א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (סגן הנשיא י' גרוס (אב"ד) והשופטות (כתארן אז) א' קובו ומ' רובינשטיין) מיום 15.6.06 בע"א 3256/01, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב - יפו (השופט ד' מור) מיום 8.11.01 בת"א 75392/00.
ב. (1) המשיבה היא בעלת זכויות בעלות ברובן בנכס, הידוע כגוש 7085 חלקה 70, דירה בת חדר במרכז תל-אביב. אחת מהדירות בנכס זה הושכרה לאמה של המבקשת. בשלב מסוים הפכה האם לדיירת מוגנת בדירה מכוח חוק הגנת הדייר (כיום - חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972; להלן החוק). בשנת 1964 עזבה האם את הדירה ועברה לגור ברחוב סמוך, והמבקשת - ילידת 1960 - נותרה לגור בה וטופלה בעיקר על-ידי קרובי משפחה.
(2) ביום 26.7.00 הגישה המשיבה תביעה בבית משפט השלום בתל אביב - יפו (ת"א 75392/00), בה התבקש סילוק ידן של המבקשת והאם מן הדירה. נוכח הודעת אפוטרופסה של האם, חסויה, לפיה אין בכוונתה להתגונן, ניתן נגדה פסק דין של פינוי.
(3) ביום 8.11.01 ניתן פסק הדין בעניינה של המבקשת (השופט מור). התביעה נדחתה. נקבע, כי במועד עזיבתה של האם את הדירה (בשנת 1964 כאמור) הפך אביה של המבקשת (להלן האב) לדייר מוגן לדירה מכוח הוראת סעיף 22(א) לחוק, שעניינה "דייר של דירה שחדל להחזיק בה בגלל שזנח בן זוגו". כן נקבע, כי לאחר פטירתו של האב, בשנת 1970, הפכה המבקשת לדיירת מוגנת. זאת, מכוח הוראת סעיף 27(1) לחוק ביחד עם הוראת סעיף 20(ב) לחוק, העוסקת ב"דייר של דירה שנפטר". בית המשפט הוסיף וקבע, כי אף בהנחה שאביה של המבקשת לא הפך לדייר מוגן בדירה, יש לראות את האם כמי שזנחה את המבקשת כאמור בסעיף 22(ב) לחוק (שעניינו ב"דייר של דירה שחדל להחזיק בה בגלל שזנח ילדיו או הוריו, ולא היה בן זוגו לדייר"), ולפיכך היא דיירת מוגנת מכוח סעיף זה. נוכח האמור נקבע, כי למבקשת זכות דיירות מוגנת בדירה. טענות המשיבה לפיהן קמו עילות פינוי בגין נטישת הדירה, שיפוצה ללא הסכמת הבעלים ואי תשלום דמי שכירות - נדחו.
(4) המשיבה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (ע"א 3256/01). בפסק הדין מיום 15.6.06 התקבל הערעור. נקבע, כי אין נפקות לשאלה האם היה אביה של המבקשת בעל זכות בדירה לאחר עזיבת האם, שכן ממילא צריכה המבקשת לעמוד באופן עצמאי בתנאיו של סעיף 22(ב) לחוק, ונטל ההוכחה לעניין זה מוטל עליה. נקבע, כי על פי התשתית הראייתית שהוצגה, לא עלה בידי המבקשת להוכיח שנזנחה על ידי האם. משאלה פני הדברים, כך נקבע, אין המשיבה דיירת מוגנת בנכס.
(5) מכאן הבקשה הנוכחית.
ג. בבקשה נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו, שלא עלה בידי המבקשת להוכיח שנזנחה, וכי לא היה מקום לשנות מקביעתו העובדתית של בית משפט השלום בעניין זה. נטען, כי משמעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא, הלכה למעשה, פגיעה במטרותיו של חוק הגנת הדייר וריקונו מתוכן של סעיף 27(1). לגופם של דברים נטען, כי בנסיבות, יש לראות את המקרה דנן, בהן נטשה האם את המבקשת בהיותה בת ארבע שנים ו"לא דאגה לא לקורת גג, לא למחסורה, ולא לכל דבר הנדרש והמצופה מאם" כ- "זניחה". לבסוף נטען, ככל שירדתי לעומק דעתו של בא כוח המבקשת, כי הואיל ואביה של המבקשת הפך לדייר מוגן מכוח סעיף 22(א), עם פטירתו הפכה היא לדיירת מוגנת (מכוח סעיף 20(ב)) אף מבלי להוכיח שנזנחה על ידי האם.
ד. (1) לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, חוששני שלא אוכל להיעתר לה. חרף ניסיונות המבקשת לשוות לבקשה טענות בעלות אופי כללי, הריהי תחומה למחלוקת הצדדים. בסופו של יום, עניינה של הבקשה ביישומן של הלכות ידועות משכבר הימים בדיני הגנת הדייר לנסיבות המקרה דידן. ככזו, אין היא עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה לגבי מקרים, בהם תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)). גם השוני בתוצאות אליהן הגיעו בתי המשפט הקודמים אינו מהוה כשלעצמו עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 7652/06 ולפמן תעשיות נ' רכבת ישראל (טרם פורסם) (השופטת ארבל); רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' סלמה (טרם פורסם) (השופטת נאור); ד"ר ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד(תשנ"ט) 180). אוסיף, כי גם לעיצומם של דברים לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה, בכל הצער על נסיבותיה האישיות של המשיבה, שחייה לא היו קלים, הן במערכת היחסים עם האם, הן באבדן האב ב-1970. אסביר בקצרה במה דברים אמורים.
(2) אשר לזניחה: בע"א 622/75 אבני נ' יונש, פ"ד ל(3) 203 עמד השופט שרשבסקי על משמעות השורש ז.נ.ח בחוק הגנת הדייר:
"גם בין השופטים המלומדים בבית-המשפט המחוזי וגם בין באי-כוח הצדדים היו חילוקי-דעות בדבר מובן המונח "זנח" שבחוק. אולם, הן לפי פירוש מילולי של המילה, הן לפי פירוש עניני של החוק והן לפי מטרותיו, כפי שיש ללמוד עליהן ממבנהו, אין לנו ספק שיש לפרש את המונח כעזיבה או ניתוק מכל וכל ולא בנוגע למגורים בלבד ... מבחינה מילולית, מובן המונח "זנח", כפי שאנו מוצאים אותו כבר בתנ"ך, הוא: עזב, נטש, הפקיר (ראה למשל איכה ב', ז'; תהלים מ"ד, י'; כ"ד; ס', י"ב; ע"ד, א'; פ"ט, ל"ט; ראה אבן-שושן, מילון חדש, מהדורה חמישית, "זנח"). הפירוש המילולי איפוא ניתוק כולל ולא מוגבל לענין מיוחד. באותו מובן משתמש במונח גם המחוקק, כפי שיש לראות על-פי ניתוח מבנה החוק בסוגיה החשובה לנו כאן ... ברור שאין מקום לפרש את המושג "זנח", המופיע בסעיף 22, אלא במובן הנ"ל, היינו של ניתוק כולל ולא מוגבל בחוסר דאגה למגורין גרידא של הקרובים עליהם מדובר שם ... פירוש אחר, המצמצם את ה"זניחה" לחוסר דאגת מגורים בלבד של הקרובים ההם, היה נותן בידי הדייר את האפשרות לעזוב את דירתו ולהעבירה כדיירים לילדיו, כלומר לא מתוך זניחתם במובן הנ"ל אלא דוקא מתוך דאגתו לטובתם, דבר שהחוק רוצה למנוע, כי אילו רצה במתן אפשרות כזאת, היה אומר כך בפשטות ולא היה צורך להשתמש בביטוי "זנח" דוקא ... היוצא מן המקובץ, שהמונח "זנח" בסעיף 22(ב) לחוק, פירושו ניתוק מעשי כולל של הקשר המשפחתי" (שם, בעמ' 210 - 211; הדגשות הוספו).
ער אני גם לדברי השופט עציוני, בעניין אבני נ' יונש, שתהה אם זניחה מכוונת לניתוק יחסי משפחה, אך בסופו של יום הגיע למסקנה, כי "אינני רואה מנוס מאשר לתת למונח זה פירוש, כפי שהוא שגור בפי הבריות, כך שיש בו משום ביטוי לגנאי", וזאת אף אם היה מעדיף פירוש אחר (עמ' 212). בנדוננו, נקבע בשתי הערכאות הקודמות כי לאחר עזיבת האם, שכרה היא דירה בקרבת מקום ואף המשיכה לשמור על קשר עם בתה-המבקשת, גם אם לא כדרך רגילה ומקובלת של יחסי אם ובת (עמ' 2 שורות 11 - 16 לפסק דינו של בית משפט השלום; עמ' 10 שורות 4 - 8 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). עוד נקבע בפסק דינו של בית משפט השלום, כי "הסיבה המדויקת לעזיבה זו (של האם - א"ר) אינה ברורה" (עמ' 2 שורה 13). בית המשפט המחוזי קבע, "שמעדותה של המשיבה (המבקשת דהכא - א"ר) עולה, כי לא ידוע לה מה היה הבסיס לעזיבת האם את הבית" (עמ' 9 שורה 25), וכי "לעדותה לא הביאה תמיכה חיצונית נוספת מטעם מי מבני המשפחה המבוגרים ממנה" (עמ' 10 שורה 2). הגם שלא יכול להיות חולק על החוויה הרגשית הקשה שעברה המבקשת עקב עזיבתה של האם את הבית - בהיותה ילדה קטנה כבת ארבע - ועם כל ההבנה וההזדהות שהיא מעוררת, דעתי היא כדעת בית המשפט המחוזי לפיה בנסיבות לא ניתן לראות בעזיבת האם ניתוק כולל או ניתוק מכל וכל של הקשר המשפחתי, כנדרש על-פי פירוש הסעיף. משכך, אין המבקשת נכנסת תחת כנפי סעיף 22(ב) לחוק.
(3) יצוין, כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם המגמה הנוהגת בפסיקה של פרשנות מצמצמת להוראות חוק הגנת הדייר (ע"א 4100/97 רינדר נ' ויזלטיר, פ"ד נב(4) 580, 589 (השופט אריאל), 606 (השופטת שטרסברג כהן); רע"א 2701/95 כנען נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 166 (השופטת - כתארה אז - ביניש); רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן, פ"ד נב(2) 625, 635 (השופטת שטרסברג כהן)). על מגמה זו עמדתי בפרשה אחרת: "אכן, הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם" (רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (טרם פורסם)).
(4) המבקשת הוסיפה וטענה, כי גם אם אכן לא הוכחה "זניחה", יש לראות בה דיירת מוגנת בנכס. זאת, הואיל ואביה הפך להיות דייר בנכס בהתאם לסעיף 22 לחוק, ועם פטירתו הפכה היא לדיירת מוגנת בהתאם לסעיף 20(ב) לחוק, העוסק כאמור בילדיו של דייר שנפטר. טענה זו קשה להלום. כבר לפני למעלה משני עשורים ומחצה, בתקופה בה נושא הגנת הדייר היה שכיח בהרבה, נקבע כי "החוק אינו קובע שרשרת אין-סופית של דיירות בדרך 'הורשה' מדייר קודם שנפטר, אלא הוא קובע 'הורשה אחת בלבד מן הדייר המקורי, אמנם תוך הרחבה גם על 'יורש אחרי יורש' או 'יורש נדחה', בתנאי שגם אותו יורש נדחה ממלא אחר תנאי סעיף 18 (סעיף 22 בנוסח החוק דהאידנא - א"ר)" (ד"נ 6/80 גרפינקל נ' פולק, פ"ד לה(1) 200, 203 (הנשיא לנדוי) - הדגשה הוספה). המבקשת תומכת טענתה בדברי השופט (כתארו אז) שמגר בעניין גרפינקל, לפיהם אין סעיף 27 לחוק חל רק על דייר "שחי מעיקרו בצוותא עם הדייר המקורי ורק נדחה מפני אחר" (שם, בעמ' 208), מהם לכאורה עולה כי אין הדייר הנגזר השני (בענייננו - המבקשת) צריך לעמוד בתנאיו של סעיף 22 לחוק. ברם, ברע"א 1711/98 שפי נ' עיזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל, פ"ד נד(1) 394 נאמר מפי השופט אנגלרד, כי "דבריו של השופט שמגר בפרשת גרפינקל אינם אלא בבחינת הרהורי לב שאינם עולים אף כדי אימרת אגב. בפועל, השופט שמגר מצטרף במפורש לדעתם של יתר השופטים ... נמצא, כי אין חילוקי-דעות בבית-משפט זה לגבי הפרשנות של סעיף 27(1)" (שם, בעמ' 403). ואכן, כה אמר השופט שמגר בחוות דעתו שם, (עמ' 205) בטרם נדרש לפרשנות חלופית: "הנני מסכים, כי לאור הפרשנות, שאומצה בבית משפט גם בעבר ... הדין כדעת חברי הנכבד הנשיא".
(5) למעלה מן הצורך, והגם שטענה זו לא נטענה, אוסיף, כי לא ניתן לראות באביה של המבקשת דייר מקורי בנכס (עניין גרפינקל, בעמ' 204). בעניין שפי נדחתה הטענה, לפיה אין לייחד את זכות הדיירות המקורית לבן הזוג שחתם בפועל על חוזה השכירות, שכן מכוח עקרון השליחות חוזה השכירות מזכה ומחייב את שני בני הזוג (שם, בעמ' 408 - 409 בדעת הרוב של הנשיא ברק והשופטת (כתארה אז) ביניש אל מול דעת המיעוט של השופט אנגלרד).
(6) כאמור, תולדותיה העגומות של המבקשת, שהזכרנו את קורות אמה ואחד פטירת אביה בהיותה בת 10, מעוררות מטבע הדברים אהדה בסיסית, ובודאי חשו כך שני בתי המשפט הקודמים. לאורך שנים רבות הוחזקה המערערת כדיירת מוגנת, ולא נעשה ניסיון להשיג על כך. אך חוששני שאין מקום בדין הדיירות המוגנת להמשיך באשר היה עד הנה.
ה. לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, ט' בשבט תשס"ז (28.1.07).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. בג