פס"ד שעניינו קבלת התנגדות לצוואה שנערכה בפני נוטריון

"...כלל יסוד הוא במשפט הצוואות, שיש לכבד את רצונו של המת: מצווה היא לקיים את דברו ואנו החיים נעשה לחלוקת רכושו לאחר מות כרצונו וכבקשתו. במה דברים אמורים, ברצונו האמיתי, ברצונו העצמאי, ברצונו החופשי של המצווה..."

(השופט מ' חשין, ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט(1)318)

פתח דבר

עניינו של פסק דין זה בשאלת תוקפה של צוואה אשר נערכה בפני נוטריון ובה ציווה המנוח את מלוא עזבונו לאחיינו ולבנו של האחיין, תוך הדרה של בניו ממנו.

רקע כללי

1. בלב ההליכים שלפניי עזבונו של המנוח .... ז"ל (להלן: "המנוח").

2. הנתבע 1, מר ..., הוא עפ"י הנטען בנו של המנוח מנישואיו הראשונים.

הנתבע 2, מר ..., הוא בנו של המנוח מנישואיו השניים.

התובע 1 הוא אחיינו של המנוח.

התובע 2 הוא בנו של התובע 1.

3. טרם הולדתם של ההליכים שלפניי, נוהלו בין הצדדים הליכים בעניין עזבון המנוח בטריבונלים אחרים. הנתבעים, אשר יקראו להלן לשם הנוחות: "המתנגדים" הגישו בבית הדין הרבני בקשה לצו ירושה אחר עזבון המנוח, וניתן צו כמבוקש. מנגד, פנו התובעים, אשר יקראו להלן לשם הנוחות: "המשיבים" לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע בבקשה לקבלת צו קיום צוואה ולביטול צו הירושה. הליכים אלה נמחקו מטעמים פרוצדורליים, שעה שהיה על המשיבים להגיש הבקשה לצו קיום צוואה לרשם לענייני ירושה והבקשה לביטול צו ירושה בבית הדין הרבני שם ניתן. בהתאם, הגישו המשיבים לרשם לענייני ירושה בקשה לצו קיום צוואה והמתנגדים הגישו התנגדות לה. משכך, הועברו ההליכים לדיון ולהכרעה בבית משפט זה, וההליכים בבית הדין הרבני הושהו עד להכרעה בעניין תוקפה של צוואת המנוח.  

4. הצוואה נושא המחלוקת נחתמה בידי המנוח ביום 07.2010 בפני הנוטריון עו"ד ש.ש. (להלן: "הצוואה") במסגרתה ציווה המנוח, כי דירתו השוכנת בעיר ... ויתר נכסיו וכספו יונחלו למשיב 1, וכי דירתו הנוספת השוכנת ב.... תונחל למשיב 2.

5. בחלוף פחות משנתיים ימים ממועד החתימה על הצוואה, ביום 10.05.2012, הלך המנוח לבית עולמו.

6. בישיבת קדם המשפט הראשונה אשר התקיימה ביום 27.01.2015 ניתנו צווים לגילוי מסמכים, לרבות מסמכים רפואיים בעניינו של המנוח. בהתאם, הומצאו לתיק בית המשפט המסמכים הרפואיים בהיקף של אלפי עמודים.

7. ביום 30.11.2015 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת במסגרתה נקבעו ההליכים לשמיעת ראיות. בנוסף, ולאחר שעיינתי בחומר הרפואי שהומצא לתיק בית המשפט, ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה להיפוך נטל הבאת הראיות.

8. ביום 17.02.2016 ניתנה החלטה מנומקת לפיה, עד למתן החלטה אחרת, יופקדו כספי השכירות אשר התקבלו או יתקבלו מהשכרתה של דירת המנוח בחשבון נאמנות ע"ש ב"כ הצדדים. כן נעתרתי לבקשה למתן צווים לגילוי מסמכים בעניין חשבונות הבנק של המנוח, לרבות חשבון הבנק המשותף לו ולמשיב 1 תוך הגבלתה של התקופה לגביה ייחשף המידע שהתבקש לתקופת הסמוכה למועד החתימה על הצוואה.

9. ביום 29.11.2016 נעתרתי לבקשת המתנגדים ומיניתי את פרופ' שלמה נוי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה") לבחינת כשירותו של המנוח לצוות במועד עריכת הצוואה.

10. חוות דעת המומחה הוגשה לתיק בית המשפט ביום 24.01.2017 ובמסגרתה נקבע, כי במועד עריכת הצוואה היה המנוח היה כשיר מבחינה קוגנטיבית ונפשית לביצוע פעולות משפטיות (להלן: "חוות הדעת").

11. דיוני שמיעת ראיות בהליך במסגרתם נחקרו הצדדים, עדיהם והמומחה השתרעו על פני שש ישיבות, ובסופם סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב.

תמצית טענות הצדדים

12. נימוקי ההתנגדות בתמצית:

לטענת המתנגדים יש לפסול הצוואה מהטעמים הבאים: המנוח לא היה כשיר לערוך הצוואה בהיותו חולה מאוד ומכור לטיפה המרה עובר לעריכתה; חרף מצבו הבריאותי הרעוע והיותו מכור לאלכוהול, לא ניתן וממילא לא צורף לצוואה אישור רפואי בדבר כשירותו לצוות; הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על המנוח ע"י המשיב 1 תוך ניצול התלות המוחלטת של המנוח בו; המשיב 1 נטל חלק פעיל בעריכת הצוואה באופן המחייב פסילתה; המשיב 1 ניצל את המנוח עוד בחייו ונהג להעביר מחשבונות המנוח כספים רבים לחשבונותיו שלו בלא ידיעת המנוח; הוראות הצוואה אינן מתיישבות עם  השכל הישר וההיגיון.

13. טענות המשיבים בתמצית:

המתנגד 1 כלל אינו בנו של המנוח, ועל כן ממילא אינו זכאי לרשת אותו עפ"י דין; יש לדחות הטענות בדבר העדר כשירותו של המנוח לצוות, וחוות הדעת מדברת  בעניין זה בעד עצמה; יש לדחות הטענות לפיהן נטל המשיב 1 חלק בעריכת הצוואה, שעה שהוכח, כי המנוח הכיר את הנוטריון אשר ערך עבורו את הצוואה, והלה אף טיפל בעניינים משפטיים נוספים שלו;  אין כל פסול בהעברות הכספים מהמנוח למשיבים באשר נעשו עוד בחיי המנוח, וביטאו את רצונו; יש לדחות הטענה לפיה בוצעו ההעברות הללו בלא ידיעת המנוח, שעה שנטענה בעלמא ולא הוכחה כלל; תוכן הצוואה מתיישב באופן מוחלט עם ההיגיון ומשקף את מערכת היחסים הטובה שהייתה בין המנוח והמשיבים לעומת מערכת היחסים האלימה  והקשה שהייתה בינו ובין בנו, המתנגד 2, בעוד עם המתנגד 1 לא היה לו שום קשר; ההתנגדות הוגשה ביוזמת המתנגד 1, שעה שהמתנגד 2 כלל לא זיהה חתימתו על התצהיר התומך בהתנגדות ובעדותו סתר את הנטען בתצהירו , ונראה כי בשל כך לא הוגש  לכתחילה תצהיר מטעמו.

דיון והכרעה

14. ראשית יובהר, כשם שהובהר במסגרת ניהול ההליך, כי טענות המשיבים לפיהן המתנגד 1 איננו בנו של המנוח אינן ממין העניין. ההליכים שבכותרת עניינם, כאמור, תוקפה של הצוואה, הא ותו לא. לפיכך אין להידרש במסגרתם לשאלת קיומה של זיקה משפחתית בין המתנגד 1 ובין המנוח.

15. עפ"י סעיף 18 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") ניתן לערוך צוואה באחת מארבע דרכים: בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל פה.

סעיף 22 לחוק הירושה עניינו צוואה בפני רשות והתנאים לכשרותה, והוא קובע לאמור:

"(ו) צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשייה ומקומה.

(ז)לעניין סעיף זה, דין נוטריון כדין שופט".

16. על הנוטריון בכובעו כ"רשות" לעמוד בהוראות חוק הנוטריונים, תשל"ו- 1976, ובתקנות הנוטריונים, תשל"ז- 1977, לפיהן: "אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון או למעשיו לדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו והכל כאמור באישור" (סעיף 19 לחוק הנוטריונים).

וכן: "(א)נתבקש נוטריון לערוך אישור על עשיית פעולה בפניו, יברר תחילה אם הניצב בפניו כשיר לעשייתה של הפעולה מבחינת גילו.

...

(תקנה 4 לתקנות הנוטריונים).

צא ולמד, כי ככל שאישור הנוטריון על עריכת צוואה בפניו עומד בתנאים הקבועים בדין באשר הובאו לעיל, הרי שהוא יהווה ראיה מספקת בהליך משפטי לכשרות הפעולה ולאישור עצמו בלא צורך בכל ראיה נוספת שהיא.

הנה כי כן, הנטל שעל כתפי המבקש לבטל צוואה אשר נערכה בפני נוטריון הוא נטל מוגבר.

17. כפי שיפורט להלן, שוכנעתי, כי המתנגדים עמדו בנטל זה.

18. יוער, כי כפי שיפורט להלן, הגם שלא נתתי משקל רב לתצהירי המתנגדים, והגם ששוכנעתי כי מבחינה פיזית ומנטלית היה המנוח כשיר לצוות, שוכנעתי בבירור, כי נסיבות עשיית הצוואה ע"י המנוח אינן כשרות ואין היא מבטאת את רצונו החופשי והאוטונומי, וכי היא נעשתה תחת תלות רגשית ופיזית שלו במשיב 1 עקב המצב הנפשי הקשה בו היה נתון בשנים האחרונות לחייו. שוכנעתי, כי למרבה הצער, ניצל המשיב 1 את מצבו של המנוח ואת השפעתו המוחלטת עליו לטובתו שלו, תוך שהוליך והוביל אותו בנתיב אותו סלל, וגרם לו בכך להעביר לידיו את מלוא רכושו, הן בדרך של העברות כספים מאסיביות מחשבון הבנק שלו לחשבונות המשיב 1 וילדיו או מי מהם עוד בחיי המנוח, והן בדרך של עריכת הצוואה כך שיתרת רכושו של המנוח יועבר לבעלותם של המשיב 1 ובנו, המשיב 2, לאחר מותו.

19. אכן, כטענת המשיבים, תכנם של תצהירי המתנגדים מעורר קושי, ובעטיו אין ליתן להם משקל רב:

כך, המתנגד 1 הודה מפורשות בעדותו, כי האמור בתצהירו אינו מידיעתו האישית אלא ממידע שנמסר לו מפי המתנגד 2 ומפי אנשים נוספים שהכירו את אביו:

"ש. מי סיפר לך, מאיפה אתה יודע.

ת. ...

ש. ז"א התצהיר שלך בנוי ממה ש... אמר לך.

ת. אני ו... זה אותו תצהיר. המדובר בתצהיר של שנינו. התצהיר אינו חד צדדי.

ש. מי שחתום בתצהיר זה אך ורק אתה. האם הדברים שרשומים בתצהיר..

ת. הגשתי את הדברים בשם שנינו.

ש. אין חיה כזו. אין מבחינה משפטית להגיש תצהיר משני הצדדים רק כשאתה חתום עליו.

ת. מקור המידע שלי, מבוסס גם על עדויות של אחי .....

ש. חוץ מ... על מה עוד הוא מבוסס.

ת. אנשים שהכירו את אבי.

ש. שום דבר אתה לא יודע באופן אישי.

ת. אני טענתי שאני הייתי בחו"ל, ולא הייתי מעורה" (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ; עמ' 87 לפרוטוקול ש' 9-19).

            ....

"ש. מפנה לסעיף 56 לתצהיר ההתנגדות, מקריא שורה ראשונה כשלפני כן אמרת שלא ראית את המנוח עם ..... מקריא. איך אתה יודע את זה, הרי לא ראית את המנוח ביחד עם ....

ת. זה דברים שאמר לי ... במהלך עריכת התצהירים, ומידע שקיבלתי מאנשים שהכירו וידעו את אבי בסיטואציות כאלה ואחרים, קנסים (צ"ל: כנסים – פ.ג.כ), אירועים וכו'.

ש. אם אחדד כי מחר ... יגיד ההיפך ממה שאתה אומר היום. אם אני מבין אותך נכון, כדי שמחר נשאל את ... על זה, אתה אומר ש...סיפר לך שהוא ראה סיטואציות בין המנוח לבין ...., ש... משפיל את המנוח.

ת. לא רק ... אמרתי, אלא גם אנשים אחרים" (הדגשות אינן במקור- פ.ג.כ; עמ' 99 לפרוטוקול ש' 9-17).

....

"ש. מדוע אתה כותב בתצהירך ש.... הוא זה שגרם לו לעבור ל.... אם לא היית בארץ? מפנה לסעיף 18 בתצהירך?

ת. נו, כמו שאמרתי, זה מה שנאמר לי על ידי ...." (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ; עמ' 101 לפרוטוקול ש' 13-15).

....

"ש. מניין לך שכל המשפחה זלזלו במנוח?

ת. זה מה שאמר לי ....וגם אנשים שהכירו אותו" (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ; עמ' 101 לפרוטוקול ש' 22-23).

ב"כ המתנגדים הבהיר במסגרת דיון שמיעת הראיות, כי : "אין מחלוקת שהעד לא היה בקשר עם אביו. הוא לא מודע לכך.  מדובר בעדות סברה" (ההדגשות אינן במקור- פ.ג.כ; עמ' 103 לפרוטוקול ש' 9-10).

הנה כי כן, מבוססת עדות המתנגד 1 על עדות סברה או שמועה, ולא  על ידיעה אישית ומכאן שמשקלה נמוך מאד.

באשר למתנגד 2 הרי שהמתנגדים בחרו שלא להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וביום 16.11.2016 ניתנה החלטה לפיה יש לראות בכתב ההתנגדות (הנתמך בתצהיר) תצהיר  מטעמו.

המתנגד 2 אשר היה בקשר עם אביו, המנוח, ואשר בהתבסס על דבריו הוגש תצהיר המתנגד 1, הכחיש החתימה שלו על התצהיר: "ש. אני מראה לך תצהיר שלך, זה חתימה שלך? ת. (מעיין) ומשיב: חתימה שלי אני חותם ככה, תביא עט. זה לא חתימה שלי (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ; עמ' 113 לפרוטוקול ש' 7-8).

לא זו אף זו, המתנגד 2 ציין בעדותו, כי חתם על מסמכים שונים מבלי שתכנם תורגם עבורו: "ש. כשאתה חתמת על הרבה דברים, ולא ידעת על מה אתה חותם, מישהו תרגם לך את זה? ת. לא. משיב בעברית: חתמתי על מסמכים גם אצל עו"ד שעיה, אף אחד לא תרגם לי את המסמכים" (עמ' 117 לפרוטוקול ש' 19-22).

זאת ועוד, בעדותו נסתר ע"י המתנגד 2 עצמו האמור בתצהירו:

בעמ' 118 לפרוטוקול ש' 22 עד עמ' 119 ש' 1: "ש. אמרת לפני דקה שאתה אוהב את .... למה כתבת בתצהיר שלך ש.... הוא רמאי, או שלא אמרת דבר כזה? ת. אני לא אמרתי דבר כזה. אם הייתי חושב כך, הייתי אומר לו בפנים".

בעמ' 122 ש' 3-7: "ש. מציג לך את הצוואה (נספח ד' לתצהיר המשיב 1) האם זו חתימה של אביך? ת. משיב בעברית: "כן". ש. למה אתה רושם בסעיף 27 לתצהירך, שהחתימה על הצוואה היא לא של אבא. מה שראיתי עכשיו, זה מה שאמרתי. משיב בעברית: "חתימה מה שעכשיו ראיתי, זה אמרתי".

בעמ' 129 ש' 18-19: "אבל כתוב בתצהירך שהמנוח נעצר הרבה פעמים. איך אתה מסביר את זה? לא. רק פעם אחת".

בעמ' 130 ש' 1-4: "ש. איך אתה אומר בסעיף 15 לתצהירך, שאבא שלך אמר אם הוא נפטר, אתה תיקח את כל הכסף מהמבקש ....? אבא שלך אמר שאחרי 120, תלך תיקח מ... כסף? זה נכון? ת. לא. אבא שלי לא אמר תלך ל.... הוא לא אמר דבר כזה"

העולה מן המקובץ הוא, אפוא, כי המתנגדים אינם יכולים לתלות יהבם בתצהירו של המתנגד 2, וכי משקל עדותם הראשית הוא נמוך.

עם זאת, וכפי שיפורט להלן בהרחבה, שעה שסלע המחלוקת במקרה דנא הוא בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת אשר הובילה לעריכת הצוואה, ועומד על כך בית המשפט העליון בפרשת מרום המוזכרת להלן בהרחבה (דנ"א 1516/95), ממילא בכגון דא ומעצם טיבו של העניין, עסקינן לרוב בראיות נסיבתיות, אשר על בית המשפט לבחנן הן בהיבט הכמותי והן בהיבט האיכותי.   

כפי שיפורט בהמשך, לאחר בחינת הראיות שהונחו לפניי ולאחר ששמעתי העדויות והתרשמתי ממידת המהימנות של העדים ובהם בעלי הדין, כמובן, שוכנעתי כי המתנגדים עמדו בנטל המוטל עליהם, חרף משקלה הנמוך של עדותם.

20. בהליכים אלה שלפניי, עניין לנו, אפוא, בהכרעה בשאלה האם אכן הופעלה על המנוח השפעה בלתי הוגנת המצדיקה פסילת הצוואה, ובתוך כך תבחנה השאלות הבאות:

האם המנוח היה כשיר לערוך צוואה?

האם הייתה תלות של המנוח במשיב 1?

האם המשיב 1 שהוא ובנו הנהנים היחידים עפ"י הצוואה נטל חלק בעריכתה?

21. כלל ידוע בשיטתנו הוא, כי יש להגשים את רצון המצווה ובלבד שלא נפל בו פגם. המחוקק העניק משקל רב לזכות המנוח לקבוע את אשר ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו, גם תוך הדרת יורשיו על פי דין מזכויותיהם כיורשים (רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו, פ"ד נג(3)97).

22. כיבוד רצון המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם, וראו בעניין זה ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי ואח', פ"ד נג(2)217.

23. זכות המצווה לקבוע כאוות נפשו את אשר ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו קיבלה בימינו מעמד של זכות קניינית-חוקתית (רע"א 5103/95 הנ"ל), ותכלית דין הצוואות בכלל ודיני פרשנות הצוואה בפרט, היא הגשמת רצונו.
24. עקרון העל בדיני הירושה ובהליכים משפטיים הנסובים סביב תוקפן של צוואות הוא, אם כן, הגנה על חופש הציווי וקיום רצונו של המצווה.

ראו למשל: ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' פליציה בינשטוק ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מח(3)705, 732.

25. נקודת המוצא בכלל ולצורך הדיון שלפנינו היא, שחזקה על אדם שהוא כשיר לפעולות משפטיות ובהן עשיית צוואה, וחזקה על מצווה, כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה.

26. בע"א 1212/91 הנ"ל בעמ' 716 קובע בית המשפט העליון כהאי לישנא: "עיקר הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולבסוף – יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. הגבלת כשרות תבוא במקום שכושר שיפוטו של אדם נפגם כדי כך שהחברה רואה צורך להגן עליו מפני עצמו מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי – ומפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את רפיסות דעתו ואת כושר שיפוטו הלקוי".

27. בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט(1)318, 327-328 מבהיר בית המשפט העליון, כי לצורך פרשנות הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" שבסעיף 26 לחוק הירושה, נדרשת בחינה של שני יסודות: הבנה ורצון חופשי של מצווה פלוני להבחין בטיבה של צוואתו שלו. קיום שני היסודות הללו יובילנו למסקנה, כי אדם היה כשיר לצוות ולכן צוואה שעשה תקפה.

28. כן מבהיר שם בית המשפט העליון, כי על פי המבחן העקרוני שנתקבל בפסיקה "רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן רכושו ולמי שהוא נותן; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו". שם, בעמ' 328.

29. עוד נקבעו שם ארבע אבני בוחן לצורך בחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה: תלות ועצמאות, תלות וסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.

30. סעיף 30 (א) לחוק הירושה קובע לאמור:

"(א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

31. בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה דבר של מה בכך. על המבקש לפסול צוואה בעילה זו מוטל נטל כבד מאד, שהרי אין המדובר בהשפעה סתם, כי אם בהשפעה בלתי הוגנת, ועל מנת להוכיחה נדרשת תשתית ראייתית מוצקה.

ראו בעניין זה: ש' שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 כרך ראשון (תשנ"ב), בעמ' 269-271.

כן ראו דברי בית המשפט העליון: "כל עוד אין ראיה מהימנה על מציאותה של ההשפעה הבלתי הוגנת, הזוכה הוא מבקש הקיום ולא מבקש הביטול" (ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2)138, 139).

32. השופט חשין עליו השלום היטיב להבהיר זאת (הגם שהיה שם בדעת מיעוט): "כל אחד מאתנו, כולנו נתונים להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעות הסביבה, והרי מעשינו נגזרים גם מאישיותנו גם מאילוצים אלה ואחרים שהחיים מעמידים לפנינו. כך הוא בחיי השיגרה וכך גם ביום זה יחיד ומיוחד כיום כתיבתה של צוואה. השפעות אלו כולן הינן מרכיב ברצונו ה'אמיתי' של אדם ואין בהן כדי לפגום ברצון. אכן, לו היה בהשפעות אלו כדי להכריע בשאלת קיומה או בטלותה של צוואה, לא היה לדבר סוף. החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי הוגנת, לאמור, בהשפעה שאינה השפעת שיגרה – מעשה שבכל יום – אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על פי מושגינו....לעולם נכוון מחשבתנו אל עיקר העיקרים, והוא: רצונו החופשי והאמיתי של המנוח; ונקיים את צוואתו אם נדע כי רצונו לא נפל בו נגע, כי את רצונו שלו עשה ולא את רצון זולתו".

ראו פרשת מרום הנ"ל.

33. צא ולמד, כי אין די בחשד גרידא לקיומה של השפעה כזו, ומשעה שמיוחסת לנהנה על פי הצוואה התנהגות בעלת גוון פסול, על המתנגד לקיומה של הצוואה להביא בפני בית המשפט ראיות בכמות ובאיכות שיש בהן להרים הנטל המוטל על כתפיו.

34. כוחם של דברים אלה יפה ביתר שאת עת מונחת לפתחנו בחינת תוקפה של צוואה בפני רשות.

כשרות המנוח לצוות

35. לטענת המתנגדים, מאז שנת 2008 החל מצבו הבריאותי של המנוח להתדרדר והוא בא ויצא בשעריהם של בתי החולים דרך קבע. המנוח סבל מתחלואה רבה, ובתוך כך מליקוי בתפקודי הכליות והכבד, מסכרת, מכאבי רגליים ומבעיות נשימה. כן סבל מאובדן זיכרון ומבלבול. בחלק נכבד מן התקופה שקדמה לעריכת הצוואה היה המנוח מאושפז בבתי חולים. נוסף על מצבו הבריאותי הרעוע ובהיותו מכור לאלכוהול, נהג המנוח לשתות לשוכרה על אף שהוא נטל תרופות דרך קבע. מצבו הנפשי היה מעורער והוא סבל מדיכאון. המנוח הרבה לבכות, דיבורו לא היה ברור, והוא שיתף את הצוות הרפואי בתחושות הדיכאון והייאוש אשר אפפו אותו.

36. מנגד טענו המשיבים, כי המנוח סבל אמנם מבעיות בריאותיות, אולם, וכפי שעולה לדידם מהמסמכים הרפואיים שהונחו בפני בית המשפט, מצבו הבריאותי לא השפיע כלל על יכולותיו הקוגניטיביות והוא היה כשיר לחלוטין לערוך צוואה. עוד טענו, כי חוות הדעת מדברת בעד עצמה.

37. נפתח בבחינת מצבו הבריאותי של המנוח. כאמור, לבקשת המתנגדים ניתנו צווים לגילוי מסמכים באשר למצבו הבריאותי, ובהתאם הוגשו לתיק בית המשפט אלפי מסמכים רפואיים בעניינו, ולימים מונה מומחה מטעם בית המשפט לבחון כשרותו לצוות במועד עריכת הצוואה.

38. בחוות הדעת אשר הוגשה לתיק בית המשפט ביום 24.01.2017 נקבע , כאמור, כי במועד עריכת הצוואה היה המנוח כשיר לבצע פעולות משפטיות.

39. לטענת המתנגדים, חוות הדעת אינה יכולה לעמוד, שעה שהמומחה לא ביצע הערכה רטרוספקטיבית של כשרות המנוח לצוות. יתר על כן, עפ"י האמור בחוות הדעת, התיעוד הרפואי שהונח בפני המומחה היה חלקי. כן טוענים הם, כי נפל פגם בחוות הדעת היורד לשורשו של עניין, שעה שהמומחה התעלם מאשפוזיו של המנוח סמוך למועד עריכת הצוואה (בתאריכים: 13.06.2010, 24.06.2010, 02.07.2010).

40. מנגד טוענים המשיבים, כי חוות הדעת ברורה, חדה ומנומקת. בהתאמה, גם תשובות המומחה לשאלות ההבהרה שהוצגו בפניו וגם עדותו בפני בית המשפט היו אמינות ומקצועיות ואשררו את ממצאי חוות הדעת.

41. ראשית ובכל הנוגע לפסילת חוות הדעת, הלכה פסוקה היא, כי לא בנקל יפסול בית המשפט חוות דעת של מומחה אשר מונה מטעמו אלא כאשר מדובר במקרים חריגים העלולים לגרום לעיוות דין חלילה: "ככלל, לא יפסול בית המשפט מומחה שנתמנה על-ידו אלא אם נתגלו פגמים חמורים בשיקול דעתו, במהימנותו, או שהימנעות מפסילה תגרום לעיוות דין" (א' ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012), עמ' 693-690). ראו עוד: רע"א 7323/11 ליאת ועקנין נ' המאגר הישראלי ביטוחי רכב (בפול) בע"מ, פורסם במאגרים האלקטרוניים.

עוד קובע בית המשפט העליון לאמור: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

42. במקרה דנא לא עמדו המתנגדים בנטל המוטל עליהם להוכיח, כי דין חוות הדעת להיפסל. לא מצאתי כי נפל פגם בעבודת המומחה, ולא מצאתי כי יש מקום לסטות ממצאיו.

43. לא מצאתי לקבל טענות המתנגדים לפיהן המומחה לא ביצע הערכה רטרוספקטיבית כנדרש. בעניין זה ציין המומחה בחוות הדעת לאמור: "קביעה רטרוספקטיבית של הכשירות לערוך צוואה נסמכת על הערכה כללית של מצבו הקוגניטיבי של המנוח תוך התייחסות ספציפית להבנתו את היקף רכושו, משמעותה של צוואה, והשלכות פעולותיה על הנפשות המעורבות. במקרה הנדון, לא בוצעה הערכה כאמור. אציין כי התיעוד שהיה בפני סביב מועד עריכת הצוואה הוא חלקי בלבד אולם מספיק על מנת לקבל הערכה סבירה של מצבו הקוגניטיבי והנפשי סביב המועד האמור".

בעדותו הבהיר בעניין זה המומחה לאמור: "ש. כתבת בסוף לא בוצעה הערכה כאמור. ת. לא הערכה רטרוספקטיבית, אלא לא בוצעה הערכה כנדרש, אבל הקביעה שלי היא רטרוספקטיבית. אלה שני דברים שונים. אני מציין בפני ביהמ"ש את מגבלותיי" (עמ' 220 לפרוטוקול ש' 9-12). בהמשך אף הבהיר, כי כוונתו הייתה שלא בוצעה למנוח בחייו הערכה מעין זו, דהיינו במועד עריכת הצוואה לא נבחנה כשרותו לצוות (עמ' 220 לפרוטוקול ש' 19 עד עמ' 221 ש' 3). ואכן, לית מאן דפליג, כי בסמוך למועד עריכת הצוואה לא נערכה בדיקה מתאימה למנוח ולא נבדקה כשרותו לצוות.

44. בהתייחס לטענה לפיה בסמוך למועד עריכת הצוואה לא נטל המנוח תרופות, והדבר השפיע על כשרותו המשפטית הבהיר המומחה, כי לעובדה זו יש השפעה מבחינה רפואית רק כאשר מדובר בפרק זמן משמעותי במהלכו לא ניטלו התרופות (עמ' 223 לפרוטוקול ש' 3-7). מקבלת אני הסברו של המומחה, עת לא הוכח כי המנוח נמנע מנטילת תרופות במשך תקופה ארוכה.

45. כן מצאתי לדחות טענות המתנגדים לפיהן דין חוות הדעת להיפסל, שעה שהמומחה הסתמך על מידע חלקי בלבד.

המומחה ציין בחוות הדעת, כי המידע שהונח לפניו בכל הנוגע למצבו הבריאותי של המנוח סמוך למועד עריכת הצוואה היה חלקי. עם זאת, הוא הבהיר בעדותו, כי כוונתו הייתה שהמידע היה חלקי בהתייחס לשאלה שהופנתה אליו ע"י בית המשפט. כך, לדוגמה, הסביר כי בחומר הרפואי הייתה הפניה לביצוע בדיקה פסיכו-גריאטרית, אולם לא צוינה שם הסיבה שבגינה נדרשה הבדיקה (עמ' 216 לפרוטוקול ש' 19 עד עמ' 217 ש' 17).

46. זאת ועוד, לדברי ב"כ המתנגדים, תיקיו הרפואיים של המנוח מנו לא פחות מ-1,400 מסמכים, והם הועברו לעיון המומחה (עמ' 212 לפרוטוקול ש' 19-21). לפיכך, הטענה כי הוצג בפני המומחה מידע חלקי אינה ברורה. בעניין זה יש להפנות גם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקסד"א") בנוגע למינוי מומחה בענייני משפחה לפיהן לאחר שמונה מומחה מטעם בית המשפט רשאים הצדדים להביא בפניו מסמכים תוך 7 ימים (תקנה 258יב(ב) לתקסד"א), וככל שמי מהצדדים לא עשה כן ולא חשף בפני המומחה את כלל המסמכים הרלוונטיים, אין לו להלין אלא על עצמו.
47. כן מצאתי להעיר, כי ב"כ המתנגדים בחר לצטט מתוך חוות הדעת רק את רישת המשפט המדובר, עת בסיפא שלו, מציין המומחה, כי למרות העובדה שהוצג בפניו מידע חלקי, די היה בו על מנת להעריך באופן סביר את מצב המנוח בעת עריכת הצוואה: "אציין כי התיעוד שהיה בפני סביב מועד הצוואה הוא חלקי בלבד אולם מספיק על מנת לקבל הערכה סבירה של מצבו הקוגניטיבי והנפשי סביב המועד האמור".

48. המומחה אישר בחקירתו, כי באופן עקרוני משקלם הראייתי של המסמכים הרפואיים הרלוונטיים לתקופה הסמוכה למועד עריכת הצוואה עולה משמעותית על זה של יתר המסמכים (עמ' 216 לפרוטוקול ש' 5-7) ובהמשך ציין עוד, כי לא ידע אודות אשפוזו האחרון של המנוח טרם עריכת הצוואה (ביום 02.07.2010; עמ'216 לפרוטוקול ש' 12-15).

עם זאת, איני סבורה כי יש בכך כדי להביא לפסלותה של חוות הדעת.

49. המומחה התייחס בחוות הדעת למידע שהונח לפניו בעניין אשפוז המנוח סמוך למועד עריכת הצוואה ואף לאחריה. הוא היה ער לכך שהמנוח סבל ממחלות כרוניות וקשות אשר פגעו משמעותית בתפקודו הפיזי, אולם הבהיר, כי לא ניתן ללמוד מן החומר שהונח לפניו, כי המנוח סבל מליקוי נפשי או קוגניטיבי משמעותיים. המומחה אף הבהיר בחוות הדעת, כי ניתן ללמוד מן המסמכים הרפואיים בעניינו של המנוח, שלכל היותר, מדובר בבעיה סוציאלית ובבדידות קשה מהן סבל המנוח ומהעדר מקורות תמיכה, עד כי לא מסוגל היה לדאוג לענייניו, אך לא מכשל קוגניטיבי: "המנוח סבל ממחלות כרוניות רבות וקשות וקושי ניכר בתפקוד גופני עוד טרם המועד הנדון ואכן ניתן לראות כי כבר בתחילת 2010 ישנה בקשה מהשרות הסוציאלי לקבל עבור המנוח עזרה מוסדית עקב מצבו הגופני. עם זאת, ראוי להדגיש כבר בשלב זה כי מהרישום הסוציאלי ומסיכומי המחלה של אשפוזים שקדמו למועד הנדון אין תיאור של קושי נפשי או קוגנטיבי ואין רישום לגבי טיפול בליקויים מסוג זה. יתרה מכך במסגרת אשפוזים ממאי, יוני ויולי בשנת 2010 אף תואר במפורש כי המנוח הוא נינוח בהכרה מלאה, מתמצא במקום בזמן בסיטואציה. ביולי 2010, מספר ימים לאחר המועד הנדון, צוין כי הוא תוקפני ומסרב לטיפולים.  אולם אדגיש כי לא צוין שמקור התנגדות זו הוא קושי נפשי הנובע מליקוי קוגנטיבי או ליקוי נפשי אחר. לאור זאת, ניתן לקבוע כי בחודשים שקדמו למועד הנדון ואף במסגרת האשפוז שלאחריו אין עדות לליקוי קוגנטיבי משמעותי או ליקוי נפשי משמעותי. אציין כי גם בחודשים שלאחר מכן ועד אפריל 2011 (אין בפני תיעוד רלוונטי מעבר למועד זה) לא מצאתי בתיעוד שלפני עדות לליקוי קוגניטיבי משמעותי או ליקוי נפשי משמעותי. לכל היותר קיים תיעוד לגבי המנוח כי מדובר בחולה עם בעיה סוציאלית קשה ביותר, שאינו מסוגל לדאוג לצרכיו. אולם הדגש הוא מצב גופני, בדידות והעדר מקורות תמיכה...." (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ; ראו עמוד 4 לחוות הדעת).

50. המומחה הבהיר בעדותו, כי יש לבצע הבחנה בין מצב סוציאלי-רגשי כמוגדר ע"י גורמי הרווחה ובין מצב רפואי המאובחן ע"י גורמים רפואיים (עמ' 211 לפרוטוקול ש' 13-20), תוך שהבהיר עוד, כי בדידות אינה בגדר אבחנה רפואית (עמ' 208 לפרוטוקול ש' 23).

51. אכן יש לבצע הבחנה ברורה בין מצבו הפיזי והנפשי של המנוח, אשר לית מאן דפליג, כי עובר לעריכת הצוואה היה בכי רע, ואתייחס אליו עוד בהמשך, ובין כשרותו או היעדר כשרותו לצוות. מהמסמכים הרפואיים בעניינו של המנוח, מחוות הדעת ומעדות המומחה עולה, כאמור, כי חרף מצבו הכללי הקשה של המנוח במועד עריכת הצוואה, לא נמצאה אינדיקציה לקשיים קוגנטיביים ניכרים מהם סבל אשר חומרתם מגעת כדי שלילת כשרותו לביצוע פעולות משפטיות כדוגמת עריכתה של צוואה.

52. לא מצאתי גם לקבל הטענה לפיה יש בעובדה שהמנוח נהג לשתות לשוכרה כדי לפגוע בכשרותו לצוות. המומחה ציין בעדותו, כי ככל שנהג המנוח בחייו לצרוך אלכוהול ברמה מוגזמת או חריגה, היה מקבל הדבר ביטוי במסמכים הרפואיים בעניינו, תוך שהבהיר כי בנסיבות המקרה דנא לא נמצא תיעוד לכך (עמ' 210 לפרוטוקול ש' 20 עד עמ' 211 ש' 2).  כפי שיפורט בהמשך, מהעדויות שנשמעו לפניי עולה בבירור, כי למנוח אכן הייתה נטייה לשתות לשוכרה ויש בעובדה זו להעיד אודות המצב הרגשי-נפשי הקשה בו נתון היה בעת הרלוונטית.

53. מן הראוי לחדד את המובן מאליו בכגון דא – משדנים אנו בדיעבד במצבו הקוגנטיבי של אדם לאחר שהסתלק מן העולם על יסוד מסמכים בכתב ולא בהתבסס על בדיקה או אבחון אשר נערכו לו ע"י מומחה לדבר בעודו בין החיים, תהא זו האפשרות הטובה פחות מבין השתיים, ולממצאיה יהא לעולם משקל נמוך מזו של רעותה. עם זאת ומשעה שלמרבה הצער מותו של אדם הוא בלתי הפיך ועוסקים אנו, בין היתר, בהתחקות אחר מצבו התודעתי, הנפשי והקוגנטיבי, אחר רצונו ואחר מידת החופש והאוטונומיה שליוו רצון זה בנקודת זמן מסוימת, הרי שבהעדר אבחון אשר נעשה לו בימי חייו, אין לנו אלא להסתפק במעט שיש בידנו – מידע רפואי אשר נאסף בעניינו תוך מתן המשקל הראוי למידע זה על מגבלותיו האמורות.

54. לפיכך ומשעה ששוכנעתי כי חוות הדעת נערכה, תחת המגבלות הידועות, במיומנות ובמקצועיות וכי לא נפל פגם בעבודת המומחה, לא מצאתי, כאמור, לקבל את טענות המתנגדים ולהורות על פסלותה.

55. זהו המקום להתייחס לטענת המתנגדים לפיה עקב מצבו הבריאותי של המנוח היה מקום לצרף לצוואה אישור רפואי בדבר כשרותו לצוות.

56. עפ"י התשתית הראייתית שהונחה לפניי לא מצאתי, כי מצבו של המנוח חייב קבלת תעודה רפואית בדבר כשרותו המשפטית טרם עריכת הצוואה. כאמור, נוטריון אשר צוואה נערכת בפניו בכובעו ככזה כפוף לתנאים הקבועים בדין. בתקנה 4 לתקנות הנוטריונים הוגדרו המקרים בהם מחויב הנוטריון לדרוש הצגת תעודה רפואית בעניינו של המצווה כתנאי לעריכת הצוואה: "(ה)לא ייתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון".

57. בנסיבות המקרה שלפניי המנוח איננו עונה להגדרה של "חולה המרותק למיטתו" וגם אין חולק, כי ביום עריכת הצוואה הוא לא היה מאושפז בבית חולים. לפיכך ועפ"י הוראות הדין, לא מחויב היה הנוטריון להתנות את עריכת הצוואה על ידו בקבלת תעודה רפואית.

58. וכך ציין המומחה בעניין זה בעדותו: "מבחינה רפואית כפי שאמרתי קודם, אם אתה מסתכל עד יולי 2010 אין שם משהו משמעותי לא נפשי ולא קוגניטיבי. מצד שני, יש הרבה מאוד מחלות רקע, כרוניות לאורך שנים עם טיפולים שונים, לאורך המון שנים. אני חושב אם זה היה נטול המחלות האלה, רק מהתיעוד שאני רואה אין פה אינדיקציה למה צריך לעשות את זה. אבל בגלל מחלות הרקע, התרופות שניטלו לאורך שנים והאינטראקציה ביניהם, אני חושב שהיית ממליץ לנקוט משנה זהירות וכן לעשות את זה, מחמת הדבר הזה" (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ; עמ' 221 לפרוטוקול ש' 13-19).  לשיטת המומחה, אפוא, ובכל הענווה מאמצת אני עמדה זו, נכון היה בנסיבות המקרה דנא, למען הזהירות, לבצע הערכת כשירות של המנוח עובר לעריכת הצוואה. עם זאת, לא מצאתי כי במקרה דנא יש לקרוא לתוך הדין הוראה שאינה קיימת בו, ולקבוע כי העדרה של תעודה רפואית מוביל לפסלות הצוואה. 

תלות המנוח במשיב 1 והשפעה בלתי הוגנת לה נתון היה מצדו

59. לצד מסקנותיי דלעיל שוכנעתי, כי במועד עריכת הצוואה נתון היה המנוח במצב נפשי ורגשי קשה, אשר הוליד תלות ממשית שלו במשיב 1, ובעקבותיה השפעה בלתי הוגנת שלו עליו – הכל כפי שיפורט להלן.

60. מהחומר המונח לפניי עולה בבירור, כי בתקופה הרלוונטית לדיוננו, נתון היה המנוח במצוקה גדולה, במצב של חוסר אונים והעדר תמיכה משפחתית ובתחושת בדידות קשה ומכמירת לב: "מספר מר ... שהוא בודד..." (דיווח מיום 10.02.2010 אשר הוגש לתיק בית המשפט וסומן כ-נ/3).

....

"בשיחה שקיימתי עם ... הוא תיאר בדידות והיעדר מערכת תמיכה משפחתית וחברתית, ואין לו קשר עם אף אחד.... מספר על תחושה של יאוש, חוסר תקווה, לדבריו: אין לי כח נמאס לי מהחיים" בוכה ללא הפסקה. מספר על כך שהוא מבולבל מאוד בתקופה האחרונה, שוכח הרבה דברים ואינו מסוגל לטפל בעצמו. ובשל כאבים קשים ברגליו הוא לא יכול ללכת ובטח שלא להסתדר בבית ומחוצה לו ...החולה מוגדר ע"י הצוות הרפואי "חולה במצב נפשי ורפואי מורכב" החולה מסרב להשתחרר בטענה שאין לו לאן ללכת מעוניין בסידור מוסדי סיעודי בבית אבות" (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ;  דיווח מיום 24.06.2010 אשר הוגש לתיק בית המשפט וסומן נ/9).

....

"...מספר על כך שהוא מבולבל מאוד בתקופה האחרונה, שוכח דברים מספר שאינו מסוגל לטפל בעצמו" (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ ; סיכום אשפוז מיום 02.07.2010 אשר הוגש לתיק בית המשפט וסומן נ/5).

....

"...יש לציין שהחולה תוקפני מילולית, מסרב לטיפולים (טיפול באינסולין, סטרואידים, מלקיחת בדיקות מעבדה – כך במקור – פ.ג.כ...)" (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ ; ראו סיכום אשפוז מיום 23.07.2010, אשר צורף כנספח לתצהיר המתנגדים- עמ' 153 לתצהיר).

המומחה אישר בעדותו שמבחינה רפואית הוגדר המנוח כ"תשוש", דהיינו כסובל מעייפות קיצונית או מחולשה קיצונית (עמ' 224 לפרוטוקול ש' 1-6).

61. המומחה הבהיר אמנם בעדותו, כי בדיווח העו"ס דנה מועד מיום 07.06.2010 אין כל ממצא רפואי או הערכה באשר למצב הקוגניטיבי או או הפיזי של המנוח, אולם אישר, כי מסמך זה  מעיד על מצוקה בה נתון היה במועד עריכתו, כחודש ימים טרם עריכת הצוואה : "אני אגיד זאת בצורה ברורה. יש פה בהחלט מצוקה מצד אחד של האיש" (עמ' 214 לפרוטוקול ש' 7).

62. יוער, כי לא ניתן בהכרח להסיק מן האמור בדו"ח השירות הסוציאלי לפיו אין המנוח זוכר את מספר טלפון של מי מבני משפחתו, כי הוא סבל מלקות בזיכרון כנטען ע"י המתנגדים. סביר יותר, כי מצבו האישי של המנוח שהיה בודד ונעדר תמיכה משפחתית עמד ברקע דבריו לפיהם אין הוא זוכר את מספרי הטלפון של בני משפחתו, וראו בעניין זה ראו עדות המומחה: "מה שכתוב פה זה לא שיש לו בעיית זיכרון, מה שכתוב פה שהוא מדווח שהוא לא זכר את הטלפון. אף אחד לא בדק את הזיכרון. איני נותן מספרי טלפון של הקרובים שלי מאלף ואחת סיבות שלא קשורות לזיכרון ולמה אני לא אומר שאין לי אף שכן שעוזר לי מאותה סיבה. זה הרבה יותר במרכיב האישיותי שעליו דיברנו בתחילת עדותי. פה אני לא יודע שיש בעיית זיכרון" (עמ' 224 לפרוטוקול ש' 20 עד עמ' 225 ש' 2).

63. כאמור, מעדויות המתנגדים (עדות המתנגד 1 עמ' 82 לפרוטוקול ש' 7-13, עדות המתנגד 2: עמ' 122 לפרוטוקול ש' 16-17, עמ' 128 לפרוטוקול ש' 3-5, עמ' 131 לפרוטוקול ש' 18-19) ומעדויות העדים הנוספים כדוגמת מר .... (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 13, ש' 20-21, עמ' 22 לפרוטוקול ש' 13-18), מר ... (עמ' 32 לפרוטוקול ש' 20-23) וגב' .... (עמ' 61 לפרוטוקול ש' 8-20) עולה, כי המנוח נהג להרבות בשתיית אלכוהול.

המשיב 1 אמנם טען בעדותו לפניי, כי המנוח לא הרבה בשתיית אלכוהול, אולם בהצהרה שניתנה על ידו בבית הדין הרבני טען בדיוק ההיפך (עמ' 165 לפרוטוקול ש' 4 עד עמ' 165 ש' 17).

מובן, כי הסתירה בעדויות המשיב 1 מלמדת בהכרח על העדר האמינות בדבריו ועל מגמתיות עדותו והתאמה של גרסותיו לתוצאה אליה הוא מכוון.

64. כפי שפורט לעיל, אמנם לא הוכח לפניי כי נטיית המנוח להרבות בשתיית אלכוהול שללה את כשרותו לצוות, אולם מצאתי, כי הייתה היא עבורו נחמה ומפלט מן המציאות  העגומה   בערוב ימיו, ואף בה יש להעיד  על המצב הנפשי והרגשי המורכב והקשה בו היה שרוי אותה עת.

65. מצוקת המנוח בתקופה זו של חייו נלמדת בבירור דווקא מעדות המשיב 1: "כל מה שאמרת, כל המסמכים הרפואיים, המנוח בגלל מצוקה שלו, בגלל שהבן שלו 'כאילו' הבן שלו שכבר לא עוזר לו, היה מכניס אותו לבית החולים בכוונה במקום יומיים היה שוכב שבועיים, כדי שיהיה לו מה לאכול ומקום חם לישון. כל שני וחמישי היה בבית חולים, זו התשובה שלך" (עמ' 160 לפרוטוקול ש' 2-8).

66. אין חולק, כי עובר לעריכת הצוואה היה המנוח מבודד ומנותק מילדיו, וכי המשיב 1 היה בן המשפחה היחיד עמו היה לו קשר. עוד עולה מן העדויות שנשמעו לפניי, כי המשיב 1 הוא היחיד אשר הגיע לבקר את המנוח בבית החולים (עמ' 196 לפרוטוקול ש' 2-6).

67. כן יוער, כי מעדות המשיב 1 עלה, שהמנוח נזקק לו לצורך השמתו בסידור מוסדי, ולדידו המנוח פעל בדיוק בהתאם להנחיותיו לשם הסדרת העניין. מן האמור עולה, אפוא, כי בצר לו, בלית ברירה ושעה שעפ"י המסמכים הרפואיים לא מסוגל היה, עקב מצבו הפיזי והנפשי, לדאוג לענייניו ביקש המנוח לצאת מביתו ולדור במסגרת מוסדית, שהייתה מבחינתו המוצא היחיד אשר אין בלתו, ולשם כך נזקק אבסולוטית לסיוע מצד המשיב 1 - עובדה נוספת המלמדת על התלות של המנוח בו.

68. כפי שפורט לעיל, מצאתי כי עובר לעריכת הצוואה נתון היה המנוח במצב נפשי קשה ובדיכאון, אשר לווה בבדידות עצומה ובחוסר אונים, ודחף אותו לשתייה מרובה של אלכוהול דרך קבע. כן שוכנעתי, כי מבחינה פיזית, סבל המנוח לצד תחלואה רבה ומורכבת מכאבים ברגליו והיה זקוק לסיוע בניידות ולסיוע בקבלת אישור להשמתו במסגרת חוץ- ביתית. כל אלה היוו כר פורה לניצולו ע"י המשיב 1.

69. יובהר, כי התרשמותי הבלתי אמצעית מעדויות הצדדים ובפרט מעדות המשיב 1, אשר לא הייתה מהימנה עליי כלל ועיקר, הטתה בסופו של יום את הכף אל עבר ההכרעה בהליכים שלפניי. לאחר שמיעת עדותו של המשיב 1 ובפרט לאחר שהונחו לפניי תדפיסי החשבון המעידים על העברות כספים בסכומי עתק מחשבון הבנק של המנוח לחשבון המשיב 1 או מי מטעמו עד כדי ריקונו, ובהעדר גרסה קוהרנטית, סדורה ומשכנעת והצגת ראיות לפיהן נעשה הדבר בידיעת המנוח ומרצונו החופשי, שוכנעתי כי התנהגות המשיב 1 לא הייתה כשרה, כי הוא ניצל את מצבו הנפשי הרעוע של המנוח, את בדידותו ואומללותו ואת התהום הפעורה בינו ובין בניו, וכי הוא הפעיל עליו לחצים להעביר לידיו ולמי מבני ביתו כספים בסכומים ניכרים ואף לערוך צוואה לטובתו ולטובת בנו.

70. מהראיות ומהעדויות שהוצגו לפניי מצטיירת תמונה קודרת ומטרידה באשר למערכת היחסים שהייתה בין המנוח והמשיב 1 בשנים שקדמו לפטירתו.

71. כפי שיפורט להלן, עיון בתדפיסי הבנק מלמד על העברות כספים תמוהות ובלתי מוסברות בסכומים ניכרים מחשבון הבנק של המנוח לחשבון הבנק של המשיב 1 ו/או מי מטעמו באופן המבסס חשש ממשי בדבר ניצול המנוח ע"י המשיב 1. כפי שצוין לעיל, אף כי לא ניתן לקבוע מן המידע הרפואי שנצבר בעניינו של המנוח, כי עובר לעריכת הצוואה הוא איבד את כשרותו לצוות, ניצל המשיב 1 את מצבו הנפשי הקשה ואת המצוקה הקשה בה היה נתון, על מנת להוליכו בנתיב אותו סלל, אשר ראשיתו במשיכת כספיו הנזילים של המנוח והעברתם לידיו ולמי מטעמו עוד בחיי המנוח, ואחריתו בהעברת נכסי המקרקעין שהיו בבעלות המנוח אליו או למי מטעמו בדרך של עשיית צוואה.

72. מחומר הראיות שלפניי עולה, כי המשיב 1 הצטרף כשותף לחשבון הבנק של המנוח. המשיב 1 סתר עצמו בעדותו בנוגע למועד הצטרפותו לחשבון: תחילה טען, כי הצטרף אליו בשלהי שנת 2010 (עמ' 143 לפרוטוקול ש' 20-21), דהיינו לאחר שנערכה הצוואה לפיה זוכה הוא במרבית עיזבון המנוח.

בהמשך טען, כי הצטרף לחשבון רק בשנת 2012 (עמ' 145 לפרוטוקול ש' 9-11).

ולאחר מכן, ומשעומת עם סתירות נוספות בעדותו טען, כי היה שותף בחשבון כבר מחודש פברואר 2010:" ש. לא זוכר במדויק איזה תאריך זה היה. אני מבקש לעיין במסמכי הבנק. מעיין ומשיב: בתאריך 26.2.2010 כבר הייתי שותף בחשבון הזה. אולי אפילו קודם לכן. בחודש פברואר הייתי שותף" (עמ' 152 לפרוטוקול ש' 13-16).

נהיר, כי שינוי הגרסה בתשובות המשיב 1 נובע מניסיונו לתרץ לאורך עדותו פעולות חשודות כאלו ואחרות שנעשו בחשבון הבנק, ויש בכך לפגוע מהותית באמינותו.

73. המשיב 1 אף ציין כך בעדותו: "כנראה אני העברתי לו (הכוונה היא לכספים שהועברו לבן המשיב 1 מתוך כספי המנוח – פ.ג.כ), הייתה לי זכות לעשות בבנק מה שאני רוצה" (עמ' 151 לפרוטוקול ש' 12-16) ; כן ציין, כי המנוח: "חתם על מסמכים שאני יכול לעשות מה שאני יכול (צ.ל: רוצה – פ.ג.כ) לעשות בלעדיו" (עמ' 156 לפרוטוקול ש' 11-12). מעדות המשיב 1 עולה, בין היתר, כי הוא ראה עצמו בן חורין לנהוג בכספי המנוח, בעודו בחיים, כבשלו.

74. עוד עולה מחומר הראיות שלפניי, כי בשנים שקדמו לפטירת המנוח הועברו כספים בסכום כולל העולה על מיליון וחצי ₪ מחשבון המנוח למשיב 1 ו/או למי מילדיו:

• העברה בסך של 295,000 ₪ בשתי פעימות: האחת בסך 210,000 ₪ והשנייה בסך 85,000 ₪. המשיב 1 הודה בהעברה זו מחשבון המנוח לחשבון העסקי שלו, אולם טען כי מדובר היה בהלוואה (עמ' 144 לפרוטוקול ש' 18-23).
• העברה בסך של 210,000 ₪ מחשבון המנוח לבנו של המשיב 1 מר ..... המשיב 1 הודה בהעברה זו, אולם טען, כי מדובר היה במתנה אשר המנוח ביקש להעניק לבנו לצורך רכישת דירה (עמ' 148 לפרוטוקול ש' 4-8).
• העברה בסך של 350,000 ₪ מחשבון המנוח לצורך תשלום מס הכנסה בגין פעילותו העסקית של המשיב 1 (עמ' 153 לפרוטוקול ש' 4-7).
• העברה בסך של למעלה ממיליון ₪ במהלך חודש אחד בלבד בין אפריל 2009 למאי 2009:

"ש. מציג לך את נספח ח', מפנה לעמ' 64. דוגמא יתרות 1,121,000 ₪. אבקש לדעת אם יש לך ידיעה מציג לך את עמודים 67-68, בחודש אפריל 2009 – יש למנוח מעל למיליון שקל בפקדונות. אתה רואה.

ת. כן.

ש. בחודש אחרי זה 31.5.09, נשאר יתרה של 4,971 ₪. ידוע לך לאן עבר הכסף.

ת. לחשבון שפתחנו ביחד ב..., בבנק פועלים.

ש. לפי מה שאני מבין ממך בערך 1,000,000 ₪ פלוס מינוס המנוח מהחשבון שלו  מעביר לחשבון המשותף שלכם, תאשר את זה.

ת. כן.

ש. אתה זוכר דבר כזה.

ת. זוכר" (עמ' 154 לפרוטוקול ש' 15 עד עמ' 155 ש' 5).

75. המשיב 1 ניסה לטעון בעדותו, כי ההעברות הכספיות מחשבון הבנק של המנוח מסתכמות בכ- מיליון ₪, אולם מעדותו עולה, כי עסקינן בכספים שהועברו לחשבון הבנק המשותף לכאורה נוסף על אלה שהועברו לעסקו ולבנו ....:

"ש. שים לב העברה הזו לכל המאוחר נעשתה ביום 31.5.09. החשבון המשותף היה קיים בשנת 2009 או ששוב אתה רוצה לשנות.

ת. יכול להיות. איני זוכר במדויק.

ש. לאן הלכו המיליון שקלים האלה, כי אין אותם בחשבונות.

ת. עשיתי העברות: 210,000 ₪ לבן, 210,000 ₪ לעצמי. 350,000 ₪ למס הכנסה.

ש. אני מזכיר לך שוב שה- 210 אלף ₪ פעמיים, הועברו מהחשבון של המנוח ב... לבד לאבני שיש ול..., ללא קשר למיליון שקל שהראיתי לך.

ת. מ...?

ש. כן, שוב מראה לך את דף החשבון מהחשבון ב..... מפנה לנספח ז' לתצהיר המתנגדים, בעמ' 37. מראה לך את הזיכוי מלאומי, הוא מעביר לך 210 מהחשבון שלו מ... לחשבון המשותף, אז אתה מוציא את זה לטובת אבני שיש. בלי קשר למיליון עוברים פה 210 אלף ₪ לחשבון המשותף שלכם ואז לאבני שיש. מה קורה פה מר ..., מי באמת לוקח את ההחלטות האלו, והכל בזמן שהמנוח בכלל בבית החולים.

ת. מעיין ומשיב: הכל עשינו ביחד" (ההדגשות אינן במקור-פ.ג.כ; עמ' 155 לפרוטוקול ש' 9-23).

76. לטענת המשיב 1 כספי ההלוואה בסך של כ- 300,000 ₪ הועברו אליו מרצונו החופשי של המנוח (85,000 ₪ ועוד 210,000 ₪; ראו עמ' 144 לפרוטוקול ש' 18-23) ובהוראת המנוח עצמו. דא עקא, שהוכח לפניי, כי מדובר בהעברות כספיות שנעשו בשעה שהמנוח היה מאושפז בבית החולים.

למותר לציין, כי הטענה בדבר הלוואה נטענה בעלמא ולא הוכחה כלל ועיקר, וכי המשיב 1 הודה בחקירתו הנגדית, כי לא היה בין השניים הסכם הלוואה.

ודוק, מתדפיסי הבנק עולה, כי ההעברה בסך 210,000 ₪ בוצעה בעת שהמנוח היה מאושפז בבית החולים "סורוקה": "ש. מציג לך מסמך רפואי, הוא אושפז בבית החולים בסורוקה מיום 14.3.2010 עד 21.4.2010 אם צריך שלא יהיה ספק,  מפנה את תשומת לב בית המשפט בכך שלעמוד השני במסמך שהצגתי לעד, מצוין בכתב דפוס כי החולה שוחרר ביום 21.4.2010. לפי מה שאנו רואים פה, אתה רוצה לומר שהוא יצא מבית החולים סורוקה, נסע לבנק בשביל להעביר לך כסף.

ת. ב-30 לחודש אחרי שהוא  שוחרר.

ש. שים לב תאריך התנועה 13 לאפריל ולא 30 לאפריל. בכל זאת אחיך (צ"ל: דודך – פ.ג.כ) העביר לך 210 אלף ₪. איך קרה שהוא העביר את הכסף, מי העביר את הכסף.

ת. הוא העביר את הכסף, אולי טלפונית, לא יודע.

ש. מציג לך דף נוסף בתאריך 12.4.10, פירוט הטיפולים שעבר המנוח, כי עמד להיכנס לניתוח קולונוסקופיה. תראה איזה רצף של טיפולים היה לו כל חצי שעה, זה מה שהעסיק אותו להעביר 210 אלף ש"ח לחשבון הבנק שלך או שאולי ניצלת את זה שהוא בבית החולים והעברת לו את הכסף.

ת. איך אני יכול לעשות דבר כזה? תראה לי איך עושים דבר כזה.

ש. אני אומר לך שהיית שותף איתו בחשבון מיום 25.11.2009 זה נכון?

ת. לא. לא  הייתי.

ש. אם הרגע אמרת שלא זכור לך איך אתה יודע לקבוע שזה היה בסוף 2010.

ת. לא הייתי שותף איתו באותו תאריך.

ש. קודם אמרת בסוף אוקטובר 2010 הצטרפת לחשבון שלו. הרגע אמרת שאתה לא זוכר. איך אתה יודע לקבוע שזה היה בסוף 2010.

ת. שוב אני מסביר לך, לא יודע, לא שלא זוכר (ההדגשות אינן במקור- פ.ג.כ; עמ' 145 ש' 16 עד עמ' 146 ש' 13).

77. המשיב 1 סתר עצמו גם בעניין מועד העברת הכספים לחשבונו. תחילה טען, כי מדובר היה בשנת 2004 או 2006 (עמ' 145 לפרוטוקול ש' 9-11) ובהמשך אישר, כי היא בוצעה בשנת 2010 (עמ' 145 ש' 12-15).

78. גם באשר להעברת הכספים לבנו ... סתר עצמו המשיב 1. תחילה טען, כי המנוח העביר לו בלבד כספים (עמ' 146 לפרוטוקול ש' 14-15), אולם בהמשך ולאחר שעומת עם תדפיסי חשבון הבנק של המנוח הודה, כי מחשבון הבנק של המנוח הועברו 210,000 ₪ נוספים לחשבון הבנק של בנו מר ... (עמ' 148 לפרוטוקול ש' 4-18). לטענת המשיב 1, מדובר בהעברה שבוצעה מרצונו של המנוח במהלך שיחה שהתקיימה ברכב בינו, בין המנוח ובין בנו. לטענתו, המנוח הציע מרצונו, כי המשיב 1 יעביר לבנו הכספים להם נזקק. כן העיד, כי הכספים הועברו יום-יומיים לאחר מכן. דא עקא, שגם בעניין זה הוכח, כי ההעברה בוצעה ביום 23.02.2010 בעוד המנוח היה מאושפז בבית החולים בין התאריכים 10.02.2010-25.02.2010 (עמ' 150 ש' 8 עד עמ' 151 ש' 16). נהיר, אפוא, כי לא יתכן שיומיים קודם להעברה הנדונה  ישבו המנוח, המשיב 1 ובנו ברכב, והמנוח הציע להעניק לבנו של המשיב 1, ..., סך של 210,000 ₪ ₪ במתנה לצורך רכישת דירה.

79. טענות המשיב 1 לפיהן העברות הכספים מחשבון הבנק של המנוח נוכח הקרבה הגדולה שהייתה בינו ובין המנוח אינן עולות בקנה אחד עם דוחות העובדים הסוציאליים אשר טיפלו במנוח במהלך אשפוזיו השונים בבתי החולים, ופעם אחר פעם נכתב בהם, כי המנוח בודד וסובל מדיכאון. יצוין, כי בדוחות הסוציאליים אין כל זכר לתמיכה שקיבל לכאורה המנוח מן המשיב 1.  לו היה קשר קרוב, אמיתי ונטול אינטרסים, בבחינת אהבה שאינה תלויה בדבר, בין המנוח והמשיב 1, נהיר, כי היה המשיב 1 מוכר לעובדים הסוציאליים שליוו את המנוח, והדבר היה מוצא ביטוי בדוחות שנערכו על ידיהם והוצגו לפניי.  תחת זאת, מופיע בדוחות האמורים מוטיב חוזר המתאר את בדידות המנוח ואת האומללות והמצוקה שהיא הולידה בקרבו. 

80. טענות המשיב 1 לפיהן המנוח העביר לידיו ולידי בניו או מי מהם הכספים כמתואר לעיל מרצונו אינן עולה בקנה אחד אף עם עדותו שלו לפיה התנהל המנוח בימי חייו בקמצנות ונהג לקפוץ ידו: "ש. יש לו שתי דירות בבעלותו, אין משכנתא, יש לו מליונים בבנק. מה הבעיה שלו?

ת. ככה היה, קמצן. (בידו מסמן תנועת אגרוף).

ש. כלומר היה קמצן.

ת. כן.

...

ש. אני אומר לך איך יכול להיות שפתאום אותו קמצן שאתה מתאר, פתאום שם לך 2 מיליון ₪ כמעט, בבית החולים. זה נשמע הפוך מבנאדם קמצן.

ת. בנאדם לא ידע שהוא ילך. אמנם היה חולה, אך לא ידע שהוא ימות. הוא נפטר באופן פתאומי. הוא נתן בי אמון 100 אחוז, הוא יודע מי אני  מה עשיתי בשבילו, בשביל ההורים שלו, מה עשיתי בשביל כל המשפחה שעלו מ.... הם יודעים מי אני. אומר לך אמת אני לא צריך להגיד שאני בונה בית כנסת. אני בונה בית כנסת מהרכוש שלו, מהכסף  אם ישאר לי אקח הלוואה. זה לא מספיק לבית כנסת.

ש. אמרת הוא היה קמצן הוא הסתמך עלי. אם הוא קמצן הוא לא מחלק מתנות באלפי שקלים. מה קורה פה?

ת. קמצן כלפי חוץ עשיר כלפי פנים למשפחה שלו (עמ' 185 לפרוטוקול ש' 22 עד עמ' 186 ש' 17).

81. חרף אמירתו הברורה כמצוטט לעיל, לפיה היה המנוח קמצן, ניסה המשיב 1, כשהבין את טעותו ואת חולשת גרסתו, לחזור בו מדבריו (עמ' 187 לפרוטוקול ש' 12-19).

82. בהמשך אף ציין, כי המנוח נהג להתאשפז בבתי חולים על מנת לקבל ארוחות ומיטה חמה ללון בה (עמ' 160 לפרוטוקול ש' 7-8).

83. הנה כי כן, גרסת המשיב 1 אינה מהימנה, רצופה סתירות מהותיות ובלתי קוהרנטית.

84. עדות נוספת להתנהלות המנוח בצמצום, בהעדר נדיבות ובקפיצת יד מצאנו גם בדברי רעייתו הראשונה, גב' ..., לפיהם המנוח סירב ליתן בידה סכום זעום של 15 אגורות עבור בית המרחץ (עמ' 53 לפרוטוקול ש' 10).

85. דומה, אפוא, כי אותות האמת מזדקרים בבירור לעין, ונהיר, כי גרסת המשיב 1 בכל הנוגע להעברות הכספיות המאסיביות ובסכומי עתק מחשבון המנוח אליו ולבניו או למי מהם (בסכום כולל העולה על מיליון וחצי ₪), עת עפ"י עדותו שלו, הגן המנוח בימי חייו על כספו באדיקות ואורחו ורבעו אופיינו בקמצנות ובסגפנות, היא משוללת יסוד ועומדת בסתירה מוחלטת להיגיון ולשכל הישר.

ודוק, מן התשתית הראייתית שהונחה לפניי עולה, כי המנוח חי בדוחק, בהזנחה ובתנאים ירודים (ראו למשל עדותו של מר ...). היעלה על הדעת, כי אדם כזה, אשר לטענת המשיב 1 עצמו לא ראה המוות אל מול פניו, ונפטר במפתיע, יפזר את כל כספו אותו חסך משך כל ימי חייו לכל עבר וימשיך לנהל חייו ואורחותיו בסגפנות?!

86. המשיב 1 ניסה לטעון, כי המסמכים בהם מתוארת בדידות המנוח אינם אותנטיים ואינם משקפים את מציאות חייו אותה עת, וכי מדובר בטקטיקה אשר הוא עצמו הנחה את המנוח לפעול על פיה כדי לקבל סידור מוסדי (עמ' 157 לפרוטוקול ש' 2 עד 158 ש' 4). ברם למקרא הדוחות בעניין מצבו הרגשי של המנוח (ראו לדוגמא: נ/4 נ/5), שוכנעתי, כי אין המדובר בטענות בדויות או מסולפות של המנוח אלא בטענות אמיתיות ואותנטיות, המעידות על מצבו הרגשי והנפשי נכון למועד עריכתם של המסמכים האמורים.

87. זאת ועוד, טענות אלו של משיב 1 אינן מחזקות את גרסתו, כי אם פועלות בדיוק להיפך, שהרי יש בהן לשפוך אור על הלוך המחשבה שלו ועל דרכי הפעולה הנפסדות שלו. וכי מה ביקש הוא, כטענתו, ללמד את המנוח? יצירת מצג שווא, מרמה ואולי אף שימוש לרעה במשאבי הציבור על חשבון אלה הזקוקים להם באמת. לו טובת המנוח הייתה מונחת לנגד עינו של המשיב 1, ודאגתו הייתה נתונה למנוח ולא לעצמו ולבני ביתו, היה מנתב את כספי המנוח אל עבר מימון מגורים בדיור מוגן בתנאים משופרים, כיאה לאדם אמיד שחסך משך כל ימי חייו וצבר הון ונכסים, ולא מרוקן את חשבונות הבנק שלו ומעשיר את אלה שלו ושל בניו, תוך הנחיית המנוח, כטענתו, לשקר ולהציג עצמו כאחרון האביונים העריריים.  

88. לסיכום עניין זה נפנה עינינו אל אשר נקבע ע"י דעת הרוב ב- דנ"א רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2)813 משל נכתבו עבורנו ממש.

בית המשפט העליון קובע שם בהתייחס לשאלה אם די בהוכחה של חשד להשפעה בלתי הוגנת על מנת להביא לבטלותה של צוואה לפי סעיף 30 לחוק הירושה, כי יש להבחין בין מספר הראיות הנדרש לצורך הוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת ובין תוכנן של הראיות.

כאשר מדובר בצוואה אשר אין בה פגם צורני, על המתנגד לקיום הצוואה רובץ נטל השכנוע להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת. אשר לתוכנן של הראיות בדבר השפעה בלתי הוגנת, הרי שמדובר בדרך כלל בראיות נסיבתיות, ומדובר, בין השאר, בראיות נסיבתיות בדבר מצבו הגופני או הנפשי של המצווה בתקופה בה נערכה הצוואה, בדבר מידת התלות שלו בזולת, בדבר קשריו עם אנשים אחרים, בדבר אופי יחסיו עם הנהנה על-פי הצוואה או בדבר מידת המעורבות של הנהנה בעריכת הצוואה. ראיות נסיבתיות מהן עולה מסקנה מבוססת וממשית להשפעה בלתי הוגנת עשויות להספיק לצורך הרמת הנטל הרובץ על המתנגד לקיום הצוואה ואין הכרח בראיות ישירות לעניין זה.    

כן מדגיש בית המשפט, כי בבחינת טענה של השפעה בלתי הוגנת יש חשיבות רבה לראיות בדבר מצבו הבריאותי והנפשי של המצווה: "ודוק: אין מדובר בבחינה של כשירותו של המצווה לעשות צוואה. למצבו הבריאותי והנפשי של המצווה חשיבות רבה אפילו היה המצווה כשיר מבחינה זו לעשות צוואה...

בשל מכלול היבטים אלה, נפסק כי מצב נפשי וגופני רעוע של המצווה: '...מחייב זהירות רבה כאשר באים לעמוד על רצונם העצמאי כמצווים הגם שאין במצב זה כשלעצמו לשלול את כושרם של המנוחים לצוות... הרי שיש בו כדי לשמש תמרור אזהרה (ההדגשה במקור – פ.ג.כ) באשר לאפשרות היותם נתונים להשפעה בלתי הוגנת'...בהתאם לגישה זו יוחס משקל ניכר למצבו הדיכאוני הקשה של המצווה, ולהתמכרותו החריפה לאלכוהול, בתקופה שבה נערכה הצוואה, עת החליט בית המשפט שלא לקיימה (ראו פרשת שני)...." (שם, בעמ' 849-850).

89. הנה כי כן, בנסיבות המקרה דנא, עת הוכח לפניי, כי עובר לעריכת הצוואה היה מצבו הפיזי והנפשי של המנוח בכי רע, ובתוך כך סבל מבדידות ניכרת, מתחושה קשה של חוסר אונים ומדיכאון עד כי שאל את נפשו למות והתמכר לטיפה המרה; היה מבודד ומנותק מאחרים, וזולת קשריו עם המשיב 1, לא קיים קשרים חברתיים, משפחתיים ואחרים עם איש; כשברקע העברות כספים אינטנסיביות בתקופה הנדונה בסכומי עתק מחשבון הבנק שלו למשיב 1 ולבניו, אשר לא זו בלבד שלא עלה בידי המשיב 1 להסבירן ככל ועיקר אלא עצם קיומן עומד בסתירה מוחלטת להתנהלותו ולאופיו של המנוח, באתי לידי מסקנה שקיימת אפשרות ברמת הסתברות גבוהה, כי המנוח ערך את הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת.

נטילת חלק בעריכת הצוואה

90. סעיף 35 לחוק הירושה קובע לאמור:

"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".

91. בעניינו של סעיף 35 לחוק הירושה כבר נקבע, כי תוצאותיו מרחיקות לכת וחמורות, עת מדובר בהוראה אשר ככל שמתקיימים התנאים הקבועים בה, קמה "חזקת בטלות חלוטה" (ראו: ע"א 7506/95 מיכל שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2)215 ).

92. הוראת הסעיף פורשה בפסיקה עפ"י שתי גישות שונות:

הגישה האחת גורסת, כי נוכח תוצאותיה הקשות של הוראה זו, יש לפרשה בצמצום. בגישה זו אחז, למשל, השופט חיים כהן, היות שלדידו עריכת צוואה כמשמעותה בסעיף 35 לחוק הירושה עניינה רק בהכנה הטכנית של המסמך ובניסוחו לקראת ייעודו כצוואה, ומכאן שאין פסול בנטילת חלק בשלבים אלה של עשיית הצוואה (ע"א 576/72 משה שפיר נ' צבי אריה שפיר, פ"ד כז(2)373).

ואילו הגישה השנייה מעניקה פרשנות רחבה יותר להוראה שלפנינו, ולפיה  יש לפנות אל השכל הישר ולבחון ספציפית בכל מקרה ומקרה מהי הפרשנות הראויה שיש ליתן לביטוי "נטל חלק בעריכת הצוואה" מבלי לקבוע מראש לאיזה מן השלבים שבעשיית צוואה מכוונת הוראת הסעיף. בגישה זו נקט, למשל,  השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת הררי (ע"א 433/77 אליקים הררי נ' מרים הררי, פ"ד לד(1)776).

93. בכל הענווה, דעתי היא, כי יש לדבוק בפרשנות הרחבה. להבנתי, על בית המשפט לבחון התמונה הנפרשת לפניו בכללותה, תוך שימת הדגש על נסיבות עריכת הצוואה, לרבות סיפור הרקע לבוא הצוואה אל העולם ואירועים שקדמו לעריכתה ותוך מיקוד הבחינה במידת האינטנסיביות והעוצמה, ככל שישנן, במעורבות הנהנה על פי הצוואה בעריכתה.

94. בעניין זה מצאתי להפנות לאמור בספרם של המלומדים שוחט, פיינברג ופלומין: "כללו של דבר, המבחן הוא מידת המעורבות ואופייה: ככל שיהיו מעורבות הנהנה ופעילותו רבות יותר, גסות יותר ועמוקות יותר, תגדל הנטייה לפסול את הצוואה גם אם מעורבות זו התבצעה בשלבים שאינם בגדר שלבי העריכה של הצוואה על פי הפרשנות המצמצמת שניתנה למונח זה" (ש. שוחט, נ, פינברג, י פלומין: "דיני ירושה ועיזבון", מהדורה שביעית, תשע"ד-2014, עמ' 138).

95. להבנתי, אף אם פעולות בודדות של הנהנה על פי הצוואה כשלעצמן אינן עולות כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה, יכול שקיבוצן יחד יוביל למסקנה, כי הוא נטל חלק בעריכתה.

96. מעדותו של מר .... אשר שימש כמתנדב בעמותת "ידיד" ועפ"י הנטען הכיר את המנוח מהעיר ... ואף סייע בידו, כחלק מהתנדבותו בעמותה, עולה, כי המנוח לא שלט כלל בשפה העברית ולא מסוגל היה לנהל שיחה בעברית, וכי בכל מפגש בין השניים נכח מתורגמן:

"ש. הוא (הכוונה לעד מר .... – פ.ג.כ) טען שהוא דיבר עם המנוח בעברית.

ת. זה לא נכון. איתי אף פעם לא דיבר עברית ואף פעם כל הזמן באמצעות מתרגם.

ש. לא ידע עברית.

ת. כלום. רק אולי להגיד שבת שלום, שלום וכו'" (עמ' 42 לפרוטוקול ש' 21 עד עמ' 43 ש' 1).

97. עם זאת, מיתר העדויות שהונחו לפניי ובפרט מעדות הנוטריון עולה, כי הגם שהמנוח לא שלט בשפה העברית, עלה בידו לנהל שיח בסיסי בעברית ולהבין תוכנו. ראו:

"ש. המנוח היה דובר עברית.  ת. כך וכך. העברית שלו לא עברית כמו העברית שלי. העברית שלו הייתה של עולה חדש, שהיה אומר מילה היה חושב 10 פעמים כדי להוציא את המילה השניה. עברית שלו אינה ברורה.

...

ש. אם אני מבין אותך נכון לא נזקקת למתורגמן כדי להבין מה הוא רוצה.

ת. הוא היה מדבר עברית כזו, ואני זרמתי איתו. אני הבנתי פלוס, מינוס. הוא היה אומר אתה חייב לי זה זה זה, הייתי אומר לו זה זה וזה" (עדותו של מר ..., עמ' 21 לפרוטוקול ש' 3-11).

            ...

ובהמשך: "דיברת אתו בשפה העברית לגבי צוואה. הוא הבין אותך.    ת. כן" (עמ' 27 לפרוטוקול ש' 1-2).

98. גם המתנגד 2 ציין בעדותו, כי מר ... הצליח לשוחח עם המנוח בשפה העברית: "באיזה שפה ... תקשר עם המנוח? ת. איך שהוא הסביר לו בעברית. לאט לאט, אם אני הייתי לידו, גם אני הייתי עוזר להסביר" (עמ' 124 לפרוטוקול ש' 9-11).

99. הנוטריון העיד כך בעניין זה: "ש. ביררת עם המנוח שהוא קורא בעברית.

ת. אני הקראתי לו, לא עשיתי לו מבחן בעברית. אני הקראתי לו את הצוואה.

ש. הוא עצמו לא קרא את מה שכתוב.

ת. לא חושב. לא יכול לזכור. אני הקראתי לו את הצוואה במפורש. כך אני עושה עם כל אחד.

ש. היו פה כמה עדים שהעידו. לפחות חלקם אמרו אדם לא דובר כל כך ברור עברית, היה די מגמגם, לקרוא לא ידע. יכול להיות?

ת. יכול להיות.

ש. כשאתה מנסה להעביר לו את המסר, הרגע אמרת שהקראת לו את הצוואה. איך ידעת שהוא מבין כל מילה.

ת. דיברנו עברית. אני לא אחתים אדם על הצוואה אם איני בטוח במאת האחוזים שהוא מבין על מה הוא חותם, אין מצב" (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ; עמ' 231 לפרוטוקול ש' 12-23). עדותו של הנוטריון בעניין זה נמצאה מהימנה עליי.

100. עוד יוער, כי מהחומר המונח לפניי עולה, כי בעבר הרחוק מאד פגש המנוח בנוטריון, עו"ד ש., שעה ששכר שירותיו בשנת 1994 בעניין השכרת הדירה שבבעלותו (ראו הסכם השכירות שצורף לתצהיר המשיבים, תצהירו של עו"ד ש. ועדותו לפיה העניק למנוח שירות בעבר).

101. עם זאת, אכן תמוהה בחירת המנוח לערוך הצוואה בפני עו"ד אשר משרדו שוכן בישוב מרוחק מאד ממקום מגוריו, בפרט בשים לב למצבו הפיזי, לכאבים מהם סבל ברגליו, לקשייו בניידות ולהיותו תלוי בתחבורה ציבורית.

ודוק, מן הראיות שהובאו לפניי עולה, כי המנוח הכיר עו"ד מאזור מגוריו (עו"ד י.), אשר את שירותיו שכר בשנים הסמוכות יותר בזמן למועד עריכת הצוואה (ראו למשל עדותו של מר ...).

מעדות הנוטריון עולה, כי המנוח הגיע פעמיים למשרדו לצורך עריכת הצוואה (עמ' 227 לפרוטוקול ש' 9-15).

מעדות המשיב 1 עולה, כי המנוח הגיע מ... ל... (מקום מגוריו של המשיב 1) לצורך עריכת הצוואה בתחבורה ציבורית (עמ' 160 לפרוטוקול ש' 14-15).

102. גרסה זו של המשיב 1 מעוררת תמיהה, שעה שבמסמך אשר נערך בבית החולים "סורוקה" ביום 04.07.2010 שבוע ימים בלבד קודם לעריכת הצוואה, נכתב כי המנוח סובל מכאבים ברגליו ומתקשה בהליכה: "מספר כי בשל כאבים ברגליו הוא לא יכול ללכת בטח שלא להסתדר בבית ומחוצה לו, והיו מספר נפילות ברחוב בתקופה האחרונה...." (ראו נ/5 –דו"ח של עו"ס ביה"ח "סורוקה"). בהינתן, כי זוהי תמונת מצבו הבריאותי-פיזי של המנוח שבוע לפני עריכת הצוואה, יש לתמוה הכיצד בחר לנסוע מ... לבדו בתחבורה ציבורית פעמיים דווקא ל..., מקום מושבו של המשיב 1, לצורך עריכת צוואה, אף מבלי שקבע מראש פגישה עם הנוטריון  (ראו עדות הנוטריון לפיה המנוח הגיע אליו בלא תיאום פגישה עמו  עמ' 228 לפרוטוקול ש' 1-2), ולתמוה עוד על ההחלטה לערוך צוואה ימים אחדים לאחר שחרור המנוח מאשפוז בבית החולים, כשמצבו הבריאותי בכי רע ובשיאה של עונת הקיץ, משל היה הדבר דחוף לו.     

103. יובהר, כי גם נסיבות מוזרות אלו של עריכת הצוואה, על התמיהות הרבות שהן מעוררות כמפורט לעיל, מחזקות את המסקנה בדבר עשיית הצוואה תחת השפעה בלתי הוגנת לה נתון היה המנוח (ראו: פסק הדין בדיון הנוסף בפרשת מרום הנ"ל).

104. גם בעניין זה עדות המשיב 1 לפיה לא ידע על עריכת הצוואה קודם לעריכתה אינה מהימנה עליי. לדידו, העובדה שהמנוח ביקש ממנו את תעודות הזהות שלו ושל בנו לא עוררה שאלות מצדו, והוא מסר אותן בידיו (עמ' 161 לפרוטוקול ש' 18 עד עמ' 162 ש' 10).

105. בעניין זה שוכנעתי, כי במצבו הבריאותי, הפיזי והנפשי לא הגיע המנוח לבדו ל.... בתחבורה ציבורית פעמיים, ושוכנעתי גם, נוכח העדר המהימנות בעדות המשיב 1, כי קיימת אפשרות בהסתברות גבוהה, שהוא דאג להבאת המנוח למשרדו של הנוטריון. כאמור, לא הונחה לפניי תשתית ראייתית ממנה ניתן להסיק, כי  המנוח לא הבין תכנה של הצוואה עליה חתם, אולם מאגד הראיות שהוצגו לפניי ומהנסיבות האופפות פרשה זו שלפניי שוכנעתי, כי המנוח חתם על הצוואה בהוראת ולמצער בהשפעתו הבלתי הוגנת של המשיב 1 ועקב התלות שהייתה לו בו והעדר היכולת שלו לסרב לו, בפרט שעה שהיה בן המשפחה היחיד שהיה בקשר עמו, כאמור,  ואשר אמור היה לדאוג לו לסידור מוסדי, שהיווה, כאמור, פתרון אחד ויחיד מבחינת המנוח במצבו הקשה אותה שעה.

106. באשר לטענת המתנגדים כי תוכן הצוואה אינו עולה בקנה אחד עם השכל הישר, מצאתי להבהיר, כי בבוא בית המשפט לבחון תוקפה של צוואה, אין זה מתפקידו לשפוט מוסרית את המצווה ולהעמיד תחת שבט ביקורתו את שיקול הדעת שלו עת בחר להנחיל רכושו כך או אחרת. בית המשפט אינו מבקש להתאים את רצון המצווה לאמות המוסר שלו ולתפיסת עולמו או לאינטרס של יורש כזה או אחר.

תפקידו של בית המשפט, בכגון דא, הוא לבחון האם הצוואה משקפת ומבטאת את רצונו האמיתי של המצווה והאם היה רצונו חופשי ומלא, כשהוא נקי מלחצים ומהשפעות של מאן דהוא, הא ותו לא!

107. בנסיבות המקרה שלפניי ובהמשך לממצאים אליהם הגעתי, כמפורט לעיל, שוכנעתי, כי בחירת המנוח לצוות את מלוא עזבונו (נכס מקרקעין אחד למשיב 1 ונכס מקרקעין נוסף שבבעלותו למשיב 2, לאחר שחשבון הבנק שלו רוקן ע"י או בהוראת המשיב 1) מלמדת אף היא, כי הוא פעל תחת לחצים שהופעלו עליו ע"י המשיב 1.

108. יוזכר, כי המשיב 1 הוא אחיינו של המנוח, והמשיב 2 הוא בנו.

109. מהחומר המונח לפניי לא עולה, כי היה קשר מיוחד בין המנוח והמשיב 2 אשר יש בו להסביר את בחירתו להעניק דווקא לו את הנכס יקר הערך ביותר שלו. המשיב 2 ציין בעדותו, כי ביקר בבית המנוח רק בהיותו ילד ופעמים ספורות בלבד (עמ' 190 לפרוטוקול ש' 16-18, 21-23), כי המנוח כלל לא ביקר בביתו (עמ' 191 לפרוטוקול ש' 4-5), וכי דבר קיומה של הצוואה ושל העובדה כי המנוח הוריש לו דירה לא נודע לו מהמנוח עצמו אלא מאביו (עמ' 200 לפרוטוקול ש' 19 עד עמ' 201 ש' 1).

ברי, אפוא, כי לא ניתן להסביר ההיגיון או הרציונל שמאחורי צוואת המנוח, ובחירתו לצוות כשם שציווה.

110. העולה מן המקובץ הוא, אפוא, כי עריכת הצוואה ע"י המנוח הייתה תולדה של השפעה בלתי הוגנת של המשיב 1 כלפיו ומעורבות שלו בעריכתה, וכי אין היא מבטאת את רצונו האמיתי והחופשי, כי אם את רצון המשיב 1.

סוף דבר

111. אשר על כן ונוכח הממצאים שנקבעו לעיל, חרף משקלם הראייתי של תצהירי המתנגדים, ועל יסוד התשתית הראייתית הנרחבת והמוצקה שהונחה לפניי ונסיבות המקרה דנא כמפורט בהרחבה לעיל, לצד עדות המשיב 1 שנמצאה בלתי מהימנה בעליל, הנני קובעת כי עלה בידי המתנגדים להרים את נטל ההוכחה שעל כתפיהם, וכי שוכנעתי, שהצוואה נערכה תוך ניצול מצוקת המנוח ומצבו הפיזי והנפשי הרעוע, ובהיותו נתון תחת השפעה בלתי הוגנת עד כי אינה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי, ועל כן יש להורות על פסלותה.

טרם נעילה מצאתי לצטט דברי בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז), אשר כוחם יפה לענייננו: "...מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן התוקף לצוואה שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו של המצווה, אלא לפי התכתיב של האחר, בעקבות האיום של אחר או על ידי ניצול בלתי הוגן של הנסיבות על ידי אחר..." (ע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן, פ"ד לט(4)769).

112. נוכח האמור, ההתנגדות מתקבלת בזאת, ודינה של הצוואה להתבטל.

113. המשיבים יישאו בהוצאות המתנגדים בסך 30,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

114. פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים נוספים.

115. בזאת תם הדיון בהליכים שבכותרת והמזכירות תסגור את התיקים.

פסק הדין ישלח לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתן היום,  י"ט תמוז תשע"ט, 22 יולי 2019, בהעדר הצדדים.