצרים ובלתי מתוכננים. ראובן הגיע לבקרם כאחת לשבוע. שמעון, נהג לשהות עם ההורים מדי שבת. עד לנישואיו התגורר יוסף בישיבה והגיע לבקר את הוריו אחת לשלושה שבועות, (תצהיר יוסף).

     

16. מהראיות עולה שעד שפרש לגמלאות היה המנוח אדם יציב, חזק, והיווה גורם משמעותי ביותר במשפחה. לאחר פרישתו סבל המנוח ממשבר נפשי שלא אובחן, ככל הנראה סבל מדיכאון, בעקבותיו בשלב מסוים החל לשוטט ברחובות. התנהגות המנוח הייתה מוזרה, הוא סירב להתקלח ולטפל בעצמו. מבגדי המנוח נדף ריח רע ובניו תיארו אותו כ"הומלס" ומוזנח (סעיף 8 לתצהיר רחל; עמ' 14, שורות 1-3; עמ' 24, שורות 22-30).

     

17. המצווה עבר להתגורר בקומה העליונה של דירת הקוטג', של בני הזוג ואילו רחל המשיכה להתגורר בקומת המגורים. מצבה התחזוקתי של הקומה העליונה היה ירוד ולא היו בה שירותים או מקלחת. הנתבעים העידו שבדרך כלל רחל הכתיבה למצווה את מהלך חייו והשתלטה עליו וזאת מבלי לדאוג לרווחתו, (עמ' 14, שורות 4-9). כך לדוגמה טענו שבשלב מסוים ניתקה רחל את קו הטלפון בקומה העליונה, בטענה שבכך היא מקטינה עלויות כספיות שגרם (עמ' 24 שורות 5-21; עמ' 40 שורות 29-34). עוד נמסר שרחל התנגדה להצעת יששכר להתקין לאב קו טלפון על חשבונו ומצד שני התנגדה גם לכך שהמצווה ירד לקומת המגורים על מנת לשוחח בטלפון (עדות יששכר, עמ' 41, שורות 1-3). לדברי ראובן רחל נהגה לכוון את מקלט הטלוויזיה לערוץ שהמצווה לא אהב לצפות בו ונהגה להעלים את השלט, כדי למנוע בעדו להחליף ערוץ.

     

18. ביום 6.12... פנה ב"כ היועמ"ש בבקשה למנות את הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופוס למצווה, מהטעם שרחל ויוסף מזניחים את הטיפול בו בצורה פושעת. ב"כ היועמ"ש ציין שהמצווה אושפז בביה"ח ואז דווח לרווחה אודות הזנחתו. המצווה היה מוזנח בצורה קיצונית, הוא היה לבוש בבגדים מלוכלכים, ורגליו היו במצב חמור, דבר אשר העיד על הזנחה במשך שנים רבות. אף שהבקשה הוגשה כ-6 שנים לאחר מועד חתימת הצוואה, הדיון בה מלמד על יחסם של רחל ושל התובע למצווה ועל מצבו של המצווה במשך השנים שקדמו לאותו אירוע. ארחיב בהמשך בעניין זה.

     

19. בנוסף לדירה ב... הייתה בבעלות בני הזוג גם דירה בשכונת גילה, אשר הושכרה בשכירות חודשית. בשנת 2008 הועברה הבעלות בדירה זו ליוסף תמורת 300,000 ₪, מחיר שהיה שווה ערך לכ-1/3 משוויה (נספח 11 לתיק המוצגים של התובעים; תצהיר יוסף ועמ' 18 שורות 15-20).

     

20. שנים רבות קודם לכן, ככל הנראה עד לראשית שנות ה-2000, היו בבעלות ההורים 2 דירות נוספות, אחת בגילה ואחת בפסגת זאב. הדירה בגילה נמכרה ליששכר והדירה בפסגת זאב נמכרה לשמעון, כל אחד מהם שילם 300,000 ₪. שמעון ויששכר טענו שהתמורה ששילמו הייתה שוות ערך לשווי הדירות בשוק. רחל טענה שגם לשמעון ויששכר מכרה את הדירות ב-1/3 משווין, שכן בכך עזרו ההורים לילדיהם. טענה זו מתעלמת מעליית מחירי הדירות בפער הזמנים שבין מכירת הדירות ליששכר ולשמעון לבין מכירת הדירה ליוסף. אין חולק שלוי וראובן לא קיבלו מהוריהם סיוע ברכישת דירה (תצהירי התובעים; עמ' 18 שורה 26; סיכומי התובעים מיום 18.9.17).

     

21. בנוסף היה בבעלות המצווה העסק בשכונת תלפיות, אשר הושכר לאחר סגירתו.

     

22. בבעלות המצווה הייתה גם חנות בשכונת תלפיות, אותה העביר במתנה ליוסף. יוסף טען שהחנות הועברה אליו בתמורה להלוואה בסך 100,000 ₪ שהלווה להורים בעת שהיו במצב כספי קשה, ונתונים לעיקולים. מאחר שלא היה באפשרותם לפרוע את חובם ליוסף, נתנו לו את החנות במתנה, והוסיפו 50,000 ₪ מכספם על חשבון החזר ההלוואה. יוצא שיוסף, קיבל את החנות בתלפיות תמורת 50,000 ₪ בלבד (ראה עמ' 7 לסיכומים).

     

23. הסכם העברת הזכויות בחנות לתובע, ללא תמורה, נחתם ביום 20.4.06 והבעלות בחנות הועברה אליו רק ביום 18.10.10 (ראה נספח מיום 3.8.16).

     

24. ראובן העיד שבנוסף לנכסים שיוסף קיבל, החנות, לכל היותר תמורת 50,000 ₪ והדירה בגילה, בתמורה פחותה, פדתה רחל קופת חסכון שחסכו ההורים במהלך השנים לטובת 5 ילדיהם, ואת כל הפדיון בסך 500,000 ₪ העבירה ליוסף, (עמודים 17-18 לפרוטוקול מיום 23.1.17). נושא זה לא הוכח בראיות ע"י מי מהצדדים.

     

     

    הצוואה

25. בצוואתו ציווה המנוח כלהלן:

    • חלקו בדירת הצדדים (הקוטג'), ברחוב ... בירושלים, יועבר בשלמות ליוסף.

    • חלקו בעסק יועבר בשלמות לידי רחל, ולאחר פטירתה – לידי כל ילדיו בחלקים שווים. היה ורחל תלך לבית עולמה לפני המנוח, אזי תעבור הבעלות בעסק, בשלמות, לידי כל הילדים בחלקים שווים.

    • המכונית שתהא למנוח בעת פטירתו תועבר לשמעון.

    • כל מותר עיזבונו של המנוח יועבר לידי יוסף.

    • העברת החנות לבעלותו של יוסף נומקה בצוואה בכך שהיוותה תמורה לעזרתו ותמיכתו בהורים ואף כנגד הלוואה בסך 100,000 ₪ שנתן יוסף להוריו בעת שנזקקו לכך.

      כזכור, הושבו ליוסף 50,000 ₪ מתוך סכום זה.

26. לא הייתה היכרות בין המנוח לבין עו"ד יהודה לפני המפגש ביניהם. יוסף הוא שבחר בעו"ד יהודה לצורך עריכת הצוואה והוא שיזם את המפגש עמו. יוסף העיד כי קיבל את ההמלצה על עוה"ד יהודה מאת רבו,... הנתבעים טענו שהמנוח הכיר ונעזר בעו"ד אחר בעת ניהול העסק ולא הובא כל הסבר מדוע המצווה לא פנה אל אותו עו"ד על מנת שיערוך עבורו את הצוואה.

     

27. מתצהיר רחל עולה שהצוואה נערכה ונחתמה במפגש אחד אשר נועד לחתימת מסמכי העברת הזכויות בחנות (סעיף 10ה' לתצהיר). לדבריה, היא והמנוח לא תכננו לכתוב צוואה באותו יום וכי שוחחו עם עוה"ד "תוך כדי תנועה" (כך בלשונה). זה היה גם ההסבר שנתנה רחל לעובדה שרק מספר תעודת הזהות של יוסף הופיע בצוואה. אם אכן אלה הם פני הדברים כי אז הצוואה הייתה אמורה לשאת את התאריך 20.4.06, מועד חתימת מסמכי העברת הזכויות בחנות, ואולם הצוואה נושאת תאריך 9.5.06 והדבר מעורר תמיהה.

     

28. בהמשך התצהיר ביקשה רחל לשכנע שליוסף לא היה חלק בעריכת הצוואה בטענה שיוסף כלל לא ידע שהמנוח ישוחח עם עוה"ד על הצוואה. דברים אלה אינם מתיישבים עם דברי עו"ד יהודה, אשר העיד: "כשהם הגיעו אלי היה מדובר שהוא ייתן את החלק שלו בדירה ליוסף וכאשר הוא הגיע אלי למשרד הוא התחיל להיות מהוסס" (פרוטוקול בכתב יד מיום 20.7.16 בעמ' 13, למען הנוחות אציין שפרוטוקול זה נסרק בנט המשפט גם כהחלטה מיום 3.8.16). הצהרתה של רחל אינה מתיישבת גם עם עדותו של עו"ד יהודה לפיה משהבין שיוסף הוא אחד מנהני הצוואה, הורה לו לעזוב את החדר, זאת משום שלא ניתן היה לדעת שיוסף הוא אחד מהזוכים על פי הצוואה לולא דובר בנוכחותו על הצוואה.

     

29. גרסה אחרת שעלתה במשפט היא שהתקיימו שני מפגשים ושהצוואה נחתמה במפגש השני. לפי גרסה זו לראשונה דובר על עריכת צוואה במפגש ביום 20.4.06, כאשר יוסף וההורים באו לשם, על מנת לחתום על מסמכי העברת הזכויות בחנות במתנה ליוסף. לפי גרסה זו בשלב מסוים הוחל לדבר על הצוואה אך בסופו של דבר הצוואה לא נחתמה באותו יום. קבלת גרסה זו שוללת את הסברה של רחל מדוע לא נרשמו בצוואה מספרי תעודות הזהות של יתר הבנים.

     

30. יוסף אישר בעדותו שאמרו לו לצאת החוצה אך לא זכר לאן הלך (פרוטוקול בכתב יד מיום 20.7.16, עמ' 25 למטה).

     

31. עורך הצוואה עוה"ד יהודה, שימש גם כאחד העדים לחתימת הצוואה. עד נוסף היה עו"ד משה (להלן: "משה"). בהמשך ארחיב גם בעניין עדי הצוואה.

     

32. מטעם עו"ד יהודה הוגש תצהיר בו התייחס אך ורק לתפקידו של משה בחתימה על הצוואה, זאת למרות שבשלב הגשת התצהיר היו ידועות טענות הנתבעים באשר לצוואה ולו היה בידי יהודה תשובות לטענות אלה מן הראוי היה שיתייחס בתצהירו אף לעניינים אלה.

     

33. עו"ד יהודה נחקר בחקירה נגדית אף בעניינים עליהם לא הצהיר בתצהירו. לדבריו במהלך המפגש הראשון, שכאמור נטען כי לא נועד לעריכת או לחתימת צוואה, הוא הסביר לבני הזוג על המשמעות של צוואה הדדית ובסופו של דבר לא הייתה זהות ברצונותיהם והייתה הבנה שלא מתאים שתחתם צוואה הדדית והוחלט לעשות צוואות נפרדות. משכך הציע לו שהמצווה לא יחתום על הצוואה במועד זה, אלא יחשוב על כך בשנית.

     

34. עו"ד יהודה העיד שבשיחה שהתנהלה מספר ימים לאחר מכן, דיווחה לו רחל שהמנוח רוצה לחתום על הצוואה כפי שנוסחה, "שזה סגור אצלו" (שם בעמ' 18). לדבריו, כאשר הגיע המצווה עם רחל למפגש השני, ביום 9.5.06, הוא התרשם שהמנוח מעוניין לחתום על הצוואה כפי שנכתבה.

     

35. הוכח שהן בתקופה שקדמה למפגש הראשון עם עו"ד יהודה, הן בפער הזמנים שבין המפגש הראשון למפגש השני והן בסמוך לאחר חתימת הצוואה, סבל המצווה מכאבים עזים, עבר טיפולים רפואיים וצרך תרופות. בשלבים מסוימים סבלו של המצווה היה כה עז עד שנמנע בעדו להגיע למרפאה כדי להיבדק ולקבל טיפול רפואי. אירועים אלה מעידים על מצבו הרפואי והנפשי הקשים של המצווה במועדים הרלבנטיים להליך זה.

     

36. אף למפגש חתימת הצוואה הגיע יוסף למשרדו של עו"ד יהודה, הגם שלא היה צורך בנוכחותו. רחל הסבירה שיוסף הצטרף למפגש חתימת הצוואה במילים: "הוא חלק ממני הוא הבן שלי. הוא שומר עלי" (עמ' 22). אם אכן יוסף יצא ממשרדו של עו"ד יהודה בעת חתימת הצוואה, אין זה ברור כיצד סייעה נוכחותו בשמירה על רחל ולא ברור גם מפני מי היה על יוסף להגן עליה.

     

37. עוה"ד יהודה הוסיף שלאחר מכן ביקש משכנו, משה, לבוא ולשמש עד לצוואה. שמו של משה נרשם על גבי הצוואה כ-"הר' משה" ולא כ"עו"ד משה", אף שבאותה עת עדיין היה משה חבר בלשכת עוה"ד. הוכח שבעת החתימה על הצוואה הייתה תלויה ועומדת בבית המשפט לענייני משפחה בקשה למינוי אפוטרופוס לעו"ד משה, אתייחס לכך בהמשך.

     

38. רחל טענה שהמדובר היה בצוואה הדדית וכי אף היא חתמה על צוואה דומה, עם זאת התנגדה נחרצות שצוואתה תוצג לפני בית המשפט. רחל גם התנגדה שעו"ד יהודה יעיד על צוואתה. ניתן היה לעיין בצוואתה רק לאחר מותה. בסופו של דבר החלטתי שאין המדובר בצוואה הדדית ואסיק את המסקנות הנובעות מכך.

     

39. הנתבעים לא חלקו על העובדה שהוריהם היו נשואים במשך שנים רבות, אך טענו שבפועל המנוח סיים את חייו כערירי שכן רחל הזניחה אותו קשות. עוד הוסיפו שבמהלך שנים רבות טרם פטירתו, לרבות במועד עריכת הצוואה, סבל המנוח מדמנציה. לטענתם הצוואה נחתמה בלא שלמצווה היה שיקול דעת מתאים לחתימה וכי עו"ד משה, לא היה כשיר לשמש כעד לצוואה.

     

40. הנתבעים טענו שיוסף, אשר זכה במרבית העיזבון, היה מעורב בהליכי עריכת הצוואה, הם ניסו לשכנע בצדקת טענה זו בנימוקים הבאים:

    • המנוח היה מיוצג מאז ומעולם ע"י עו"ד ..., ועל כן אין זה סביר שהוא פנה לעו"ד יהודה בבקשה שיערוך עבורו צוואה. אזכיר שאין חולק שהמנוח לא הכיר את עו"ד יהודה ומי שבחר בעו"ד יהודה לצורך עריכת הצוואה היה התובע.

    • אין זה סביר שהמנוח היה מצווה את חלקו בדירה ליוסף ולא לרחל, החיה עמו ומתגוררות אתו באותה דירה. הדבר מעיד על השפעה של יוסף על הליכי כתיבת הצוואה.

    • אין זה סביר שיוסף הלווה כספים להוריו שכן היה אברך ולא עבד. לו אכן היו ההורים זקוקים לסיוע, מן הסתם היו פונים דווקא לילדיהם האחרים, שכן הבנים יששכר , לוי ושמעון עבדו עם האב בעסק במשך שנים רבות והכירו היטב את מצבו הכלכלי.

      אף לו הלווה יוסף להוריו 100,000 ₪, אין סכום זה משתווה לסכומים שיוסף קיבל מההורים במתנה, בדמות חנות בתלפיות ודירה בגילה, והדבר מלמד על מעורבותו של יוסף בניסוח הצוואה. אזכיר שההורים השיבו ליוסף 50,000 ₪ מסכום ההלוואה.

    • רק מספר תעודת הזהות של יוסף מופיע בצוואה, ולא של יתר האחים.

41. רחל ויוסף הכחישו את טענות הנתבעים בעניין זה. הם לא חלקו על כך שיוסף הגיע עם הוריו למשרד עורכי הדין בשני המפגשים האמורים, אך טענו שיוסף לא שהה בחדר במעמד החתימה, וכי עדי הצוואה אישרו טענה זו.

42. עוד טענו התובעים שבמהלך כל השנים הזניחו הנתבעים את רחל ואת המנוח, ורק יוסף ורחל דאגו למנוח, סעדו אותו וטיפלו בו באהבה ומסירות. עוד הוסיפו שמעת סגירת העסק לא היה להורים מקור פרנסה, וכי מי מהנתבעים לא הציע להם את עזרתו, לעומת יוסף, שהלווה להורים את חסכונותיו. רחל האשימה את יששכר בכך שהוא ניסה לנצל את מצבם החמור של ההורים ולגרום להם למכור לו את העסק בשווי מגוחך. לדבריה יששכר הוא בעל נכסים רבים, אשר המקור להם ככול הנראה ממעילה בכספי העסק, שכן יששכר היה מופקד על קופת העסק. יששכר הכחיש טענה זו נחרצות, טען שמאז ומתמיד היו בבעלותו בו זמנית רק דירה אחת למגורים ואחת נוספת להשקעה, הגם שהחליף דירות רבות. יששכר הציג אי יהודה על כך שתחת שמו רשומות משכנתאות רבות, אותן נטל כדי לממן בעצמו את עלות רכישת הדירות. בכל מקרה לא נמצא בסיס לטענות רחל כנגד יששכר .

     

43. הקביעה אם המדובר בצוואה הדדית או בצוואה רגילה משליכה על השאלה אם רחל הייתה רשאית לשהות בחדרו של עו"ד יהודה בעת חתימת הצוואה על ידי המצווה ובשאלת מעורבותה של רחל בצוואת המנוח. על כן אדון תחילה בשאלה זו.

    האם המדובר בצוואה הדדיות?

44. רחל לא חלקה על העובדה שהייתה נוכחת בשני המפגשים בהם נערכה ונחתמה הצוואה (סעיף 10ז' לתצהירה).

     

45. על מעורבותה של רחל בעריכת הצוואה ניתן היה ללמוד גם מעצם העובדה שעל פי עדות עו"ד יהודה היא הייתה זו אשר נתנה לו "אור ירוק" לקבוע מועד לחתימת הצוואה, לאחר שהצוואה לא נחתמה בפגישה הראשונה. עניין זה לא נזכר כלל בתצהירה של רחל או בעדותה. אזכיר שהוכח שבפער הזמנים שבין הפגישה הראשונה עם עו"ד יהודה לבין הפגישה השנייה היה המצווה מאושפז בבית חולים.

     

46. בסיכומיה טענה ב"כ התובע דאז שאין פסול בכך שרחל הייתה נוכחת במעמד חתימת הצוואה הואיל והיה מדובר בצוואה הדדית. מהעובדה שחתימת רחל לא הופיעה על גבי צוואת המנוח עולה שהמדובר היה בשתי צוואות נפרדות. אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לקבוע שאין המדובר בצוואה הדדית שכן ניתן לחתום על צוואות הדדיות גם במסמכים נפרדים.

     

47. בהתאם לתיקון 12 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק") אשר עוגן בסעיף 8א' לחוק, בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר. צוואה הדדית יכולה להיעשות באותו מסמך או בשני מסמכים נפרדים. כל תכליתה של צוואה הדדית היא להגביל ולהצר את צעדי בן הזוג הנותר בחיים לבל יצווה את הרכוש בצורה שונה מרצונו של המצווה. הצוואה דנן נחתמה לאחר שנחקק התיקון לחוק ועל כן התיקון לחוק חל במקרה זה, ככל ותוכר הצוואה כצוואה הדדית.

     

48. במהלך הדיון התנגדה רחל להציג את צוואתה ואף התנגדה לכך שעו"ד יהודה יעיד על צוואתה. בסמוך למועד כתיבת פסק הדין הראשון מצאתי שלא ניתן לדון בשאלה אם המדובר בצוואה הדדית כל עוד לא תונח לפני צוואתה של רחל.

     

49. לאחר פטירת רחל הוצגה הצוואה עליה חתמה ביום 9.5.06. עיון בצוואת כל אחד מההורים מגלה שקיימת הוראת ציווי שונה ביחס לעסק. אין המדובר בהוראות ראי, והצוואות אינן תלויות זו בזו ואינן סומכות האחת על האחרת. זאת ועוד, עוה"ד יהודה, העיד באופן חד משמעי, שהוסכם שלא תחתם צוואה הדדית, משום ש"לא הייתה זהות ברצונותיהם" (ראו פרוטוקול בעמ' 13) ובהמשך: "הייתה פגישה ראשונה בה דיברנו על הצוואה ההדדית ועל הרצונות של כ"א מהם ואח"כ הייתה פגישה עם שניהם שכ"א מהם חתם על צוואה נפרדת" (עמ' 14 למעלה). עדותו של עו"ד יהודה בעניין זה מקובלת עלי.

     

50. עו"ד יהודה טען שאינו זוכר אם רחל נכחה בפגישה השנייה, בה נחתמו שתי הצוואות. רחל העידה כי הייתה נוכחת במעמד חתימת צוואת המנוח (עמ' 20 למטה) ואין כל סיבה שלא להאמין לעדותה בעניין זה.

     

51. בבע"מ 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל (4.2.07) נקבע שבהסדר של "יורש אחר יורש" הקבוע בסעיף 42 לחוק, נותן המצווה הוראה כי במותו יירש אותו יורש א', והמוריש מצווה כי לאחר מותו של יורש א' יירש את העיזבון יורש ב'. עד להגעת הרכוש ליורש ב' ישנה תקופת ביניים, בה יורש א' הוא הבעלים של הרכוש. בתקופה זו רשאי יורש א' לעשות במה שקיבל כבתוך שלו (סעיף 42 (ב)), יורש ב' יירש רק מה ששייך ליורש א', ואולם על יורש א' מוטלת מגבלה. הוא רשאי אמנם לנהוג ברכוש מנהג בעלים אך לא רשאי לגרוע מחלק של יורש ב' על ידי צוואה משלו.

     

52. המסקנה היא, אם כן, שכל אחד מההורים חתם על צוואה נפרדת. בצוואת המנוח נקבע, בסעיף 3ב', הסדר של יורש אחר יורש ביחס לחלק הבעלות של המנוח בעסק. בנסיבות אלה, רחל היא אחת מנהני הצוואה ולא הייתה אמורה להיות מעורבת בתהליך ניסוח הצוואה ולא להיות נוכחת בעת חתימת המנוח על צוואתו.

     

53. כאן המקום להביע תמיהה מדוע לא חתמה רחל על הצוואה במועד הפגישה הראשונה. זאת משום שביחס אליה לא נטען שהיססה באשר לתוכן הצוואה. יתכן שרחל ביקשה לוודא שהמצווה יחתום על צוואה שתשביע רצונה, בטרם תחתום על צוואתה. אם אמנם נכונה הערכה זו כי אז מתחזקת המסקנה שרחל השפיעה על המצווה לערוך צוואה בתנאים המקובלים עליה, כאשר הוצג לפניו מצג שהמדובר בצוואה הדדית ומצד שני חתמה בעצמה על צוואה אשר תשקף את רצונותיה היא.

     

54. לאחר שרחל נפטרה התבררה עובדה מפתיעה נוספת והיא שביום 28.6.16, במהלך ניהול ההליך בתיק זה, חתמה רחל על צוואה נוספת בה ציוותה את כל רכושה ליוסף, למעט 50,000 ₪ שציוותה לכל אחד מהבנים שמעון ולוי. פס"ד זה אינו עוסק בצוואותיה של רחל, בהן ידון מותב אחר, אך העובדה שרחל חתמה על צוואה חדשה מחזקת את המסקנה שהצוואה עליה חתם המנוח לא הייתה צוואה הדדית.

     

55. בסעיף 35 לחוק הירושה נקבע לענייננו שהוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה, או לקח באופן אחר חלק בעריכתה – בטלה. לפיכך, משקבעתי שאין המדובר בצוואה הדדית הרי שמעורבותה של רחל בעריכת צוואת המנוח ונוכחותה בשעת חתימת המצווה עומדים בניגוד לקבוע בסעיף זה. בצוואה נקבע שרחל תקבל את חלקו של המנוח בעסק ולאחר מותו יועבר העסק לכל ילדיו בחלקים שווים. התוצאה היא שאף לו תקוים הצוואה הרי שמן הראוי לשלול מרחל את החלק בעסק בו אמורה הייתה לזכות על פי הצוואה.

     

56. כאן המקום לציין שמעורבותו של הנהנה בעשיית הצוואה, גם אם אינה עולה לכדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק, יכולה היא ללמד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. ראו שוחט, פינברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון בעמ' 135.

     

57. אמשיך לדון בטענות הנתבעים לפסילת הצוואה ביחס לזכויות יתר הנהנים.

     

58. הלכה פסוקה היא שצוואה שעל פניה נתמלאו בה כל הדרישות הצורניות, חזקה שהיא תקפה, והראיה מוטלת על הטוען לפסלותה, ואולם, אם הצוואה פגומה בפגם זה או אחר, חובת הראיה מתהפכת, ועל הטוען לקיומה נטל ההוכחה שאמנם לפנינו צוואה שאין ספק באמיתותה, כולל החובה להוכיח את צלילות דעתו של המצווה, ושלא הופעלה על המצווה השפעה בלתי הוגנת וכדומה. ראו דברי פרופ' ש' שילה, בספרו "פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה –1965", עמ' 232.

     

59. לעניין נטל ההוכחה נקבע בע"א 11324/04 רבקה מנשה נ' אלישע מרכוס (4.6.07) שמי שמתנגד לצוואה הכשרה על פניה, וטוען שהמצווה היה פסול בעת עשיית הצוואה, עליו הראיה להוכיח את טענתו. ראו גם: בע"מ 1511/05 פלוני נ' פלונית (20.7.05) ועמ"ש 38138-09-11 א.נ.ש. נ' מ.ק. (14.4.13).

     

60. על פניו, מבחינה צורנית, נחזית הצוואה שלפני להיות תקינה. משכך יש לבחון, אפוא, האם עלה בידי המתנגדים לעורר ספק באשר לכשרותה, זאת הן ביחס לזכאותו של התובע כזוכה ישיר בצוואה והן ביחס לזכאותה של האלמנה בצוואה, אשר למצער יש לשלול ממנה בשל מעורבותה בעריכת הצוואה.

    עדי הצוואה

61. לדרישות הצורניות הרבות המוטלות על המצווה בכל סוג של צוואה, יש תפקיד פונקציונלי חשוב ביותר והוא מתן ביטוי לכוונת המצווה לצוות על רכושו. החובה לחתום על הצוואה בפני העדים וכל הנלווה לכך נועד למנוע סוגים שונים של השפעה בלתי הוגנת על המצווה (ראו שילה, שם בעמ' 228-229). בנסיבות אלה יש חשיבות רבה לבחינת כושרם ואמינותם של עדי הצוואה.

     

62. הנתבעים טענו שאחד מעדי הצוואה, משה, הוכר כפסול דין זמן קצר לאחר חתימת הצוואה. התברר שביום 3.06... דהיינו כ-2 חודשים לפני מועד חתימת הצוואה, הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס למשה וביום 9.06... מונה לו אפוטרופוס (תמ"ש ...).

     

63. בטיעוניו ביקש התובע להסתמך על העובדה שרק כ-4 חודשים לאחר חתימת הצוואה מונה למשה אפוטרופוס ומכאן שמשה היה כשיר לחתום על הצוואה כעד. עוד הוסיף שבקשותיו של משה למינוי אפוטרופוס לעצמו ולפסלות דין נועדו לסייע לו לחמוק מסיבוכים כלכליים בהם היה שרוי.

     

64. בסיכומים שהגיש התובע לצורך מתן פסק דין זה לא מצאתי התייחסות כלשהי לדברים שנקבעו בפסק הדין הראשון ביחס למשה וניתן לראות בכך הסכמה לקביעות אלה. לא מצאתי בסיכומיו גם טיעון בשאלה מהו המצב המשפטי כאשר אחד מעדי הצוואה נפסל.

     

65. הנתבעים לא חלקו על כך שבמועד חתימת הצוואה משה היה עדיין חבר בלשכת עוה"ד, אך הדגישו את העובדה שהבקשה למנות לו אפוטרופוס הוגשה לפני מועד חתימת הצוואה, ועל כן טענו שהתנאים לפסלותו כבר היו קיימים בעת החתימה על הצוואה. יצוין שמשה הגיש בעצמו את הבקשה לפסילתו ובה העיד על עצמו שמזה שנים אינו כשיר לבצע פעולות משפטיות וצרף מסמכים רפואיים להוכחת טענה זו. עוד אוסיף שהן עו"ד יהודה והן משה הצהירו על גבי הצוואה שהינם בריאים בגופם ובנפשם וככול הנוגע למשה המדובר בהצהרה כוזבת.

     

66. ההחלטות למנות למשה אפוטרופוס ולאחר מכן לפסול את כשרותו המשפטית התקבלו על סמך חוות דעת פסיכיאטריות שכתב הפסיכיאטר ד"ר בכר (שם בדוי), אשר העיד על עצמו כי טיפל במשה במהלך 10 השנים שקדמו לכתיבת חוות הדעת.

    בחוות דעת מיום 25.9.05 כתב ד"ר בכר:

    "בגלל הפעילות הפסיכוטית המתמדת שמתבטאת בהזיות שמיעה וראיה, הפרעות בריכוז ובקשב, הנ"ל סובל מביקורת ושיפוט מציאות לקויים. לפיכך אין לו את האפשרות לחשוב מחשבה הגיונית ואובייקטיבית, כי ההיגיון שלו מושפע במידה רבה מדמיונות שווא וממחשבות שווא. בגלל מחלתו הנפשית הנ"ל אינו שפוי בדעתו, אינו מבדיל בין מותר ואסור, בין טוב ורע. ... אינו אחראי למעשיו..."

67. בחוות דעת מיום 8.2.06, אשר אף היא הוגשה לבית המשפט, הצהיר ד"ר בכר שמשה סובל מסכיזופרניה פרנואידית כרונית ויש ליקוי באישיותו. וכה נכתב בחוות הדעת:

    "החולה סובל מפעילות פסיכוטית כמעט רציפה, משך שנים, בצורת הלוצינציות שמיעה וראיה (לאחרונה החולה רואה את שני אחיו ... ניצבים לפניו, שניהם בחיים ומנהלים אתו שיחה). לחולה יש מחשבות שווא של רדיפה (למשל בקירות דירתו יש מכשירי האזנה שמקליטים אותו וכן רופא השיניים שטיפל בשיניים שלו, שתל מכשיר האזנה באחת משיניו שטיפל בה). החולה הוא עו"ד במקצועו. שיפוט המציאות וביקורת המציאות לקויים. אם הוא צריך להופיע בבית משפט כעו"ד, הוא נכנס לחרדה, כושר החשיבה שלו משתבש לגמרי, והוא איננו מסוגל לעשות את עבודתו... בגלל הפעילות הפסיכוטית, בגלל ביקורת ושיפוט ... בגלל הליקוי באישיות, החולה איננו מסוגל להגן על ענייניו ואיננו מסוגל להבחין במעשי המרמה שקליינטים מרמים אותו. החולה איננו מסוגל להבחין בין טוב ורע, מותר ואסור... אבקש למנות בהקדם אפוטרופוס על רכושו וגופו..."

68. משה הגיש ביום 06... בקשה לפרוש משהות בלשכת עוה"ד ובקשתו נתקבלה לאחר מספר ימים. ביום 9.06... חתם כב' השופט איתי כץ על צו מינוי אפוטרופוס למשה לגוף ולרכוש וביום 9.07 הוכרז משה כפסול דין.

     

69. מעדותו של משה, אשר התאפשרה רק לאחר שנאלצתי להוציא נגדו צו הבאה, התקבל רושם של אדם לא מהימן לחלוטין. משה טען שחוות הדעת בעניינו ניתנו בגוזמה, משום שהנתונים שמסר לפסיכיאטר היו מסולפים. טענה דומה העלו גם התובעים, שטענו שמשה ביקש שימנו לו אפוטרופוס רק משום שהסתבך כלכלית. עם זאת, הדברים שנכתבו בחוות דעתו של ד"ר בכר נחזים להיות קיצוניים מדי מכדי להיות מבוססים על דיווחים כוזבים שמשה מסר לו.

     

70. במהלך החקירה הוצג למשה אימות החתימה על טופס העברת הזכויות בחנות לידי יוסף, עליו חתם בשנת 2010, דהיינו כ-4 שנים לאחר שנשללה חברותו בלשכת עורכי הדין. משה הופתע מאוד מחתימה זו וטען שאינה שלו, ובמילותיו הוא: "זו אינה חתימתי זה זיוף גדול". לדבריו, הוא נוהג להשתמש בחותמת עגולה, בעוד שהחותמת האמורה מרובעת. "...אולי הבנים שלי לקחו את החותמות העגולות והאחרות והם משתעשעים בזה לאחר שראיתי שאין לי מה לעשות בחותמות האלה וגם ראיתי שאין לי כסף לצעצועים. נתתי להם כמתנה וזה אושר גדול להמשיך להיות אבא לילדים הנחמדים", (עמ' 34, שורות 17-20 ושורות 28-31).

     

71. על חוסר אמינותו של משה ניתן ללמוד גם מדברים שכתבו אודותיו העו"ס לסדרי דין בתסקיר מיום 08..... בתסקיר זה העלו העו"ס אפשרות שאין צורך במינוי אפוטרופוס למשה מאחר ובשיחה עמו הוא דיבר לעניין והבין במה מדובר, לא היו הפרעות חשיבה או חוסר הבנה. עוד הסתבר שמשה נהג לפעול באופן עצמאי, מבלי ליידע את האפוטרופוס שלו בדברים החשובים. משה התנגד נחרצות לביטול מינוי האפוטרופוס, טען שיש לו חובות רבים, ושעדיין מתנהלות נגדו תביעות בבית המשפט. עוד טען שבמקרה שקצבת הביטוח הלאומי תעבור אליו, הוא יבזבז את כספו בבת אחת. משה דרש להשאיר את מינוי האפוטרופוס בתוקפו ואף הציג מכתב מאת הפסיכיאטר המטפל בו כמי שמצבו הכללי, הגופני והנפשי הוחרף. בסופו של דבר מינוי האפוטרופוס למשה בוטל רק בינואר 2012.

     

72. כאמור, בחוות דעתו אבחן ד"ר בכר את משה כמי שסובל מסכיזופרניה פרנואידית. אני מתקשה להאמין שד"ר בכר היה משקר בתעודת רופא ביחס לכך שהוא מטפלו של משה מזה כעשור. זאת ועוד, הסיכוי שד"ר בכר היה מתבסס באבחנתו על דבריו של משה בלבד, כפי שטען משה, אינה מסתברת וסביר להניח שהונחו לפניו עדויות נוספות שהובילו לדיאגנוזה כה חמורה. לו אכן היה משה מבקש לחמוק מנושיו בלבד, סביר להניח שהיה מוסר לד"ר בכר מידע על הפרעות אישיותיות במדרג נמוך יותר. מהעובדה שלא עשה כן, ומהעבודה שחוות הדעת העידו על מחלה נפשית שחומרתה קשה ביותר, יש בסיס להנחה שאכן מצבו הקוגניטיבי של משה היה חמור באותו המועד. עוד אוסיף שתסקירי עו"ס שהוגשו בתמיכה לבקשות שהוגשו לבית המשפט התבססו גם על שיחות עם משה ועם בני משפחתו.

     

73. לחילופין, לו תתקבל טענת משה שהוא רימה את הרופאים, את העו"ס ואת הרשויות על מנת להשיג חוות דעת שתוגש לבית המשפט ותסייע לו להכריז על עצמו כפסול דין והכל כדי לחמוק מנושים – אין הדבר מוסיף על האמון שיש ליתן בו בעניין כה רגיש כמו עדות לכשרותו של מצווה ולעובדה שהמצווה חתם על הצוואה בלב חפץ, לאחר שהבין את תוכנה ומבלי שהופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת. התוצאה היא שבכול מקרה יש לפסול את חתימתו של משה כעד על גבי הצוואה.

     

74. אעבור עתה לדון בעד השני לצוואה, עו"ד יהודה. כבר עתה אציין שגם לו ניתן היה להכשיר את חתימתו של משה על הצוואה מכוח הוראות סעיף 25 לחוק הירושה, הרי שגם עדותו של עו"ד יהודה עוררה רושם בלתי מהימן.

     

75. מעדותם של עו"ד יהודה ושל משה עולה ששניהם התגוררו בשכנות והייתה ביניהם היכרות קרובה. למרות דברים אלה עו"ד יהודה העיד שבמועד החתימה על הצוואה לא ידע שעלה ספק ביחס לכשרותו המשפטית של משה. לדבריו עניין זה נודע לו בשלב מאוחר יותר, מבלי שציין מתי נודע לו הדבר, הדבר מעורר תמיהה.

     

76. בשדה המיועד לחתימת עדי הצוואה עו"ד יהודה לא ציין את תוארו של משה כעו"ד, במועד בו משה עדיין החזיק ברישיון עו"ד. עו"ד יהודה הסביר ההימנעות מציון התואר "עו"ד" ליד שמו של משה בכך שמשה "לא זומן לחתום כעו"ד". הואיל וגם עו"ד יהודה "לא זומן לחתום על הצוואה כעו"ד" אין זה ברור מדוע ציין את תוארו ליד שמו. אם לא די בכך אוסיף ששמות המיועדים לחתום על הצוואה הודפסו מראש ועו"ד יהודה בחר לציין ליד שמו של משה את התואר ר', בה בשעה שאין כל מידע על כך ש משה זכה לתואר רב.

     

77. אף לו אאמין שבעת עריכת הצוואה לא ידע עו"ד יהודה שהוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס למשה, הרי שכאשר עומת עם העובדה שמשה אישר את חתימתו (של עו"ד יהודה) על גבי הבקשה להעברת הבעלות בחנות בתלפיות, ביום 1.9.10, שוב טען עו"ד יהודה שלא ידע על כך שמשה הוכר כפסול דין. הדברים אינם מסתברים שכן משה חזר לכשירותו רק בשנת 2012, דהיינו הוא היה פסול מלשמש כעורך דין החל משנת 2006 ועד לשנת 2012. לא ניתן להאמין לעו"ד יהודה שרק לאחר שנת 2010, ולפני שנת 2012 נודע לו על פסלותו של משה, מקום בו מדובר בשכנים קרובים.

     

78. המסקנה היא שיש לתלות חשד רב בפעולותיו של עו"ד יהודה, שכן עו"ד יהודה ביקש ממשה לחתום על טופס העברת הבעלות בכובעו כעו"ד, בו בזמן שחלפו כ-4 שנים מאז נשלל רישיון עורך הדין שלו.

     

79. בסיכומיו אישר התובע שנפלו פגמים באמינותו של עו"ד יהודה אך טען שלמרות זאת יש ליתן משקל לעדותו (סעיף 69 לסיכומיו). בנסיבות העניין יש ליתן משקל מועט מאוד לעדותו של עו"ד יהודה. התעלמותו של עו"ד יהודה ממצבו ומכשרותו של משה מטילים צל כבד על אמינותו ומערערים גם את האמון שיש ליתן בו כמסוגל לאבחן אם אדם כשר לערוך צוואה. העובדה שעו"ד יהודה ביקש ממשה לאמת את חתימתו על גבי מסמך העברת בעלות במקרקעין, שעה שמשה הוכרז כפסול דין ואף לא היה חבר בלשכת עוה"ד, ואפשר לו להתחזות לעו"ד.

     

80. אמנם בסעיף 25 לחוק הירושה נקבע שכאשר התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, רשאי הוא בהחלטה מנומקת, לקיימה, על אף פגמים מסוימים ובהם כשרות העדים. אני ער לכך שבסעיף 24 לחוק הירושה מדובר על מצב בו כשרותו של עד נפסלה בשל היותו קטין או פסול דין ובמקרה דנן אין המדובר בקטינים ולפחות לגבי עו"ד יהודה אין המדובר בפסול דין, עם זאת קיים ספק רב בכך שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה ועל כן לכאורה אין מקום להפעיל את הסייג שנקבע בסעיף 25 לחוק הירושה. עוד אוסיף שיש להבדיל בין מקרה בו בצוואה כשרה לחלוטין, נכלל קטין בטעות בין עדי הצוואה לבין מקרה בו שני העדים אשר חתמו על הצוואה אינם אמינים בעיני בית המשפט.

     

81. התוצאה היא שאין ליתן אמון במשה ובעו"ד יהודה ויש לפסול את חתימתם כעדים על גבי צוואת המנוח.

    טענות בדבר מצבו של המצווה

82. בסעיף 26 לחוק נקבע שצוואה שנערכה על ידי מי ש"לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" בטלה. בפסיקה נקבע שעל המצווה להיות מודע לעובדה שהוא עורך צוואה, מודע להיקף רכושו וליורשיו ומודע לתוצאות עריכת הצוואה על יורשיו. ע"א 15/85 מזרחי נ' רז (15.11.87).

     

83. בנוסף נקבע שעל המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא. ע"א 1212/91 קרן ליבי נ' בינשטוק (28.8.94); דנא 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.6.98) (להלן: "מרום")

     

84. בע"א 851/79 שולמית בנדל נ' דורון בנדל (1981) נקבע: "הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו. חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב (lucidum intervalum)".

     

85. הנתבעים טענו שהחל ממועד סגירת העסק, בשנת 2003, חלה הדרדרות של ממש במצבו הפיזי והמנטאלי וכי לא היה כשיר לערוך צוואה במועד בו נערכה ונחתמה.

     

86. ב"כ התובע טען שעדויות הנתבעים בעניין מצבו של המנוח היו כלליות ולא התייחסו למועדים ספציפיים ועל כן לא ניתן להסתמך עליהן. כפי שאראה בהמשך, ממסמך שהוגש לבית המשפט עולה שעוד ביום 14.11.04, דהיינו זמן רב לפני מועד עריכת הצוואה, דיווחה רחל לרופא שהמצווה סובל מבעיות זיכרון ואינו מוצא את הדרך לביתו.

    חוות דעת המומחה

87. בטרם אחל בדיון בנושא זה, אחזור ואדגיש שתוצאות פסק הדין הראשון לא הסתמכו על הקביעה שהמצווה לא היה כשיר לערוך צוואה. בסעיף 74 לפסק הדין הראשון קבעתי שההתייחסות למצבו הכללי של המצווה ולתמונה הקלינית והרגשית הכוללת שלו, אף אם אינם שוללים בצורה מוחלטת את כשרותו של המצווה, מעוררים שאלה אם לא היה המצווה בחינת טרף קל. לאחר מכן פניתי לדון בטענה שהופעלה על המצווה השפעה בלתי הוגנת אשר גרמה לו לחתום על הצוואה. בסעיף 169 לפסק הדין ריכזתי את כל העילות אשר הובילוני בסופו של דבר לדחות את הבקשה לקיום הצוואה. עילת אי הכשרות לא נכללה בעילות אלה. בנסיבות אלה, מסקנות חוות דעת המומחה לא יכולות היו לשנות חלק ניכר מהעובדות שנקבעו בפסק הדין הראשון, ומתוצאות הדיון בבקשה לאי יהודה הצוואה שהסתמכו על אותן עובדות.

     

88. המומחה ציין בחוות דעתו שהתיעוד שהיה בפניו לצורך הכנת חוות הדעת היה חלקי ומועט. עוד הוסיף שבמועד עריכת הצוואה לא בוצעה הערכה של כשירות המצווה לערוך צוואה. מתשובתו לשאלת ההבהרה עולה גם שבחומר הרפואי התגלו דיווחים סותרים ממקורות מידע שונים של גופים מטפלים. המומחה העיד על עצמו כי קבע את המהלך הקליני הסביר יותר בעיניו.

     

89. עוד הבהיר המומחה שבמקרה דנן לא בוצעה הערכת כשירות במועד המדויק. נוכח עובדות שהתגלו מעיון במסמכים רפואיים ובהם מסמכים אשר התקבלו מגורמי הרפואה השונים בגלגול השני של ההליך (מדובר ב-243 (!) עמודי מסמכים מקופ"ח אשר נסרקו בנט משפט), מתחזקת המסקנה שלו היו נמסרות לעו"ד יהודה העובדות הנכונות באשר להיסטוריה הרפואית של המצווה בסמוך למועד עריכת הצוואה, הרי שחובתו המקצועית הייתה להתנות עריכת הצוואה בקיום בדיקת כשירות עדכנית ליום חתימת הצוואה.

     

90. מהמסמכים, אשר חלק נכבד מהם לא נחשף לעיני המומחה, עולה שביום 14.11.04 התלוננה רחל בפני הרופא המטפל על כך שהמצווה סובל מבעיות זיכרון. המצווה השיב שאינו מודע לבעיה זו. עוד דיווחה רחל שהמצווה אינו יכול למצוא את הדרך לביתו. המצווה לא יכול היה להשיב לרופא איזה סיוע עשוי לעזור לו. באותה פגישה עורר הרופא ספק בשאלה אם ראוי שהמצווה ימשיך להחזיק ברישיון נהיגה. לא ידוע אם בסופו של דבר אישר הרופא למצווה להמשיך ולהחזיק ברישיון נהיגה אך ממסמך רפואי מיום 15.6.10 עולה לכאורה שב-8 השנים שקדמו לאותו מועד לא חודש רישיון הנהיגה של המצווה. אם נכונה טענה זו כי אז מתעורר ספק גם בעדותם של רחל ושל התובע אשר טענו שהמצווה הוביל אותם במכוניתו למפגשים במשרדו של עו"ד יהודה. ספק זה קיים גם נוכח מצבו הרפואי של המצווה והעובדה שסבל מכאבים קשים במועדים הסמוכים לשני המפגשים האמורים, כפי שיפורט להלן.

     

91. עוד עולה מהמסמכים שביום 26.3.06 (דהיינו פחות מחודש בטרם נפגש המצווה לראשונה עם עו"ד יהודה) פנתה רחל לקופת חולים וביקשה להפנות את המצווה למיון בגלל כאבי מותניים ונפיחות מתחת למפשעה. בביקור זה לא נכח המצווה ורחל נימקה זאת בכך שלא ניתן היה להביאו למרפאה, בשל כאבים מהם סבל.

     

92. המצווה הגיע למשרדו של עו"ד יהודה ביום 20.4.06 ולא מצאתי תיעוד רפואי המוכיח שעד למועד זה זכה שתלונותיו בעניין הכאבים תיבדקנה ותטופלנה.

     

93. עוד התברר שבסמוך ליום 4.06... דהיינו כ-9 ימים לפני חתימת הצוואה, היה המצווה מאושפז בבית חולים. במהלך אשפוז זה עבר המצווה טיפול בהרפס בדופן של הבטן וקיבל NSAID'S, תרופה משככת כאבים. לא מצאתי מסמכים בקשר לאותו טיפול, אך מסתבר שהמצווה עבר טיפול רפואי פולשני וסבל מכאבים.

     

94. גם כשאושפז בבית החולים ... ביום 5.06 ... (פחות מ-3 שבועות לאחר חתימת הצוואה) נרשמו מפי המצווה תלונות על כאבי בטן חזקים במהלך השבוע שקדם לאשפוז. במהלך שבוע זה המצווה הפסיק כמעט לאכול ולשתות, סבל מבחילות חזקות, לא היו לו פעולות מעיים והוא היה חלש, מסתחרר ולא מסוגל לקום מהמיטה (נספח ט'). התרשמות הצוות הרפואי הייתה שהמצווה סובל מדיכאון והוחל במתן תרופה נגד דיכאון (נספח י').

     

95. בגיליון קבלת החולה, (נספח ו'), נכתב שהמצווה היה מבולבל (גם במיון וגם במחלקה), התנהגות מוזרה ולא אדקווטית) לא תואמת) והומלץ לשקול יעוץ פסיכיאטרי. ממסמך אנמנזה סעודית (נספח ח'), עולות בין היתר שהמצווה לא זכר את מספר הטלפון בבית, לא ידע מה מצבו הרפואי ומדוע הוא מאושפז. בגיליון קבלת החולה מאותו יום (נספח י"א) נכתב שהמצווה בהכרה מלאה, ערני, מתקשר אך מבולבל ובהמשך: "טוען שבכלל התעניין ללכת לביתו (בא לבקר מישהו בבי"ח) ו"תפסו אותו" והשכיבו על המיטה ... לא יודע למה הביאו אותו לפה, לא מתלונן על שום דבר...". דברים אלה נכתבו ביום 5.06 ..., 3 שבועות לאחר חתימת הצוואה.

     

96. ביום 15.6.06, כחודש לאחר חתימת הצוואה נבדק המצווה בקופ"ח כאשר סיבת הפניה הייתה ירידה של 15 ק"ג במשקל גופו של המצווה. המצווה טען שהוא שמן "והחברים אמרו לא (יתכן שהכוונה ל"לו", הערה שלי, ש"א), בנוסף ירידה בתיאבון חולשה ניכרת, רוב הזמן ישן".

     

97. כאמור, המומחה עמד על כך שהתיעוד הרפואי שעמד לפניו היה חלקי ומועט. אכן הוכח שהמנוח לא היה במעקב רפואי בתקופה הרלבנטית לעריכת הצוואה וגם לאחריה, למרות גילו ומצבו הרפואי, מצב זה שלל אפשרות קיום מסמכים רפואיים ופסיכוסוציאליים, שהיו אמורים להיערך בזמן אמת ושניתן היה להיעזר בהם לשם הערכת כושרו של המנוח לערוך צוואה ולשם הערכת יכולתו לעמוד איתן מול השפעות בלתי הוגנות.

     

98. מהמסמכים הרפואיים עולה שגם בתקופה שקדמה להידרדרות במצבו, לא טיפל המצווה כראוי בבעיותיו הרפואיות. המצווה סירב ליטול תרופות להן היה זקוק בשל מצבו הרפואי. התובעים הודו בכך שהמנוח לא נטל את התרופות שנרשמו לו, ללב ולדילול הדם, ורחל הפסיקה לרכוש עבורו תרופות (ראו רמ"ש ..., נספח מ' להתנגדות, "תגובת התובעת לתגובת הנתבעים 2 ו-3, סעיף 6.ד). עוד ניתן ללמוד מהמסמכים שרחל לא עשתה כל המוטל עליה בעניין זה. כך לדוגמה כאשר הומלץ בפני רחל לפנות לקבלת סיוע בטיפול במצווה, סירבה לעשות כן ואף נמנעה מלערב את הבנים בצורך במתן טיפול.

     

99. הימנעות רחל מלהביא את המנוח לבדיקות, מעקבים וטיפולים רפואיים, במשך תקופות ארוכות, הייתה הגורם לתיעוד הרפואי המדולדל.

     

100. המומחה אישר שבתיעוד הרפואי קיימות לכאורה סתירות בין הממצאים, אך הביע דעתו שתופעה זו אופיינית לתיעוד רפואי. המומחה הסביר שחוות דעתו ניתנה על סמך התרשמות ממהות התהליך הקליני ולא מדיווח נקודתי זה או אחר (עמ' 3 לחוות הדעת). אציין שמפרק התיעוד הרפואי בחוות הדעת ניתן ללמוד שכל המסמכים מקופת חולים שהיו לפני המומחה מתייחסים למועדים שלאחר חתימת הצוואה. לא מצאתי בדיווחים אלה כל הסתמכות על מסמך או דיווח מקופת חולים ביחס לתקופה שקדמה למועד חתימת הצוואה (9.5.06) או למועד הסמוך לאחר חתימת הצוואה, מסמכים שכבר הראיתי שנועדה להם חשיבות קריטית, שעה שמצליבים ביניהם לבין שני המועדים החשובים בקשר לעריכת הצוואה: מועד המפגש הראשון עם עו"ד יהודה ומועד חתימת הצוואה.

      

101. ב"כ הנתבעים שיגרו למומחה רשימה ארוכה ומפורטת של שאלות הבהרה (28 במספר). לרשימה זו צורפו מסמכים שהמומחה התבקש להתייחס אליהם.

      

102. המומחה השיב בלקוניות ובצורה חלקית למרבית השאלות שנשאל. כך לדוגמה בחלק מהתשובות נמנע מלהשיב לשאלות נקודתיות אם בחן מסמכים רפואיים מסוימים. מהתשובות החלקיות לא ניתן היה להבין אם המומחה נחשף או לא נחשף לאותם מסמכים ולא ניתן היה להבין אם המומחה משיב בשלילה לשאלה אם נחשף למסמך או שתשובתו מתייחסת לנפקות המסמך ביחס לשאלות העומדות לדיון. אני מפנה בעניין זה לתשובות המומחה לשאלות 6, 7, 8, 19, 20, 22, ו-23, המתייחסות למסמכים מ-2.20, 11.11.04, 14.11.04, 5.3.12, 8.7.12, 7.11.13 ו-28.11.13.

      

103. מהתשובות שהשיב לשאלות ההבהרה עולה שהמומחה לא היה מודע למסמכים רפואיים נוספים וגם מהמסמכים שעמדו לפניו לא הסיק את כל המסקנות המתבקשות. כך לדוגמה אישר המומחה שבעת כתיבת חוות דעתו הוא לא היה מודע לחלק מהמסמכים שצורפו לשאלות ההבהרה. כוונתי לנספחים ו', ז', ח', ט', י' ו-י"א, עוד אישר המומחה כי לא בחן מסמך מיום 22.6.06, (נספח ה'). במסמך אחרון זה שנכתב פחות מחודשיים לאחר חתימת הצוואה הייתה האבחנה הסיעודית "חשש להידרדרות במצב בריאות". עוד נכתב שאחות קופ"ח יזמה שיחת טלפון עם רחל לשם קביעת תור למעקב סכרת. רחל השיבה שהמצווה ישן וכי הוא מתנגד ומסרב להגיע לרופא או למעקב.

      

104. כב' סגן הנשיא, השופט אסף זגורי, בתע (נצ') 24355-07-11 ע.מ נ' ג.א. (31.8.16) דן במקרה בו ניתנו חוות דעת סותרות ביחס לכשרותו הקוגניטיבית של המנוח. נקבע שחרף קיום חוות דעת רפואיות חיובית ביחס לכשרות המצווה, הרי שהתמונה הנפשית הכוללת של המנוח אינה יכולה להצביע על כשירות לצוות. וכך נקבע: "...החסר הוא בכך שהוא מתייחס אך ורק לליקוי השכלי והקוגניטיבי של המנוח, בעוד שבית המשפט סבור שיש לראות את התמונה הקלינית והרגשית הכוללת שלו. שכן, "ההגבלה המוטלת על מי שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה, עניינה מצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה ... דומה כי בהקשר זה, הגישה הנהוגה כיום בפסיקה היא המבט הכוללני. בתי המשפט, ויש להניח גם הציבור, מעוניינים בקיום צוואות של מצווים שידעו היטב מה הם עושים ולא במצווים שסבלו מקשיים קוגניטיביים ומנטליים קשים אשר בהבלחה רגעית מתוך תחושת כעס שקשורה במצבם הכללי הובלו לערוך צוואה מקפחת שמאוחר יותר לא יוכלו לשנות, כי כלל לא יזכרו".

      

105. המקרה בו דן כב' השופט זגורי עסק במצווה שסבל משלל בעיות נפשיות, מדיכאון עמוק, משוטטות ואלכוהוליזם, וגם הוא לא טופל באופן עקבי. כב' השופט זגורי מצא שצירוף כל הנתונים מעיד על כך שלא רק מהבחינה הקוגניטיבית היה על המנוח להיות כשיר לציווי רכושו, אלא גם מהבחינה הנפשית, וברובד זה לא היה המנוח כשיר דיו.

      

106. כל מה שכתבתי בפרק זה בפסק הדין לא נועד לערער אחר מסקנתו הסופית של המומחה, שאינה נדרשת לשם מתן פסק דין זה, ואשר הנתבעים אינם חולקים עליה, אלא לאוורר את הצורך בבחינה הוליסטית של חוות הדעת המוגשות בתיקים מעין אלה וליצור סינתזה בין המסמכים הרפואיים וההערכה הרפואית לבין הראיות האחרות שנתקבלו במהלך הדיון.

      

107. התייחסות למצבו הכללי של המצווה, ולתמונה הקלינית והרגשית הכוללת שלו, אף אם אינם שוללים בצורה מוחלטת את כשרותו של המצווה, מעוררים שאלה אם לא היה המצווה בחינת טרף קל ומשכך אפנה לדון בשאלה האם הופעלה על המנוח השפעה בלתי הוגנת, אשר גרמה לו לחתום על הצוואה הנדונה.

     השפעה בלתי הוגנת

108. כפי שכבר ציינתי, הנתבעים טענו בהתנגדותם שיוסף ורחל הפעילו על המצווה השפעה פסולה, תוך ניצול מצוקתו הנפשית הקשה, כדי שיעביר עוד בחייו או יצווה בצוואתו ליוסף כמעט את כל רכושו. הנתבעים ביקשו לחזק את טענתם בעדויות החד משמעיות שהובאו בתיק האפוטרופסות מהן ניתן ללמוד על הזנחתו החמורה של המנוח.

      

109. יוסף ורחל הכחישו נמרצות טענות אלה וטענו שאין אמת בטענה שיוסף קיבל מהוריו מתנות ללא תמורה. לדבריהם ההורים סייעו לכל ילדיהם, ורק יוסף קופח. על כן, בשנותיו האחרונות של המנוח סייעו לו ההורים יותר מלאחיו. כך לדוגמה נטען שרחל העבירה לראובן כ-50,000 ₪, בשנים שקדמו להגשת ההליך, מאחר וטען שאין לו מה לאכול, ההורים גם אפשרו לאחים לרכוש נכסים שהיו בבעלותם בעבר במחיר של שליש משווים הריאלי, במטרה לסייע להם ברכישת דירת מגורים. עוד הוסיפו שהייתה סיבה הגיונית להעדפתו של יוסף והיא הטיפול וההשקעה הרבים שהשקיע בהוריו, בעת שנזקקו לכך יותר מכל.

      

110. בסעיף 30(א) לחוק הירושה נקבע שהוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה. הכלל המשפטי שנקבע הוא כי אין פסול בניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר, מה שפסול הוא השפעה בלתי הוגנת.

      

111. נטל ההוכחה להוכיח את ההשפעה הבלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו. ראו ספרו של שילה, שם, כרך 1, עמ' 269 – 270, ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינבורט (1968). פרופ' שילה אף הוסיף וקבע (שם, עמ' 271): "... כנראה, הדרך להצליח בטענה של השפעה בלתי הוגנת היא לא על ידי הוכחה פוזיטיבית של ההשפעה הפסולה, אלא על ידי ביטול החזקה שהצוואה נעשתה על פי רצונו החופשי של המצווה. לפיכך, אם בוטלה החזקה, כי אז עובר נטל ההוכחה על שכמו של תובע קיום הצוואה".

      

112. התובע לא חלק על כך שרחל השפיעה על המצווה וטען שאין שום ספק כי איש ואישה החיים יחד כחמישים שנה משפיעים האחד על השני. אכן צדק הוא בטענה זו ואולם סעיף 30 (א) לחוק הירושה אינו עוסק בהשפעה סתם אלא בהשפעה בלתי הוגנת. ב"כ התובע ביקש לטעון שקיימת תזה השוללת קיומה של הנחה לכאורה בדבר השפעה בלתי הוגנת ביחסים בין בעל לאשתו והפנה לדברי הנשיא שמגר בפסק הדין בע"א 510/90 כצנשטיין נ' סדרנסקי, פ"ד מה (2) 221 (7.2.1991). חיפשתי מניין לקוח ציטוט זה ומצאתי שמקורו בדברים שכתב השופט שמגר בפסה"ד בע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן, פ"ד לט(4) 769. אמירה זו מהווה ריכוז של הלכות שנתקבלו במשפט האנגלי ולא הוכח לפני שקיימת תזה שכזאת במשפט הישראלי. קיומה של השפעה בלתי הוגנת או היעדרה צריכים להיקבע על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה, ראו שוחט, פינברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון, עמ' 134, ובמקרה דנן שוכנעתי שהעובדות מוכיחות קיום השפעה בלתי הוגנת.

      

113. בדנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.6.98) נקבע שבמקרה של יחסי תלות מקיפים ויסודיים בין המנוח לזוכה על פי הצוואה – הרי שנטל הראיה יוטל לפתחו של תובע קיום הצוואה אם יתקיימו שני תנאים: האחד, כי תלות המצווה בתובע קיום הצוואה היא "כה מקיפה ויסודית עד שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי". התנאי השני הוא שהוראת הצוואה היא "בעליל לטובתו של הנהנה".

      

114. בפס"ד הנ"ל נקבעו המבחנים הבאים לבחינת הסוגיה של השפעה בלתי הוגנת:

     א.מבחן התלות והעצמאות – האם המצווה היה עצמאי מן הבחינה הפיסית והנפשית בעת שנחתמה הצוואה;

     ב.מבחן התלות והסיוע – האם המצווה נזקק לסיוע במטלות היומיום.

     ג.קשרי המצווה עם אחרים – עד כמה קיים המצווה קשרים עם סביבתו, ועד כמה הוא היה תלוי בנהנה.

     ד.נסיבות עריכת הצוואה - על פי מבחן זה יש לשקול מהן הנסיבות בהן נערכה הצוואה, ועל פיהן יש להעריך את ההשפעה הבלתי הוגנת.

115. על פניו, המקרה שלפני אינו מתאים לחלק מהמבחנים שנקבעו בפס"ד מרום להוכחת השפעה בלתי הוגנת, שכן לכאורה המצווה לא נותק מסביבתו, כך שמבחן קשרי המצווה עם אחרים אינו מתקיים. עם זאת, המנוח היה עזוב, בודד ונטוש, ונראה היה כי איש לא דאג לו. הוא היה תלוי באחרים אך לא קיבל סיוע. הנסיבות המזעזעות שנפרסו לפני ואשר התחזקו לאחר קבלת החומר הרפואי, ממנו למדתי על מצבו של המצווה במועדים הסמוכים לעריכת הצוואה. עובדות אלה חוזקו גם בראיות שנשמעו בעת הדיון בבקשה למינוי אפוטרופוס למצווה. הוכח שאין המדובר במקרה רגיל בו אדם עצמאי מצווה את עיזבונו למאן דהוא שהיטיב עמו.

      

116. התרשמתי שהמצב הירוד בו נמצא המנוח, מלמד על כך שלמנוח לא הייתה כל השפעה על החלטותיו, על כספו ועל עצמאותו, ועל כן ניתן היה להשפיע עליו, באמצעות הפחדה ולחץ, לחתום על צוואה לטובת רחל ולטובת יוסף. ייתכן גם שהמצווה הוטעה שהוא חותם על צוואה הדדית, כפי שטענה רחל, עובדה שנתגלתה כלא נכונה לאחר מות רחל, וזוהי עילה נוספת לביטול הצוואה על פי סעיף 30(א) לחוק הירושה.

      

117. בפסק הדין הראשון פירטתי את ההליכים שהתקיימו בתיק האפוטרופסות שהתנהל בעניין המנוח. אומנם נכון שאירועים אלו אירעו מספר שנים לאחר חתימת הצוואה אך ניתן ללמוד מהם על מה שאירע קודם לכן.

      

     הבקשה למינוי אפוטרופוס למצווה

118. לא יכול להיות חולק שכאשר הגיעו הדברים לידיעת רשויות הרווחה, בשנת 2012, היה המנוח במצב מתקדם מאוד של אלצהיימר וסבל מדמנציה.

      

119. תיק האפוטרופסות נפתח ביום 25.6.12, בבקשת יוסף ורחל להתמנות כאפוטרופוסים לגוף ולרכוש המנוח, אשר הוכר באותו המועד כסובל מפגיעה פרונטאלית ומדמנציה. מועד אבחנת הדמנציה היה בחודש מרץ 2012.

      

120. לבקשה צורפו אישורים רפואיים רבים, אחד מהם מאשפוז המנוח במחלקה הנוירולוגית בביה"ח ... עפ"י דו"ח האשפוז, המנוח הוכר כסובל מהזנחה, בלתי מטופל, ועל אף מרשמי תרופות שונים שהוכנו עבורו, אישרה רחל שהמנוח לא נהג ליטול תרופות כלשהן. נרשם שרחל תיארה כי דיברה פעם אחת עם עו"ס אך לא נעשה דבר מעבר לכך.

      

121. ביום 27.6.12 פנה ב"כ היועמ"ש בבקשה למנות את הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופוס למנוח, מהטעם שרחל ויוסף מזניחים את הטיפול בו בצורה פושעת. ב"כ היועמ"ש ציין שהמנוח אושפז בביה"ח ואז דווח לרווחה אודות הזנחתו. המנוח היה מוזנח בצורה קיצונית, בגדיו מלוכלכים, ורגליו היו במצב חמור, אשר נטען שהעידו על הזנחה שנמשכה שנים רבות.

      

122. יוסף ורחל התנגדו למינוי אפוטרופוס חיצוני ואף להשמה של המנוח בסידור מוסדי, ועמדו על כך שהם ימונו לתפקיד, על אף שהזניחו את הטיפול במנוח בכל מהלך השנים. ב"כ היועמ"ש טען שמשפחת המנוח אינה דואגת לו וכתוצאה מכך הדרדר מצבו באופן קיצוני. עוד ביקש ב"כ היועמ"ש, בקשה לא שגרתית, כי יינתן צו האוסר על המשפחה להוציא את המצווה מבית החולים ללא היתר.

      

123. הבקשה נתמכה בתסקיר עו"ס מיום 26.6.12. משיחה שערכה העו"ס עם רופאת המשפחה התברר שבמהלך 3 השנים שקדמו לאשפוזו, הגיע המנוח לביקור אצל הרופאה פעם אחת בלבד. אמנם רחל עמדה בקשר עם הרופאה אך למרות שהרופאה המליצה כבר שנתיים קודם לכן על קבלת זכויות המגיעות למנוח, לסעד ולטיפול מטעם הביטוח הלאומי, וכן המליצה על השגחה מלאה למנוח, 24 שעות ביממה, לא קידמה רחל את הטיפול בכל צורה. הרופאה חשה שרחל מעלה תירוצים רבים ומתחמקת מטיפול במנוח.

      

124. עוד דווח בתסקיר שמדיווח האשפוז עלה שמשפחת המצווה כמעט לא הגיעה לבקרו. גם באשפוז סיפקה רחל תירוצים לכך שלא ניתן טיפול למנוח ונראה היה שהיא מתחמקת מטיפול עתידי בו.

      

125. העו"ס ציינה שרחל סירבה לאפשר לה ביקור בבית הצדדים, ובני המשפחה דיווחו שהבית מוזנח, מלוכלך וניכרה בו רטיבות.

      

126. דווח גם שלבני הזוג הייתה הכנסה מהשכרת העסק, בסך 12,000 ₪, מהשכרת הדירה בגילה, בסך 2,000 ₪ ומקצבאות זקנה. למרות ההכנסה שנראית על פניה כגבוהה דיה, רחל טענה שמצבם הכלכלי שלה ושל המצווה אינו טוב, אך מצד שני לא הפעילה את הביטוח הסיעודי של המנוח.

      

127. העו"ס תיארה כיצד רחל סירבה לשתף עמה פעולה, סירבה בתחילה להגיע לפגישות, וסירבה למסור מספרי טלפון של ילדיה. נמסר מפי רחל שהיא אינה מקפידה על כך שהמנוח יתקלח. עוד התברר שרחל אפשרה למנוח לצאת לבדו מהבית, למרות שאיבד את דרכו מספר פעמים.

      

128. הובהר שהנתבעים, או לפחות חלק מהם, לא ידעו מה מצבו של המצווה ולמרות שרובם הסכימו שרחל תשמש כאפוטרופסית עמדת העו"ס הייתה שרחל הוכיחה במעשיה שאינה דואגת לטובת המנוח, ועל כן הומלץ על מינוי חיצוני של הקרן לטיפול בחסויים.

      

129. ראובן טען שרחל ויוסף שולטים במצווה. לדבריו, ביקש מאמו בכל לשון לטפל במנוח וזו האשימה את המנוח בכך שאינו עובד ומתפקד והיו לה תירוצים שונים למצבו. ראובן טען שכאשר יוסף התארס הוא דאג להוציא פסק הלכה שאין להביא את האב לאירוע, משום שהוא מוזנח ונודף ממנו ריח רע ואז ראובן, שהתרעם על חוסר כיבוד אביו, הלך בעצמו, קילח את המנוח, והביא אותו לאירוע. ראובן טען שרחל מדרה את האב. לדבריו בכל פעם שהגיע לבקר את הוריו טענה שהאב אינו יכול לדבר עמו. עוד טען שבזמן שרחל טענה שאין די כסף כדי לטפל במנוח, נתנה במתנה את רכוש ההורים ליוסף, העבירה על שמו חנות שהייתה שייכת להם ופתחה עבורו קופת גמל. תואר כי יוסף התגורר בבית ההורים, ובזמן זה האם מימנה את כל צרכיו, אך הוא המשיך לקחת מהוריו עוד ועוד כספים ונכסים.

      

130. לאחר שהשתכנעתי שאין מקום למנות מי מבני המשפחה כאפוטרופוס לחסוי מיניתי את הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופוס זמני לגופו ולרכושו של החסוי. בר"ע שהוגשה על ההחלטה נמחקה עקב פטירת המצווה.

      

131. גם מתגובת ראובן לבר"ע שהגישה רחל כנגד מינוי הקרן לטיפול בחסויים ניתן ללמוד על מצבו של המצווה. מסמך זה צורף להתנגדות לקיום הצוואה. ראובן פרט באריכות כיצד אביו הוזנח בצורה קשה ומחפירה. המנוח נהג להטיל את שתנו בפחיות, משום שלא הוחלפו לו חיתולים, התגורר בתת תנאים, מאחר ורחל לא טיפלה בניקיון מגוריו. רחל גם הותירה אותו לבדו בבית ימים רבים, ולא דאגה שיהיה בפיקוח. כאשר ראובן הזמין את הוריו לביתו התנגדה רחל לכך שהמצווה יצטרף אליה והתנתה את בואה בכך שלא יוזמן. בימים בהם באה לחגוג עמו את חג הפסח, רחל הותירה את המנוח לבדו בדירה, במהלך ימים ארוכים. עוד טען שלמרות פניותיו הרבות, רחל ויוסף לא קילחו את המצווה במהלך מספר שנים. על גופו של המצווה נמצאו חבלות רבות, שנגרמו כתוצאה משוטטות ללא פיקוח, משום שרחל לא השגיחה עליו. למרות כל זאת המשיכו רחל ויוסף להחתים את המצווה על מסמכים. כך לדוגמה בשנת 2012, במהלך הליך מינוי האפוטרופוס, הוחתם המצווה על מסמך המביע את הסמכתו למינויה של רחל כאפוטרופסית עליו, כאשר כבר היה דמנטי לחלוטין ומאושפז בבית החולים.

     העדויות

132. רחל הכחישה את כל הנטען, וביקשה להסתמך על מכתבי הרופאים המטפלים, אליהם התייחסתי לעיל, ולפיהם היא טיפלה במנוח במסירות בשנותיו האחרונות, עם זאת, כפי שכבר ציינתי, המכתבים האמורים סתרו את מצבו הרפואי של המנוח בעת שהגיע לאשפוז, והעידו על כך שהמנוח הוזנח.

      

133. בנסותה להוכיח את מסירותה לבעלה צרפה רחל לתצהירה הפניות לבדיקות ותוצאות בדיקות דם, ואולם התברר שהמדובר במסמכים שהונפקו החל מסוף שנת 2011, כאשר מצבו של המנוח כבר היה חמור מדי ואז הוכר כסובל מפגיעה פרונטאלית ולא מהתקופה הקודמת בה כבר הוכר כסובל מבעיות לב ולחץ דם, בהן רחל לא טרחה לטפל. עוד אזכיר שרופאת המשפחה דיווחה לעו"ס שבמהלך 3 השנים שקדמו לאשפוזו, הגיע המצווה לביקור אצלה פעם אחת בלבד.

      

134. הוכח לפני שמצבו הדיכאוני של המנוח, הזנחתו הפיזית ושיטוטיו החלו כבר בשנת 2003, אך רחל לא עשתה דבר כדי למנוע מצב זה.

      

135. בסופו של דבר מצאתי שהטענות בדבר יחסה של רחל למנוח מתיישבות היטב עם העובדות בדבר מצבו המוזנח. אין חולק שהמנוח היה אדם אומלל ועזוב וזאת ממש עד ימיו האחרונים, אז דרש ב"כ היועמ"ש להפקיע את הטיפול בו מידיה של רחל.

      

     המשך בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת

      

136. כאמור, המבחנים שנמנו בפס"ד מרום הנז' מתקיימים רק באופן חלקי. כך לדוגמה ניתן ללמוד מעדותו של לוי שהמנוח הסתובב בחופשיות בכל מהלך השנים, וכי שוטט ברחובות. בכך יש להעיד לכאורה על עצמאותו של המנוח, אך זאת בהתעלם מהמצב הנפשי שגרם למנוח לשוטט ברחובות. באשר למבחן התלות והסיוע – הרי שלא יכול להיות חולק שהמנוח היה תלוי באחרים אך לא ניתן לדבר על סיוע שקיבל, ובוודאי שלא סיוע ראוי. הוכח שרחל ויוסף לא סייעו ביד המנוח כלל וכלל, לא דאגו לרווחתו הפיזית, ולא דאגו לטיפול פיזי ורפואי בו.

      

137. גם ביחס לקשרי המנוח עם אחרים הוכח שלא נמנע בעד המנוח לשוחח עם מי שיחפוץ. אמנם הנתבעים טענו שכאשר הגיעו לביתו היה המנוח ממודר ורחל ביקשה מהם לא לעלות לחדרו, אך לא נטען שכאשר הנתבעים התעקשו על כך רחל מנעה זאת מהם. זאת ועוד, הנתבעים טענו שרחל השאירה את המנוח לבדו, במהלך ימים ארוכים, וגם מכך ניתן ללמוד שלכאורה, רחל לא מנעה מהמנוח עצמאות וחופשיות. ואולם, עיון מעמיק בראיות שהובאו בתיק זה מלמד על ההשפעה הבלתי הוגנת שהשפיעה רחל על המצווה. הנסיבות שהובילו למסקנה זו הן:

      

     • העדר טעם מספק לכך שהמנוח יצווה את עיקר עיזבונו דווקא ליוסף.

     • המנוח היה תלוי ברחל, וזו שלטה בו מבחינה כלכלית ונפשית, אך רחל לא טיפלה בו ולא דאגה לרווחתו הפיזית והנפשית.

       אדון בכל אחד מהטעמים בנפרד.

138. טעם ראשון – העדר סיבה ממשית להעדפתו של יוסף -

     כבר מתחילה לא נמצא כל הסבר לכך שהמנוח יצווה את רכושו דווקא ליוסף. כפי שכבר ציינתי, יוסף הוא היחיד מבין אחיו שלא עבד עם אביו בעסק ולא שהה עמו בקירוב. יוסף לא טיפל באביו בכל צורה ואופן ואולי זוהי הסיבה העיקרית לכך שמצבו של המנוח היה כה גרוע, והנה, בעוד שיוסף קיבל במתנה מהוריו נכסים, ללא כל תמורה משמעותית, הוא לא השקיע במנוח, ולו השקעה מינימאלית.

139. רחל העלתה בעניין זה 2 טענות: לדבריה יוסף לא הופלה על פני אחיו, משום שההורים סייעו כלכלית לכל ילדיהם, הן באמצעות מתן אפשרות לרכישת הדירות שהיו בבעלותם, במחיר מופחת, והן באמצעות מתן כספים. טענה זו התבררה כלא מדויקת. כאמור, שמעון ויששכר עמדו על כך שכל אחד מהם רכש מהוריו דירה במחיר השוק ולא במחיר מופחת, לעומת זאת, הדירה שקיבל יוסף תמורת 300,000 ₪ ניתנה בשליש ממחיר השוק. טענתם של שמעון ויששכר מסתברת יותר מטענתה של רחל, שכן אין דינן של הדירות בגילה ובפסגת זאב, שנרכשו בשנת 2000, כדין הדירה שקיבל יוסף בגילה, בשנת 2008. זאת ועוד, לוי וראובן לא קיבלו כלל דירות, כך שבכל מקרה לו היה מקום לתקן עוול כלפי מי מהבנים היה צריך לעשות זאת ביחס ללוי ולראובן. זאת ועוד, יוסף קיבל בנוסף לדירה במחיר המופחת גם חנות בתלפיות, בתמורה נטענת בסך 50,000 ₪, ועל פי הצוואות היה אמור ליהנות מכל הזכויות בדירת הקוטג'. אין ספק ששווין של זכויות אלו עומד על מיליוני שקלים. המסקנה היא אם כן שיתר האחים אכן קופחו ע"י ההורים.

      

140. הטענה לפיה ההורים סייעו במתן כספים לכל האחים כפי שסייעו ליוסף התבררה אף היא כלא נכונה, שכן עפ"י עדותה של רחל, רק ראובן קיבל 100,000 ₪, והיה זה אחרי שנחתמה צוואת המנוח. הא ותו לא. אין לראות בסיוע זה שווה ערך לנכסים שניתנו ליוסף, כפי שכבר פורט.

      

141. מצד שני רחל ניסתה לטעון שככל ויוסף הופלה לטובה על פני אחיו, הרי שהיה זה בשל הסיוע הרב שנתן להוריו בעת שנזקקו לכך. גם טענה זו התבררה כלא נכונה. ליוסף הושבו 50,000 ₪ מסכום ההלוואה שנתן ובנוסף לכך הועברו לידיו הזכויות בחנות. הוכח שיוסף לא סייע בידי המצווה. המצב המזעזע בו נמצא המצווה בעת ששירותי הרווחה החלה לטפל בו העיד על הזנחה. הוא לא קולח במשך מספר שנים, ציפורניו היו כה ארוכות, עד שהתעגלו חזרה פנימה, גופו הדיף ריח רע, המצווה לא נטל תרופות במשך שנים רבות, על אף שלקה בליבו, ואף הוכר כסובל מדמנציה ועל גופו נמצאו סימני חבלות רבים, שלא טופלו כלל. זהו אינו טיפול, ויוסף בוודאי שלא טיפל במנוח.

      

142. מהנתבעים 1-3 התקבל רושם חם בהרבה כלפי המנוח מאשר היחס שנתן לו יוסף. אמנם, הנתבעים 1-3 לא טיפלו באופן מסור דיו באביהם, שכן לא לחינם הגיע למצב בו הוכר כחסר ישע, עם זאת הם הגיעו אחת למספר שבועות לטפל במנוח ולשבת עמו. יששכר סיפר את המנוח וגילח אותו, נתן לו כספים לרכישת מזון ודאג לו. גם משמעון ולוי התקבל רושם של אהבה ודאגה למנוח, הרבה יותר מהיחס שנתן יוסף למנוח, לגביו, כל שנטען היה כי לקח את המנוח לשיעורים בבית הכנסת וכי חגג למנוח ימי הולדת.

      

143. מעדויותיהם של לוי, יששכר ושמעון, אשר שנמצאו מהימנות, למדתי רבות על יחסם של יוסף ורחל כלפי המנוח. יששכר העיד על מקרים שונים בהם רחל ויוסף הגיעו לבקרם ללא המצווה. כאשר ביקש לברר את סיבת הדבר אמר לו המנוח שרחל ויוסף אמרו לו לעלות לחדרו ולהתכונן לצאת לביקור, ואז הזדרזו לצאת מהבית בלעדיו. יששכר אף תיאר כיצד סילק את רחל ויוסף מביתו בעקבות כך. עדות זו מתיישבת עם עדותו של ראובן לפיה רחל הגיעה לביתו לביקורים ללא המנוח.

      

144. מסתבר שיוסף סייע לרחל, ובתמורה לעזרתו העניקה לו את כל עיזבונה, ואף דרשה מהמנוח לעשות כן ביחס למרבית עיזבונו. האמור מתיישב עם המפורט בתצהירה של רחל ובצוואתה המאוחרת, לפיהם החליטה להעניק את עיזבונה ליוסף בטענה שסעד אותה לאחר שעברה תאונות דרכים ולאחר שחלתה בסרטן. בה טיפל יוסף, ולא במנוח. גם ההסבר שרחל נתנה לסיבת נוכחותו במפגשים בעניין הצוואה מוכיח שרחל העדיפה את התובע על פני אחיו.

      

145. כעת אבחן אם רחל השפיעה על המנוח להקנות את חלקו בקוטג' ב... לידי יוסף.

     תלות המנוח ברחל

146. כאמור, המנוח הובא לטיפול כאשר היה במצב מוזנח וחמור ביותר. מעדותם של יששכר, לוי ושמעון, אשר נמצאו אמינות ביותר, ומעדותו של ראובן, אשר בנקודות מסוימות נמצאה חריגה (כגון הטענה כאילו רחל ויוסף הרעילו את המצווה), עולה שמאז שהמצווה פרש מעבודתו החלה רחל להתעמר בו. רחל התלוננה רבות על כך שהמנוח אינו עובד, סירבה לסייע לו, סיפרה לכל אחד מהבנים בנפרד שהיא אינה אוהבת אותו והוא מגעיל אותה (עמ' 25, שורות 32-34). עוד התבטאה רחל לפני כל אחד מהנתבעים בנפרד כי הייתה נפרדת מהמצווה לולא חששה שאישה אחרת תקבל את מחצית הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין (עמ' 13, שורות 18-23 ועמ' 30 שורות 22-30).

      

147. הנתבעים העידו שאביהם סיפר להם שרחל מסרבת לבלות עמו, לצאת למסעדה או לבקר עמו את הנכדים (עמ' 38 שורות 25-34 ועמ' 39 שורות 1-4).

      

148. בחקירתו טען יששכר שהתעמת עם אמו לאחר שהתברר לו שעזבה את המנוח לבדו בבית ובילתה בבית מלון. יששכר טען שמצא את המנוח משוטט בחוץ והמנוח סיפר לו שאין איש בבית (עמ' 35 שורות 25-30).

      

149. ליחסה של רחל כלפי המנוח, הייתה השפעה שלילית על מצבו הנפשי. המנוח הסתגר ימים רבים בקומה העליונה בבית וסירב לצאת. גם כאשר עלה מי מהבנים לחדרו וביקש לשכנעו לרדת, הביע המצווה התנגדות באמרו שבכל פעם שהוא יורד, רחל דורשת ממנו לשוב לחדרו בשל ריחו. לוי תיאר שהאב נחווה בעיני האם כ"קוץ בתחת. אדם שאומרים לו תצא מכאן. אתה כאן ואנחנו כאן" (עמ' 23, שורות 22-24).

      

150. לוי ויששכר גם העידו שבשלב מסוים חדל המנוח לבקרם בביתם משום שרחל סירבה לתת לו כסף לתדלק את מכוניתו בטענה שאינו עובד. מסיבה זו נאלץ המצווה לשהות כל העת בסמוך לביתו (עמ' 39, שורות 16-18). עוד העידו כי מספר פעמים מצאו את המצווה, כשהוא יושב בבית החולים ... ואוכל ממתקים שקיבל מילדים זרים. לשאלה מדוע הוא לוקח ממתקים מהילדים השיב שהוא רעב ואין לו כסף לקנות מזון, משום שרחל מסרבת לתת לו. לוי העיד שהמנוח הסתובב עם שקית שנתנה לו רחל ובה אגורות בלבד (עמ' 35, שורות 9-17).

      

151. מעדויות אלה ניתן ללמוד שלא היו למצווה כספים ועל כן לא יכול היה לדאוג לצרכיו. התנהלות זו הגבירה את תלותו ברחל והוא נזקק לקבל את אישורה לכל פעולה. יששכר העיד כי מספר פעמים מחה בפני רחל על כך שאינה מותירה כספים בידי המצווה. לטענתו פעם אף הלך עם המנוח למשוך עבורו מזומן מהכספומט ולמחרת סיפר לו המנוח שרחל צעקה עליו ואסרה עליו לשוב ולמשוך כסף מהבנק (עמ' 35, שורות 32-33; עמ' 36, שורות 1-2). לוי חזר על הטענה שלמנוח לא היו בכיסו ולו שקלים בודדים ולא היה לו כסף לקנות לעצמו מזון או שתיה, והוסיף שהמנוח פחד לשוב לביתו, משום שרחל ויוסף הבהירו לו שאינו רצוי שם, על כן הרבה להסתובב ברחובות, מבלי שהייתה לו אפשרות לכלכל את עצמו.

      

152. הנתבעים העידו שרחל ניתקה את הטלפון בחדרו של המנוח, משום שלדבריה הדבר עולה לה כסף. עוד ציינו שבקומה בה התגורר המנוח לא היו שירותים ומקלחת, משום שאלו לא שופצו, ולכן נראה המנוח כחסר בית, ונאלץ להטיל את מימיו בפחיות.

      

153. שמעון טען שחדרו של המנוח נראה כ"עסק". לדבריו, טרם ההידרדרות במצבו של המנוח היה העסק נראה כבית מרקחת, אך מרגע שאיבד את יכולותיו הקוגניטיביות והנפשיות, איש לא דאג לרווחתו. עוד תיאר שמעון, שעדותו נחווית כעדות האמינה ביותר משום ששהה עם הוריו בקביעות אחת לשבוע בכל מהלך השנים, כי המנוח סירב לאכול החל משנת 2006 והלאה, בשל הדיכאון ממנו סבל (עמ' 28, שורות 3-5). לדבריו היו מניחים בחדרו של המנוח אוכל, ובחלוף יומיים, משלא אכל, היו מחממים לו את האוכל בשנית ואיש לא דאג לבדוק שאכן אכל. לדבריו, רחל מעולם לא ביקשה מהמנוח שירד לקומת המגורים, ועל כן נהג המנוח לשהות ימים רבים בחדרו המוזנח בקומה העליונה, עד שאחד הבנים הגיע לביקור (עמ' 28, שורות 8-15; עמ' 27, שורות 27-29; עמ' 28, שורות 31-33).

      

154. כל האמור מלמד על כך שעל אף שעל פניו, מבחני העצמאות אינם מתקיימים במקרה זה, הרי שבפועל נמנע בעד המצווה להתקשר לילדיו בטלפון, לנסוע לבקרם, ולהיות עמם בקשר. רק כאשר הגיעו לבקרו יכול היה לתקשר עמם.

      

155. גם בפן הכלכלי לא היה המנוח עצמאי. המנוח הפך מהמפרנס העיקרי בביתו למי שהיה זקוק לאישורה של רעייתו לכל הוצאה שהיא, בעוד שזו נתנה בידיו אגורות בודדות בלבד.

      

156. האמור מלמד על מידורו של המנוח ע"י רחל ועל השפעתה הרבה עליו ועל תלותו הרבה בה. מהעדויות בתיק האפוטרופסות ניתן להבין כי אכן טענות הנתבעים על יחסה של רחל כלפי המנוח מסתברות ביותר. כפי שתיארו זאת הנתבעים יפה, אדם שהוא בעלים של דירת קוטג' בשכונת ... ובעלים של עסק אינו אמור לקבץ נדבות ברחובות ולבקש מילדים ממתקים כדי להשביע את רעבונו.

      

157. אדם במצבו של המצווה לא היה אמור להיוותר ללא עזרת מטפל צמוד, והוכח שרופאת המשפחה המליצה על כך ורחל התעלמה מהמלצתה, לא פנתה לקבלת סיוע והותירה את המנוח בהזנחה וללא טיפול, עד שאכן נפל ונחבל רבות, בהעדר השגחה.

      

158. העדויות שהונחו לפני, מוכיחות שהשוטטות של המנוח, הזנחתו וההידרדרות במצבו הנפשי התרחשו כבר החל ממועד פרישתו של המנוח בשנת 2003 (ראו עדותו של יששכר ) והמשיכו בסמיכות למועד עריכת הצוואה, בשנת 2006 (ראו עדותו של שמעון), אך, כאמור, ההידרדרות הקוגניטיבית ברמה הקלינית החלה כשנתיים לאחר מכן.

      

159. התנהגותה הכוחנית של רחל כלפי המנוח, שליטתה המלאה בו, בכספו, ובמצבו הפיזי מעידים על השפעתה הרבה עליו. מהעובדה שלא היה בידי המנוח כוח כדי למנוע בעד רחל לשלוט בכל כספו, להשפילו ולשלוט בכל פעולותיו, ניתן להסיק שלא עמדו לו הכוחות גם לסרב לדרישותיה בעניין הצוואה. אמנם חלק מהנסיבות עלו על פני השטח רק בשנת 2012 אך העובדות שהתגלו שפכו אור על מצבו של המנוח והוכח ללא ספק שהאנשים אשר סבבו את המנוח, לא פעלו בהכרח לטובתו, אלא לטובת אינטרסים אישיים הנוגדים את טובתו.

     סוף דבר

160. המצווה היה במצב רפואי קשה והיה תלוי ברחל, אשר לא רק שלא סייעה לו אלא אף נהגה כלפיו ביחס לא אנושי ומבזה, והוא הדין אף ביחסו של יוסף לאביו. עובדות אלה מעלות ספק באפשרות שהמצווה העדיף את יוסף על פני בניו האחרים וחיזק את המסקנה שהתובעת הפעילה על המצווה השפעה בלתי הוגנת. על כך נוספת מעורבותה הרבה של רחל בעריכת הצוואה ונוכחותה בעת חתימתה. ואם לא די בכל אלה הרי שנוספה הפגימה באמון בעדי הצוואה. בסופו של דבר מצאתי שמכלול הנתונים אינו מאפשר קיומה של הצוואה ועל כן אני מקבל את ההתנגדות ודוחה את הבקשה לקיום הצוואה.

      

161. התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך 25,000 ₪. התשלום למומחה יחולק בין הצדדים בצורה שווה.

      

162. ניתן לפרסם את פסק הדין, בתיקוני עריכה נדרשים, ללא ציון שמות ופרטים מזהים לרבות שמות עדי הצוואה ושם המומחה.

      

163. התיק ייסגר.

      

     ניתן היום, ט"ז תשרי תשפ"ג, 11 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.

      

     

      

     הערת העורך: ערעור שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי נדחה בהסכמה.