פרץ עו"ד נ' קטר

החלטה

לפניי בקשה לשומת שכר טרחת עורך דין בהמשך למתן פסק דין, או לחילופין ליתן רשות לערער על פסק הדין.

הרקע העובדתי:

המבקש, עורך דין במקצועו, הגיש תביעה כנגד הנתבעת בבית משפט זה בגין הוצאת לשון הרע. במסגרת התביעה הנתבעת הגישה בקשה לאיחוד התביעה עם תביעה אזרחית אחרת המתבררת במקביל בבית משפט השלום באשדוד. בקשה זו נדחתה ונקבע מועד לשמיעת התביעה ליום 1/5/2011. הנתבעת לא התייצבה לדיון, חרף העובדה כי ההזמנה לדיון הומצאה לה כדין. בשל אי התייצבות הנתבעת ניתן פסק דין לטובת המבקש, לפיו חויבה הנתבעת במלוא סכום התביעה, וכן בתשלום אגרה והוצאות משפט. המבקש מלין על כך כי במסגרת פסק הדין שניתן לטובתו לא נפסק לו שכר טרחת עורך דין, בניגוד להוראות החוק והפסיקה בעניין זה.

טענות המבקש:

המבקש סומך בקשתו על הוראות תקנה 516(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א), לפיה "היה בעל הדין עורך דין והוא טוען לעצמו, הוא גופו או באמצעות משרדו, זכאי הוא לשכר טרחת עורך דין ולשאר הוצאות משפט שהיה מקבל אילו העסיק עורך דין". לדברי המבקש, אם עורכי דין המגישים תביעות אישיות יידעו כי בית משפט לתביעות קטנות לא יפסוק שכר טרחת עורך דין במסגרת פסק דין לטובתם, יימנעו משימוש בהליך של תביעה קטנה ויגבירו העומס המוטל על בתי משפט השלום. המבקש מוסיף וטוען כי לבית משפט לתביעות קטנות אין כלל סמכות שלא לפסוק שכר טרחת עורך דין בנסיבות העניין, כאשר גם הנתבעת נעזרה בעורך דין לצורך הכנת כתבי טענותיה.

דיון והכרעה:

אין בידי להיעתר לבקשה זו.

המצב המשפטי – סמכות בית משפט לתביעות קטנות לפסוק שכר טרחת עורך דין:

סעיף 62(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), קובע כי:

"בית משפט לתביעות קטנות אינו קשור בסדרי דין הנהוגים בבית משפט אחר, ובכפוף לסדרי דין שהתקין שר המשפטים לעניין סימן זה, יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה". (הדגשה שלי – נ.ש.מ.)

תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, קובעת כי:

"לבית המשפט [לתביעות קטנות – נ.ש.מ.] יהיו הסמכויות הנתונות לבית משפט שלום בעניינים שבסדר דין או שבנוהג, לרבות תשלום שכר בטלה לעדים; אולם רשאי בית המשפט שלא להשתמש בסמכות מסמכויות אלה אם נראה לו הדבר מועיל יותר להכרעה צודקת ומהירה". (הדגשה שלי – נ.ש.מ.)

הנה כי כן, בית משפט לתביעות קטנות אינו כבול לסדרי דין הנוהגים בבתי משפט אחרים, ובכלל זה לתקנה 516(ב) לתקסד"א. כמו כן, מהאמור לעיל עולה כי סמכותו של בית משפט זה לפסוק שכר טרחת עורך דין לטובת עורך דין הטוען לעצמו הינה סמכות שברשות. על כן אין בסיס לטענת המבקש לפיה בית משפט לתביעות קטנות כלל אינו מוסמך שלא לפסוק שכר טרחת עורך דין, כאשר פסיקה זו הינה מתבקשת בנסיבות העניין.

במקרה שלפניי, לא מצאתי לקבל את טענת המבקש כי יצא מניהול ההליך בחסרון כיס משמעותי המצדיק פסיקת שכר טרחת עורך דין. אף לדידו של המבקש, הוצאותיו מסתכמות בהכנת תגובה קצרה לבקשת הנתבעת להעברת הדיון לבית משפט שלום ובהתייצבות לדיון בתובענה (אשר כאמור לא התקיים לגופו של עניין מפאת אי התייצבות הנתבעת). הוצאות אלה הובאו בחשבון על ידי במסגרת צו להוצאות אשר נפסק לטובת המבקש בפסק הדין, ועל כן איני מוצאת לנכון בנסיבות העניין לפסוק למבקש הוצאות נוספות בדמות שכר טרחת עורך דין.

על יסוד האמור לעיל, הבקשה לשומת שכר טרחת עורך דין נדחית.

לעניין בקשת המבקש למתן רשות ערעור על פסק הדין – שימת לב המבקש להוראות סעיף 64 לחוק בתי המשפט, לפיו "פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות ניתן לערעור לפני בית המשפט המחוזי אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי". נוכח האמור, אם ברצונו של המבקש להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט זה, עליו להגיש את הבקשה לבית המשפט המחוזי.

בשולי הדברים - עורכי דין כבעלי דין בתביעה קטנה:

כידוע, בית משפט לתביעות קטנות הוקם במטרה ליצור ערכאה בה סכסוכים "קטנים" ו"פשוטים" יבואו על פתרונם בדרך מהירה, יעילה ונגישה לציבור הרחב שאינו מצוי ברזי המשפט. אחד האמצעים להשגתה של תכלית זו הינו האיסור על ייצוגם של בעלי דין בתביעה קטנה ע"י עורכי דין, אלא ברשות בית המשפט ומטעמים מיוחדים שיירשמו (ראו סעיף 63(א) לחוק בתי המשפט). בירורו של הסכסוך ללא ייצוג משפטי מקצועי אמור להנגיש את מערכת המשפט ל"אזרח הקטן" ולנטרל את פערי הכוחות והמומחיות שבין התובע הטיפוסי – ברוב המקרים אזרח בלתי מיומן – לבין הנתבעים הטיפוסיים – ברוב המקרים תאגידים ומוסדות בעלי משאבים כלכליים רבים (ראו שמואל בכר ואבישי קליין, "פרדוקס הייצוג והכוח בבית המשפט לתביעות קטנות? על תביעות ביטוח, פערי כוחות וכף רגלו של השופט", הפרקליט נ 327, 329 (התש"ע)).

הבעיה אותה מנסה איסור הייצוג לפתור מתעוררת מחדש כאשר אחד מבעלי הדין בתביעה קטנה הינו עורך דין הטוען לעצמו, ואילו הצד שכנגד הינו אזרח פרטי חסר ידע משפטי. במקרים אלה, פערי המומחיות האינהרנטיים בין הצדדים פוגעים ביכולתו של הצד שכנגד לנהל את ההליך כראוי, ויוצרים יתרון בלתי הוגן לעורך הדין.