פסק דין
1. התובעת ילידת 25.2.63, בת 50 כיום, נפגעה בתאונת נפילה בדרכה לעבודה ביום 3.11.08, בהיותה בת 45. תביעה זו הגישה בטענה שהעיריה הנתבעת אחראית לשפותה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה באותה תאונה . דין התביעה להתקבל, עם תרומת אשם מצד התובעת.
התובעת עולה מחבר העמים שם היתה פסנתרנית, ועבודתה כאן לפני התאונה ואף אחריה היתה בעיקר דרך חברות כ"א שונות במקומות שונים, כעובדת ניקיון. לטענתה, לפני התאונה השתכרה באופן צנוע גם ממתן שיעורי פסנתר באופן פרטי.
2. הפגיעה והנכות הרפואית: כתוצאה מן התאונה סבלה התובעת משבר בעצם המסרק 4 ביד שמאל (יד לא דומיננטית) שטופל בסד גבס. לאור פערי הנכויות שבחוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים (מטעם התובעת ד"ר סטולרו שקבע 9.75% נכות משוקללת, מטעם הנתבעת ד"ר פריימן שקבע
% 1.7) מיניתי את ד"ר רינות כמומחה מטעם ביהמ"ש. המינוי לא היה מוסכם אולם המומחה לא נחקר , ואף אין טעם טוב לגוף העניין להתערב בחוות דעתו או לסטות ממנה. אעיר רק כי המומחה ציין שיתוף פעולה מלא של התובעת, והדבר אף מתיישב עם התרשמותי מכנותה במהלך מתן העדות. העדה התקשתה אמנם לעתים בשפה, אך ניכר בה שניסתה להשיב בלא התחכמויות וביושרה, ואף בלא הפרזות מגמתיות בענין הנזק (טענות באת כוחה בתחשיבה לחוד, לענין הפרזות בנזק).
המומחה מצא הפחתה בכוח הלפיתה ובתנועת מפרקי האצבע. נמצאה גם הפחתה תחושתית בפיזור עצב המדיאנוס באופן המתאים לתסמונת מנהרת שורש כף היד. בבדיקת ENG אובחנה תסמונת זו ביד שמאל בצורה בינונית. המומחה קבע 5% בשל קשיון נוח של אצבע 4 בכף יד שמאל, כשנכות זו יוחסה במלואה לתאונה. ועל זאת הוסיף 5% לפי התקנה שעניינה שיתוק עצב המדיאנוס באפן חלקי ובצורה קלה מאד, היינו במה שנוגע לתסמונת תעלת שורש היד. אלא שכאן ייחס רק מחצית הנכות לתאונה כלומר 2.5%. בסה"כ קבע נכות רפואית בת 7.5% המיוחסת לתאונה.
3. לטענת התובעת נפלה היא בפינת מדרכה, כתוצאה משבר באותה פינה שבסף המדרכה. עיינתי בהודעה על התאונה למוסד לביטוח לאומי ענף נפגעי עבודה, ובתביעה לקביעת דרגת נכות שם (נ/4 ו נ/5). אין שם שום סתירה לגרסת התובעת. יש הבדל בין אי פירוט ברמה של תצהיר עדות ראשית לבין סתירה. ביחסים שבין התובעת וענף נפגעי עבודה של המוסד לביטוח לאומי לא נדרשת המחשת אחריות של מעוול אלא המחשת קשר סבתי בין הפגיעה לבין העבודה בלבד, לרבות פגיעה בדרך לעבודה. מה שצוין ב נ/5 בשדה "פרטי הפגיעה" הנו: "נפלתי בדרך לעבודה. ירדתי מאוטובוס והלכתי קצת ונפלתי בקרית חיים". וב נ/4 צוין "נסעתי לעבודה, יצאתי מאוטובוס לאחר הליכה קצרה, בירידה מהמדרכה נפלתי ושברתי את כף היד". מעבר לעובדה שהשדות בטפסים קצרים ומאפשרים פירוט רק בתמצית, לא נדרש כאמור לגוף העניין פירוט מלא של מכלול העובדות הרלבנטיות בשאלת האחריות, להבדיל ממה שנדרש בביהמ"ש בתביעה מול המזיק.
4. מוצגים ת/2 ונ/2 הנן תמונות ברורות של אותה מדרכה ושל אותו שבר בסף המדרכה, ממש בפינת המפגש שבין שני סיפי אותה מדרכה המאונכים זה לזה ויוצרים זוית ישרה. כפי שאישרה התובעת לה הוצגו התמונות, היא הלכה ישר במדרכה, וביקשה לרדת ממנה לכביש במקום בו היא מסתיימת ולהמשיך ישר, ואז נפלה כשדרכה על אותה פינה שבורה של סף המדרכה. התובעת עשתה שימוש במילה "החלקתי", ובתשובות לשאלון ציינה שרגלה נתקעה בשבר של סף המדרכה. אולם ברי שמדובר בקושי שפה, ואין טענה שהיה חומר מחליק במקום. התובעת ביקשה במילה זו ("החלקה") לתאר נפילה כתוצאה מאותו שבר בבטון שבסף המדרכה. מן התמונות עולה שאותו שבר יוצר מעין שיפוע גס בבטון במקום "מלבן מעוקב פינתי".
אמנם, מדובר רק בחסר של כמה ס"מ מעוקבים בלא הפרשי גבהים ניכרים. ואמת גם שמי שיורד או עולה מסף מדרכה עליו לשים לב למדרך רגלו ממילא, בשל הפרש הגובה הטבעי .
התובעת עשתה עלי כאמור רושם אמין ומקובל עלי שנפלה, כפי גרסתה, כאשר הציבה רגלה באותה פינה של סף המדרכה ואז מעדה. לא כשיקול עיקרי אלא מצטבר אציין כי ניתן לפול כמובן גם בלא כל מפגע. אך אם נפלה התובעת בלא קשר לאותה פינת מדרכה ואף בסמיכות מקום, ובחרה לבדות לה גרסה ומכשול, יכולה היתה באותה מידה לבור לה מפגע "נוח" ומובהק יותר מבחינת החבות, שכמותו לא יחסרו בכבישים ובמדרכות במקומותינו.
5. השאלה העיקרית בעיני בתיק הנה אפוא שאלת הסיווג של מקום הנפילה כמפגע. מעיון בתמונות, שאלה זו הינה שאלה גבולית והתלבטתי בה. מחד אין כאן הפרשי גבהים "מילימטריים" גרידא; מאידך מדובר ב"קטימה" של ממש , של פינת המדרכה כתוצאה משבר או בלאי , שלא נחזה "טרי".
ניתן לצלם הפגם בצילום תקריב מרשים כפי שנעשה בחלק מן התמונות, אך במבט ממרחק מה מלמעלה או מהצד כפי שנעשה בתמונות אחרות, מתקבלת פרספקטיבה נכונה יותר והמפגע אינו כה "מרשים". הצד השני של המטבע שמבחינת אשם תורם, אם חוצה מקום הנפילה את ה"סף" המאפשר לסווגו כמפגע שקמה חובת הטיפול בו לעיריה, הרי זה משום שמדובר בגורם ממעיד פוטנציאלית ומאידך לא במכשול בולט לעין על פניו.
6. כללית אציין כי מי ששם רגלו באופן לא זהיר עשוי שיפול גם מפינת מדרכה תקינה למהדרין או מסף מדרכה תקין במהלך עלייתו או ירידתו ממנה. נפילה שכזו אינה מקימה כמובן אחריות הרשות המקומית. התייחסתי לענין בפרשה אחרת שבאה בפני, ואליה הפנו גם הצדדים איש לשיטתו (ת.א (חי') 16005-05-09 פליציה נשר נ' עירית קרית מוצקין ). להלן אביא כלשונם מובאות מתוך סע' 8 ו 9 של אותו פסק דין, בבחינת סיכום הסוגיה והדין החל (המכשול הספציפי שנדון שם שונה בתכלית – כיפות בטון למניעת חניה במקום אסור; אך הדיון העקרוני כוחו יפה אף לכאן. ההדגשה בקו לא במקור):
"..אמנם באפשרות שהולכי רגל ימעדו על הכיפות אין די. כמעט בכל אובייקט ניתן להיתקל ולמעוד בחוסר שימת לב. אף אם תנאי התאורה לא טובים – לא כל אובייקט יסווג כמכשול, ובהתאם אם לא יסווג ככזה – לא תקום עוולת הרשלנות, באין התרשלות של הרשות המקומית האחראית לתחזוקת מקרקעיה וסילוק מפגעים. סיווג של מקום נפילה כמכשול הנו סיווג אמפירי – משפטי משולב. מתייחס הוא הן למתאר הפיסי של מקום הנפילה לעת הנפילה, והן לשיקולי מדיניות משפטיים המשחקים על הכף. לא רק שאלת המפלס ודרגת הסטיה ממנו היא הקובעת, אלא גם "טקסטורת " האובייקט ביחס לסביבה. למשל:
גם במדרגות ניתן למעוד, וגם על סף מדרכה והדברים אכן קורים לא אחת. איש לא יטען כי האפשרות "המוגברת" למעוד במדרגות צריך שתוליך למסקנה שאין להציב גרמי מדרגות: מאידך אם יש סטיה מן הרום והשלח המחויבים בדין , עשוי שתקום אחריות לנפילה במדרגות.
החוצה כביש עשוי שיתקל מבלי מישים באבן השפה של המדרכה המציבה "קפיצת" פתאום במפלס הגובה. איש לא יטען שיש ליצור מפלס גובה אחיד בין המדרכה והכביש. מאידך אם היתה הנפילה כתוצאה מהיתקלות באבן שפה רופפת, שבורה או בולטת ביחס לאלו הסמוכות לה – עשויה הזירה להיות מסווגת כמפגע.
בור או שקע או להבדיל "גל" אספלט בו יתקל הולך רגל במדרכה עשוי שיקים אחריות ועשוי גם שלא – תלוי מה פערי הגבהים. לא כל סטיה מזערית ממפלס גובה אחיד במדרכה אמורה להקים אחריות של רשות מקומית, גם אם במבחן המעשה יכול אדם להיתקל גם במפגע כזה וליפול (עיין בדבריו הידועים והנכוחים של הנשיא זיילר בע"א (מחוזי יר') 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן, תק-מח 98(1), 1213 (1998)).
כתם שמן על רצפה מהווה סכנה בלתי רגילה ובלתי צפויה כגורם מחליק לא צפוי (פרשת מלון רמדה שלום נ' אמסלם (ע"א 417/81 פ"די לח(1) 72). לעומת זאת עבודה בבוץ מעצם טבעה עשויה להיות מסווגת כסכנה רגילה וצפויה שלא תקים חבות בהתממש סיכון ההחלקה, שכן ידע כל קטן שהבוץ מחליק (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"די מז(3) 345) .
ניתן להביא עוד כהנא וכהנא דוגמאות. אסתפק בהפניה לפסק דין נוסף הממחיש בדוגמאות כי סיווגה של זירת נפילה כמכשול או כמי שאינה עולה כדי מכשול תלויה הן בתכונות האובייקט עצמו עליו נפלו והשתלבותו בסביבתו, והן ב"פונקציונליות" שלו (משעה שאין מדובר ב"טלאי" או שקע אלא למשל בדרך לא סלולה או בענייננו, כיפת בטון שהוצבה ככזו לא מבלי מישים אלא בכוונת מכוון לתכלית בטיחותית דווקא). עיין: ת.א. (עכו) 2877/96 הינו סלמאן נ' מועצה מקומית ג'וליס ואח' (באותו פסק דין אף אוזכר אחד מפסקי הדין שדחו תביעה בגין היתקלות בכיפת בטון).
ברור מאליו כי הדוגמאות של סף מדרכה תקין או גרם מדרגות תקין הנן דוגמאות מובהקות להיעדר התרשלות. גם מעבר לחובת הזהירות הכללית בה חב אדם להשגיח בסביבתו ובמדרך רגלו - מי שעולה או יורד בגרם מדרגות אמנם צפוי לסיכון מוגבר של נפילה ביחס להולך במישור, אך מאידך הוא מודע למהותן של המדרגות כמעלה או מורד רציף עם רום ושלח מדי מדרגה. ומי שחוצה כביש אמור לראות לפניו שפת מדרכה כקו רציף מוגבה, וגם יודע לצפות לקיומה. אם יתקל במדרכה תקינה ויפול – אין לו להלין אלא על עצמו. המקרה של כיפות הבטון מובהק הרבה פחות, שכן מייצג הוא כאמור שינוי פתאום במפלס הגובה של המדרכה שאינו בהכרח צפוי, ואף אינו מזדקר לעין ככזה (גם אם קוימה החובה להבליט הכפה מבחינת מרקם וצבע ביחס למדרכה בה היא נטועה). במבחן התוצאה שבדיעבד, ברור שאם ישים לב אדם לסביבתו באופן רציף – לא יפגע משום מכשול, שכן ישים לב לקיומו ככזה בטרם יפגע. הטלת אחריות בגין מה שסווג על ידי ביהמ"ש כמכשול מניחה מראש שאין חובה לו לאדם (אף לא יכולת מעשית) ללכת כשעיניו נטועות בקרקע ברצף לא מופסק: ראה ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם (פרסום נבו); ומאידך בשים לב לטיב המכשול ולמידת המכשלה שהוא מייצג בנסיבות הפגיעה הקונקרטית, לא אחת יוטל אף אשם תורם בשים לב לאותה חובת זהירות בסיסית של אדם להשגיח בסביבתו.