פס"ד תביעה רכושית/כספית לאיזון משאבים בין בני זוג לשעבר

הקדמה:

1. בפנינו תביעה רכושית/כספית לאיזון משאבים בין בני זוג לשעבר: התובעת – ר' ד' והנתבע 1 – ג' ד'.

    

2. הנתבע 2 –ג' ד', הינו אחיו של הנתבע 1.

    

3. הנתבעת 3 - הינה חברה בע"מ (להלן: החברה).

    

4. הסוגיה העיקרית העומדת לדיון עוסקת בהגדרת הבעלים האמתיים של החברה.

   החברה הייתה בעבר בבעלות מלאה של הנתבע 1, אולם בשלב מסוים, הועברו כלל מניותיו לאחיו – הנתבע 2.

   התובעת טוענת, כי מדובר בהעברה למראית עין וכי היא זכאית למחצית משווי המניות, מכוח איזון המשאבים. מנגד, טוענים הנתבעים, כי מדובר בהעברה כנה, לאחריה המשיך הנתבע 1 לשמש אך כשכיר בחברה ולא מעבר לכך.

    

   העובדות, השתלשלות האירועים וחוות הדעת:

    

5. התובעת והנתבע 1, נוצרים שניהם, נישאו זל"ז לפי הדין הכנסייתי ביום 1992.**.**.

    

   המועד הקובע לצורך איזון משאבים, נקבע ליום 2012.**.**.

    

   הצדדים התגרשו בבית הדין הכנסייתי ביום 2016.**.**.

    

    

6. לצדדים נולדו שלושה ילדים: ס' ילידת 1992.**.** (31), ח' יליד 1997.**.** (26) ו-מ' ילידת 2004.**.** (19).

   כיום שלושת הילדים בגירים. אולם במועד הקרע, היו שניים מהם קטינים.

    

7. בתיק זה מונו שלושה מומחים. הראשון מומחה לשמאות והשניים האחרים מומחים לאקטואריה.

   המומחה לאקטואריה אשר מונה תחילה, רואה החשבון מר נתן שטרנפלד, חיווה דעתו בעיקר ביחס לאופן חלוקת הנכסים הפיננסיים אשר נצברו בנישואין בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 וכן לפי חוק חלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד - 2014, וכן בסוגיית הזהות האמיתית של בעלי החברה. האקטואר השני, רואה חשבון מר יום טוב בילו, עסק בעיקר בשוויה של החברה.

    

8. ביום 2.11.2014 הוגשה חוות הדעת האקטוארית של המומחה הראשון (להלן: המומחה "שטרנפלד"). מאחר והמומחה תיקן את חוות דעתו במסגרת שאלות ההבהרה ולאחר מכן אף הגיש חוות דעת עדכנית, אין צורך לפרט כאן את ממצאי חוות הדעת הראשונית.

    

9. ביום 9.7.2023 הגיש המומחה שטרנפלד חוות דעת מעודכנת ביחס לאיזון זכויות וחובות הצדדים מיום הנישואין, כדלקמן:

    

   על פי החלופה הראשונה - על האיש להעביר לאישה מידית סך של 291,946 ₪, לאיזון כולל של עודף זכויותיו.

    

   חלופה שנייה – זכויות שמועד מימושן עתידי, מורכבת משני חלקים:

   • איזון מידי - על האישה להעביר לאיש כיום סך של 13,219 ₪ (מאחר ורוב זכויותיו יתקבלו בעת פרישתו).

   • איזון דחוי בעת פרישת האיש מעבודתו בחברת ו' מ' נ' בע"מ, על האיש להעביר לאישה סך של 330,645 ₪ וסך זה יעודכן בהתאם לשיעור עליית השכר הממוצע במשק החל מיום חו"ד המעודכנת ועד ליום התשלום בפועל.

      

     בנוסף, במהלך השיתוף ניהלו הצדדים חשבון משותף בבנק ******* ובסמוך למועד הקובע נכון ליום 20.1.2013 הייתה יתרת עו"ש בחובה בסך של 6,485 ₪, בה על הצדדים לשאת בשווה ביניהם במידה והחשבון טרם אוזן/נסגר.

      

10. המומחה שטרנפלד סבר תחילה, כי זיקתו או היעדר זיקתו של האיש לבעלות בחברת "ו' מ' נ' בע"מ" – נתונה להכרעה שיפוטית.

     

     

11. בשל כך, התבקש המומחה שטרנפלד לערוך בדיקה אקטוארית משלימה ביחס לזיקתו של הנתבע 1 לחברה.

     

12. ביום 2.11.2014 הגיש המומחה שטרנפלד חוות דעת במסגרתה ציין את הדברים הבאים ביחס לחברה:

     

    • החברה נוסדה ביום 1989.**.** והנתבע 1 החזיק ב-90% ממניות החברה בעת הקמתה.

    • במשך השנים דוללה החזקתו של הנתבע 1 בחברה, עד שביום 2.10.1999, העביר הוא לאחיו – הנתבע 2, את כל המניות בהם החזיק, למעט מניה רגילה אחת.

    • ביום 1.1.2009 העביר הנתבע 1 לאחיו הנתבע 2 את המניה שנותרו בהחזקתו, ומאותו היום הנתבע 2 הינו הבעלים היחיד של החברה, כאשר הנתבע 1 המשיך לעבוד בחברה והינו משמש כמנהל החברה וחותם בשמה.

    • בחודש 12/2010 התובעת והנתבע 1 נטלו הלוואת משכנתא בסך של 1,100,000 ₪ מבנק ****** וסכום זה הועבר במלואו לחברה, וממועד זה המשכנתא משולמת מחשבון החברה ולא ע"י הצדדים. לצורך קבלת ההלוואה הצדדים משכנו את זכויותיהם בנכס המקרקעין המשותף ב*** ***** (גוש *****, חלקה * מגרש */*).

    • נכון למועד הקובע, נצבר לנתבע 1 חוב בסך 772,886 ₪ כלפי החברה, כתוצאה מפעולות חוזרות שבוצעו מידי חודש בחודשו: כגון משיכת כספים ותשלום הוצאות שוטפות מחשבון החברה.

       

13. בהמשך נדרש המומחה שטרנפלד לערוך בדיקה נוספת ביחס לחברה, והגיש דיווח משלים ביום 26.11.2018.

     

    ראה את הציטוטים הרלוונטיים מתוך חוות הדעת המשלימה של המומחה שטרנפלד, שמפאת חשיבותם יוצגו בהרחבה:

    "א.שכרו של הנתבע 1 בשנים 2008-2010 נע בסדר גודל של כ- 11,000 ₪ ברוטו. שכר זה הכולל גם שווי רכב צמוד אינו גבוה במיוחד למנהל ובעל מניות בחברה, אך מעיון בכרטיסו של האיש לשנים 2010-2012 עולה כי בנוסף לשכרו הוא משך סכומים כרצונו מחשבון הבנק של החברה, וכן באמצעות כרטיס הוויזה של החברה שהיה ברשותו סכומים נוספים כך שברור ששכרו החודשי בפועל היה גבוה מכך. דבר זה הביא ליתרת חובה בכרטיסו האישי שהגיעה נכון ליום 31/10/2012 ליתרת חובה של מעל 700 אלף ₪.

    ב.כפי הפרוטוקול מיום 22/11/16 הנתבע 1 אף אישר כי שכרו בתקופה מסוימת היה גבוה מסך של 7,000 ₪ נטו, ויתרת ההפרש בין תשלום שכרו ששולם לטענתו במזומן שימש לכיסוי החוב לחברה.

    ג. בדו"ח רשם החברות מיום 7/10/13 הנתבע 1 מופיע כדירקטור של החברה.

    ד. בחוזה הפיתוח שנערך עם **** ***** ***** בשנת 2005 מופיע שמו של הנתבע 1 עם מס' ת.ז. שלו.

    ה. קיים מכתב מרו"ח החברה מר **** לפיו זכות החתימה בחברה הינה של הנתבע 1.

    ו. גם בהיתר רעלים לחברה משנת 2001 מופיע שמו של הנתבע 1 ומס' הטלפון שלו.

    ז. בהיתר הבניה לחברה מופיע שמו של הנתבע 1 ומס' ת.ז. שלו.

    ח. קיים אישור מבנק ****** כי הנתבע 1 הינו מורשה חתימה של החברה, וזאת גם לאחר מועד העברת המניות ממנו לאחיו הנתבע 2

    ט.לפי הצהרת ההון שהוגשה על ידי הנתבע 1 ב- 31.12.2010 מופיע הנתבע 1 בתור בעל מניות בחברה בהשקעה של 318,000 ₪ בהון, דהיינו 50% מהון המניות של החברה.

    י.לפי דוחות מס הכנסה לשנים 2009-2010 תיק של הנתבע 1 הינו מסוג 30, דהיינו סוג תיק של שכיר בעל שליטה ...

    יא.בשנת 2010 נטל הנתבע 1 ביחד עם אחיו הנתבע 2, הלוואה מבנק ***** בסך של 1,100,000 ₪, בתמורה לשעבוד ביתם של התובעת והנתבע 1, כאשר סך זה הועבר לחשבון הבנק של החברה. החברה החזירה מדי חודש את תשלום ההלוואה מחשבון הבנק של החברה".

     

14. המומחה שטרנפלד הוסיף וציין, כי לפי ניסיונו ושיקול דעתו, הוא סבור כי חלקו של הנתבע 1 בחברה אינו כשל שכיר רגיל, שכן הוא עובד בחברה מיום הקמתה, היה בעבר בעל מניות בחברה ומכיר באופן עמוק את פעילות החברה ואת מצבה הכספי ולכן לא סביר שהיה מוותר על מניותיו בשנת 1999, ללא כל תמורה.

     

15. המומחה שטרנפלד הביע באופן ברור דעתו ביחס לחוסר הסבירות (על אף הקרבה המשפחתית בין הנתבע 1 לאחיו, הנתבע 2), מכך שהנתבע 1 יהיה בעל זכות חתימה בבנק, שמו יופיע על חוזי פיתוח, יהיה אחראי על היתר רעלים, יחתום על משכנתא בסך של 1.1 מיליון ₪ לטובת החברה, יגיע ליתרת חובה של כ- 700 אלף ₪ בכרטיסו האישי בחברה, ומנגד, הוא יחשב פורמאלית בתור שכיר של החברה בלבד.

    עוד תהה המומחה שטרנפלד מדוע תיקו של הנתבע 1 אצל פקיד השומה, לא נסגר כבר בשנת 1999 עם העברת המניות, והוא המשיך להיות מחויב בכל השנים להגיש דוחות והצהרות הון.

     

16. ביום 16.11.2020 הגיש המומחה שטרנפלד חוות דעת לעניין שווי חברת ו' מ' נ' בע"מ. ביום 5.1.2022 נחקר המומחה על חוות דעתו.

     

17. בחקירתו של המומחה שטרנפלד עלה, כי היו נתונים אשר לא הובאו בחשבון ומנגד, נלקחו בחשבון נתונים אחרים כאשר הדבר היה שנוי במחלוקת, כל זאת בסוגיה של שווי החברה.

     

18. ובכן, לאחר עיון בסיכומי הצדדים וכן בחוות הדעת של המומחה שטרנפלד ובחקירתו הנגדית, הוריתי ביום 31.1.2022 על מינוי אקטואר נוסף מטעם בית המשפט, רואה חשבון מר יום טוב בילו (להלן: "המומחה בילו"), בתור מומחה לביקורת חקירתית, אשר נדרש לערוך את חישוביו ביחס לחברה בהתאם לשיטות החישוב אשר פורטו בהחלטה. כמו כן, נקבע כי על המומחה יהא ליתן דעתו לייבוא המקביל מ*****, לטענה בדבר תשלום דמי חסות במגזר ה**** וכן לערוך חקירה בדבר אמיתות הנתונים המוצהרים של החברה.

     

19. ביום 24.5.2022 הוגשה חוות הדעת של המומחה בילו, כדלקמן:

     

    בהתאם לשיטת ה- DCF המסורתית, שווי החברה למועד הקובע הועמד על סך 3,936,060 ₪, כאשר השווי המתואם למועד הקובע לפי חוק פסיקת הריבית, עומד על 4,621,965 ₪.

    בהתאם לשיטת ה-DCF המותאמת (נתונים בפועל) שווי החברה למועד הקובע עומד על 4,116,569 ₪, ואילו השווי המתואם למועד הקובע, לפי חוק פסיקת הריבית, עומד על 4,800,966 ₪.

     

20. בגדרי חוות הדעת מיום 24.5.2022, העלה המומחה בילו נתון חשוב חדש: במסגרת עבודת הביקורת החקירתית אותרה חברה נוספת בבעלות הנתבע 2 אשר הוקמה בחודש 8/2018, חברה בשם "ו' ש' ו' בע"מ".

     

21. עוד עלה, כי מניתוח השכר של הנתבעים, האחים (הנתבע 1 והנתבע 2), כי במקביל להקמת החברה החדשה, החל הנתבע 1 משנת 2018 ואילך, לקבל שכר חלקי בלבד בגין העבודה בחברה הוותיקה נשוא התביעה, עבור מספר חודשי עבודה בלבד ולא עבור שנה מלאה, כפי שהיה לפני כן. כל זאת, בעוד שאחיו, הנתבע 2, המשיך לקבל שכר מלא מהחברה הוותיקה עבור שנה מלאה.

     

22. עם זאת ולאחר בדיקת המסמכים הרלוונטיים, לרבות אישור רואה החשבון והן אישור רשויות המס עלה, כי החברה החדשה לא הייתה פעילה ולכן חיווה המומחה בילו דעתו, כי אין לכלול חברה זו בתחשיב הערכת השווי.

     

23. חוות הדעת של המומחה בילו הוגשה ביום 10.5.2022. לפי ההבהרה של המומחה בילו מיום 2.5.2023, הנתונים שבחוות הדעת עדכניים גם למועד העדכון הנ"ל. לפיכך, למעט עדכון הסכומים (שווי החברה) בתוספת ריבית והצמדה כחוק לשנה האחרונה, אין לבצע עדכונים נוספים בחוות הדעת המקורית.

     

24. המומחה לשמאות ברלינר הגיש חוות דעת ביחס לשווי דירת המגורים וכן בנוגע לחלקה נוספת סמוכה לחלקה עליה הוקמה דירת המגורים.

     

25. על מנת שלא להכביר בנתונים שאינם רלוונטיים, יצוינו להלן אך נתונים העדכניים ביותר.

     

26. בחוות הדעת של המומחה ברלינר מיום 6.7.2023 (אשר נסרקה לתיק ביום 22.8.2023), נקבע כי שווי הקרקע אשר בחלקה * (חלק) גוש **** ושל בית המגורים אשר הוקם עליה בכפר ****, הינו כדלהלן:

    ערך הקרקע: 450,000 ₪.

    המבנה: קומת המרתף: 295,000 ₪, קומת מגורים: 1,250,000 ₪, מרפסת פתוחה: 15,000 ₪. פיתוח החצר: 70,000 ₪.

    בסך הכול שווי הנכס עומד על 2,080,000 ₪ ובניכויים הנדרשים לתיקון הפגיעות הקיימות, שווי הנכס עומד על 2,000,000 ₪.

    גובה דמי השימוש הראויים לנכס זה הוא 6,500 ₪ לחודש.

     

    בנקודה זו ראוי לציין כי בהתאם לעדכון המומחה ברלינר את חוות הדעת המוקדמת שלו ביחס לשווי המקרקעין שבמחלוקת, ציין המומחה ביום 11.2.2016 (מסמך אשר נסרק ביום 14.2.2016 לתיק), כי מערכת החימום התת ריצפתי נלקחה בחשבון בעת אומדן שווי השוק של דירת מגורי הצדדים.

     

27. בכל הנוגע לשווי החלקה הסמוכה המצויה בשכנות לבית המגורים, בשטח של *** מ"ר, נקבע כי שווי המגרש עומד על 600,000 ₪ (ראה תשובות המומחה ברלינר לשאלות ההבהרה מיום 12.12.2023).

     

     

     

     

     

    טענות הצדדים:

     

28. טענות התובעת:

     

    • התובעת זכאית למחצית מכלל הזכויות אשר נצברו במהלך נישואי הצדדים, ובין היתר, הקמה ופיתוח החברה לייצור ****, רכישת זכויות בנכסי נדל"ן ובניית בית פרטי רחב היקף.

    • מאחר והתובעת היא אישה קשת יום העובדת כפועלת ייצור בחברת **** ומשתכרת שכר מינימום, ואילו הנתבע הינו איש עסקים ממולח ומצליח, יש לאמץ את האפשרות הראשונה בחוות הדעת של המומחה שטרנפלד, המורה על איזון זכויות מידי, גם של הזכויות אשר טרם הבשילו.

    • במהלך תקופת הנישואין רכש הנתבע 1 את הזכויות בגוש *****, חלקה *, מגרש */*, ששטחו 750 מ"ר, ובחוזה הרכישה רשם באופן מלאכותי את השם של אמו גב' ס' ד', כרוכשת הזכויות במגרש. כשבועיים ממועד החתימה על הסכם הרכישה הגישו התובעת והנתבע תכניות לוועדת התכנון והבנייה, לשם קבלת היתר לבניית וילה, ואילו ביום 17.10.2001, שילמו לוועדת התכנון והבנייה את הפיקדון להיתר בנייה.

      לאחר קבלת ההיתר, בנו הצדדים על המגרש וילה מפוארת רחבת ממדים, בה עברו להתגורר משנת 2007 ועד למועד פרידתם. הנתבע 1 ממשיך להתגורר ולהחזיק בוילה עד היום.

    • התובעת הוכיחה כי הרישום אשר נערך ע"ש אמו של הנתבע, נעשה למראית עין בלבד כשזכויות הצדדים במגרש נרשמו על שמה רק לשם שמירה בנאמנות.

    • יש לשים לב כי בסמיכות לרישום המגרש ע"ש אם הנתבע ס', העביר הנתבע את הון המניות בחברת ו' מ' נ' בע"מ לאחיו ג', וזאת על רקע הסתבכותו של הנתבע בחובות כספיים לגורמים שונים.

    • בשנת 2010 נטלו התובעת והנתבע 1 וכן הנתבע 2 ואשתו ****, הלוואה מבנק ***** ********* ע"ס 1,100,000, ₪ כנגד שיעבוד זכויותיהם במגרש */*. בהודעת המשכון מתארים הצדדים את הנכס הממושכן ומציינים מפורשות כי הם ממשכנים את זכויותיהם במגרש שרכשו מגב' ס' ד' לפי ההסכם מתאריך 15.11.2010.

      על אף הצהרות הצדדים, הושקעו כספי ההלוואה בחברה לייצור **** ולא שימשו לרכישת הזכויות במגרש או לבנייה והשבחה של המגרש, כמוצהר בהסכם ההלוואה, וזאת מאחר והצדדים התגוררו כבר בווילה הבנויה שעל המגרש, משנת 2007 ואילך.

    • ביום 15.11.2010 נחתם הסכם להעברת זכויות מס' ד' לתובעת והנתבע.

      ביום 24.12.2010 חתמו התובעת והנתבע בפני עוה"ד **** ***** על ייפוי כוח נוטריוני לרכישת הזכויות במגרש.

    • ס' נמנעה מלהופיע לדיונים, לא התייצבה לחקירה על תצהירה, וגם הנתבעים ויתרו על עדותה.

    • בשל כל אלו מבוקש להצהיר על זכותם של התובעת והנתבע 1 להירשם כבעלים של הווילה ושל מחצית המגרש עליה היא נבנתה, וכן להורות על רישום הערה לעניין זה בספרי לשכת רישום המקרקעין. כמו כן יש להורות על פירוק השיתוף בוילה ועל תשלום מחצית השווי המפורט בחו"ד של השמאי ברלינר.

    • במהלך תקופת הנישואין רכשו הנתבע 1 ואחיו, נתבע 2 מגרש נוסף בשטח של *** מ"ר בחלקה * גוש ***** ולגבי זכויותיהם נרשמה הערת אזהרה ביום 4.7.2011.

      מאחר ומדובר בקרקע הסמוכה לזו עליה בנויה הווילה, סוכם כי שווי המגרש ייגזר מהשווי שקבע השמאי ברלינר בחוות דעתו ביחס למגרש */*.

    • בנוסף, יש ליתן פסק דין המצהיר כי התובעת זכאית להירשם כבעלים של מחצית מזכויותיו של הנתבע 1 בנכס זה, קרי *****/*** חלקים נוספים מחלקה * בגוש *****, להורות על רישום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין וכן להורות על פירוק השיתוף בנכס זה על דרך המכירה לכל המרבה במחיר, בתנאי שוק חופשי.

    • החברה לייצור **** – חברת ו' מ' נ' בע"מ, משותפת לשני הנתבעים. הנתבע 1 ייסד את החברה בשנת 1989 ובשל הדרישה החוקית לשני בעלי מניות, רשם הנתבע 1 את עצמו כמחזיק ב- 910 מניות ואת אחותו ***** כמחזיקה ב-90 מניות. מאז שנת 1996 האחות ***** לא נמנתה יותר על בעלי המניות עקב נישואיה.

      אמנם הנתבע 1 חדל מלהיות רשום כמחזיק בהון המניות, אולם הדבר לא קיבל ביטוי בהתנהלותו העסקית, שכן הוא היה והמשיך להיות כל העת השולט הבלעדי והדומיננטי בחברה.

    • התובעת עותרת גם לאזן את תכולת הווילה היוקרתית של הצדדים, ובין היתר ריהוט יוקרתי וכן תכשיטים. להוכחת שווי המיטלטלין והתכשיטים, צירפה התובעת את פוליסת הביטוח, רשימת הפוליסה וכן דוח השמאות לתכשיטים מטעם ****** המלמדים על שווי של כחצי מיליון ₪.

      על בית המשפט לאמץ את גרסת התובעת, לקבוע כי הנתבע 1 נטל שלא כדין את התכשיטים ולחייב אותו לשלם את מחצית שווים של המיטלטלין, בגובה של 250,000 ₪.

    • ביום הפירוד נותרו בחזקת הנתבע 1 שני כלי רכב – רכב ***** ***** וכן ***** ****. יש לחייב את הנתבע 1 בתשלום מחצית שווים של שתי המכוניות הנ"ל ולחילופין, במחצית שוויו של רכב ה*******, כפי שהיה במועד הקרע, קרי 180,000 ₪.

    • עובר לסכסוך, נהגו הצדדים לחיות חיי רווחה, וזאת לאור ההכנסות הגבוהות אותן הפקיד הנתבע 1, בעת שהתובעת הקדישה את מלוא מרצה לטיפול בילדים. בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבע במזונות אישה, כולל מדור, ממועד הגשת התביעה ועד למועד הגירושין ולהעמידם על סך של 7,000 ₪ לחודש.

    • התובעת נאלצה לעזוב את דירת המגורים של הצדדים לאור אלימותו של הנתבע 1 כלפיה וכלפי ילדיהם. מאז התובעת מתגוררת בדירה צנועה ששכרה בעיר ***, כאשר דמי השכירות החודשיים עומדים על 2,600 ₪, בנוסף לאחזקת מדור בגובה 1,200 ₪.

    • השמאי העריך את דמי השימוש החודשיים בסך של 6,000 ₪. אם כן זכאית התובעת לקבל מהנתבע 1 דמי שימוש בסך של 3,000 ₪ לחודש, ממועד הפירוד ועד למועד פסק הדין.

       

      לחילופין, יש להתיר לתובעת פיצול סעדים ולאפשר לה למצות את זכותה להגיש תביעה בגין דמי שימוש ראויים עד למועד פירוק השיתוף בפועל.

    • לאחר מינוי המומחה מיאן הנתבע 1 מלהפקיד את שכרו, דבר אשר עיכב את חוות הדעת. הנתבע 1 גם עיכב את כניסת המומחה החוקר לתפקידו למעלה מחצי שנה וגם לאחר מכן, לא המציא אסמכתאות רלוונטיות. לאור התנהלות חסרת תום הלב ומשיכת ההליכים כאמור, שלא לצורך, מבוקש לחייב את הנתבע 1 בהוצאות לדוגמה.

       

29. טענות הנתבע 1:

     

    • הנתבע אינו מסכים לאימוץ החלופה הראשונה בחוות דעת המומחה שטרנפלד ומבקש לאמץ את החלופה השנייה, על פיה, על התובעת להעביר לו כיום סך של 13,219 ₪ ואילו הכספים, להם זכאית התובעת, יתקבלו בידיה לאחר פרישתו מעבודתו.

    • בכל הנוגע לזכויות הקנייניות בחלקה * גוש *****, מגרש */** בשטח *** מ"ר – ביום 3.7.2011 רכש הנתבע 1 ביחד עם אחיו, נתבע 2, את המגרש. המדובר במגרש פנוי ללא כל פיתוח. השמאי אשר העריך את שווי המגרש לקח בחשבון את "עלויות הפיתוח" וזאת על אף שמדובר במגרש פנוי וגולמי בלבד. על כן, היה מקום לקבוע שווי נמוך יותר למגרש.

      יש לקבוע את שווי המגרש הרלוונטי על בסיס שווי הקרקע, כפי שנקבע במסגרת מכרז רשות מקרקעי ישראל.

      לחילופין בלבד, יש לקבוע שווי ממוצע בין השווי אשר נקבע בחוות דעת המומחה לבין שווי הקרקע כפי שנקבע במסגרת מכרז רשות מקרקעי ישראל.

    • בכל הנוגע למגרש */* בשטח של *** מ"ר, המדובר במגרש אשר נרכש על-ידי אם הנתבע 1, גב' ס' עוד ביום 1.10.2001 מבעליו הקודמים, והזכויות בו נרשמו על שם גב' ס' ביום 3.2.2005.

      אין התובעת זכאית לתבוע כל סעד ביחס למגרש האמור מקום בו גב' ס' לא צורפה כנתבעת לתביעה, וזאת על אף שהיא הגישה תצהיר מטעמה בתביעה הקשורה, אשר הוגשה על ידה כנגד התובעת והנתבע 1.

       

      למותר לציין, כי בגדרי ת"א 30583-04-14 אישר בית המשפט המחוזי את זכותה ובעלותה של גב' ס' במגרש */*, וקביעה זו מחייבת את כל הצדדים וחליפיהם.

      התובעת לא הציגה כל ראיה התומכת בטענה, כי הנתבע 1 הוא זה אשר רכש את מגרש */* או כי הוא שילם תמורתו.

      התובעת מנסה להיתלות במסמך בודד – טופס הודעת משכון, אשר הוכן על ידי בנק *****, במסגרת הבקשה לקבלת הלוואת משכנתא בו נרשם כביכול, כי המגרש נרכש מגב' ס' ביום 15.11.2010. עם זאת, טופס זה אינו יכול לעמוד, שכן גם גב' ס' וגם שני בניה הדגישו, כי הרישום אינו נכון ומעולם לא נערך הסכם מכר כרשום בטופס.

      כמו כן, אין התובעת יכולה להיבנות מייפוי הכוח הנוטריוני, לשם הוכחת עסקת המכר הנטענת.

    • בכל הנוגע לתכשיטים– התובעת לא הציגה כל ראיה לכך שהיא לא נטלה עמה את התכשיטים בעת שעזבה את הבית ואף לא הציגה כל ראיה לעניין שווי התכשיטים ו/או ביחס לפירוט שלהם.

    • סוגיית דמי המזונות נדונה והוכרעה על ידי בית המשפט ואין כל בסיס לתביעה בנושא זה. ככל שקיימת יתרת חוב, דינה להיות מוכרעת במסגרת תיק הוצאה לפועל.

    • בכתב התביעה אין זכר לטענה בעניין דמי שימוש ראויים, ועל כן אין מקום לקבל את טיעוני התובעת בהקשר האמור. לא רק זאת, יודגש כי התובעת עזבה את בית המגורים מתוך בחירה אישית ועל כן היא אינה זכאית לקבל דמי שימוש.

    • בית המשפט מתבקש להפחית מחצית של יתרת חוב המשכנתא של התובעת והנתבע 1 משווי הבית, שכן הנתבע 1 נושא לבדו בסילוק יתרת ההלוואה.

    • בכל הנוגע לטענת התובעת ביחס למטרת השימוש בכספי ההלוואה, וטענתה כי הכספים הושקעו בעסק ולא שימשו למימון בניית בית המגורים, הרי שזו לא הוכחה. הנתבעים הציגו ראיות לפיהן סילוק הלוואת המשכנתא נערכה מחשבון החברה תוך חיוב מקביל של כרטיסי הנתבעים בחברה בגין אותם החיובים. גם רו"ח אישר כי הנתבעים הפקידו בחשבון הבנק של החברה את כספי הלוואת המשכנתא אותה נטלו וכי התשלומים החודשיים לפירעון אותה הלוואה המשולמים מחשבון הבנק של החברה, הם אותם כספים אשר הופקדו.

    • הבעלות בחברה עברה באופן מלא לנתבע 2.

    • ככל שיחליט בית המשפט כי לנתבע 1 ולתובעת זכויות בחברה, מן הדין להפחית משווי החברה את יתרת החוב הרשומה על שם הנתבע 1 בספרי החברה ואשר נכון ליום 31.12.2012 הסתכם בסך 772,886 ₪.

       

30. טענות הנתבעים 2-3:

     

    • קיים פער גדול בין הערכת שווי החברה ע"י רו"ח שטרנפלד לבין הערכת שווי החברה ע"י רו"ח בילו. האפשרות לחידוש ופיתוח מוצרים בתחום ה****, מוגבלת מאוד ועובדה זו מצביעה על כך שהחברה לא תוכל להגדיל את הכנסותיה לאורך שנים.

    • יש להתייחס לחוות דעתו של רו"ח שטרנפלד מיום 26.11.2018 כמסמך שמבקש להעמיק את הבדיקה לגבי רכיבים שונים, אך הבדיקה בעניינם לא הושלמה. קרי, לא ניתן לבסס מסקנה משפטית על התיזות והשאלות שהעלה רו"ח שטרנפלד בחוות דעתו מיום 26.11.2018 שעה שאלה לא נבדקו לעומק במסגרת חוות דעת משלימה מאוחרת.

    • החברה איננה בבעלותו של הנתבע 1 וקל וחומר, שאינה בבעלותו המלאה.

    • התובעת ביקשה לטעון כי המניות הועברו על שם הנתבע 2 כתוצאה מתיק הוצאה לפועל בסך של 15,000 ₪ אשר נפתח כנגד הנתבע 1. ואולם, אם היה שמץ של יסוד לטענה זו, אזי המניות היו צריכות לשוב לבעלותו של נתבע 1 בסמוך ולאחר סגירת תיק ההוצאה לפועל ביום 28.6.2010, דבר אשר לא נעשה.

    • הטענה האמתית היא, כי הנתבע 1 העביר את המניות בחברה לידי אחיו לאור קשיים כלכליים אמתיים שספגה החברה – הפסדים בהם לא רצה הנתבע 1 לשאת.

    • הוכח כי הנתבע 1 הינו מנהל שכיר בחברה בלבד והמשך עבודתו בחברה תלויה באחיו, הנתבע 2.

    • החברה הינה רכושו הבלעדי של נתבע 2 ובית המשפט מתבקש שלא לפגוע בקניינו של זה בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

    • משנת 1999 ממשיך הנתבע 1 לעבוד בחברה והוא ממונה על הקשרים עם המוסדות השונים, כאשר נתבע 2 אחראי על כל הייצור השוטף.

    • תשלום משכורת במזומן לנתבע 1 אינו הופך שכיר לבעל מניות או לבעלים של חברה, ואף איננו מהווה סממן לבעלות.

    • הובהר על ידי ההגנה כי מדובר בעסק משפחתי. כך במסגרת החקירה החוזרת הובהר כי גם אחותו של הנתבע 1, העובדת בחברה, אינה מחתימה כרטיס, שכן היא עובדת חודשית ולא שעתית, וזאת על אף שהיא אינה בעלת מניות בחברה.

    • הרישום בספרי רשם החברות, הגם שאיננו קונסטיטוטיבי מהווה ראיה קבילה בעלת משקל רב, כאשר נטל ההוכחה רובץ על כתפי הטוען כנגד הרישום.

    • משכשלה התובעת לזמן עדים רלוונטיים להוכחת טענותיה כי האיש הינו בעלים בחברה, וכן נמנעה מזימון עדים רלוונטיים שהיו יכולים לשפוך אור על הפרשה, הרי שיש לקבוע כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה.

    • טענות כגון בדיית ראיות וביצוע זיוף במסמכי תאגיד, ראוי שיטענו במשורה, על בסיס ראיות מובהקות, שאינן קיימות בידי התביעה.

      אין חולק, כי המניות עברו לידי אחיו של נתבע 1 ביום 2.10.1999 עם חתימת שטר ההעברה, ומאותו מועד ואילך אין התובעת יכולה להעלות טענות ביחס למניות החברה.

      יום הקרע הינו 29.11.2021. מאחר ומניות האיש הועברו לידי אחיו 13 שנים לפני יום הקרע, לא ניתן כיום לנקוט בהליכי ביטול הענקה, וזאת אף לא מכוח סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל.

    • למעשה, אם ידעה התובעת שהמניות נרשמו על שם האח ולא עשתה דבר במשך 13 שנה, יש לראות בכך הודאת בעל דין מכוח התנהגות, המונעת ממנה לטעון במועד הגשת התביעה טענות סותרות.

      יודגש בנקודה זו, כי אין לראות בהסכם העברת המניות כהסכם נאמנות, מהטעם שמדובר בטענה הסותרת את הרישום ברשם החברות ואין כל אינדיקציה חיצונית כי המניות הוחזקו בנאמנות.

    • טענות התובעת כאילו נתבע 1, במובחן מהחברה, הוא הבעלים של שני כלי רכב: ****מסוג ***** ורכב ****, לא הוכחו ומסמכי החברה לא נסתרו בנושא זה.

    • חובות הצדדים לחברה הינם חובות משותפים של התובעת והנתבע 1.

      התובעת אשר עושה שימוש בחוב האיש לחברה בכדי להוכיח כי מעמדו בחברה איננו כשל שכיר, אינה יכולה לטעון במקביל כי מדובר בחוב פיקטיבי.

      זכויות האיש בחברה, אם ייקבע כי יש כאלו, כפופות להסדרת חוב האיש, שהינו חוב משותף לתובעת ולנתבע 1 כלפי החברה.

    • ככל שיקבע בית המשפט, כי מחצית ממניות החברה שייכות לאיש, מתבקש בית המשפט לקבוע פיצוי כספי ולא חלוקה בעין של מניות החברה, שכן אז כופה בית המשפט שיתוף לא רצוי על המבקשים פירוד.

    • ככל שיקבע כי לנתבע 1 זכויות בחברה, נתבעים 2-3 מבקשים לקבוע את שווי החברה לפי שיטת DCF קלאסי ולא לפי השיטה המותאמת.

      ואכן, התובעת גילתה דעתה בסיכומיה שאין לה עניין במניות, אלא יש לה עניין בשווין של אלו.

    • בכל הנוגע לבית דו משפחתי אשר נבנה על מגרש בבעלות הגברת ס' – אימם של נתבעים 1 ו-2: המגרש נרכש ביום 1.10.2002. עלויות בניית בית המגורים המשותף לנתבעים 1-2 מומנו באמצעות הלוואה שניתנה על ידי אימם של נתבעים 1-2 בגובה של כ- 600,000 ₪ ואף מכספים שניטלו כהלוואה מהחברה. ההלוואה מאת החברה ניתנה לנתבע 1, לאור רצון הנתבע 2 להשלים את בניית הבית הדו משפחתי בהקדם ולאור המצוקה הכלכלית אליה נקלע נתבע 1 והרצון של נתבע 2 לסייע.

      אם כן, חוב נתבע 1 לחברה צריך להיות מסולק באופן שווה על-ידי שני הצדדים - התובעת ונתבע 1.

       

       

       

       

       

       

      דיון והכרעה:

       

      חוות דעת המומחים:

       

31. כבר בפתיח יובהר, כי טענת ההגנה, לפיה יש להתעלם מחוות דעתו של המומחה שטרנפלד לעניין הבעלות האמיתית בחברה, בנימוק כי מונה מומחה נוסף לבחינת שוויה של החברה –משוללת כל יסוד ועל כן נדחית על הסף.

     

32. המומחה בילו מונה כאמור רק לצורך עריכת ביקורת חקירתית ביחס לשווי החברה, הא ותו לא.

     

    מנגד, המומחה שטרנפלד מונה תחילה לבחינת איזון המשאבים הצודק והראוי בין הצדדים, ובהמשך - לבחינת הבעלות האמיתית בחברה, בה הנתבע 1 מועסק פורמאלית בתור עובד שכיר.

     

    על כן, חוות דעת המומחה בילו וזו של המומחה שטרנפלד אינן חופפות, אלא משלימות. משכך, יש להתייחס לשתיהן כאל ממצאי מומחים מטעם בית המשפט, כאשר אותם הממצאים לא נסתרו כפי שיבואר להלן, על כל המשתמע מכך.

     

    אמנם המומחה שטרנפלד העריך תחילה גם את שווי החברה. אולם מהרגע בו התברר בחקירתו הנגדית של המומחה שטרנפלד כי ישנם נתונים המתייחסים לשווי החברה אשר לא נלקחו בחשבון וכי יש צורך בעריכת ביקורת חקירתית נרחבת, תחום בו המומחה שטרנפלד אינו עוסק, מונה המומחה בילו לשם בדיקה מקיפה של שווי החברה בהתחשב בנתונים שונים אשר לא הופיעו בחוות דעתו של המומחה שטרנפלד.

     

    אם כן, רק בנושא של שווי החברה יש להעדיף וליתן את מעמד הבכורה לחוות דעת של המומחה בילו על פני חוות הדעת של המומחה שטרנפלד. בכל יתר הנושאים - אין מקום לסטות מחוות הדעת של המומחה שטרנפלד.

     

33. ככלל, ייטה בית המשפט להישען על חוות הדעת של המומחה אותו מינה, מתוך ההנחה כי המומחה הינו גורם ניטרלי המנותק מהסכסוך בין הצדדים וחובת הנאמנות שלו נתונה אך ורק כלפי בית המשפט, כשהמומחה פועל במקצועיות ואובייקטיביות, במסגרת הכללים אשר נקבעו בתחום מומחיותו.

     

34. עם זאת, שיקול הדעת הסופי נתון בידי בית המשפט, ביחס לשאלה האם יש מקום להתעלם או להוסיף על חוות הדעת באופן בו ימונה מומחה נוסף לשם עריכת השלמות.

     

35. בענייננו, לא שוכנעתי כי נפל פגם מהותי בחוות דעתו של המומחה שטרנפלד, ולא שוכנעתי כי נפל רבב בחוות דעת המומחה בילו.

     

36. עם זאת ראוי להבהיר ולהדגיש, כי לאור ממצאי חקירתו של המומחה שטרנפלד, והעדר התייחסותו בחוות דעתו ביחס לרכיב של שווי החברה והיות ורואה חשבון שטרנפלד אינו עורך ביקורת חקירתית, מונה מומחה נוסף, מר יום טוב בילו, אשר השלים את החסר באמצעות חוות דעת ממצה, בדגש על ביקורת חקירתית.

    לצד האמור, יובהר למען הסר ספק כי כלל ממצאי המומחה שטרנפלד ביחס לאופן חלוקת הנכסים הפיננסיים של הצדדים ואיזון המשאבים וכן ביחס לזהות הבעלים האמיתי של החברה, מקובלים עליי ולא נסתרו על-ידי מי הצדדים בחקירתם הנגדית.

     

37. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה יום טוב בילו על חוות דעתו. על כן והיות וממצאי חוות הדעת לא נסתרו על ידי מי מהצדדים, חוות דעתו של המומחה יום טוב בילו מאומצת במלואה.

     

    החברה – ו' מ' נ' בע"מ:

     

38. כעת נעבור לדון במחלוקת העיקרית העומדת בלב הסכסוך בין הצדדים והיא החברה – ו' מ' נ' בע"מ, אשר מניותיה הועברו מהנתבע 1 לאחיו, הנתבע 2, לפני שנים לא מעטות, כאשר הנתבע 1 הציג עצמו כשכיר של החברה, אולם במקביל וכפי שיבואר בהמשך, תוך שהוא ממשיך להתנהל כבעל שליטה לכל דבר ועניין.

     

39. כדי לבחון האם מדובר ברישום "פיקטיבי" של בעלות הנתבע 2, והאם ההסכם אשר נערך בין הנתבע 1 לבין אחיו הנתבע 2 הינו למראית עין, כאשר למעשה הראשון נותר הבעלים האמיתי של החברה, יש לבחון האם הצדדים עמדו על קיום פרטי ההסכם או שהם פעלו בניגוד למוצהר, כך שסעיפי ההסכם לא שיקפו את המציאות לאשורה. כמו כן, יש לבחון, האם עלה בידי התובעת להוכיח את "אותות המרמה".

     

40. ראה לעניין זה גם את הפסיקה המאוזכרת בתמ"ש (חי') 41511-05-15 ש.ב. נ' א.ב. [פורסם במאגרים המקוונים] (20.4.2017):

    בע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ברקול , נח (6) 841 נקבע:

    "דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מירמה (Badge of Fraud), שהם חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרים הם ללא מענה מצביעים הם על מירמה. באלה ייכללו למשל חדלות-פירעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עיסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד (ה"פ (ת"א) 1823/92 הנ"ל [7], בעמ' 433). ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם".

     

41. ראה גם הכתוב בספרות, אבי זילברפלד בספרו אחריות אישית בתאגיד והרמת מסך דין, פסיקה ופרקטיקה (2004):

     

    "...אימץ בית המשפט את השימוש בכללי ה-BADGES OF FRAUD הנהוגים במשפט האמריקאי – "אותות המרמה" בלשוננו. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה, ואם הן נותרות ללא מענה, הן מצביעות על קיומה של המירמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מרמה", כך עובר הנטל על הנתבע להפריכן.

    "אותות המרמה" המקובלים בסוגיית הברחת רכוש הינם:

    א. קשרים בין המעביר לנעבר.

    ב. איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב.

    ג. חשאיות.

    ד. שמירת הנאה למעביר ו/או שמירת החזקה בידיו

    עם הצטברותם של שאלות אלו ללא מענה סביר מצד הנתבע – צפוי הוא לסיכון כי יחויב".

     

42. כדי לחדד את הדברים יובהר, כי נטל השכנוע נותר על כתפי התובעת. אולם, ככל שתצביע התובעת על אותות מרמה רבים יותר, ניתן יהיה להפחית את נטל הראיה המוטל עליה [ע"א 8482-01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אילנה סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776 (17.7.2003)], כל זאת במקביל להעברת נטל הראיה לשכמי הנתבע להוכיח את כשירות אותן העסקאות ועשייתן בתום לב וללא מניעים נסתרים .

     

43. כמו כן יש לבחון האם החוזה/ההסכם אשר נכרת בין הנתבע 1 לבין אחיו הנתבע 2 הינו למראית עין, ועל כן ובהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), דינו להתבטל.

     

44. ראה לעניין זה האמור בסעיף 13: " חוזה שנכרת למראית עין בלבד- בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".

     

45. מאפייני חוזה למראית עין הינם כי לא הייתה בכוונת הצדדים לקיימו אלא הם ביקשו ליהנות אך מיתרונות שונים כלפי צדדים שלישיים. על כן יש מקום להתחקות אחר כוונתם ורצונם האמיתי של הצדדים לאותו חוזה, כאשר הפתרון יושג לאחר עיון בנסיבות המקרה בדגש על העובדות (פרופ' ג שלו דיני חוזים מהד' שניה, תשנ"ה 1995, עמ' 169).

     

46. במקרה דנן, הנתבע 1 הצהיר בפה מלא (לכל הפחות בתחילת ההליכים), כי הוא היה חב כספים לגורמים שונים, ועל כן ומאחר וחשש מתביעות חוב, הוא העביר את המניות לקרוב משפחתו – אחיו (הנתבע 2), וזאת ללא תמורה.

     

    {בנקודה זו ראוי לציין כי אני ערה לכך כי הנתבע 1 שינה בהמשך גרסתו וטען, כי העביר את החברה לאחיו הנתבע 2 מאחר והיו לו הרבה חובות לחברה, בשל כספים רבים אותם משך ממנה החורגים מאלו המצוינים בתלושי השכר המשתנים לאחר המועד הקובע.

    כמו כן לא נעלם מעיני כי בשלב מסוים טען הנתבע 1, כי ההעברה נערכה מאחר והחברה הייתה בהפסדים, על אף שהוכח בחקירות כי מדובר בטענה שאינה נכונה בעליל}.

     

47. אמור מעתה, אין ספק כי ההעברה אשר בוצעה לאח, גם לשיטת הנתבע 1, נערכה למראית עין וכדי לחמוק מאימת הנושים.

     

48. יש לתת את הדעת בנקודה זו לעובדה, כי מדובר למעשה בחוזה פסול, בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים, שכן הוא נערך לשם מטרה בלתי חוקית ובלתי מוסרית: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל".

     

     

49. לאחר שהנתבע 1 הודה למעשה כי ההעברה נערכה באופן מלאכותי, מבקש הוא לטעון כי ההעברה למראית עין הפכה למעשה להעברה לגיטימית וקבועה, שכן אחיו הנתבע 2 היה מוכן לקחת עליו את כל החובות של החברה אשר הייתה באותו התקופה במאזן שלילי.

     

50. אף אם נשים את הטענות בדבר חוזה למראית עין לשם הגשמת מטרות פסולות ולא חוקיות בצד, עיון בעדויות הצדדים מביא למסקנה כי טענות הנתבע 1 בדבר חובות אישיים שלא להוצאה לפועל או מצוקה אליה נקלעה החברה, אינן נכונות.

     

51. בתחילה, עלתה מצד ההגנה הטענה כי אביהם המנוח של הנתבעים 1-2 ביקש מהנתבע 2 כי הוא ייקח על עצמו את המניות בחברה ללא תמורה, שכן הנתבע 1 נקלע לקשיים כספיים – כלומר היה חייב כסף לנושים רבים. על אף טיעון יצירתי זה, לא עלה בידי ההגנה לספק הסבר מניח את הדעת הכיצד הנתבע 1 ויתר על כלל מניותיו בחברה ללא תמורה, כאשר החברה מחזיקה בנכסי מקרקעין בעלי שווי רב.

     

    ראה לעניין זה חקירת הנתבע 2:

    "ש. הצהרת והגשת מסמכים שקיבלת את המניות בחברה ללא תמורה, למה?

    ת. הוא נכנס לקשיים כספיים, אבא המנוח ביקש שאקח את זה על עצמי.

    ש. הוא נכנס לקשיים כספיים. למשל אתה זוכר אחד הנושים שהיו לו, שהוא היה חייב להם כסף, מישהו מכרמיאל?

    ת. אני לא יכול לזכור מה היה לפני 20 שנה.

    ש. בגלל שהוא נכנס לקשיים כספיים, אביך ביקש שיעביר לך את המניות?

    ת. כן, זה עסק משפחתי היה.

    ש. תאשר לי שכבר בשנת 1994 היה לחברת ו' חלקת אדמה, מגרש באזור התעשייה ועליו קיים המפעל, זה היה בבעלותה?

    ת. זה החכר.

    ש. מדוע שאחיך יוותר לך על המניות שלו בחברה שיש לה רכוש נדל"ני ואתה לא משלם לו כסף?

    ת. תשאל אותו, אני לא יכול לענות במקומו" (עמ' 60 שורות 2-13, לפרו' הדיון מיום 9.7.2023).

     

52. למעשה, טענת הנתבע 2 בדבר חובות שהיו לנתבע 1 לנושים והבקשה הלכאורית של האב המנוח כי הנתבע 2 ייקח את עול החברה על כתפיו, קורסת, לאחר עיון בחקירת הנתבע 1 לפיה חובותיו לנושים היו בהיקף זניח, וכי למעשה הנתבע 1 רצה להיפטר מהחברה שכן היו לו חובות רבים לחברה בשל כספים אותם הוא משך לצרכים שונים שסיבתם לא הובהרה.

     

    ראה לעניין זה חקירת הנתבע 1:

    "ש.אני מקריא לך מהפרו'. ואומר שאחיך לקח את זה על שמו. ושואל האם אתה עדיין עומד מאחורי מה שהצהרת בישיבה זו מיום 13.1.14.

    ת. כן. היו לי הרבה חובות בחברה. 

    ש. מה זה הרבה חובות בחברה.

    ת. הספרים הראו לך הרבה חובות בחברה.

    ש. אני שואל שלך.

    ת. שלי, לא קשור לחברה. לא הייתי מסובך בחובות, כולה 15000 ₪". (עמ' 29, שורות 18-24 לפרו' הדיון מיום 22.11.2016).

     

53. בהמשך הדברים ובגדרי חקירת הנתבע 1 התברר, כי החובות לחברה נבעו מכספים אותם גלגלו הנתבע 1 והנתבע 2 לחברה, בשל בניית הדירה בה התגוררו התובעת והנתבע 1 בסמיכות למגורי הנתבע 2 ומשפחתו:

    "...מפנה למסמכים שהמצאתי לאקטואר ושם טענתי שאני חייב לחברה מאות אלפי שקלים, ושואל כמה הייתי חייב לחברה על פי הכרטסת שלי, מתאריך 30.12.10 והחוב שלי לחברה 505111 ₪, אני משיב כי זה אני יודע"... (עמ' 35 שורות 12-14 לפרו')

    ...מפנה לסעיף ב' להצהרת ההון, אני משיב כי הסכום 442240 ₪ זה עלות בניית הדירה (עמ' 35 שורה 19 לפרו').

    ...לשאלת בית המשפט, אני משיב כי העלות הזו לא הבאתי מהכיס, יש חובות בחברה וגם אח שלי עזר לי ואמא לקחתי ממנה הלוואות" (עמ' 35 שורות 20-21 לפרו').

     

54. בהתאם לחוות הדעת של המומחה שטרנפלד, בשנת 2010 נטל הנתבע 1 יחד עם אחיו - הנתבע 2 - הלוואה מבנק ***** בסך של 1,100,000 ₪ בתמורה לשעבוד ביתם של התובעת והנתבע 1, כאשר סך זה הועבר לחשבון הבנק של החברה. החברה החזירה מדי חודש את תשלום ההלוואה מחשבון הבנק של החברה. הנתבע 1 טען באופן עקבי בסיכומיו, כי כספי ההלוואה שימשו לבנייה ושיפוץ הבתים הסמוכים של הנתבעים.

     

55. יתר על כן, בהמשך חקירת הנתבע 1 עלה בבירור כי החברה הייתה רווחית, ועל כן, לא ברורה הטענה בדבר חובות לחברה ומצבה הכלכלי אשר הוביל לכאורה את הנתבע 1 לרצות לוותר על שליטתו בחברה:

     

    ראה לעניין זה חקירת הנתבע 1:

     

    "ש. מתי העברת את המניות שלך לג'?

    ת. בשנת 99.

    ש. למה העברת? מהי סיבת ההעברה לג'?

    ת. ראיתי כל הזמן הפסדים ורציתי להיפטר מזה. בדוח"ות רואים שכל הזמן יש הפסדים. 

    ...

    ש. מפנה אותך לדו"ח רווח והפסד, ושואל האם זה סדר גודל של החברה 5 מיליון.

    ת. כן.

    ש. זאת אומרת שב-1999 החברה עבדה בהיקף של כמה מיליון.

    ת. הספרים מראים את זה". (עמ' 28 שורות 18-29 לפרו').

     

56. כעת, השאלה העומדת להכרעה היא האם, לאחר סגירת התיקים אשר התנהלו בלשכת ההוצאה לפועל והעובדה כי ההסכם אשר נערך מול האח לא בוטל, מצביעה על המשך יצירת מצג שווא אשר נועד לקפח את התובעת במקרה של פירוד או שמא הנתבע 1 אכן גמל בדעתו להותיר את החברה בניהול אחיו.

     

57. לאחר עיון בכלל חומר הראיות שבתיק, עולה כי מדובר ברישום פיקטיבי, כאשר הצדדים לא נהגו על פיו בפועל ותוך שהנתבע 1 המשיך לנהוג בחברה כבשלו ולקבל ממנה הטבות החורגות מהרבה מאלו הניתנות לעובד שכיר רגיל. אפרט בהמשך.

     

58. מעיון בחקירת הנתבע 2, ניתן לראות כי לא התקיימו בין שני האחים יחסים רגילים של עובד-מעביד או יחסי כפיפות, שכן תנאי השכר של שניהם היו דומים עד כמעט זהים. למעשה, לנתבע 2, המוצהר בתור הבעלים הרשום של החברה, אין ידיעה קונקרטית ביחס לנתונים בסיסיים ומהותיים של החברה – נתונים אשר היו אמורים להיות בידיעתו לו ההעברה של החברה אליו הייתה אמתית ולא למראית עין.

     

59. הרושם אשר התקבל מעדותם של הנתבעים 1 ו-2, הינו רושם לא מהימן באופן מובהק, עדותם הייתה רצופה בסתירות. ובכן, המסקנה הבלתי נמנעת הינה, כי המדובר בהעברה למראית עין בלבד.

     

     

60. ראה לעניין זה חקירת הנתבע 2.

     

    בתחילת חקירתו ציין הנתבע 2 בהתייחסותו לשאלה כללית כי לעובדים (ללא כל סייג) יש כרטיסי נוכחות, עם זאת בהמשך כאשר הוא נשאל ישירות לגבי הנתבע 1, אישר כי האחרון אינו נדרש להחתים כרטיס נוכחות ככל עובד כרגיל, תוך שהוא מתרץ זאת באמתלה לפיה עובדים מסוימים אינם נדרשים להחתים כרטיס.

    "ש. לעובדים , יש כרטיסי נוכחות.

    ת. כן, שעון. 

    ש. לאחיך ג', יש כרטיס נוכחות, הוא מדפיס כרטיס נוכחות? לפי טענתך הוא עובד שכיר ולא מעבר, האם הוא מדפיס כרטיס נוכחות שהוא נכנס כל יום בבוקר לעבודה?

    ת. כן. אני מתקן את דבריי, לג' אין כרטיס נוכחות, הוא עובד חודשית, לעובדים יש. יש עובדים שאין לכם כרטיס נוכחות, הם עובדים חודשית, לא כולם חותמים" (עמ' 58, שורות 28-33 לפרו').

     

61. בהמשך חקירתו הודה הנתבע 2, כי משכורתו שלו ומשכורת הנתבע 1, דומה עד זהה לחלוטין. בהמשך כאשר נשאל הנתבע 2 מדוע משכורתו של הנתבע 1 צנחה לפתע, לאחר שהתובעת פתחה בהליכים משפטיים, השיב באופן מתחמק ולא אמין, כי יש לערוך בדיקה מול רואה החשבון (כאילו רואה החשבון הוא הגורם המנהל את החברה ולא בגורם אשר מסכם את הנתונים החשבונאיים בהתאם להוראות מנהל החברה).

     

    לאחר מכן ובהמשך החקירה הודה הנתבע 2, ככל הנראה בהיסח הדעת, כי הוא אינו יכול לחייב את הנתבע 1 לעבוד בהיקף משרה מסוים, כפי שהוא יכול לעשות ביחס לכל עובד שכיר רגיל, ולמעשה אישר, כי לא קיימים יחסי כפיפות בין הנתבע 2 לבין הנתבע 1. מצב זה שומט את הקרקע תחת הטענה, לפיה הנתבע 1 הינו עובד שכיר רגיל בחברה אשר בבעלותו הרשומה של הנתבע 2:

    "ש. תאשר לי, לפי תלושי המשכורת ששלחתם לאקטואר, ג' השתכר בשנת 2011-2012 בממוצע 12,000 ₪, מציג לך תלושי שכר – תאשר לי שמשכורתו 12,000 ₪?

    ת. מה שהוגש, כן.

    ש. האם זה נכון שגם המשכורת שלך באותה תקופה היתה זהה למשכורת של ג'?

    ת. מה שאתה רואה, זה התלושים.

    ש. האם המשכורת שלך היתה כפי שג' קיבל, 12,000 ₪. 

    ת. כן. 

    ש. מדוע אחרי שהוגשה התביעה למזונות ותביעה רכושית, פתאום תלושי המשכורת שהצגתם עבור ג' היו בסך של 5,000 ₪? מה הירידה הזו במשכורת שלו?

    ת. לא יודע למה, זה מול רואה החשבון צריך לבדוק..." .(עמ' 59, שורות 8-17 לפרו').

    ...ש. המשרה שלו צומצמה לחצי?

    ת. אני לא זוכר מה היה לפני 10 שנים.

    ש. תוכל לתת הסבר למה ירדה המשרה ממשרה מלאה לחצי משרה?

    ת. אני לא מחליט כמה הוא יעבוד, אני לא יכול לחייב אותו". (עמ' 59, שורות 26-29 לפרו').

     

62. יצוין, כי בהתאם לבדיקת המומחה בילו ומניתוח השכר של הנתבע 1, עלה כי לאחר המועד הקובע בשנת 2012, ישנה ירידה חדה בשכר הנתבע 1, וזאת בשונה משכר הנתבע 2. במילים אחרות, הנתבע 1 שלט על גובה שכרו וניהל אותו על מנת לזכות ביתרון בהליכים הרכושיים מול התובעת, שוב באופן החורג מיכולות הקיימות לעובד שכיר רגיל.

     

63. למעשה, בחקירתו של הנתבע 1 אישר זה כי שכרו בתקופה מסוימת היה גבוה מהסך אשר שולם לו במזומן, ויתרת ההפרש בין תשלום שכרו ששולם לטענתו במזומן לבין השכר האמיתי, שימש לכיסוי "חובותיו האישיים" לחברה:

    "ש.מי משלם לך את המשכורת ?

    ת.מקום העבודה. דרך חברה ו'.

    ש.ואיך נהגה החברה לשלם לך את המשכורת שלך?

    ת.מזומן.

    ש.ומה הייתה המשכורת שלך?

    ת.7,000 ₪.

    ש.צירפת תלושי שכר עד לכמה חודשים אחרי מועד הקובע, והשכר שלך לפי מה שכתוב בתלוש נושק ל-18,000 ₪ ל-15,000 ₪. אני מפנה לעמוד 57-73 בנספחים בתצהירי התובעת.

    ת.המשכורת לפי התלושים האלה 12,000 ₪ ולא 18,000 ₪.

    ש.זה שכר נטו ולפי מה שרשום בתלוש כמה זה ברוטו?

    ת.אני לא רואה חשבון.

    ש.אתה מסכים שהמשכורת שלך הייתה בחודש מאי 2012, יוני 2012, 12,000 ₪?

    ת.כן.

    ש.ואת הסכום הזה קיבלת במזומן מהחברה?

    ת.לא. קיבלתי 7,000 ש"ח וההפרש בין 7,000 ל-12,000 ₪ הלך לסגירת חובות אישיים שלי לחברה.

    ש.איזה חובות?

    ת.שלי לחברה" (עמודים 26-27, שורות 16-29, 1-4 לפרו').

     

64. בהמשך חקירתו של הנתבע 2, כאשר נשאל זה מדוע הנתבע 1 העביר לחברה את כספי קופת הגמל שלו, נוכח הטענה לפיה הוא עובד שכיר בלבד, השיב זה פעם נוספת כי יש לערוך בדיקה עם רואה החשבון.

     

65. אמור מעתה: הוכח כי לנתבע 2 אין מושג ולו מושג קלוש ביחס לנתונים הכלכליים של החברה, נתונים אשר אמורים להיות בידיעתו האישית בתור הבעלים של חברה המגלגלת מיליוני ₪.

     

66. ראה לעניין זה חקירת הנתבע 2:

    "ש. יש לך הסבר לעובדה שג' בשנת 2010 מעביר לחשבון חברת ו' את כספי קופת הגמל בסך של 100,682 ₪, אם הוא עובד שכיר, מציג לך דף חשבון? 

    ת. אני צריך לבדוק עם רואה החשבון מה הסיבה, אולי חובות שלו. 

    ש. מי הבעלים של החברה, אתה?

    ת. כן.

    ש. או שרואה החשבון?

    ת. אני יודע, אבל מבחינה חשבונאית רואה החשבון מנהל את החשבונות. אני לא רואה חשבון. אתה שואל אותי על משהו מלפני 13 שנה" (עמ' 62, שורות 1-8 לפרו').

     

67. כמו כן טען הנתבע 1, כאמור בפה מלא וללא כל היסוס, כי הוא ואחיו נטלו הלוואה משכנתא משותפת בסך של כמיליון ₪ ומימנו את ההחזרי ההלוואה אשר נועדו, בין היתר, לסיום שיפוץ בית המגורים בו הנתבע 1 והנתבע 2 התגוררו בשכנות וכן לקניית ריהוט, כאשר החזרי המשכנתא שולמו מהחברה – מאותה חברה אשר הנתבע 1 עובד בה אך כעובד שכיר, לטענתו.

     

68. מלבד העירוב המשמעותי בין כספים פרטיים לבין כספי החברה, תוך הטלת צל כבד על חוקיות המעשים אל מול רשויות המס, המדובר כמובן במעשה החורג באופן ניכר מגדר המנדט של עובד שכיר פשוט.

    ראה לעניין זה חקירת הנתבע 1:

    "ש. הודעת לרואה החשבון שיש לך *****?

    ת. זה לא שלי. היא על השם שלי ועל השם של ג'.

    ש. אתם לקחתם הלוואה מבנק ******* כמה? אתה וג'.

    ת. 1,000,000 ומשהו אני לא זוכר את הסכום המדויק.

    ש. ולשם מה הייתה הלוואה זו?

    ת. לסיים את הבית ולהחזיר את החובות שלנו לחברה. להשלים את הריהוט לבית.

    ש. כמה העברתם לחברה, ובכמה קניתם ריהוט?

    ת. לא זוכר.

    ש. בערך?

    ת. אני לא זוכר בכמה קנינו ריהוט וכמה העברנו לחברה (עמ' 37, שורות 10-19 לפרו').

    ...ש. אתה יכול להסביר לי מדוע לך לשעבד ברכוש פרטי שלך דירת מגורים או רכבים לטובת חברת ו' כשאין לך מניות בה?

    ת. זה לא משועבד לחברה. זה משועבד לבנק ********" (עמ' 39-40, שורות 29-30, שורה 1 לפרו').

     

    ראה גם במקום אחר בעדותו של הנתבע 1:

    "לשאלת ביהמ"ש כמה תשלומים קיבלתי סך הכל מהחברה, אני משיב שלקחנו הלוואה על השם שלנו לטובת החברה, ג' לקח 75,000 ₪ ואני 75,000. החברה החזירה את ההלוואה בתשלומים.

    כל אחד מאיתנו לקח הלוואה בסך 75,000 ₪

    החברה החזירה 2,500 ₪ כל חודש לחשבון והבנק חייב את החשבון כנגד ההלוואה.

    סכום ההלוואה הלך לחברה" (עמ' 41, שורות 15-19 לפרו').

     

69. ראה לעניין זה גם סיכומי הנתבע 1:

    "התובעת טוענת כי כספי ההלוואה הושקעו בעסק ולא שימשו למימון בניית בית המגורים. בניגוד לטענה הנ"ל, הנתבע 1 וגם אחיו ג' העידו וגם הציגו ראיות בכתב, כי סילוק הלוואת המשכנתא בוצע מחשבון החברה תוך חיוב מקביל של כרטיסי הנתבעים בחברה בגין אותם חיובים. גם רואה החשבון של החברה המציא אישור בכתב...בו הוא אישר כי בהתאם לספרי החברה, ג' וג' ד' הפקידו בחשבון הבנק של החברה את כספי הלוואת המשכנתא שנטלו וכי התשלומים החודשיים לפירעון אותה הלוואה והמשולמים מחשבון הבנק של החברה הם מאותם כספים שהופקדו" (סעיפים 46-48 לסיכומי הנתבע 1).

     

70. כאן עולה באופן ברור, חוסר אמינות ביחס לנתבע 1, שכן מלבד העובדה כי יש לראות טעם לפגם בכך שהוא ("העובד השכיר" לטענתו) נוטל הלוואת משכנתא פרטית, אשר חלק מהכספים מועברים לחברה והחזרי ההלוואה משולמים מאותה חברה, הרי שגם הגרסה אותה ניסה הנתבע 1 להציג, רצופה בסתירות פנימיות: ככל שהכסף יועד לבניית הבתים של הנתבעים 1 ו-2 ולרכישת הריהוט הפרטי, אזי מדוע כספי הלוואת המשכנתא הועברו לחברה והכיצד העברת כספים אפשרה לנתבעים להגשים את המטרות הפרטיות אותם הם חפצו לממש.

    אם כן, גם הגרסה אותה הציגה ההגנה, מלבד העובדה כי אינה מהימנה, רצופה בסתירות פנימיות. דבר אחד ודאי והוא, כי הנתבע 1 נטל הלוואה פרטית והחזרי ההלוואה שולמו מחשבון החברה.

     

71. יתר על כן, ככל שהחברה הייתה נקלעת לקשיים כלכליים ולא הייתה יכולה לעמוד בהחזר הלוואת המשכנתא, הרי שהנתבע 1 היה מחויב בהחזר החוב, לרבות אפשרות שהבנק יממש את השעבוד על ביתם של התובעת והנתבע 1. אם כן, ההתחייבות האישית של נתבע 1 להלוואה אשר שולמה מחשבון החברה, חורגת באופן ניכר מהתחייבות של עובד שכיר רגיל.

     

72. זאת ועוד, כאשר הנתבע 2 נשאל על החברה החדשה אשר אותרה על-ידי המומחה בילו (חברת "ו' ש' ו' בע"מ" אשר הוקמה בחודש 8/2018), השיב הנתבע 2 בלשון רבים – "רצינו", "הקמנו" ולא בלשון יחיד. הווה אומר, בדבריו ובהיסח הדעת, אישר הנתבע 2 כי החברה החדשה, שהינה חברת בת של הנתבעת 3, הוקמה על-ידי הנתבע 1 והנתבע 2 במשותף, באופן השומט שוב את הקרקע תחת הטענה, כי הנתבע 1 הינו עובד שכיר רגיל בחברה העיקרית.

     

    ראה לעניין זה חקירת הנתבע 2:

    "ש. נכון שהקמתם חברה חדשה?

    ת. לא פעילה.

    ש. מתי הוקמה החברה הזו?

    ת. לפני שלוש שנים.

    ש. איך קוראים לחברה?

    ת. ו' י' ו'.

    ש. לאיזה צורך הקמת את החברה הזו?

    ת. רצינו עוד עסק, משהו אחר, חומרי ניקוי.

    ש. אתה ו-ג'?

    ת. לא, אני לבד" (עמ' 63, שורות 5-14 לפרו').

     

73. יתר על כן, הנתבע 1 נאלץ להודות, גם אם באופן עקיף, כי הוא מגיש מדי שנה דוחות למס הכנסה, על אף שלכאורה הוא עובד שכיר רגיל.

     

    "ש. אתה עובד שכיר נכון?

    ת. כן.

    ש. אתה יודע ששכיר לא מגיש כל שנה דוח למס הכנסה מי מגיש למס הכנסה דוחות?

    ת. עצמאים או בעל חברה.

    ש. אתה מגיש דין וחשבון על הכנסות וכל שנת מס, תאשר לי בבקשה שזו חתימתך?

    ת. זו חתימתי. לא היה חשבון.

    ש. סוג תיק הוא 30?

    ת. לא יודע מה זה.

    ש. אני אומר לך ש-30 הכוונה להיותך בעל מניות בחברה.

    ת. אני לא יודע מזה" (עמ' 36, שורות 14-23 לפרו').

     

74. הנתבע 1 השיב בהקשר האמור באופן לא מהימן בעליל לשאלות בית המשפט:

    "... אני משיב לשאלת בית המשפט שאני לא זוכר ממתי יש לי את הפלאפון, אולי קרוב ל-10 שנים. בערך משנת 2000-2001. פניתי לרשם החברות כדי לעדכן ויש לי אישור של רואה חשבון שהמניות הועברו. מה שמופיע זה שנשארתי מנהל, לא עדכנתי ברשם החברות שאני לא מנהל. חתמתי והעברתי לרואה חשבון לא טיפלתי בדיווח לרשם החברות" (עמ' 41 שורות 7-10 לפרו').

     

    "שבית משפט שואל אותי למה לא עדכנתי את כל הרשויות בשינוי המשמעותי שחל במעמד שלי בחברה מבעל מניות, בעל שליטה, דירקטור לאיש תחזוקה בלבד, אני משיב לא ידעתי שאני צריך לדווח ולעדכן. חשבתי שדיווח לרשם החברות זה נגמר. לא דיווחתי אך חתמתי שהורדתי את המנייה ממני" (עמ' 41, שורות 11-13 לפרו').

     

75. כמו כן, הודה הנתבע 1, גם אם בעקיפין, כי יש לו סמכויות בלעדיות בחברה, וכי הוא אשר מנהל בפועל את החברה.

     

    "ש. אתה הגשת תצהיר בלשכת ההוצאה לפועל וביקשת ביטול על צו עיכוב יציאה מהארץ ונימקת את הבקשה בכך שאתה היחיד בחברה שצריך לנסוע ל*** כדי לטפל...

    אני מפנה אותך לסעיף 10 בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ.

    ת. אני עכשיו יכול לקרוא אבל לא רוצה, תקרא אתה (פונה לב"כ התובעת).

    ש. מפנה לסעיף 10 ו-11 בבקשה. זה היה מבין התפקידים שלך?

    ת. אני מאשר כי אני האחראי על אחזקה ותפעול של כל מכונות הייצור במפעל וכשהחברה מחליטה לרכוש מכונת ייצור חדשה אני הנציג המוסמך ובעל הכישורים היחידים שבודק ובוחן את המכונה הרלבנטית בטרם רכישתה. לתצהיר 15.12.2013 (עמ' 40, שורות 11-18 לפרו').

     

76. יובהר לקראת סיום סוגיה זו, כי במסגרת חקירתו אישר הנתבע 1 כי הוא היה בעבר הבעלים של 50% ממניות החברה ואילו אחותו (הנתבעת 3) הייתה הבעלים של 50% הנותרים. עם זאת החזקת האחות במניות לא הייתה ממשית, שכן הנתבע 1 אישר, כי אחותו העבירה את המניות לנתבע 2, לאחר שהיא נישאה לבן זוג ממשפחה אחרת, וכי היה רצון לשמור את החברה "בתוך המשפחה".

    ראה לעניין זה חקירת הנתבע 1 מתאריך 22.11.2016:

    "ש.אתה היית הבעלים של רוב המניות?

    ת.רק של 50%.

    ש.ומי היה הבעלים של החצי הנוסף?

    ת.אחותי.

    ש.בת כמה אחותך?

    ת.צעירה ממני בשנה.

    ש.היא נשואה?

    ת.כן. בזמנו היא לא הייתה נשואה.

    ש.בסמוך לחתונתה היא העבירה את המניות לאחיך ג'?

    ת.כן.

    ש.נכון שאחותך נשואה למשפחה אחרת?

    ת.נכון.

    ש.העברת המניות מאחותך לאחיך נעשתה על מנת לשמור על העסק בתוך המשפחה נכון?

    ת.נכון" (עמ' 28, שורות 4-17 לפרו').

     

77. ובכן, חקירות עדי ההגנה היו רצופות סתירות וקיים קושי לתת אמון במרבית הנתונים המועלים על ידם.

     

78. היעדר המהימנות העיקרי היה מטעם הנתבע 1, אשר אף נקט בלשון לא אמינה ביחס לשאלות הפשוטות ביותר. לדוגמא: הנתבע 1 ציין תחילה, כי הוא לא יודע לקרוא עברית, ובהמשך טען כי לפעמים הוא יודע לקרוא עברית.

    "כשבית משפט שואל אותי איך אני יודע שרשום שם דירת מגורים, כאשר אמרתי בחקירה שלי לפני כן שאני לא יודע לקרוא עברית, אני משיב כי לפעמים אני כן יודע" (עמ' 35 שורות 23-24 לפרו').

     

79. גם עדותו של הנתבע 2 הייתה רצופה בחצאי אמיתות, אולם מעל לכל עלה באופן ברור, כי לנתבע 2 אין ידיעה כלשהי ביחס לחברה שבבעלותו, לכאורה, וכי על מרבית השאלות הוא לא ידע להשיב.

     

80. הנתבע 2 ביקש לטעון כי בחלוף שנים כה רבות ולאחר שהעברת הזכויות כבר בוצעה על שמו, אין באפשרות התובעת לטעון בנקודת הזמן הנוכחית לזכאות ביחס לאותן הזכויות שכבר מזמן אינן בבעלות הנתבע 1.

     

81. ובכן, בנקודה זו טועה הנתבע 2, שכן בית המשפט לענייני משפחה מוסמך גם מוסמך להורות על ביטול ההעברה, מטעמי תום לב, ואף מטעמי צדק יושר וחלוקה ראויה וצודקת.

     

82. ראה לעניין זה האמור בתמ"ש (י-ם) 30831-03-12 א' ה' נ' י' ה':

    "הדרך לטעון לזכויות ברכוש שכבר נמצא בידי צד שלישי אינה חסומה לתובעת, וזאת גם בדרך של החלת עקרון תום הלב שהוכר כדוקטרינת על. מקורו הפורמלי מצוי בסעיף 39 לחוק החוזים הדן בקיום חוזה בתום לב, אולם הוא נתפרש בפסיקה כמשתרע מעבר לחוק החוזים ו"מצודתו פרושה על כלל המערכת המשפטית בישראל" מכוח הוראת סעיף 61(ב) (ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לה(2) 736, 742. השווה דבריו של השופט אלון בע"א 391/80 לסרסון נ' שכון עובדים, פ"ד לח(2) 237, 263-264:

    "עקרון תום - הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב... בדרך עשיית הישר והטוב... מערכת משפטית אינה יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד... עקרון תום הלב הוא אחד החשובים והמיוחדים שבנורמות ערכיות אלה".

    (ראו גם: בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449, 461-462).

    ...

    משכך נקבע תום הלב כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבים לענין כל פעולה משפטית:

    "סעיף 39 האמור אמנם מטיל את החובה לנהוג בתום-לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה, אך לאור הוראות סעיף 61(ב) לחוק הנ"ל משמשות ההוראות שבסעיף 39 - 'ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים' - כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבים לעניין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל".

    (בג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני, פ"ד לז(2) 1, 10)."

     

83. סופו של דבר, שוכנעתי מעל לכל ספק, כי העברת המניות מאת הנתבע 1 לנתבע 2, הייתה העברה למראית עין, וכי למעשה הנתבע 1 נותר בעל השליטה הבלעדי בחברה, ואילו הנתבע 2, אשר הוגדר כבעל המניות העיקרי, שימש אך כשכיר בכסות של "בעלים". זאת ועוד, ספק אף האם בידי הנתבע 2 הידע המינימאלי הנחוץ ל"עובד שכיר" בחברה, שכן מחקירתו עלה כאמור הרושם כי הוא מנותק מהחברה ומענייניה השוטפים לחלוטין.

     

84. אם כן, הריני מורה כי התובעת זכאית למחצית מהון המניות של החברה ו' מ' נ' בע"מ נכון למועד הקובע לצורך איזון המשאבים – 29.11.2012.

     

    פיצוי כספי או חלוקה בעין של מניות החברה:

     

85. לא שוכנעתי כי יש לקבל את טענת הנתבע 2, לפיה יש לקבוע פיצוי כספי ולא חלוקה בעין של מניות החברה, שכן אז בית המשפט כופה שיתוף לא רצוי על המבקשים פירוד.

     

86. על פי חוק בית המשפט לענייני משפחה, רשאי בית המשפט, בהתאם לשיקול דעתו, להורות על דרך החלוקה הצודקת והראויה ביותר בנסיבות העניין.

     

87. בדיון אשר נערך ביום 1.5.2023 הוצעה לצדדים הצעת פשרה של 2 מיליון ₪ לסגירת כל החובות של האיש כלפי האישה, האישה הביעה נכונות, אולם דרשה להבטיח שהכסף ישולם. האיש סירב להבטיח ואמר שהוא מוכן להתחייב רק לתשלום של 1 מיליון ₪, וכן איים שהוא ייכנס להליך של חדלות פירעון ואז האישה לא תוכל לגבות את הכסף.

     

    הדברים לא תועדו בפרו' אולם נרשמו בסוף הדיון בהערה פנימית בתיק בית המשפט.

     

88. מאחר והנתבע 1 טען במהלך הדיון כי בכוונתו לפתוח בהליך של פשיטת רגל, ככל שיינתן פסק דין לטובת התובעת ולאור התנהלותו במסגרת כל ההליכים אשר נועדה לנשל את התובעת מזכויותיה, אין מקום לקבוע פיצוי כספי במקום חלוקה בעין של מניות החברה.

    אמנם הצהרת הנתבע 1 לא תועדה בפרו', אולם היא נרשמה בהערת בית המשפט למחרת הדיון (הדיון נערך ביום 1.5.2023 והערת בית המשפט נרשמה ביום 2.5.2023), על מנת שהדברים ישקפו נאמנה את אשר נאמר בדיון וכדי שאמירה חשובה זו לא תיעלם מעינו של בית המשפט.

     

     שווי חברת ו' מ' נ' בע"מ:

     

89. בכל הנוגע לשווי החברה, יש לקבל את חוות הדעת המקצועית והמפורטת של המומחה יום טוב בילו ביחס לשווי החברה לפי שיטת ה-DCF המותאמת.

     

90. אני דוחה את בקשת הנתבע 2 לקבוע את שווי החברה לפי שיטת DCF קלאסית. דווקא השיטה המותאמת, הינה ייחודית ומתאימה יותר למקרים בהם עסקינן בחלוקת חברה והערכתה על רקע סכסוך משפטי בין בני זוג אשר נפרדו והצורך לערוך את ההתאמות הנדרשות.

     

91. אין מקום גם להפחית משווי החברה את יתרת החוב הרשומה על שם הנתבע 1 בספרי החברה, ואשר נכון ליום 31.12.2012 הסתכם בסך 772,886 ₪, כדרישת הנתבע 2.

    אבהיר: לא הוברר ממה נובעת יתרת החוב אותה יצר הנתבע 1. כמו כן ולאור התנהלותו של הנתבע 1 במשך ההליכים המשפטיים, לא ניתן להניח ברמת וודאות גבוהה כי הכספים שימשו לצרכים משותפים, להבדיל מניפוח החובות לחברה ויצירת מצג כלפי התובעת, הנושים או כל גורם מעוניין אחר, לפיו הנתבע 1 חב כספים רבים ולא ניתן למצות הליכי גביה כנגדו.

     

92. נזכיר, כי בחקירתו של הנתבע 1, ציין האחרון, כי החובות לחברה נבעו מ"דברים אישיים שלו", כאשר לא ברור למה מושג זה מתייחס.

     

93. זאת ועוד, הנתבע 1 אישר בחקירתו כי בתקופה מסוימת הפער אשר נוצר בין הכספים אשר שולמו לו במזומן (7,000 ₪) כשכר חודשי לבין השכר האמיתי לו הוא היה זכאי, שימשו לכיסוי החוב לחברה. על כן, לא ניתן לדעת כמה מהחוב הוחזר וכמה נותר.

     

94. כמו כן, אין מקום להפחית משווי החברה באופן אשר יפגע בתובעת כתוצאה מגלגול כספי הלוואת המשכנתא אשר נלקחה לטובת רכישת הקרקע, שיפוץ ובניית הבתים של הנתבעים, במימון החברה.

    כל זאת, בשל שלוש סיבות עיקריות:

    האחת, הקרקע אשר נרכשה לכאורה בסמיכות לחתימה על הלוואת המשכנתא, נרשמה על שם אימם של הנתבעים 1 ו-2 (כאשר לגרסת ההגנה אין לתובעת כל זכות בה).

    השנייה, לא ניתן לערוך הפרדה בין הכספים אשר שימשו לטובת בניית ביתם של התובעת והנתבע 1, לבין בניית ביתם ורכישת הרהיטים לטובת ביתם הסמוך של הנתבע 2 ואשתו.

    שלישית, התובעת טענה כי ההלוואה שימשה לצורכי החברה. אומנם הנתבע הכחיש טענה זו, אולם לא ניתן להפריכה שכן החזרי ההלוואה אכן שולמו מחשבון החברה.

    ממילא בעניינו, לא ניתן לערוך הפרדה בין הכספים אשר שימשו לכאורה לצרכי החברה לבין הכספים אשר שימשו למטרות פרטיות, כגון: בניית ביתם של הנתבעים. על כן, אין מקום להורות על הפחתה של כספים בשיעור לא ידוע.

     

    איזון המשאבים:

     

95. המומחה שטרנפלד פירט במסגרת חוות דעתו העדכנית שתי חלופות לאיזון המשאבים, האחת - איזון מידי והשני - איזון דחוי. התובעת ביקשה לאמץ את האפשרות הראשונה ואילו הנתבע 1 ,ביקש לאמץ את האפשרות השנייה.

     

96. סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995 קובע כי במסגרת סמכותו הרחבה של בית המשפט לענייני משפחה מוסמך בית המשפט להורות על ביצוע ההליכים בדרך הנראית לו כיעילה וצודקת ביותר בנסיבות העניין:

     

    "הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים בין בני זוג או בתובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני זוג או בתובענה בענינו של קטין, למעט בעניני רכושו, יבוצעו על פי החלטת בית המשפט לעניני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה בית המשפט על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל; כן רשאי בית המשפט להורות על ביצועם בדרך אחרת הנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות הענין".

     

     

97. ובכן, לאור הפערים בהשתכרות הצדדים והיות ומרבית זכויות הנתבע 1 עתידות להתקבל רק בעת פרישתו מעבודה, יש לאמץ את החלופה הראשונה, איזון זכויות על פי ערכן הנוכחי.

     

98.  אם כן, אני מורה כי על הנתבע 1 להעביר לתובעת באופן מידי ולכל המאוחר בתוך 30 ימים, סך של 291,946 ₪ לאיזון כולל של עודף זכויותיו, בתוספת ריבית והצמדה מאז חוות הדעת ועד מועד התשלום בפועל.

     

     

99. בנוסף, הצדדים יישאו במשותף ביתרות החובה אשר נותרו בחשבון המשותף בבנק ****** ככל שזה טרם נסגר.

     

    בית המגורים – הוילה והקרקע אשר שימשה לבנייה:

     

    101.כעת נעבור לדון בקרקע בחלקה * בגוש ***** ב*** **** אשר עליה הוקם בית המגורים, כאשר גם הקרקע וגם הווילה אינם רשומים ע"ש התובעת.

     

    102.מחוות הדעת השמאית והעדכנית מיום 6.7.2023 (אשר נסרקה לתיק ביום 22.8.2023) של המומחה ברלינר, עולה כי הקרקע רשומה ע"ש מספר רב של בעלים.

     

    ראה לעניין זה האמור בחוות הדעת:

    "חלקה * בשלמותה היא בשטח ***** מ"ר. הזכויות בחלקה רשומות ע"ש מספר רב של בעלים. רשומה הערת אזהרה ע"ש ג' ד'...בנין בן 2 יחידות, שניבנה לפני כ- 20 שנה. על פי תכנית היתר הבנייה, שטח המגרש הוא *** מ"ר (ל-2 היחידות) כלומר, לכל אחת מהיחידות מיוחס שטח קרקע כ- *** מ"ר".

     

    103.התובענה לא הוגשה כנגד כלל הבעלים אשר על שמם רשומה החלקה.

     

    104.הנתבע 1 הפנה להסכם פשרה שאושר בפני בית המשפט המחוזי ביחס לחלוקת הזכויות במקרקעין שבמחלוקת. אולם גם בהסכם הפשרה וגם בפסק הדין הובהר, כי "אין המדובר בהסכם פירוק שיתוף וכי אין בהסכם כדי לפגוע בזכויות מי מהבעלים במקרקעין נשוא התביעה, כפי שאלה יועלו בעתיד אם וכאשר תוגש תביעה לפירוק שיתוף" (ראה פסק הדין של כב' השופט סארי ג'יוסי מיום 4.11.2015 בת.א. 30583-04-14 מ' נ' מ').

     

    105.הרישום הרלוונטי לענייננו הינו זה של ****/**** זכויות מתוך החלקה הרשומות על שמם של אם הנתבעים – ס'.

     

    106.עם זאת, התובענה לא הוגשה כנגד אם הנתבעים ואף לא כנגד כלל הבעלים אשר על שמם רשומה החלקה (נוכח העובדה כי לא נערך כאמור הליך של פירוק שיתוף) ועל כן, לא ניתן להעניק לתובעת סעד של מחצית או של שיעור כלשהו הנגזר משווי הקרקע.

     

    107.על כן, התובעת אינה זכאית גם לעלויות פיתוח ביחס לקרקע.

     

    108.אמנם לטובת הנתבע 1 –רשומה הערת אזהרה, אך ההערה לא השתכללה לכדי רישום מלא והקרקע אינה רשומה על שמו אלא על שם גורמים אחרים אשר לא נכללו בתובענה ולא התגוננו בפניה.

     

    109.בשולי הדברים, אני ערה לכך כי אם הנתבעים - הגב' ס', הגישה כנגד התובעת והנתבע 1 (כנתבע פורמאלי) תביעה (תביעה אשר נסגרה בשל זניחת ההליכים) להשבת כספים בה "השתמשו הנתבעים להשלמת בניית ביתם" על הקרקע שהמחלוקת.

    הווה אומר, בתביעתה הודתה למעשה אמם של הנתבעים בכך שביתם של התובעת והנתבע 1, נבנה על הקרקע אשר אינה רשומה פורמאלית על שמם. עם זאת ומשלא הוגשה כל תובענה ביחס לקרקע, גם כנגד האם ויתר השותפים לקרקע, לא ניתן כאמור לפסוק לתובעת חלק משווי הקרקע ו/או עלות פיתוחה.

     

    110.אני ערה לטענות התובעת בדבר הודעת המשכון מיום 15.11.2010, לפיה הצדדים ציינו כי הם ממשכנים את זכויותיהם בחלקה אותה הם רכשו מהאם ס', וכן לטענות בדבר הסכם להעברת זכויות מאותו מועד. כמו כן אני ערה לטענה בדבר ייפוי כוח נוטריוני לרכישת הזכויות במגרש. עם זאת וכפי שכבר צוין, מאחר וס' לא צורפה לתביעה אשר עסקה בחלקה, אין מקום להעניק לתובעת סעד ביחס לרכיב הקרקע, אלא רק לפצותה בגין בית המגורים אשר הוקם על-ידי שני הצדדים במהלך החיים המשותפים, בו התגוררו הצדדים וילדיהם.

     

    111.התובעת טענה, כי האם ס', התחמקה מלהגיע למתן עדות. עם זאת לא ניתן היה למצוא בתיק בקשה של התובעת לזמן את אמם של הנתבעים לעדות או להביאה בצו הבאה, וזאת למעט אותו מקרה בו הודיעה ס', כי היא אינה חשה בטוב ועל כן לא תוכל להתייצב לדיון בתביעתה שלה (תביעה אשר נסגרה כאמור).

     

    112.אם כן, התובעת זכאית למחצית משווי המבנה ופיתוח החצר, בניכוי עבור תיקון הפגיעות אשר פורטו בחוות הדעת השמאית. מאחר והסך הכולל עומד על 2,000,000 ₪, הרי שהתובעת זכאית לסך של 1,000,000 ₪ בגין דירת המגורים.

     

    113.אין מקום להיעתר לבקשת הנתבע 1 ולהפחית מחצית מיתרת חוב המשכנתא של התובעת והנתבע 1 מחלקה של התובעת, שכן נטען כי הנתבע 1 נושא לבדו בסילוק יתרת ההלוואה.

     

    114.יוער עוד, כי קיימת מחלוקת בין הצדדים ביחס למטרה לשמה נלקחה הלוואת המשכנתא. התובעת טוענת כי המדובר בהלוואת משכנתא לטובת החברה ואילו הנתבע 1 טען כי מדובר בהלוואה לטובת בניית בית המגורים.

     

    115.בהקשר זה, הנתבע 1 אינו יכול לאחוז בחבל משני קצותיו: לטעון, מחד גיסא, כי הקרקע עליה בנוי בית המגורים, מעולם לא נרכשה מאת אמו ונותרה רשומה על שמה ובבעלותה המלאה, להבדיל מבית המגורים שנבנה על ידי הצדדים, ומאידך גיסא לטעון, כי יש לנכות את הלוואת המשכנתא מחלקה של התובעת.

     

    116.יתר על כן ומשהוברר כי חל עירוב בין נכסי החברה לבין הנכסים הפרטיים של הנתבע 1, ולאור חילוף הגרסאות הרב של הנתבע 1, אין מקום לקבוע כי הלוואת המשכנתא יועדה במלואה לטובת בית המגורים. הדברים אמורים ביתר שאת כאשר הנתבע 1 טען במסגרת עדותו כי החברה היא זו אשר נשאה בהחזרי המשכנתא וכי אלו לא שולמו על-ידי הצדדים באופן פרטי.

     

    המגרש הסמוך לבית המגורים אשר נרכש במשותף על-ידי הנתבעים:

     

    117.בכל הנוגע למגרש אותו רכשו הנתבעים במשותף – מגרש בשטח של *** מ"ר בחלקה * גוש ****, כאשר לגבי זכויותיהם נרשמה הערת אזהרה ביום 4.7.2011, טענה התובעת כי יש לפסוק לה 1/4 מעלות המגרש, כפי שקבע המומחה (שכן מחצית המגרש שייכת לאחיו של הנתבע 1).

    מנגד, טען הנתבע 1 כי יש להעריך את שווי המגרש כפי שנקבע במסגרת מכרז **** ***** ****, ללא עלויות פיתוח וכי למצער יש לקבוע שווי ממוצע בין השווי אשר נקבע בחוות דעת המומחה לבין שווי הקרקע כפי שנקבע במסגרת מכרז **** ***** ****.

     

    118.לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחה ברלינר ושקלתי את השיקולים הנדרשים לעניין, אין מקום לסטות מחוות דעת המומחה על ידי הפחתת רכיבי הפיתוח.

     

    119.ראה לעניין זה חוות דעת המומחה במסגרתה הוא הבהיר כי בהתאם להסכמת הצדדים בפרו' מיום 17.9.2015 הוא ערך תחשיב של הקרקע הסמוכה לבית המגורים הרשום על שם אמם של הנתבעים, שכן המדובר בקרקע סמוכה ועל מנת לחסוך את העלות של חוות דעת שמאית משלימה.

     

     

    120.ראה גם תשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה:

    "העובדה כי הבניין מחובר לתשתיות ובחזיתו קיים רחוב, גורמת לכך כי שווי הקרקע הוא כולל את מרכיב הפיתוח. יש לציין כי במכרז של רשות מקרקעי ישראל, חלוקת השווי בין ערך הקרקע למרכב הפיתוח אינה משמעותית. מה שמשמעותי, זה הסכום הכולל שמשלם רוכש הקרקע. לקרקע המשמשת למגורים, מחיר של -300 למ"ר הוא נמוך במידה משמעותית משווי השוק".

     

    121.אף אם מדובר במגרש פנוי, נגזרת הערכת השווי של המגרש, ניכר שהוא מיועד למגורים ולא רק לשימוש חקלאי ועל כן, יש הצדקה להוסיף את עלויות הפיתוח.

     

    122. מאחר והמומחה לשמאות העריך את שווי המגרש בסך של 600,000 ₪, הרי שהתובעת זכאית ל-1/4 מכך, כלומר לסך של 150,000 ₪.

    באפשרות הנתבעים לשלם לתובעת את הסך האמור או למכור את הקרקע למרבה במחיר ולשלם לתובעת 1/4 מהתמורה אשר תתקבל.

     

    123.בנקודה זו יצוין כי בקשתה של התובעת ליתן פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם גם כבעלים של מחצית מזכויותיו של הנתבע 1 בנכס זה, אינה ברורה, שכן היא טענה באופן ברור כי הנתבעים בעלים במשותף בקרקע.

     

    תכולת בית המגורים:

    124.התובעת עתרה במסגרת סיכומיה, על אף שחלפה תקופה של 11 שנים מאז הפירוד (!) לאזן גם את תכולת הווילה היוקרתית של הצדדים על דרך תשלום מחצית משווי הנכסים כהערכתם בפוליסת הביטוח.

     

    דרך המלך הינה, עריכת שתי רשימות על-ידי צד אחד ובחירת הרשימה המועדפת על-ידי הצד אשר לא ערך את הרשימות. לא קיימת כל חובה בדין לפיה על הנתבע 1 לשלם לתובעת את מחצית שווי התכולה, חלף עריכת שתי רשימות, ועל כן בקשתה של התובעת נדחית.

     

     אולם אף אם הייתה קיימת חובה מסוג זה, בחלוף זמן כה רב מאז פירוד הצדדים קשה להעריך את שווים של המיטלטלין אשר היו קיימים בעת הפירוק וסביר כי מרביתם איבדו חלק ניכר משווים.

     

    משלא נערכה בחינה ממשית בנושא בסמוך לפירוד, קיים קושי לדון בחלוקת המיטלטלין בחלוף זמן כה רב, בייחוד כאשר התובעת לא עתרה למינוי מומחה בנושא זה.

     

    על כן, החלטתי לפסוק לתובעת, על דרך האומדנא, פיצוי גלובאלי בסך של 50,000 ₪ בגין חלקה בתכולת בית המגורים.

     

    התכשיטים:

     

    126.בכל הנוגע לתכשיטים, לא עלה בידי התובעת להוכיח הכיצד הנתבע 1 מנע ממנה לקחת את תכשיטיה, לאחר שהיא עזבה את בית המגורים. כמו כן, התובעת לא עתרה למינוי מומחה חוקר אשר יערוך ביקור פתע בנכס לצורך הערכת שווי התכשיטים, לגביהם נטען כי נותרו בבית הצדדים. אם כן, טענת התובעת ביחס לפסיקת מחצית משווי התכשיטים נדחית.

     

    כלי הרכב:

     

    127.בכל הנוגע לכלי הרכב, לא הוגש כל מידע במהלך ההליכים בסוגיה זו, כגון: פירוט כלי הרכב, שווים, מועד רכישתם, על שם מי נרשמו, בשימוש מי היו וכיו"ב. בהעדר מידע כאמור ובזיקה להוראותיו של חוק יחסי ממון בין בני זוג וחוות הדעת האקטוארית, אני מוצאת לנכון לקבוע כך:

    כל כלי הרכב אשר נרכשו במהלך תקופת האיזון, בין אם נרשמו על שם מי מהצדדים ובין אם נרשמו ע"ש החברה, יש לאזן שווים בחלקים שווים בין הצדדים. להסרת ספק, שווי כלי הרכב לצורך האיזון, יקבע נכון למועד האיזון ע"פ מחירון לוי יצחק.

     

    ככל שיתקשו הצדדים במלאכת האיזון ומימוש הוראה זו וב"כ הצדדים לא יוכלו לסייע בעניין, יפנו להוצאה לפועל לצורך אכיפת הוראה זו תוך בקשה למינוי כונס נכסים אשר יטפל בעניין.

     

    כלי רכב אשר נמכרו כבר –יימסרו לכונס הנכסים פרטים מספיקים בעניין שווי מכירתן, ואו אז יקבע רשם ההוצאה לפועל באם לבצע את האיזון בהם ע"פ שווי המכירה או ע"פ מחירון לוי יצחק, כאמור.

     

    128.במילים אחרות, טענת התובעת לפיה "ביום הפירוד נותרו בחזקת התובע שני רכבים וכן משאית", אינה מספקת, בייחוד כאשר הנתבע 1 לא התייחס (מלבד התייחסות זניחה) לסוגיית כלי הרכב באופן ישיר במסגרת סיכומיו.

     

    129.אין באמור בכדי לאיין את האמור בחוות דעתו המשלימה של המומחה בילו מיום 12.6.2022, ביחס לרכישת רכב על-ידי הנתבע 1 (רכב אשר צוין רק מספרו ללא סוגו):

    מניתוח המסמכים החשבונאיים והמסמכים הבנקאיים שהוצגו בפניי ניתן לקבוע, כי רכישת הרכב בוצעה ממקורות פרטיים של נתבע 1 (הלוואה + כספי תמורת רכבו הישן), זאת ללא כל קשר לנכסי החברה. כמו כן, לא אותרו משיכות כספים בסמוך למועד הרכישה של הרכב, אשר עשויים היו לשמש כמקור כספי לרכישת הרכב.

     

    מזונות ודמי שימוש ראויים:

     

    130.התובעת עתרה לפסיקת מזונות, אולם לא קיים תיק פתוח בנושא המזונות. כמו כן לא קיימת תביעה לדמי שימוש ראויים ממועד עזיבתה של התובעת את בית המגורים. בנסיבות אלו, אין מקום לפסוק כל סכום בגין הסעדים הללו.

     

    בשולי הדברים יצוין, כי אין מקום במסגרת הסיכומים לעתור לפיצול סעדים ולסבור כי בקשה זו עוצרת את מרוץ ההתיישנות. כמו כן ובמסגרת בית המשפט לענייני משפחה היה על התובעת להגיש מספר תובענות נפרדות ומראש, וכאמור, לא ניתן בשלב הסיכומים, אחרי שנים ארוכות של התדיינות, לעתור לפיצול סעדים.

     

    סיכום:

    131.סופו של דבר, על הנתבעים לפעול כאמור:

    א. להעביר לתובעת מחצית מהון מניות החברה ו' מ' נ' בע"מ.

    ב.על הנתבע 1 לשלם לתובעת 291,946 ₪ לאיזון כולל של עודף זכויותיו.

    ג. על הנתבע 1 לשלם לתובעת 1,000,000 ₪ בגין זכויותיה בדירת המגורים.

    ד. על הנתבע 1 לשלם לתובעת 150,000 ₪ בגין המגרש הסמוך לדירת המגורים.

    ה. על הנתבע 1 לשלם לתובעת 50,000 ₪ בגין חלקה בתכולת בית המגורים.

    ה. בכל הנוגע לכלי הרכב – ראה המפורט בסעיפים הרלוונטיים.

     

    הוצאות:

     

    132.בשל ההתנהלות ארוכת השנים בתיק זה וגרירתו של הנתבע 1 וכן הנתבע 2 את התובעת להליך משפטי ארוך וממושך, למעלה מעשור, הנני מחייבת את הנתבעים 1-3, יחד ולחוד, בהוצאות לטובת התובעת בסך של 200,000 ₪. ההוצאות ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד תשלומם המלא בפועל.

     

    133.פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

     

    המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

     

    ניתן היום, ג' אדר א' תשפ"ד, 12 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.