החלטה
לפניי בקשה לצו מניעה זמני לפיו יעוכבו הליכי מימוש נכס מקרקעין של המבקשת במסגרת הליכי הוצל"פ, וזאת עד למתן פסק דין בתיק העיקרי. בגדרו של התיק העיקרי מבוקשת הצהרה לפיה המשיב, הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (להלן: "הבנק"), איננו רשאי לממש נכס מקרקעין של המבקשת משום שהמבקשת לא הפרה את הסכם ההלוואה שנכרת בינה לבין הבנק.
על פי הנטען בבקשה, המבקשת נטלה ביום 13.10.2010 הלוואת משכנתא בסך 4,500,000 ₪ מהבנק, ולשם כך שעבדה לטובת הבנק נכס מקרקעין בנתניה ונכס מקרקעין בהרצליה. הוסכם כי ההלוואה תועמד לתקופה של 10 שנים ותישא ריבית בשיעור של פריים + 1%. דא עקא, במקום שההלוואה תועמד לתקופה של 10 שנים, היא הועמדה בדרך של הלוואה שמתחדשת מדי שבוע, דבר שייקר את עלות ההלוואה. בחודש אוגוסט 2011 נמכר הנכס בהרצליה ותמורת המכירה, סך של 1,500,000 ₪, הוזרמה לבנק ששיחרר את הנכס בהרצליה מן השעבוד. באותו מועד הבנק היה אמור להפחית את הסכום האמור מתוך ההלוואה ולהקטין בהתאמה את התשלום החודשי. החל מאותו מועד הופקדו דמי השכירות שקיבלה המבקשת בגין הנכס בנתניה לשם כיסוי החזר ההלוואה והיו אמורים לפרוע את ההחזר החודשי. במחצית שנת 2011 נקלע מנהלה של המבקשת להליכי פש"ר והוא שכח לחלוטין את ההלוואה, שכן הניח כי היא נפרעת כסדרה מתוך דמי השכירות. דא עקא, ביום בהיר אחד נודע לו שהבנק נקט בהליכי מימוש לגבי הנכס בנתניה. הוא החל לברר את הענין ואז נודע לו כי במקום הלוואה לתקופה של 10 שנים, העמיד הבנק הלוואה מתחדשת מדי שבוע, בריבית גבוהה יותר מן המוסכם. עוד נודע לו שהבנק טען בהליכי המימוש כי מדובר בחשבון מסחרי בו ניתנו אשראים, דבר שלא היה נכון שכן מדובר בהלוואת משכנתא. בנוסף, הבנק לא הציג בהליכי המימוש הסכם הלוואה או שטר משכנתא. כמו כן, אין חוב לבנק והסכם ההלוואה לא הופר. בנסיבות אלה, כך טוענת המבקשת, הבנק איננו רשאי לנקוט בהליכי מימוש המשכנתא. עוד טוענת המבקשת כי אם הליכי המימוש יימשכו, ייגרם לה הפסד מיידי בעוד שעיכוב הליכי המימוש לא יסב לבנק כל נזק שכן ממילא דמי השכירות בגין הנכס מועברים לבנק.
בתגובה לבקשה טוען הבנק כי עסקינן בחשבון עסקי לכל דבר, בו נטלה המבקשת אשראי לצרכיה. הבנק טוען כי הועמדה הלוואה שבועית מתחדשת שכן הנכס בנתניה לא רשום על שם המבקשת והובהר למנהלה של המבקשת כי רק לאחר הסדרת הרישום ניתן יהיה להעמיד הלוואה ארוכת טווח. המבקשת היתה אמורה לשלם לבנק תשלום חודשי של כ- 55,000 ₪ עבור פרעון ההלוואה, אך לא עשתה כן, אלא הזרימה לבנק תשלומים נמוכים יותר ובמועדים שאינם קבועים. לאחר שהמבקשת מכרה את הנכס בהרצליה, הוקטנה ההלוואה ועמדה החל מיום 2.10.2011 על סך של 3,206,000 ₪. בעקבות כך עמד הפרעון החודשי הנדרש על סך של 31,000 ₪, אך המבקשת לא עמדה בו. בחודש נובמבר 2011 לא שולם דבר על חשבון ההלוואה. בחודש דצמבר 2011 שולם סך של 33,000 ₪ אך הפיגורים התחדשו בחודש ינואר 2012. בחודשים מאי ויוני 2012 לא שולם דבר. בחודש אוגוסט 2012 שולם סך של 18,000 ₪ ובחודש ספטמבר 2012 לא שולם דבר. ביום 6.11.2012 נודע לבנק שמנהלה של המבקשת נקלע להליכי פש"ר עת ניתן נגדו צו כינוס. באותו חודש לא שולם דבר על חשבון ההלוואה. בנסיבות אלה העמיד הבנק את יתרת החוב לפרעון מיידי. בחודשים הבאים בוצעו תשלומים חלקיים בלבד ומאז חודש מרץ 2013 לא שולם דבר על חשבון חוב ההלוואה. הבנק טוען כי בנסיבות אלה בדין הועמד החוב לפרעון מיידי ובדין ננקטו הליכי מימוש לגבי הנכס בנתניה. הבנק מצביע עוד על כך שלפי תנאי פתיחת החשבון והסכם השעבוד, רשאי היה הבנק לנקוט בהליכי מימוש גם מן הטעם שמנהל המבקשת נקלע להליכי פש"ר. עוד נטען כי לא הוכח שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת והבקשה נגועה בחוסר נקיון כפיים בשל אי גילוי העובדות כהווייתן.
הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים, לאחר שניתן צו ארעי במעמד צד אחד. המצהירים נחקרו על תצהיריהם ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.
לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.
השאלה הראשונה ששומה על בית המשפט לשאול את עצמו בטרם ייתן צו מניעה זמני, היא האם עלה בידי מבקש הצו להוכיח זכות לכאורה, ולכל הפחות, שהתביעה אינה טורדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. השאלה השניה היא להיכן נוטה מאזן הנוחות, קרי, אי הנוחות שתיגרם למבקש אם לא יינתן הצו, אל מול אי הנוחות שתיגרם למשיב אם יינתן. לבסוף, מתעוררת השאלה האם קיימים שיקולי יושר שלא ליתן סעד למבקש, כגון, האם המבקש בא לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, העלים עובדות חשובות או השהה את פנייתו יתר על המידה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995) ע' 616 - 618).
בעניננו, לא עלה בידי המבקשת להוכיח זכות לכאורה וגם לא עלה בידיה לעמוד בנטל הקל יותר של הוכחה כי עסקינן בתביעה המעוררת שאלה רצינית לדיון.
בתום הדיון הוריתי למבקשת להתייחס בסיכומיה בראש ובראשונה לטענת הבנק לפיה עצם הליכי הפש"ר נגד מנהל המבקשת די בהם כדי להעמיד את חוב ההלוואה לפרעון מיידי. חרף הוראה זו, לא מצאתי כל התייחסות של המבקשת לטענה זו, ולא בכדי. אין חולק כי מנהל המבקשת, דוד פרחי (להלן: "פרחי") ערב לחובותיה של המבקשת כלפי הבנק (ראה כתב ערבות נספח ג' לתשובת הבנק). אין גם חולק כי ס' 47.2 להסכם פתיחת החשבון קובע כי אם יינתן צו קבלת נכסים נגד בעל החשבון או מי שערב לחשבון, יהיה הבנק רשאי להעמיד לפרעון מיידי כל חוב של המבקשת כלפי הבנק. הוראה דומה מצוייה בס' 13 לאגרת החוב מכוחה שועבד הנכס בנתניה. על כן, די בכך שניתן צו כינוס נגד פרחי, על מנת שהבנק יהיה רשאי להעמיד את חוב ההלוואה לפרעון מיידי, כפי שאכן עשה.
זאת ועוד, לגופו של ענין הפרה המבקשת באופן שיטתי וסדרתי את הסכם ההלוואה, בכך שלא פרעה את תשלומי ההלוואה כסדרם. לא נסתרה טענת הבנק כי החל מיום 2.10.2011, עת הוקטנה קרן ההלוואה והועמדה על סך של 3,206,000 ₪, עמד התשלום החודשי הנדרש על סך של 31,000 ₪, אך המבקשת לא עמדה בו. בחודש נובמבר 2011 לא שולם דבר על חשבון ההלוואה. בחודש דצמבר 2011 שולם סך של 33,000 ₪ אך הפיגורים התחדשו בחודש ינואר 2012. בחודשים מאי ויוני 2012 לא שולם דבר בגין ההלוואה. בחודש אוגוסט 2012 שולם 18,000 ₪ ובחודש ספטמבר 2012 לא שולם דבר. גם בחודש נובמבר 2012 לא שולם דבר. בדין איפוא העמיד הבנק ביום 20.11.2012 את ההלוואה לפרעון מיידי. גם לאחר אותו מועד לא תוקנה ההפרה מצד המבקשת. בחודשים הבאים בוצעו תשלומים חלקיים בלבד ומאז חודש מרץ 2013 לא שולם דבר על חשבון ההלוואה.
המבקשת טוענת בסיכומיה כי אם הבנק היה מעמיד לה הלוואה ל- 10 שנים, כפי שהוסכם עימו, לא היה נוצר כל פיגור שכן מקור הפיגור הוא בעלויות הייתר של ההלוואות קצרות הטווח שהועמדו בפועל. דא עקא, טענה סתמית זו לא נתמכה בתחשיב כלשהו שיוכיח כי יש בה ממש. זאת ועוד, אף אם הייתי מוכן להניח כי עסקינן בהלוואה שיש לפרוע במשך 10 שנים, עדיין שומה היה על המבקשת לעמוד בפרעון חודשי ולו גם כזה שמחושב על פי שיטתה, אלא שהמבקשת כלל לא טרחה להראות כי פריסת החוב ל- 10 שנים היתה מפחיתה את התשלום החודשי עד כדי כך שניתן היה לקבוע כי היא אכן עמדה בו. נזכיר בהקשר זה כי למרות שהבנק העמיד הלוואות שבועיות מתחדשות, הוא חישב את ההחזר החודשי הנדרש ביחס לתקופה של עשר שנים, כך שהמבקשת לא נדרשה באמת ובתמים לפרוע מדי שבוע את מלוא חוב ההלוואה, אלא רק 1/120 ממנו. גם בכך היא לא עמדה.
המבקשת טענה עוד בסיכומיה כי הבנק כשל בהצגת הסכם ההלוואה. גם אם כך הוא הדבר, אין בכך כדי לסייע למבקשת, שכן היא עצמה מודה כי לשיטתה שלה היה עליה לפרוע הלוואה ב- 120 תשלומים חודשיים, אך היא אינה מראה כיצד עמדה בדרישה זו. בס' 27 לסיכומיה, המבקשת עצמה טוענת כי בהלוואה לעשר שנים בריבית של פריים +1%, התשלום החודשי צריך היה לעמוד על כ- 47,000 ₪. דא עקא, אין חולק כי היא לא עמדה אפילו בסכום זה, ולמעשה, היא חדלה כליל מזה זמן רב לשלם סכום כלשהו על חשבון ההלוואה. פשיטא שמי שאיננו משלם דבר על חשבון חוב ההלוואה, במשך חודשים ארוכים, כמו המבקשת, לא יוכל לטעון ברצינות כי אין עילה להעמדת חוב ההלוואה לפרעון מיידי.
יצויין כי אף אם הייתי מניח לטובתה של המבקשת כי הבנק אכן היה מחוייב להעמיד לה הלוואה לתקופה של 10 שנים להבדיל מהלוואות שבועיות מתחדשות, וכי הפרת התחייבותו של הבנק גרמה לה נזק כספי, הרי שעדיין שומה היה עליה לשלם לבנק את חוב ההלוואה שאיננו שנוי במחלוקת לשיטתה שלה, ועדיין עומדת לבנק עילת מימוש לגבי הנכס בנתניה. לכל היותר יכולה המבקשת לנקוט בהליך משפטי אחר, שמטרתו לברר מהו החוב האמיתי שלה לבנק, לשיטתה שלה, אך לא זהו ההליך בו בחרה המבקשת לנקוט. הכלל הוא שמחלוקת לגבי סכום החוב אינה מצדיקה מתן צו מניעה זמני שתכליתו לעכב הליכי מימוש נכס בלשכת ההוצל"פ (רע"א 9655/11 רבקה ביטון נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (2012) (פורסם בנבו)).
במסגרת הדיון טענה המבקשת לראשונה כי מכירת הנכס בהרצליה והעברת תקבולי המכירה לבנק, מכסה את ההחזרים החודשיים לפחות עד חודש אוקטובר 2012. אינני מקבל טענה זו. ראשית, מדובר בהרחבת חזית אסורה שכן הטענה לא הועלתה במסגרת הבקשה ובמהלך הדיון התנגד הבנק להרחבת חזית; שנית, בס' 21 לתצהירו טען פרחי טענה הפוכה לחלוטין, קרי, שאת כספי התמורה צריך היה הבנק להפחית מחוב ההלוואה; שלישית, המצהיר דורון צורי מטעם הבנק הסביר כי מכירת הנכס בהרצליה הקטינה את סכום ההלוואה והעמידה אותו על סך של 3,206,000 ₪ (ס' 34 לתצהירו). גם העדה זיוה ברק הסבירה כי כאשר נמכר הנכס בהרצליה, והוסר ממצבת הבטוחות של הבנק, תמורת המכירה צריכה להזקף לטובת פרעון חלק יחסי מתוך ההלוואה, ולא להחשב כחלק מן התשלומים השוטפים בגין ההלוואה המקורית (ע' 10 וכן ע' 12 לפרוטוקול). גם פרחי אישר כי כך הוא הדבר (ע' 4 לפרוטוקול שורות 30- 31). ממילא לא ניתן לזקוף את תקבולי התמורה גם לטובת התשלומים החודשיים; רביעית, אנו מצויים כעת בחודש אוקטובר 2013 ומאז חודש מרץ 2013 לא משולם דבר על חשבון החוב.
סיכומו של דבר, לא עלה בידי המבקשת להראות זכות לכאורה וגם לא עלה בידיה להראות כי עסקינן בתביעה המעוררת שאלה רצינית לדיון. סיכויי ההצלחה של המבקשת בתביעה העיקרית, בה היא עותרת לסעד הצהרתי לפיו לא הפרה את תנאי הסכם ההלוואה- קלושים ביותר.
נותר עדיין לבחון את מאזן הנוחות.
גם בענין זה לא עלה בידי המבקשת להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. המבקשת פטרה את עצמה בענין זה במשפט סתמי לפיו המימוש יגרום לה נזק מיידי ומנגד לבנק לא ייגרם כל נזק שכן הוא מקבל את דמי השכירות בגין הנכס. הא ותו לא. לא נעשה כל נסיון לפרט איזה נזק בדיוק ייגרם למבקשת ומדוע הוא איננו ניתן לתיקון כספי. די בכך כדי לדחות הטענה על הסף.
זאת ועוד, בצדק טוען הבנק כי מדובר בנכס עסקי אשר שועבד לטובת הבטחת פרעון חוב, ולכן בנסיבות אלה נדרשות נסיבות בלתי רגילות בעלות חומרה מיוחדת, כדי לקבוע שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת באופן שיצדיק עיכוב של הליכי המימוש. נסיבות כאלה לא הוצגו כאן. ראה למשל רע"א 4327/06 בנק דיסקונט למשכנתאות נ' שרביט (2006) (פורסם בנבו):
"הסעד הזמני נועד להקפיא את מצב זכויותיהם המשפטיות של הצדדים המתדיינים עד למתן פסק דין שיכריע בסכסוך שביניהם ... בבקשה למתן סעד זמני נשקלים שני עניינים: האחד, סיכויי התביעה העיקרית. השני, מאזן הנוחות בין הצדדים, קרי האם אי מתן הצו עלול להסב למבקש נזק גדול יותר מאשר זה העלול להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו ... לעובדה שבמקרה דידן עוסקים אנו במימוש משכון נודעת חשיבות רבה, שכן ייחודו של מנגנון המשכון הוא במתן אפשרות לנושה לקבל את הכספים המגיעים לו בדרך מהירה וללא דחיות מיותרות (ד' בר אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות (מהדורה שישית, 2005) 442). יתר על כן, עיכוב במימוש הנכס עלול לגרום למבקש נזק באופן שייגרעו סיכוייו להיפרע הימנו, גם אם בסופו של יום תידחה תביעת המשיב ויורשה המימוש (רע"א 4075/99 קצירי ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם) (השופט – כתארו אז – מצא); ראו גם בר אופיר, בעמ' 450). במצב דברים זה ייפגע הן האינטרס לגביית חוב מהירה והן אינטרס המבקש להגנה על קניינו."
ראה גם ע"א 1363/04 צאלים החזקות בע"מ נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ , פ"ד נט (1) 325 (פורסם בנבו, 23.08.2004):