פסק דין
תביעה כספית, על סך 11,102 ₪, בגין הפרת הסכם ואי תשלום שכר טרחה; 6,000 ₪ בגין שכ"ט שלא שולם, 1,500 ₪ בגין אבדן זמן עבודה, 2,500 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש ו – 1,102 בגין החזרים על שכר טרחה.
טיעוני הצדדים;
טענות התובעת:
התובעת, יועצת בתחום הרוקחות הרפואית ובתהליכי רישוי מול משרד הבריאות, התקשרה עם הנתבע, העוסק בתחומים שונים לרבות שיווק מוצרי בריאות, בהסכם שמטרתו קבלת ליווי מאת התובעת בתהליך מול משרד הבריאות, בגין מערכת בר ארומטית אותה מעוניין היה הנתבע לשווק [להלן – הפרויקט ו- המוצר, בהתאמה].
לטענת התובעת, הנתבע פנה אליה ביום 10.5.12, לאחר שהופנה לקבלת שירותיה על ידי הגב' יהודית וקסלר, לשם קבלת ליווי כאמור בגין שיווק המוצר. התובעת והנתבע שוחחו טלפונית, וביום 16.5.12 החל הנתבע להעביר לה מסמכים, לשם קבלת הצעת מחיר לשירותיה בעניין [נספח 2 לכתב התביעה]. התובעת טוענת כי הסבירה לנתבע את הבדיקות הנדרשות מצידה עבור הפרויקט, וכי הדבר מצריך אי אלו שעות עבודה מצידה, אותן, כך התובעת, אישר הנתבע [נספח 2].
ביום 17.5.12, כך התובעת, העבירה לנתבע הצעת מחיר, בה נרשם תיאור מפורט של הפרויקט – בדיקת תהליכי רישוי הנדרשים עבור מערכת בר ארומטי. הנתבע אישר את ההצעה בחתימתו, והעבירה לתובעת בדוא"ל חוזר [נספח 3]. עוד טוענת התובעת, כי ציינה בפני הנתבע את עיקרי התהליך הכרוכים עבור הפרויקט, לרבות תנאי הסף לקבל רישיון משרד הבריאות, הן בכתב והן בעל פה טלפונית.
משנתקבל אישור הנתבע לשכר טרחתה של התובעת, החלה היא בעבודתה, תוך שהיא דואגת לעדכן את הנתבע בפרטים החשובים ובקצב התקדמות הפרויקט [נספח 4]. כמו כן, כך לטענת התובעת, חזרה והבהירה בפניו כי בשלב הראשון תיתן לו הכוונה, והרישוי עצמו יינתן רק בסיום הליך הרישום. התובעת טוענת גם, כי הנתבע ביקש אישור לשילוב כל חלקי המערכת, על אף שהסבירה לו כבר ביום 22.5.12 כי אין אפשרות כזו, וכי ניתן לקבל אישור עבור רכיבים בודדים בלבד.
בנוסף, ועל מנת לייעל ההליכים, הציעה התובעת לנתבע לגשת הוא עצמו למחלקת אמ"ר בתל השומר, ולנסות לקבל אישור מהיבואן, שהינו המייצג החוקי של המוצר. לאחר שערך בירור עם היבואן, כך טוענת התובעת, הודיע לה הנתבע כי החברה היבואנית קבלה רישוי מתאים לחלק מן המערכת, ממחלקת אמ"ר, והוסיף כי לדעתו, היא [התובעת] כלל לא ביצעה את מה שדרש ממנה, היינו, קבלת רישיון כולל לכל המערכת, עבדה על נושא אחר לחלוטין שלא נתבקש ממנה, ועל כן לא מגיע לה כל תשלום ממנו.
טוענת התובעת, כי לאחר דברים אלו, בדקה בשנית את ההתכתבויות בינה לבין הנתבע, את ההסברים והעדכונים שנתנה לו לאורך הדרך, ומצאה כי התנהלותה היתה תקינה לחלוטין, ובהתאם למוסכם ביניהם. לפיכך, העבירה לנתבע ביום 14.6.12 חשבונית תשלום בעבור שעות העבודה שהשקיעה בבדיקת הנושא, אך הנתבע עמד בסירובו לשלם לה את המגיע לה, ומכאן תביעתה.
בעדותה בפניי, בדיון שהתקיים ביום 10.6.13, טענה התובעת כי עבדה עבור הנתבע בקבלת אישור למחולל חמצן, וכי הסבירה לנתבע שקבלת רישיון יכול רק היבואן, והדבר יכול להיארך כשנה או שנתיים, והיא עצמה כלל לא פעלה בתחום הזה, אלא פעלה בבדיקת דרישות הרישוי. לטענתה, כאשר החלה לברר במשרד הבריאות, על פי ההסכם עם הנתבע, הוברר לה שאין עדיין אפשרות לקבל אישור לכל המערכת, והדבר מהווה חלק מן הבירורים עליהם הוסכם מול הנתבע בהתקשרות ביניהם [ראה עמ' 2 לפרוט', ש' 15-20]. לטענתה, לא יכולה היתה לנסות להשיג את האישור שדרש הנתבע, מאחר שהדבר יכול היה להתבצע רק על ידי היבואן עצמו, ועל כן נרשם בהסכם ההתקשרות "בדיקת דרישה לרישוי" ולא "הגשת בקשה לקבלת רישיון" [שם, בש' 23-24].
טענות הנתבע
טענתו העיקרית של הנתבע הינה כי בקשתו המפורשת מאת התובעת, אשר לשמה התקשר עמה מלכתחילה, היתה לקבל אישור כללי שהמוצר [הבר הארומטי] בטוח ומותר לשימוש, לצרכים שאינם רפואיים.
הנתבע טוען כי כל עניינו היה בקבלת אישור כללי על המוצר, ולא אישור ספציפי על מחולל החמצן, אשר ממילא נקנה בישראל וכלל את כל אישור הייבוא והתקינה, ואף לא אישור אמ"ר לצרכים רפואיים. לפיכך, כך לשיטתו, מששכר את שירותי התובעת לצורך מטרה מסוימת, והיא עצמה פעלה לשם השגת מטרה אחרת, לה לא נתבקשה, ואשר לו אין כל עניין בה, הרי שאין לו כל חובה לשלם לה מאומה.
במהלך הדיון העיד הנתבע וטען כי במקרה דנן המדובר במוצר המשתייך לתחום האירועים, כאטרקציה, והדבר לו נדרש היה אישור משרד הבריאות, שהמוצר מותר לשימוש – אישור כללי שהמוצר בטוח ומותר לשימוש לצרכים שאינם רפואיים. לטענתו, לו היתה התובעת מודיעה לו מראש כי אין הדבר אפשרי, לא היה לו כל צורך להתקשר עמה בכל הסכם שהוא. מנגד, טענה בפניו התובעת כי עבדה משך 4 שעות לקבל אישור למוצרים הרפואיים, אישור שכלל לא נדרש ממנו, מאחר שאינו היבואן של המוצר, ואישור שאין לו כל תועלת או צורך בו [עמ' 2 לפרוט', ש' 8-10]. הנתבע אישר כי אכן חתם על ההסכם ההתקשרות, אך התובעת מצידה לא אמרה מעולם שאינה יכולה להשיג את האישור הנדרש לו, ולאחר החתימה על ההסכם, כתבה לו מיילים לא ברורים, והמשיכה לפעול בביצוע פעולות שכלל לא דרש ממנה [ש' 11-12].
הנתבע הוסיף והסביר כי הביא לתובעת את כל האישורים של כל חלקי המערכת, והדבר היחיד שהיה חסר בידה זה אישור אמ"ר למחולל, ולו היה נדרש לו אישור לחלקי המערכת, כפי שטוענת התובעת שביקש ממנה, הרי שהיה פונה לחברה ממנה רכש את המערכת, ומבקש הימנה את האישור [ש' 28-31]. הנתבע חזר וטען כי הדבר היחיד אותו נתבקשה התובעת להשיג היה אישור כללי לפיו אפשר להשתמש במוצר כמכלול, באירועים. מאחר שהתובעת לא פעלה כלל להשגת האישור, הרי שאין לו כל חובת תשלום כלפיה.
דיון והכרעה
עיון בהצעת המחיר שהועברה לנתבע על ידי התובעת, ונחתמה על ידו, מיום 17.5.12 מעלה כי אופי הפרויקט, כפי שהוסכם על ידי הצדדים היה "בדיקת תהליכי הרישוי הנדרשים עבור מערכת בר חמצן ארומטי".
מעיון בהשתלשלות ההתכתבויות שבין התובעת לבין הנתבע עולה כי עוד בראשית הדרך, הודיע הנתבע לתובעת כי "בשלב הראשון אני מעוניין לקבל אישור כללי שהמוצר בטוח ומותר לשימוש לצרכים שאינם רפואיים" [עמ' 2 לנספח 1]. מנספח 2 עולה כי הנתבע העביר לידי התובעת אישורים של מחולל החמצן והתמציות הארומטיות.
בהמשך המכתבים שהוחלפו בין הצדדים [ראו נספח מס' 8], מדגיש הנתבע בפני התובעת כי כל חלק מן המערכת מאושר ומותר לשימוש, או שלא צריך אישור, וכי בקשתו הינה לקבל אישור לשילוב החלקים, כמוצר בפני עצמו, לשימוש על ידי הציבור הרחב. במענה לכך כתבה לו התובעת כי "התהליכים במשרד הבריאות בעולם מאד ספציפיים. המערכת כולה לא יכולה אישור או פטור. במקרה שלך, המחולל הינו המכשור הדורש אולי רישוי במחלקה הזו ורק פריט זה רלוונטי לד'ר שפר...ושוב, אם המחולל דורש אישור, אתה תצטרך לבקש מהספק לסדר את הרישום. שאר החלקים במערכת אינם צוואר הבקבוק במקרה זה".