פרשנות הסכם, אבי הבעל כנושה, התערבות ערכאת הערעור ועוד

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד:

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט נפתלי שילה, סג"נ), מיום 11.8.14 בתיקים מאוחדים (תמ"ש 8075-05-13, תמ"ש 8100-05-13, תמ"ש 57604-05-13, תמ"ש 21161-08-13, תמ"ש 11489-10-13, תמ"ש 19689-03-14), אשר דחה את מרבית תביעות המערערים נגד המשיבה. יודגש כי הערעור אינו מתייחס לאשר נפסק ב-תמ"ש 19689-03-14 - בו התקבלה תביעת המערער 1 נגד המשיבה - וב-תמ"ש 21161-08-11 - בו נדחתה תביעת המשיבה נגד המערער 1.

כמו כן, בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (בפני אותו מותב), מיום 2.9.14 (תמ"ש 48738-05-14) - בעניינם של אותם צדדים ובאותם עניינים.

רקע עובדתי ופסק הדין קמא

2. המערער 1 (להלן: הבעל או הגבר) והמשיבה (להלן: האישה) נישאו זה לזה בנישואים אזרחיים בשנת 2008. בשנת 2009 רכשו בני הזוג דירה (להלן: הדירה), שעיקרה מתמורת דירה קודמת שהייתה בבעלות האישה. לאחר מספר שנים, עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון - וביום 12.3.12 עזב הבעל את הדירה. ביום 14.5.12 חתמו בני הזוג על "הסכם התרת נישואין וממון" (להלן: ההסכם), אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 21.5.12. משלא הגיעו הצדדים להסכמות בדבר פרשנות ואופן ביצוע ההסכם - לרבות בקשר לדירה, למיטלטלין ולכספים שיש לשלם למערער 2 (להלן: אבי הבעל) - הוגשו התביעות השונות לבית משפט קמא, אשר הורה על מינוי כונס נכסים למכירת הדירה והכריע בתביעות השונות.

3. ב-תמ"ש 8075-05-13 דן בית משפט קמא בתביעתו של הבעל לדמי שימוש ראויים בדירה ששימשה למגורי בני הזוג, בטענה כי בגין מחדליה של האישה הדירה לא נמכרה אלא במועד מאוחר ועל כן הוא זכאי לדמי שימוש ראויים.

בפן העובדתי קבע בית משפט קמא, כי לא הוכח שהאישה טרפדה או עיכבה - בחוסר תום לב - את מכירת הדירה, אשר במשך חודשים נדרש עבורה מחיר גבוה בהרבה מעל שוויה בשוק. זאת, לא עד חודש מאי 13' - עת מונה כונס הנכסים למכירת הדירה; ואף לא עד חודש ספטמבר 13 - מועד פינויה המוחלט של הדירה על ידי האישה.

בפן המשפטי קבע בית משפט קמא, כי לא קמה לבעל זכאות לדמי שימוש כאמור. זאת, לפי פרשנות סעיף 4.2(י"ב) להסכם, הקובע כי - "הגבר מסכים, מאשר ומתחייב לא לחזור לדירה עד למכירתה ועד לפינויה ומסירתה לקונה" - ואינו מאזכר כל זכאות כנטען על ידי הבעל. בהקשר זה הדגיש בית משפט קמא, כי כל אחד מבני הזוג היה מיוצג על ידי עורך דין מטעמו במשא ומתן שנערך לקראת חתימת ההסכם.

כך נקבע כי המחיר שננקב בעבור הדירה היה מחיר גבוה וכי האישה נאותה להסכים למכירת הדירה במחיר נמוך יותר. מנגד, הבעל לא פנה לבית משפט קמא עד מועד פנייתו וכי בתקופה לאחר מינוי הנכסים, הרי הדירה הייתה בשליטת כונס הנכסים.

4. ב-תמ"ש 57604-05-13 ו-תמ"ש 8100-05-14 - דן בית משפט קמא בתביעה כספית ותביעה בעניין ביזיון בית המשפט שהגיש הבעל, שעילתן הפרת התחייבות האישה להעביר לו את חפציו האישיים ואשר היה זכאי לו לפי רשימה מפורטת שצורפה להסכם.

בפן העובדתי קבע בית משפט קמא - בניגוד לטענת הבעל - כי בבוקר למחרת עזיבתו את הדירה (12.3.12), שב הבעל לדירה ובהיעדרה של האישה לקח ממנה חפצים רבים, באמצעות מספר מזוודות וארגזים. עוד קבע בית משפט קמא, כי על אף תמיהות שעלו בקשר להתנהגות האישה (והודאותיה כי חפצים ספורים לא נמסרו לבעל, מתוך טעות או מחמת סירובו של הבעל) לא הוכח כי ביום 17.4.13, עת בא הבעל לקחת את חפציו מהדירה, לא ניתנו לו חפציו כנדרש בהסכם. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי ככל שקיימים צילומי אבטחה של פתח הדירה - הסותרים סרטון שהוצג על ידי האישה - של מעמד מסירת החפצים, היה על הבעל לדרוש ולהציג אותם בהליך שהתנהל בפניו, ואי-הגשתם כראיה מחזקת את טענות האישה. בית משפט קמא ציין כי תמוה מדוע לא פנה הבעל בדרישה לאישה לקבל את מרבית החפצים שנותרו (לטענתו) בדירה כבר בשנת 2012, משנקבע בסעיף 14 להסכם כי "עם חתימת ההסכם הזה מתחייבת האישה למסור לגבר את חפציו האישיים". עוד צוין כי ביום 17.4.13, יכול היה הבעל לדרוש להיכנס לדירה עם נציג מטעמו לשם איסוף חפציו. על כן קבע בית משפט קמא, כי פרשנותו הנכונה של סעיף 12 להסכם - "המיטלטלין הנמצאים בדירת הצדדים יחולקו ביניהם על פי הרשימה שתצורף כנספח להסכם זה" - היא כי הוא מתייחס לכלל הרכוש השייך לבני הזוג, לרבות רכוש שכבר נלקח על ידי הבעל קודם לחתימת ההסכם (למחרת עזיבתו את הדירה). משכך, דחה בית משפט קמא את תביעת הבעל לקבלת שווי המיטלטלין שלא נמסרו לו לטענתו, ולהטלת קנס לפי פקודת ביזיון בית המשפט בגין אי-מסירת המיטלטלין לידיו.

5. ב-תמ"ש 11489-10-13 - דן בית משפט קמא בתביעת אבי הבעל להחזר כספים שנתן לבני הזוג, כמו גם לבנה של האישה המתגורר בחו"ל. בית משפט קמא קבע כי כאשר צדדים להעברת הכספים הם בגדר "קרוב קרוב", הנטל הוא על הטוען ל"הלוואה" - ומשכך הסך של 31,000$, אשר נקבע בהסכם כי בני הזוג יעבירו לאבי הבעל מתמורת הדירה לפי הוראת סעיף 4.2(ה) להסכם, הוא חיוב מכוחו של ההסכם ולא מכוח כל חיוב אחר, וכי לא מדובר בחוב בגין ההלוואה. משכך קבע בית משפט קמא כי ככל שייוותרו כספים ממכירת הדירה, יושב גם סכום זה (מחצית מחלקה של האישה) לאבי הבעל.

6. ולבסוף, בפסק דינו מיום 2.9.14 - ב-תמ"ש 48738-05-14 - קבע בית משפט קמא, בהמשך לאמור לעיל ועל רקע העובדה כי לא נותרו כספים מתמורת הדירה למימון והחזר כל אשר נקבע בהסכם, את סדרי הקדימויות. כך קבע כי יש לפרש את סעיף 4.2 להסכם לפי לשונו - כאשר קודם כל יש לשלם "חובות", ורק אחר כך זכאית האישה לקבל את היתרה. כך - לפי בית משפט קמא - הסך של 31,000$, שאינו החזר "הלוואה", וכן הסכום ששילם הבעל, בגין ביטוח המשכנתא, אינם בגדר חוב בעל זכות קדימה. עוד דחה בית משפט קמא בפסק דין זה את טענת הבעל כי האישה רימתה אותו, וכי היא אינה זכאית להחזר השקעותיה הנטענות בדירה בסך של 1.2 מיליון ₪.

טענות הצדדים בערעור

7. בערעור שבפנינו יוצאים המערערים ׁ(הבעל ביחס לתביעותיו שנדחו ואבי הבעל ביחס לתביעתו) כנגד כלל החלטות בית משפט קמא כנגדם: בעניין דמי השימוש נטען בערעור הן כנגד הממצאים העובדתיים והן כנגד המסקנות המשפטיות של בית משפט קמא; בעניין המיטלטלין והחפצים האישיים של הבעל נטען בערעור כנגד המסקנות המשפטיות של בית משפט קמא, כאשר עיקר הממצאים העובדתיים לא נתקפו בערעור; בעניין הכספים שהעביר אבי הבעל, הושם דגש על אי-ההבחנה שעשה בית משפט קמא בין הכספים שהועברו לבני הזוג לבין סך נוסף של 4,500$ שהועבר לבנה של האישה, והמסקנות המשפטיות של בית משפט קמא בעניין אחרון זה. כמו כן, נטען בערעור כנגד אי-הגדרת הכספים שהועברו לבני הזוג כ"הלוואה". בערעור נטען גם כנגד סדר הקדימויות בתשלומים לפי פרשנות סעיף 4.2 להסכם, כפי שנעשתה על ידי בית משפט קמא - בדרך שלא נתנה עדיפות לתשלום לאבי הבעל. כך גם השיג אבי הבעל על ההוצאות שנפסקו כנגדו, למרות שזכה בתביעתו.

מנגד, תמכה האישה בכלל קביעותיו של בית משפט קמא - בדחיית תביעות המערערים נגדה וקבלת טענותיה בעניין קביעת סדר הקדימויות בתשלומים כאמור - והוסיפה במקצת על האמור שם.

8. לא למותר לציין, כי בכתב הערעור נטען בלשון פוגענית הן כנגד האישה והן כנגד בית משפט קמא - ומפאת כבודם של אלה לא נחזור על הדברים כאן. יודגש כי הדבר בא בהמשך לסגנון הבלתי-מקובל, בלשון המעטה, של באת כוח המערערים עו"ד סוסנה בהליך שהתנהל בערכאה קמא [ראו בפיסקה ז(4) לפסק דין קמא].

דיון והכרעה

9. פסק דינו של בית משפט קמא בנושא דמי השימוש ובנושא המיטלטלין והחפצים האישיים של הבעל ראוי, מפורט ומנומק ונסמך על ממצאים עובדתיים, המקובלים עלינו, אשר לפי ההלכה הפסוקה אין מקום כי בית משפט של ערעור יתערב בהם, ולא בכדי אף המערערים לא תקפו בהליך כאן את עיקרי הדברים. בנוסף לכך, הממצאים שנקבעו תומכים במסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית משפט קמא, ואלו אינן מגלות טעות משפטית. יודגש, כי בכתב הערעור שהוגש בהליך כאן לא ניתן כל טעם משפטי של ממש - המגובה באסמכתאות - המצביע על שגיאה שנעשתה בפסק הדין בבית משפט קמא, בהתייחס לתביעות אלו.

10. למעלה מן הנדרש נציין, כי דמי השימוש הראויים הנתבעים על ידי הבעל - בסך של 50,000 ₪, לפי תחשיב של כ-7,000 ש"ח לחודש - כלל לא הוכח וכי כבר בכתב התביעה בבית משפט קמא, לא נמצאו כל ראיה ו/או הסבר לקביעת הסכום כאמור. יוער כי על אף שעניין זה אוזכר בעיקרי הטיעון מטעם האישה, לא ניתנה לכך תשובה ו/או התייחסות בדיון בפנינו. לא התעלמנו מקביעת בית משפט קמא, אשר קבע שאכן האישה לא פינתה את הדירה בחודש מאי 13'. אולם, לא הוכח כאילו לא ניתן היה למכור את הדירה בגין כך או כי עיכוב במסירת המפתחות לידי כונס הנכסים עיכב מכירתה של הדירה. כך ביחס לתקופה טרם הפניה לבית משפט קמא - לא ניתן הסבר מדוע לא נעשתה קודם לכן. בעניין המיטלטלין והחפצים האישיים, מדובר בקביעות עובדתיות ובמיוחד קביעה שהבעל - בניגוד מוחלט לדבריו - סר לדירה והוציא גם הוציא ממנה חפצים. די היה בכך להטיל עליו להראות מה נטל ומה נותר מהמיטלטלין. כך גם ניתן למצוא חיזוקים בהסכם לכך שהוא מתייחס למועדים מוקדמים לכריתתו ולמצב ששרר טרם לכן, כגון בסעיף 4.2(י"ב) להסכם, בעניין נשיאה בתשלומי אחזקת הדירה.

11. בעניין הכספים שהעביר אבי הבעל - מקובלים עלינו ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, אשר הגדיר את הסך של 31,000$ שהועברו לבני הזוג, כתמיכת אב בבנו וכלתו. כמו כן, מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא, כי חבות האישה ביחס לסכום זה נובעת מהוראת סעיף 4.2(ה) להסכם, בלבד - בכפוף למפורט בהמשך פסק דין זה.

יחד עם זאת, שגה בית משפט קמא כאשר כרך את הסכום הנ"ל יחד עם הסך הנוסף של 4,500$, שהועבר לבנה של האישה, וקבע ביחס לסכום זה את אשר קבע - במשתמע, בלבד, ובלא קביעה ברורה ומפורשת בפסק דינו. ראשית, יודגש - בפן העובדתי - כי עצם העברת הכספים, הגם שהוכחשה בבית משפט קמא על ידי האישה, הוכחה כבר בהליך שם במסמכים בנקאיים מזמן אמת [נספח ג' למוצג י"א מטעם המערערים]. שנית, דומה כי אין חולק - ולמצער, כי לא ייתכן חולק - כי בנה של האישה, המתגורר בארצות הברית, אינו "קרוב קרוב" של אביו של הבעל - אשר חזקה כי הכספים ניתנו לו ב"דאגה ואחריות" כמתנה (כפי שקבע בית משפט קמא). משכך, מקובל עלינו הנטען בערעור, כי הכספים הועברו לבנה של האישה לבקשתה של זו - ואשר על כן היא החייבת בהשבתם. ויודגש, כי לטענה זו לא נמצאה כל תשובה בעיקרי הטיעון מטעם האישה (אלא בעל-פה ובעלמא, בלבד, בדיון בפנינו). קשה לקבל כי מדובר במתנה או כי יש להפנות את אבי הבעל להגיש תביעה בחו"ל כנגד הבן.

12. מכאן לעניין סדר הקדימויות בתשלומים לפי פרשנות סעיף 4.2 להסכם - כאשר יובהר כי כאמור הבעייתיות שנוצרה בעניין זה מקורה בכך שהדירה נמכרה בסך של 2.45 מיליון ₪ - אשר אינו מספיק להשבת כל הכספים שנקשרו ברכישת הדירה, ופורטו בסעיפים קטנים (ג) - (ט) לסעיף הנ"ל. בדיון שנערך בפנינו נטען, בהקשר זה, כי לאחר הוצאות המכירה - לפי סעיף 4.2(ג) להסכם - נותרו בידי האישה סך של 1.08 מיליון ₪ בלבד. זאת, כאשר לפי סעיף 4.2(ד) להסכם, הייתה האישה אמורה לקבל סך של 1.2 מיליון ₪ [עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 22.6.15]. על כן, השאלה היא סיווג חובת החזר הכספים לאבי הבעל לאור הוראת ההסכם.

13. בית משפט קמא קבע, ובצדק, כי יש לפרש את סעיף 4.2 להסכם לפי לשונו, וכי קודם כל יש לשלם "חובות" - לצדדים שלישיים. יחד עם זאת, בקביעת מובנו הקונקרטי של מושג זה יש לקחת בחשבון גם את אומד דעתם של הצדדים ומטרותיהם בכריתת ההסכם נשוא המחלוקת שבפנינו [רע"א 6565/11 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' EMI MUSIC PUBLISHING LTD (22.7.14).

דומה כי מעת שבני הזוג קבעו כי הכספים יוחזרו לאבי הבעל, הרי גם אם מלכתחילה ניתנו הכספים כסיוע ומתנה, הרי נוכח ההסכם יצרו הם "חוב" כלפי אבי הבעל. מדובר בכספים שלמעשה הוכח שהתקבלו, ועל כן הוראות ההסכם קבעו כי יש להחזירם ככל החזר חוב. ודוק, גם סעיף החזר ההלוואה לבנק אוצר החייל מופיע בהסכם לאחר סעיף קבלת החלק בתמורה לאישה, ולמרות זאת קבע בית משפט קמא את אשר קבע. גם מהבחינה הלשונית לא נראה שמדובר בקדימות לפי סדר סעיפי המשנה. משכך, כל תשלום לצד שלישי קודם לחלוקה זאת או אחרת בין הצדדים, ובמיוחד שלכאורה הצדדים סברו כי אף תיוותר יתרה לבעל.

משכך ובהתאם לאשר עתרו המערערים, חבה האישה בהחזר מחצית מהחוב.

14. בכל הקשור לנושא פסיקת ההוצאות בבית משפט קמא כנגד אבי הבעל, אכן יש ממש בטענה כי מעת שבית משפט קמא קבע כי הוא זכאי לכספים שתבע לא היה מקום לחייבו בהוצאות. מכל מקום, לאור קבלת הערעור בעניינו, יש לבטל את ההוצאות שנפסקו לחובתו בהליך קמא.

סוף דבר

15. לאור כל האמור הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי בלבד, ולהורות שעל המשיבה לשלם למערער 2 סך השווה ל-20,000 דולר (15,500 דולר בתוספת 4,500 דולר) לפי שער הדולר היציג, כפי שהיה ידוע בעת הגשת תביעתו ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד. כך גם חיובו של המערער 2 בהוצאות כפי שנפסקו בבית משפט קמא בטל, וככל שההוצאות שולמו המשיבה תשיבן כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית מעת התשלום ועד השבתן בפועל.

16. נוכח התוצאה וכך גם הסגנון שננקט על ידי המערערים, כל צד יישא בהוצאותיו בערעור.

הפיקדון שהפקידו המערערים יוחזר להם באמצעות באות כוחם.

השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:

אני מסכים.                                                                  

השופט חגי ברנר:

אני מסכים.

הוחלט בהתאם לפסק דינו של השופט שנלר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ה, 16 יולי 2015.